אני זוכרת כל אחת מהחברות שהיו לי במשך השנים. זה זכרון נוסטלגי ונעים. לחברה אחת שלי מהצבא, אני די מתגעגעת, וכל מאמצי לאתר אותה מאז שהקשר התנתק, לפני כ- 17 שנה, לא הצליחו. מניחה שגם אם הייתי מצליחה זה כבר לא היה זה, כי אנחנו השתנינו, ואנחנו כבר לא אותן רווקות צעירות שגרות בתל אביב ומחפשות לשכור דירה יחד (מה שבסוף לא קרה). יש קשרים שפשוט נגמרים - בגלל שינוי נסיבות בחיים, ובעיקר חתונה, לידות, לפעמים אפילו מעבר לעיר אחרת.
זה שיש תוקף זמן מוגדר למסגרות השונות - תיכון, צבא אוניברסיטה ועוד, לפעמים גם מאפשר התנתקות מאנשים מאותה תקופה. לאנשים שהיו איתי בתיכון - אני ממש לא מתגעגעת. החברה האחת שנותרה לי מאז היא בשלט רחוק, ואני מעודכנת באופן רופף בחייה וזה בסדר גמור. ככל שמתרחקים מהזמן בו נוצרה החברות, העוצמה שלה לעיתים פוחתת, וזה טבעי בעיני.
זה נותן לנו אפשרות להתחלות חדשות במקומות חדשים עם אנשים אחרים, כשכל פעם גם אנחנו קצת אחרים.
אבל, במקום העבודה שלי אני נמצאת כבר מספר דו ספרתי של שנים, כשספרת העשרות בו היא שתיים. זה הרבה זמן.
כשהגעתי לכאן, עדיין בשנות העשרים שלי, נוצרה מעין חבורה של כמה בנות (אז עוד לא קראתי לעצמי "אישה" אפילו...). היינו באותו מצב בחיים - עובדות טריות במקום, עדין לא נשואות. תוך זמן קצר כולנו התחתנו וילדנו את ילדינו פחות או יותר במקביל. זאת היתה קבוצת התמיכה שלי באותן שנים, המקום להתייעץ, ללמוד ולפרוק. ובאופן טבעי גם הילדים והבעלים התחברו, ובילינו יחד בכל מיני ארועים שיצרנו בהרכב מורחב - חנוכה, יום העצמאות, נסיעות לפעמים . אבל, עם אחת מהן ממש לא היתה לי כימיה כבר מהתחלה. לא חיבבתי אותה, וזה היה הדדי. אצלי זה הסתכם בכך, אבל היא גם פגעה בי בכל מיני צורות. עדיין, בשל השתייכותנו לחבורה הזו, נמצאנו יחד, באופן די כפוי, בכל הארועים הללו. ועם השנים הנוכחות הזו יחד הפכה לפחות נעימה ואפילו בלתי נסבלת מבחינתי.
כמה פשוט היה אם זה היה קשר שיש לו איזו נקודת יציאה, יעד סיום, או תוקף שפג באופן טבעי. אך לא, כי כולנו כאן כבר מספר דו ספרתי של שנים. באותו מקום ממש. הדבר היחיד שהשתנה - זה שבינתיים הילדים גדלו, וכך נוצר מצב שהמפגשים המורחבים התמעטו. ומפגשים לא מורחבים - כמו לאכול יחד בצהריים, מן הסתם לא קרו.
בפעמים שכן היה לי איזה ממשק איתה, זה תמיד נגמר בעוגמת נפש מבחינתי.
ואיכשהו, לאחרונה החלטתי שדי. המקסימום היה שלום במסדרון, שהלך והפך רפה עד שנגוז גם הוא. מצידה לא הגיע כלום. וכך נוצר מצב בו אנחנו פשוט מתעלמות אחת מהשניה. מה שהפתיע אותי בכל הענין היה עד כמה זה שחרר אותי. הסבל שבלפגוש אותה ולהחליף כמה מילות נימוסין - פשוט לא קיים יותר. אני חולפת לידה במסדרון או במטבח ורואה אוויר. עד כמה שחשבתי שזה יהיה קשה, זה פשוט לא. הרי מה שלא טבעי בכל הענין הוא שאני נמצאת איתה בעל כורחי מעל עשרים שנה - הזמן הכי ארוך בו הייתי באופן יומיומי בחברת אנשים שהם לא משפחה. אז עד כמה שהיה לי קשה ליצור את הנתק הזה (שבא, בעצם, לא פחות מצידה), והתחבטתי לגביו - אני שמחה ושלמה איתו. ירד ממני איזה סוג של משקולת.
כמו שכתבתי, יש קשרים שפשוט לא אמורים כנראה להמשך כל כך הרבה זמן. ואם ברוב המקרים הם מתנתקים בגלל הנסיבות, אז נתק למרות הנסיבות - הוא לגמרי נדרש לפעמים.
