בדרך לירושלים, השבוע:
את מקום החוטמיות הזיפניות שבשולי הכביש תפסו החצבים. סתיו עכשיו.
ושדות התבואה נקצרו, אבל עודם מוזהבים. ערמות-ערמות של תבואה קצוצה וארוזה פוזרו עליהם במרחקים פחות או יותר שווים, כמו קוביות עץ שנשכחו על שטיח. אין לי הסבר למה זה גורם לי נחת. אולי כי זה מעיד שהעבודה השוטפת נמשכת כמתוכנן. עונה באה, עונה הולכת, ורק העבודה נשארת. למרות שמסביב יֵהוֹם הלהג.
*
מאז שאמא שלי נפטרה אני כבר כמעט לא מדברת (וגם לא שומעת) הונגרית. לא כל כך יש עם מי, חוץ מאשר עם א., שכבר כמעט לא שומעת כלום, כך שהשיחות אתה הן בקושי בגדר תקשורת של ממש.
אף פעם לא למדתי הונגרית באופן מסודר, אני מכירה אותה מתוך שמיעה בלבד. אבל תמיד התפעלתי מאוצר המילים והביטויים שלה, שהוא מלא ציוריות ורגש ותכופות גם הומור, ותמיד חשבתי שיש דברים שאפשר להביע בדייקנות רק בה. וכך קורה לי גם היום, תכופות, שאני חושבת על משהו ופתאום שומעת בירכתי ראשי מה אמא שלי הייתה אומרת עליו – בקולה, בהונגרית, בביטוי הקולע והמתאים ביותר, שאי אפשר לתרגמו לשום שפה.
פעם, לפני הרבה זמן, אמרתי לפ' שאני לכודה בין שתי נשים דומיננטיות: אמא שלי מצד אחד, הקטנה שלי מן הצד השני. וזה היה נכון. והוא ענה לי: ולמרות זאת, בעוד כך וכך שנים, כשאמך כבר לא תהיה והקטנה כבר לא תגור בבית, תתגעגעי לשתיהן.
ובדיוק כך קרה.