עפר הארץ

על משפט ועל בכלל……..

שלום רב,

ברוכים הבאים לעפר הארץ, הבלוג של אל רום.

נושאי הכתיבה, משתרעים מאופק לאופק. אבל, הרבה מאוד, חומרים משפטיים.

אוטודידאקט. הכל לומד לבדי (כולל חוק ומשפט).

בחוק ומשפט, לא האמת היא החשובה. לא האמת, וגם לא כל האמת, וגם לא רק האמת כפי שמקובל לחשוב. אלא, האמת, עד עפר דק!

ההבדל בין האמת, לבין האמת "עד עפר דק" כפי השופטים, הרי בבחינת גיים צ'נז'ר בלתי נתפס.

בכלל, הרבה תפיסות שגויות, הרבה מיתוסים, הרבה דיעות קדומות לגבי השפיטה ומערכת המשפט. וכאן בבלוג, ובין היתר, על כך נעמוד.

תודה שביקרתם, תודה שהגבתם.

Photo by Jan-Rune Smenes Reite/ Pexels.com

אז בפוסט הקודם: כריש עליך נסראללה, דנו בהסכם עצמו ( ההסכם הבינלאומי בין ישראל ללבנון כאמור, התוחם הגבול הימי הצפוני, ומסדיר ככה בגדול, את החלוקה העסקית בקשר לפעילות הכלכלית והקידוחית העתידית ממאגר כריש).

אז הרבה טענות עלו כנגד ההסכם הזה. ובתגובות שם בפוסט הקודם, גרסתי שיש לחכות לבג"צ, ולראות אם אכן משפטית, הדבר חוקי, חוקתי, ומבוסס מבחינה בטחונית ועובדתית.

אז הנה הבג"צ לפנינו. כל שלשת שופטי ההרכב, בפה אחד קבעו חד משמעית: ההסכם חוקי, חוקתי, ואין שום בעיה איתו. בכך נדון פה כמובן.

ותחילה, כהרגלנו בקודש, כותרי הייחוס של פסק הדין כאמור:

אז העותרים הרבים והממורמרים, העלו שלש טענות, שהן בבחינת נקודות המחלוקת בסיפור הזה:

תחילה, ההסכם הזה, הוא ויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל. לכן, על פי חוק יסוד: משאל עם, צריך היה להביא את העסק למשאל עם, או לחילופין כפי בחוק היסוד, אישור של 80 חברי כנסת.

ועוד: האם ההסכם עצמו, בלי קשר לחוק יסוד: משאל עם, צריך היה להיות מאושר בכנסת.

ולבסוף: האם הממשלה שחתמה ואישרה ההסכם, בהיותה ממשלת מעבר, יכלה בכלל לעשות כדבר הזה, ולכבול ידיה של הממשלה הבאה, בעודה נניח כממשלת מעבר, בדפיציט דמוקרטי נקרא לזה. שהרי, הממשלה הזו, לא נהנתה מאמון העם במלואו כמובן.

אז, השופטים, באחידות דיעים, דחו את כל טענות העותרים כאמור, וגרסו, שהממשלה הזו, גם כממשלת מעבר, הייתה יכולה לחתום ולאשר ההסכם הזה, בלי אישור הכנסת, בלי משאל עם וכדומה.

כמובן, שלא נוכל להיכנס בפירוט רב, לכל שלל הטיעונים והנימוקים ונימוקי הנגד בסיפור הזה. לא פשוט כלל וכלל, לא נוכל לגמור פה.

אבל, לגבי הטענה בדבר החובה לקיים משאל עם הואיל ומדובר על ויתור על שטח ריבוני במלוא מובן המילה, נצטט השופט המוביל (רק בנקודה זו לענין פסק הדין הזה) ע.פוגלמן:

עד כאן הציטוט כאמור:

לשאלה או המחלוקת, בדבר אישור ההסכם, על ידי ממשלת מעבר, שהיא בדפיציט (גירעון בוא נגיד) דמוקרטי כאמור, גם כאן כאמור, השופטים אישרו הדבר. חשוב להדגיש, כפי שצוטטתי בפוסט הקודם: מדובר היה על שיקול בטחוני, דחוף, ומכריע. שיקולים בטחוניים חסויים. גרסתי, שעלינו להמתין לשופטי בג"צ, על מנת להיות משוכנעים, שזוהי לא חארטה אלקטורלית, במסווה בטחוני. ואכן, השופטים, עיינו בחומר חסוי. חומר חסוי בטחוני, והגיעו למסקנה כולם, שכך הדבר אכן. הדחיפות הבטחונית. חלון ההזדמנויות שנוצר, קריטי מאוד, ומצדיק את אישור ההסכם כאמור, למרות היותו, הסכם של ממשלת מעבר. נצטט השופטת המובילה לענין זה שבמחלוקת, הנשיאה א.חיות:

עד כאן הציטוט לגבי נקודת המחלוקת השניה.

ונעבור לשלישית: כאן כאמור, נקודת המחלוקת, האם היה צריך להביא אישור ההסכם לכנסת. השופט המוביל לנקודה זו, היה השופט נ.סולברג. הוא גרס, שאין ספק, שהממשלה נהגה כדין, ולא הייתה חייבת כלל להביא אישור ההסכם לכנסת. נצטט:

ועוד ממשיך הוא ומסכם:

עד כאן:

ואיך לא ? פינת הגיחוך:

יש לנו פה בהרכב שופט בימין המובהק כפי שתיארנו לא פעם. נ.סולברג. מתנחל אשכרה. מליבת הציונות הדתית. הימין זעק בכל פה. מעשה נבלה של ממש נעשה פה עם ההסכם הזה. והנה לנו, הוא באחידות דיעים, צוטטנו אותו, הממשלה פעלה פה, ללא שום דופי. היה לנו גם את השופט מינץ בסיפור. הוא לא בהרכב רסמי. אבל, הוא גם מתנחל, שדחה באופן נפרד בקשה לצו ביניים של העותרים בקשר להסכם הזה.

שוב ושוב, לא נילאה מלהוכיח, שהזהות המקצועית של השופטים, מאפילה כמעט לחלוטין, על הזהות האישית, האידיאולוגית פוליטית. רק חמור גרם של ממש, לא יראה במו עיניו, שוב ושוב הדבר וישתכנע לחלוטין.

עוד הערה קטנה:

בעוד הימין זועק ותובע את עלבון העם עלק, עלבון הריבון הטבעי בקשר להסכם זה, ומכלול מעשים אחרים של המרכז שמאל. הרי, הוא (הימין) היה בשלטון במשך שנים רבות. אחד הגורמים לבוקה ומבולקה הנוראית הזו, זה העדר חקיקה בקשר לאישור הסכמים בינלאומיים על ידי הכנסת. ברוב מדינות העולם, יש הסדר חוקתי ברור ומקיף, שהסכמים בינלאומיים, מאושרים בפרלמנט. פה הימין לא עשה כלום. ריבונות עלק. עממיים עלק. איפה היו כל השנים הללו ?אריה אלדד דאז, מן הימין, חבר כנסת הגון לכל הדיעות, ניסה לקדם הצעת חוק. עד היום כלום. מה כן חוקקו ? נחסוך הפארסות המטורפות פה.

נראה עכשיו, אם אכן יעשו מעשה.

נתניהו אגב, טוען שיבטל ההסכם. לא מחייב אותו הוא טוען. נראה מה יעשה ואיך יעשה. זה דבר סבוך מאוד לעשות. נראה באם יעמוד במילתו. זה לא יהיה פשוט כלל וכלל כדבר הזה לעשות.

נ.ב: רק לא ציינתי פרט טכני כלשהוא: הפסק דין הזה לעי"ל, הוא בבחינת מתן נימוקים, לפסק הדין הטכני יותר, זה הקודם, שדחה העתירות, אבל, בלי נימוקים.

אז לפנינו פסק הדין (באדיבות אתר TLB אתר מאוד מומלץ למתעניינים במשפט בינלאומי) של המחוזי פדרלי ( מחוז קולומביה, ארה"ב) בקשר לרצח העיתונאי הסעודי: ג'מל חשוגי ( Jamal Khashoggi) והחסינות של מוחמד בין סלמאן (שליט סעודיה).

אז נזכיר קצת נשכחות על הרצח הנורא הזה:

אז החשוגי הזה, עיתונאי סעודי. נרדף. עבר לארה"ב. טור בוושינגטון פוסט. הטיף לדמוקרטיה וחופש בעולם הערבי. הקים את – DAWN ארגון אשר פעל לאותה מטרה של חופש ודמוקרטיה בעולם הערבי (והיה אף מנהל הארגון עצמו).

התובעת עצמה, ארוסתו ( Cengiz) והוא עצמו, רצו להתחתן (בעודו בארה"ב כמובן). הוא פנה לשגרירות הסעודית בוושינגטון. הם הפנו אותו לקונסוליה הסעודית באינסטנבול לקבלת אישורים מתאימים לנישואים המבוקשים (שם תכננו לרצוח אותו, לא רצו לעשות זאת כמובן בארה"ב עצמה).

הוא הגיע לשם לאינסטנבול ( 2 לאוקטובר 2018) ארוסתו חיכתה לו בחוץ (12 שעות של סבל אכזרי). בתוך השגרירות ביתרו אותו לעשרות חלקים את המסכן.

אז למה בדיוק ? התיאוריה הדומיננטית, היא שהוא ביקר את המשטר, והעלה בכך את החלסטרה לראש של בין סלמאן. חד וחלק. זה נראה כך. אבל, יש עוד תיאוריות, למשל שהוא היה סימפטטי לתנועת האחים המוסלמים, וזה אותת סכנה למשטר ולבין סלמאן.

טוב, הפסק דין לא כל כך פשוט, לא נוכל לגעת בהכל, רק בנקודה עיקרית, והיא כמובן, טענת החסינות של בין סלמאן:

הקטע פה, שלא היה לו ממש חסינות. הוא לא היה ממש ראש ממשלה. אלא, מעין ממלא מקום. הכל היה תלוי (או כמעט בואו נגיד כך) בהצהרה של מח' המדינה האמריקנית. אם ההצהרה תעניק חסינות, אז לרוב, בית משפט יכבד ההחלטה. אם לאיו, אז זה גמור כמובן.

ודוק: כמה ימים ממש, לפני ההצהרה המתוכננת של מח' המדינה האמריקאית (אחרי קבלת ארכה של בית המשפט) המלך הסעודי, מינה אותו רסמי לראש הממשלה, ועכשיו, זה כבר סיפור אחר לגמרי:

בתורת ראש ממשלה, יש לו חסינות של ראש מדינה מכהן ( חסינות על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, להבדיל מחסינות על פי אמנה כמובן. מנהגי, כשמו כן הוא ככה בגדול. כי כך נוהגים. כי כך מוכח שמוסכם ביחסים הבינלאומיים בין מדינות וכו….).

אז ממש כמה ימים לפני ההצהרה כאמור, הוא מונה לראש הממשלה רסמי. התובעים זעקו. זוהי מניפולציה ברורה הרי. לחמוק מאימת הדין. אבל, השופט כיבד את ההחלטה של מח' המדינה. לא בלי אי נוחות, אבל, קיבל אותה. נצטט:

אז היו איתו עוד נתבעים. בכירים סעודים. לא ניכנס לסיבוכים. השופט גם דחה התביעות נגדם ככה בגדול מאוד. הכל בהעדר הוכחה של זיקה ממשית של מעשי הנתבעים לארה"ב. העדר סמכות בית המשפט עליהם וכדומה. לא ניכנס לכך. לא נגמור פשוט פה.

העסק הזה באמת מדהים:

מחד, הממלכה הסעודית, לא מכחישה הרצח, והקשר שלה לרצח. בין סלמאן כמובן מכחיש שידע, תכנן וכדומה. אלא, שמסתבר, שחשוגי עצמו, פחד אפילו לסוע לטורקיה ( לאישור הנישואין וכו…..). הוא ביקש מבין סלמאן עצמו, ערובה לבטחונו שם. וזה ניתן לו על ידי בין סלמאן עצמו. מטורף לגמרי.

אותו בין סלמאן, עשה עלי רושם טוב מאוד. אנגלית רהוטה. גישה פרוגרסיבית ככה יחסית. הוא גם קצת פעל לרפורמות כפי הידוע. הוא הביע בריאיון איתו, זעזוע מן הרצח הזה. הבלתי אנושי ומטורף ממש.

אז האם כל זה יכול היה להיעשות בלי ידיעתו ? מי יודע…. מאידך, הוא נתן לו ערובות לבטחונו ויעשה דבר כזה ? יש הרואים בכל הסיפור הזה, את הסינדרום השבטי. נאמנות לשבט, וטירוף של נקמה על הפרתה. לך תבין. ערב הסעודית.

טוב, יש פה הרבה סיבוכים בקייס הזה. נראה הלאה, בטח יעתרו לפדרלי לערעורים. נעקוב ונעדכן.

אז כולם זוכרים את הריגתה של שירין אבו אקלה, העיתונאית מאל ג'זירה בפאתי ג'נין. באמת סיפור לא פשוט. בהתחלה, צה"ל גרס שאין מצב שנהרגה על ידי כוחותינו. אולי אש צולבת. אחר כך, צה"ל גרס, שנהרגה בסבירות גבוהה על ידי כוחותינו שלנו, אבל, בטח לא בכוונת מכוון.

הפרקליט הראשי של הרשות הפלסטינאית הצגנו בפוסט אחר, גורס שהירי היה מכוון ממש. למרות שלבשה קסדה ואפוד וכדומה, מסומנים עם הכיתוב: Press.

גם האמריקנים, מנובמבר נכנסו לתמונה, וה-FBI חוקר.

אז מבחינת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג (אפשר לקרוא כאן בג'וריסט, ולינקים שם):

אז כולם יודעים אני מניח, שבהאג מתנהלת חקירה נגד ישראל, על המצב פה בפלסטינה (עזה, מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, החל מצוק איתן ככה בגדול). בהתחלה הייתה חקירה מקדימה, ואחרי מעין אישור של בית המשפט בהאג, עברו לחקירה מלאה. זה המצב בו אנו נמצאים.

בתוך הקונטקסט הזה, אז כל הזמן מועברים להאג תלונות (או קומוניקטים יותר נכון). תלונות שונות ומשונות. משפחתה של אקילה, העבירה קומוניקט בספטמבר על הריגתה, ועכשיו, אל ג'זירה ( איפה שהיא הועסקה למעשה) הגישו תלונה או קומוניקט.

חקירה של חצי שנה הם טוענים, הניבה המון הוכחות להריגה מכוונת. טוב, העורך דין שלהם, ממתן קצת יותר, וגורס ירי בכיוון לאזור הימצאה לפני מותה. אבל, הוא גורס באופן נחרץ יותר, את הדבר הכי חשוב וקריטי להאג הפלילי ככה בגדול:

שזו תוצאה של רדיפה שיטתית, רחבה, נגד עיתונאים ואחרים. להרג הזה, היה אפקט מצנן. עיתונאים מפחדים. כבר תקפו בעזה את בנין אל ג'זירה הוא טוען ( שכח כמובן לציין , שהיה שם נשק או לוחמים, או, אותות אלקטרוניים, שנועדו לשבש את כיפת ברזל).

אז ישראל כמובן מסרבת לחקור. כבר הסברנו, האג הפלילי, בית משפט של מוצא אחרון. עדיפות למדינה בה מדובר, לחקור. אם לא תחקור, האג בתמונה, וזה מה שקורה כאן. בכלל, ולגבי שירין העיתונאית כאמור.

טוב, ברור שהסעיף יהיה או אמור להיות, הריגה בלי משפט משהו אולי (Extrajudicial Killing). כנראה במסגרת פשעים נגד האנושות משהו. אבל, יודגש שוב:

בהאג לא חוקרים אירועים מנותקים וממוקדים, אם אין בסיס בעיקרון, למעשים שיטתיים ונרחבים.

אז כמה עיתונאים כבר הרגו ? איך זה נראה באמת ? אם כך, האג הפלילי, חוקר גם בפיליפינים. מה קרה או קורה שם ? כך זה נראה כאשר עסקינן בהוצאה להורג בלי משפט, נרחבת ושיטתית, נצטט מויקיפדיה:

מלחמת הסמים בפיליפינים היא מלחמת סמים אשר מתרחשת תחת כהונתו של הנשיא הפיליפיני רודריגו דוטרטה אשר עלה לשלטון ביולי 2016.[1] בתוך מספר שבועות בלבד מאז תחילתה נהרגו כאלפיים איש[2] ובתוך מספר חודשים מספרם כבר עלה על 3.5 אלף איש.[3] עד אוגוסט 2016, לפי רשויות המדינה, כ-600,000 סוחרי סמים נכנעו לרשויות אכיפת החוק כדי לא להיהרג במהלך הקמפיין נגד הסמים של הממשלה.

על פי התקשורת המערבית, המשטרה ו"מיליציות עממיות" מענישות סוחרי סמים באופן יזום מבלי לפתוח בהליכי משפט.[2][4] על פעולות הרשויות בפיליפינים נמתחה ביקורת חריפה מצד האומות המאוחדות, ארצות הברית והאיחוד האירופי בגין הפרות זכויות אדם.[5][6] בתגובה, הנשיא הפיליפיני, רודריגו דוטרטה, יצא בהצהרות קשות על האו"ם[7], ארצות הברית[8] והאיחוד האירופי[9][10] ודחק בהם שלא להתערב בעניינים הפנימיים של ארצו ואיים לעזוב את האו"ם.[11] על רקע ההידרדרות החדה ביחסים עם המערב, החליט דוטרטה לשנות את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ של הפיליפינים, תוך שהוא פונה במסלול התקרבות לרוסיה וסין.[12]

נכון ל-30 במרץ 2022, מתו כ-6,229 סוחרי סמים ואנשי פשע ונכון ל-9 בינואר, מתו 114 אנשי שיטור וצבא.

קולטים איך זה נראה ? ויקיפדיה פה אגב, על פי הרבה דיעות אחרות, ממעיטה בכמות ההרוגים. אבל נניח לשיטת ויקיפדיה: עד מרץ 2022 מתו 6229 סוחרי סמים ואנשי פשע כמצוטט. קולטים ?

הוכחנו כבר לא פעם. ממשלות פה מפגרות לגמרי. מילא נתניהו האהבל רפה השכל. אבל, לפיד איכזב מאוד. במקום לשתף פעולה באופן מאורגן וזהיר. במקום להציג טיעוני נגד מאורגנים. משאירים הזירה יתומה לצד אחד. צד עויין כמובן (אם לאיו, לא משנה). ואז, נוצר ואקום, ודברי הבל בלתי נתפסים מוצגים על מדינת ישראל. אבל, בהעדר גרסאות צולבות וסותרות, אז אלו המסקנות שאנשי מקצוע מגיעים אליהם. זה מתבקש וטבעי. אין לבוא אליהם ממש בטענות. זוהי אשמתינו.

אנו רגילים לחיות באופוריה של וטו במועצת הביטחון, ולובי חזק מאוד של ישראל יש לציין, במסדרונות מימשל של מדינות שונות בעולם (כאן אנו חזקים מאוד אגב). אבל, זה רחוק מלהספיק, ונעשה יותר ויותר גרוע מסיבות שונות ומשונות, שלא ניכנס אליהן כאן, זה סיבוך מפגר לגמרי, לא נוכל כאן.

אלוהים יעזור לנו. נצטרך את זה הרבה יותר, עם ממשלת ימין "על מלא" כפי הטרמינולוגיה שהשתרשה כאן לאחרונה.

אז לפנינו תלונה מעניינת של ה- ECCHR לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. התלונה, לא פחות ולא יותר, כנגד בכירים באיחוד האירופאי ובכירים במדינות שונות (בעיקר איטליה ומלטה). התלונה גורסת פשעים נגד האנושות שבוצעו על ידיהם, ואיך ? נצטט ככה (מתקציר המנהלים):

אז הם טוענים בתלונה, שפשוט, במקום להציל אותם (את הפליטים) בהיותם במצוקה בלב ים, הם פשוט דאגו לאתר אותם, ולהחזיר אותם למחנות מעצר בלוב. בכך, שללו מהם חירות פיזית, וכאשר זה נעשה באופן סיסטמתי ושיטתי, הרי לנו, פשעים נגד האנושות.

קצת רקע דברים כללי:

כתוצאה ממלחמות אזרחים לרוב באפריקה ובלוב עצמה. כתוצאה משינויי אקלים, קשיים כלכליים ניכרים וכדומה, מהגרים מאפריקה, מנסים דרך הים, וצפון אפריקה למעשה, להגר לאירופה (דרך איטליה, ספרד/ מרוקו וכדומה). האיחוד האירופאי, לא יכול לקלוט כמות כזו של פליטים. ועושה כל אשר לאל ידו, לנסות לשבש הגעתם. כל זה הגיע אפילו לרמה של תוכנית קצת מטורפת ממש, להפציץ ולהשמיד מן האויר בין היתר, אוניות או ספינות פליטים בנמלי לוב ממש. אז בפועל, היו תוכניות של שיתופי פעולה עם שלטונות לוב, לשבש הפלגות שלהם. לאתר אותם בים ולהחזיר אותם חזרה ללוב וכדומה.

מבחינת ה- ECCHR אלו פשעים נגד האנושות.

קצת רקע משפטי ככה ממש בגדול:

ישנו מוסד או דוקטרינה המתכנה: UN referral. בגדול, אפשר שהתובע בהאג יחליט לחקור בעצמו פשעים בינלאומיים קשים (או ליזום בעצמו למעשה). אפשר שמדינה חברה ככה בגדול תפנה תלונה. אפשר שמדינה לא חברה תקבל הסמכות של הבית משפט ותפנה תלונה (כפי הרשות הפלסטינאית אגב נגדנו). ואפשר גם, כמוצא יותר אוניברסלי:

שמועצת הביטחון, תפנה תלונה לבית הדין בהאג, והוא כך יקבל טריגר וסמכות חקירה וכדומה. זה בעיקרון, לגבי מדינות לא חברות כלל באמנת רומא. עד היום, היו רק שני הפניות כאלו ממועצת הביטחון: סודאן ולוב.

אז מגישי התלונה, טוענים, שבמקרה הזה, הואיל ויש הפניה ממועצת הביטחון כאמור, לבית הדין בהאג, וממילא התובע חוקר, אז יש גם לחקור בתוך החקירה הגדולה בלוב, את הבכירים האירופאיים הללו שאחראים על כך.

יצויין רק:

עד היום מתו וטבעו בים התיכון, קרוב ל- 20 אלף פליטים. מספר שהוא לא ייאמן. ועוד: כאשר הם מוחזרים למעצר בלוב, הם עוברים שם על פי התלונה, עינויים, יחס בלתי אנושי, החזקה בתנאי עבדות וכדומה. זה מפר עוד עיקרון בינלאומי חשוב ומרכזי לגבי פליטים:

ה- Non refoulement principal כלומר, זהו עיקרון במשפט הבינלאומי, שאין להחזיר פליט או מהגר, למדינה או למדינתו שלו, אם הוא צפוי בה, לרדיפה, מוות, עינויים וכדומה. אז אם כך האירופאים נוהגים, אז הם בעצמם עוברים על העיקרון הבינלאומי הזה.

אז זה באמת טראגי מאוד. מחד האירופאים הם ראש החץ, המגדלור העולמי בקשר לזכויות אדם ויחס הומניטרי. זה מחד. מאידך, הם לא יכולים לשאת כמות הפליטים הזו. וזוהי בעיה. וזה הוביל למעשים קשים כמתואר (וכבר עמד שר הפנים האיטלקי לדין על כך).

חבל מאוד. לכל זה יש פיתרון אחד ויחיד. מדינת או"ם. מדינה של האו"ם. לשם מעבירים בלי חשבון והליכים את כל הפליטים. שם מרוכזת כל הלוגיסטיקה של האו"ם. לא בניו יורק ולא בטיח. מדינה פטורה ממכס. כוח עבודה זול. תאגידים בינלאומיים ייצרו שם. מדינה שבנויה לא על עיקרון סוברני, אלא, על שליטה מקצועית פרופר. בלי אתוס. רק קוסמופוליטיות. כל נרדף גם מגיע לשם. הומואים, מתנגדים פוליטיים ואללה. רק עבריינים שבורחים מאימת הדין, לא מתקבלים. כל השאר אוטומטית שם. האו"ם יודע לטפל הכי טוב בפליטים. הכי מחוייב לכך. האו"ם קוסמופוליטי, א-פוליטי. וחסל. חבל מאוד.

אז לפנינו הודעה חשובה לתקשורת של הנציבות האירופית. עסקינן במלחמת רוסיה אוקראינה. האירופאים נחושים לבוא חשבון עם הרוסים.

אז מבחינה משפטית יש פה בעיות לא פשוטות:

אמנם בית הדין הפלילי בהאג חוקר המלחמה והרוסים בעיקר. אבל, משום מה, הנציבות מתמקדת בעיקר בפשע האגרסיה. על פי אמנת רומא, זו בעיה לגבי דידם לחקור ולשפוט הרוסים על פשע האגרסיה. אין אופציה במובן הזה. לכן:

האירופאים מנסים להתמקד בטריבונל בינלאומי אד הוק, או הייבריד. כלומר, חקירה ושפיטה של ערכאות שיפוטיות בינלאומיות, שנבנות באופן חד פעמי נניח לצורך המלחמה הזו (כמו אקס יוגוסלביה) או ערכאה הייברידית (שילוב של לאומית, ובינלאומית, כפי קמבודיה למשל). אז נניח למשל כדוגמא, ערכאה של שופטים בינלאומיים, עם שופטים אוקראינים נניח כהייבריד.

מי שרוצה להרחיב מושגית על האופציות המשפטיות הבינלאומיות פליליות, פה הסבר והמחשות באתר של האו"ם.

אז זה מבחינה משפטית בינלאומית פלילית.

יש לנו כמובן נזק עצום מן המלחמה. נניח לאוקראינה נזק של מאות מיליארדי דולרים (ישיר ועקיף). צריך יהיה לשקם את אוקראינה. תשתיתית וכללית. משהו באמת קשה לכלכלה לא רצינית כפי אוקראינה.

אז האירופאים הקימו כוח משימה להקפאה ותפיסה של נכסים רוסיים ככה בגדול ( Freeze and Seize Task force, גם של נניח הבנק המרכזי הרוסי, גם של אוליגרכים וכדומה). הכוונה די פשוטה:

כאשר ייגמר הסיפור (וגם לפני ככה בשוטף) יחזיקו את הרוסים בגרון, ושיחרור כספים, יהיה בהתנאה של תשלום פיצויים לאוקראינה, על מנת שתוכל לבנות עצמה מחדש וכדומה.

עד כה לא מזיז הרבה יותר מדי לפוטין. אבל, זה לא יהיה פשוט בכלל בסוף.

אפשר כאן אגב לקרוא על הנזקים של המלחמה לאוקראינה, לרוסים, לעולם בכלל וכדומה.

אפשר לחלק היסטוריונים או חובבי היסטוריה, בגדול מאוד ככה, לשניים: אלו העוגנים על תבניות היסטוריות. יש לבצע אנלוגיות וללמוד מן ההיסטוריה. הדברים, האירועים, התהליכים חוזרים על עצמם. ויש כאלו הגורסים: שכל אירוע היסטורי, יש לו מאפיינים ייחודיים, קונפיגורציה חד פעמית, ותו לאיו.

אז באדיבות אתר ג'וריסט, למדנו שהבודנסטאג בגרמניה, הצביע, והכיר ברעב ההולודומור באוקראינה, כרצח עם. ממש ג'נוסייד.

ההולודומור, מוגדר כך בויקיפדיה (לעי"ל לינק) נצטט:

הוֹלוֹדוֹמוֹר (באוקראינית: Голодомор, "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות") היה רעב המוני שהתרחש באוקראינה בין השנים 1932–1933. ההולודומור הוא האסון הלאומי הגדול ביותר שפקד את אוקראינה בהיסטוריה המודרנית. מספר המתים לא ידוע, וההערכות נעות בין 3 ל-10 מיליון מתים.

ההולודומור היה חלק מהרעב הסובייטי, שהתרחש בכל ברית המועצות, אך השפיע ברובו על אזור מרכז אוקראינה, שלא כמו ברעב הקודם באוקראינה (1921–1923) וברעב שהיה אחריו (1946–1947), בהם נפגע אזור דרום אוקראינה, אזור בו הבצורת היא תופעה מוכרת.

חלק מהחוקרים המודרניים רואים את הרעב כמדיניות מכוונת של הממשל הסובייטי, בראשות יוסיף סטלין, ולא כתוצאה של תופעות טבע או כישלון התכנון המרכזי. לפי חוקרים אלה, ההולודומור תוכנן על ידי הסובייטים כדי לפגוע בלאומיות האוקראינית.

אז כל ענייני ההכרה בג'נוסייד הם בעייתיים ביחסי חוץ. מאוד בעייתיים. צריך הכרה של המימסד במדינה מסויימת, כאירוע בעבר, שהוא ג'נוסייד אם לאיו. זה מייצר לא מעט חיכוכים. בישראל למשל, מתנהל מזה זמן ויכוח, האם להכיר בשואה הארמנית (או רצח עם) אם לאיו.

נזכיר, אין לנו היסטוריה רשמית כמובן. בטח לא בינלאומית. הטורקים מצידם יתנגדו לכל מעשה הכרה, ויטענו שלא היה כדבר הזה כלל. אפילו לגבי השואה היהודית כמובן, יש הטוענים מוגזם ופיקטיבי למעשה.

ניתן לטעון כמובן, שאם בית משפט בינלאומי מכיר בכך, אז זהו מימצא רשמי למעשה. אבל, יש בעיה עם זה:

לא כל מדינה חייבת להכיר, בכל טריבונל בינלאומי. נניח יש מדינות שלא חברות באמנת רומא. אז לכאורה, גם אם בית המשפט יגיע למסקנה שהיה ג'נוסייד איפה שהוא, אז, מדינות לא חברות באמנה, לא חייבות להכיר בכך כלל.

ואפילו מדינות חברות:

בית משפט פלילי ובכלל, עוסק בעניינים נקודתיים. לא בקביעות קטיגוריות לגופו של ענין ולגופה של חזית מוגדרת ורחבה. נניח האם היסטורית ניתן לקבוע כך או כך בהכרח. נניח יעמידו לדין מישהו בהאג הפלילי על ג'נוסייד. כל מה שבית המשפט יקבע, זה שאדם תיכנן או הוציא לפועל ג'נוסייד. אז האבסורד הוא, שרק ישויות טבעיות, בני אדם משמע, עומדים לדין בהאג הפלילי. אז אפשר לטעון, שזה לא קביעה היסטורית מהותית לגמרי. אלא, אשמה של אדם בודד, או קבוצת אנשים. זה לא אומר בהכרח, שהיה ג'נוסייד שיטתי ומלמעלה ניתן לטעון.

אבל ברור שקביעה של בית משפט בינלאומי, מחזקת ומאששת קביעה כזו.

אז אפרופו אנלוגיות, מתחילים לקלוט ריקושטים של המצב באוקראינה היום. ריקושטים ופלאשבקים. הנה, לא רק ההצבעה בפרלמנט הגרמני:

אלא השגריר האמריקני ל- OSCE, ראשי תיבות של:

United States Mission to the Organization for Security and Cooperation in Europe

נשא נאום ביום הזיכרון ה- 90 לרצח העם האוקראיני הנטען. ושם הוא מבצע אנלוגיה ברורה עם פוטין של היום. משווה בין פוטין לסטלין. משווה בין מדיניות ההרעבה הנטענת דאז, לזו של היום על ידי פוטין וכדומה.

אז יש הרואים בזה אנלוגיה. יש הרואים בזה יותר פיקציה. רק נציין, שישראל הכירה ברעב עצמו. בקטסטרופה עצמה. לא כרצח עם אבל. משום מה אנו האחרונים. הרבה בקריזה על זה אגב.

פסק דין חשוב על אמינות מצלמות התעבורה וכו… אפשר להגיע כאן לתקציר של פסק הדין. לפסק הדין עצמו אפשר להגיע כאן. נעלה על זה פוסט מסודר בזמן הקרוב אני מאמין.

בין לבין, נדביק פה התקציר לנוחות הקוראים:

נ.ב: למי שמעונין בקבצי וורד או Doc וכדומה. אז כאן רצ"ב לינק לדוברות בתי המשפט. תגיעו שם לכותר:

בימ״ש השלום ב״ש, אב״ד אלון גביזון, סגנית הנשיא נועה חקלאי והשופט אלון אופיר: הכרעת דין לנאשם בנהיגה מעל למותר במסגרתה תוכרע אמינות ודיוק מצלמות המהירות א’3 של משטרת ישראל (תת״ע 690-04-20)

בלינק כאן:

https://www.gov.il/he/Departments/DynamicCollectors/spokmanship_court?skip=0

Photo by lil artsy: pexels.com

כבר תיארנו בעבר פה בבלוג, כמה מסובך טראמפ בהליכים משפטיים אינספור ממש. מן החקירה של המתקפה של אוהדיו על גבעת הקפיטול ב- 6 לינואר. דרך העלמת מס במדינת ניו יורק. כמובן תהליך הדחה בעבר ועוד.

ספירה נוספת, הינה הספירה של תביעות בגין תקיפות מיניות וכדומה.

לפנינו כתב תביעה של א. ג'ין קרול, עיתונאית ידועה בארה"ב. היא טוענת כך:

ב- 1995-1996 היא פגשה את טראמפ לפתע,בחנות יוקרה בניו יורק (שדרה חמישית ,ברגדוף גודמן) הוא הציע לה, לייעץ לו בקשר לקניית מתנה לבחורה מסויימת. בעודם בוחנים המוצרים ומפטפטים, הם נכנסו למדוד משהו בחדר ההלבשה ( שניהם). כאן הוא תקף אותה מינית. לטענתה ממש ביצע חדירה. היא התנגדה למן ההתחלה, הדפה אותו איכשהוא, וברחה.

הוא מכחיש מכל וכל. הוא בכלל טוען, שהוא לא מכיר אותה כלל. לא יודע מי היא בכלל. תוהה כיצד אין שום תצלום ממצלמות האבטחה בחנות בה הם שהו. הוא טוען שכמו נשים רבות, מנסות על התחת שלו, להתפרסם מכתיבת ספרים נפסדים ושקריים (היא פרסמה ספר לבסוף על כך). כמובן שהוא מאשים את המפלגה הדמוקרטית ברצח אופי פוליטי כמובן ועוד.

נצטט אותו, למשל, את הפוסט שלו במדיה החברתית שלו:

סיפור בדים נכלולי לגמרי הוא טוען. לא מכיר האישה הזו כלל. אין לי מושג קלוש מי היא בכלל. היא בכלל לא הטיפוס שלי כלל. אין לה אפילו מושג, באיזה יום, חודש, שבוע כל זה קרה. כי זה פשוט לא קרה. לכן היא לא יודעת אפילו לתת פרטים בסיסיים. הכל לצורך קידום ספר נפסד. זה כל הסיפור.

מנגד, יש כמה אלמנטים שמעידים על אמינות הסיפור:

היא התקשרה לקולגה וידיד משהו, בשם מרטין, נסערת כולה, ממש עם היציאה שלה לרחוב אחרי האירוע. הוא מאשר זאת. ייעץ לה לשתוק. טראמפ יהרוג ויקבור אותה לטענתו וטענתה.

התיאור שלה, לא לגמרי חד מימדי. יש בו אלמנט של הודאה או רגשי אשמה די נפוצים במקרים כאלו. האשמה עצמית, למה נכנסה איתו לחדר ההלבשה? שאולי היא בכלל גם אשמה בסיפור כפי שהרגישה למן ההתחלה וכדומה. נצטט למשל:

היא חיכתה למעשה עשרים שנה. ייעצה כל פרק הזמן הזה לכל מיני נשים שחוו תקיפות מיניות בעבודה וכדומה. אבל, שתקה לגמרי לגבי הסיפור שלה האישי עם טראמפ. היא פחדה מאוד. שהוא יקבור אותה פשוט. יקבור אותה, את המוניטין שלה, הקריירה שלה העיתונאית וכדומה. הייתה מיוסרת לטענתה כל הזמן הזה. מענין לציין שהיא טוענת, שהחינוך שלה למעשה, היה סיזיפי. לא קרה כלום. היא אישה חזקה. קרייריסטית. צריכה להתגבר על זה. להמשיך הלאה פשוט. נצטט:

אז מה גרם לה לצאת בסיפור אחרי 20 שנה:

גם כן מוסיף קצת אמינות לסיפור שלה. פשוט, תנועת "מי טו" והסיפור של אפשטיין והנערות פדופיליה או מעין. ההתייחסות היותר רצינית של החברה האמריקנית, לנשים קורבנות עבירות מין, עודדו אותה לצאת בסיפור. אמא הייתה על ערש דויי גם. לא רצתה להכאיב לה. ועוד: היו לה מעין רגשות אשמה, כיצד זה היא מייעצת לנשים, כיצד להתגבר על המצב של היותן קורבנות מין, בעוד היא עצמה, מתנהגת בצורה כה נפסדת.

לקורא המצוי, זה נשמע קצת מטורף. לא מובן. גרסאות לגמרי מנוגדות ממש בקונפיגורציה העובדתית הבסיסית ממש. ובכלל, למה 20 שנה חיכתה. צריך לציין:

בלי קשר ושיפוט עכשיו בקייס הספציפי הזה, זוהי תופעה מצויה מאוד, בארץ ובעולם. בתי משפט פה למשל, הכירו בשתיקה של קורבנות מין, כתופעה מצויה, שלאיו דווקא משליכה על אי אמינות הגרסה. יש רגשות אשמה קשים. פחד להיפתח ולספר. פחד מן השחזור. שוק. הלם. בריחה. הכחשה וכדומה. בתי משפט הכירו במלוא הרצינות בתופעת ההכחשה, ולוקחים אותה בהחלט בחשבון בניתוח הראייתי.

אז התביעה לפנינו, פיצויים בכסף. פיצויים עונשיים ( פיצויים מוגברים, על כוונת זדון וכדומה). עצם ההכחשה של טראמפ וההכפשות עליה, גרמו לה נזק נפשי. נזק מוניטיני (מוניטין) וכדומה על פי כתב התביעה.

טוב, ניתן לו צ'אנס הוגן להתגונן. נעקוב אחרי כתב ההגנה. פסק הדין כמובן וכו….

על הנושא בכללותו, שהוא מאוד מאוד מורכב וכואב, נעלה הרבה מאוד פוסטים מאורגנים בהמשך. כרגע, נחכה בסבלנות.

אז לפנינו החלטה של בית המשפט הפדרלי בניו יורק ( מחוז מערבי). ומה מבקשים ממנו העותרים נניח ? פשוט, לבטל או מעין לבטל, חוק של מדינת ניו יורק. קולטים ? לבטל חוק של מדינת ניו יורק. חוק שערורייתי לגבי דידם. החוק אוסר על נשיאת נשק על ידי אזרחיים במקומות פרטיים ( פרטיים- ציבוריים למעשה. נניח חנויות נוחות וכדומה).

התיקון השני לחוקת ארה"ב, מאפשר נשיאת נשק להגנה עצמית. זוהי זכות חוקתית כמובן. אירועי הירי הביאו לחקיקות רבות במדינות בארה"ב. חקיקות הנוגעות לנשיאת נשק. אז זוהי חקיקה ניו יורקית כאמור. החקיקה היא עונשית. היא משוחלת כתיקון, לחוק העונשין. משמע: מי שישא כך נשק, מבצע עבירה פלילית.

השופט בהחלטה זמנית, הוציא צו מניעה זמני, ואסר לא פחות ולא יותר, על מדינת ניו יורק, לאכוף את החוק. אסר על האכיפה, עד אשר יוחלט בפסק דין סופי, מה יעלה בגורלו של החוק. כף המאזניים יש לציין, ומציין גם השופט עצמו, נוטה לטובת העותרים. רוב הסיכויים לגבי דידו, שהם יזכו בתביעה הכוללת בסוף.

אז עד כאן בתמצית של תמצית, לא נוכל להיכנס כמובן פה לפרטים פסיכים לגמרי בקשר להחלטה הזו.

מה עכשיו ? ברור, ישר לפינת הגיחוך שלנו:

אז שימו לב, איך הדבר הזה היה נתפס אצלנו כשערורייה מפגרת לגמרי:

יש אירועי ירי בלי סוף בארה"ב. הנה, ממש לאחרונה, במועדון גאים בקולרדו, בסניף של וולמארט בוירג'יניה וכדומה. מטורף לגמרי. המדינות, הרשות המבצעת, מנסה להתמודד עם התופעה על ידי חקיקה וכדומה. כל מדיניות צריכה לרוב חקיקה. בין אם חקיקה ראשית ( נניח הכנסת פה) בין אם משנית (נניח תקנות של הממשלה או הרשות המבצעת). 

בא לך שופט, לא נבחר על ידי העם טוענים פה. ומבטל או מעין, חוק של המימשל. לא זו אף זו: 

כפי שהסברנו והוכחנו בפוסט אחר, אין בחוקה האמריקנית, אפילו שמץ של אזכור, אזכור של איזושהיא סמכות של בתי המשפט לבטל חוקים (שוב, לבטל או מעין, לא ניכנס לזה. רק שצריך פשוט לאבחן, בין מניעת אכיפה או מניעת תחולה של חוק, לבין ביטול, שהוא יותר פורמלי). למרות שאין שום אזכור לסמכות כזו בחוקה כאמור, כך הדבר בארה"ב. בתי המשפט מבטלים חוקים של המימשל. 

הנה לנו, מול עיננו. הסעיף שהושחל בחוק העונשין הניו יורקי. נצטט השופט בהחלטה, מצטט החוק:

כלומר, באזור מוגבל, נשיאת נשק תהא מופללת. אפילו אם בעל הנשק יש לו רישיון ממש. רק אישור מפורש והסכמה מפורשת של בעל הקרקע הפרטית נניח, תאפשר נשיאת נשק שם. מבלעדי הסכמה כזו, המצב המחדלי הוא זה של איסור.

והנה, מה השופט עושה. איזה החלטה מוציא תחת ידיו. נצטט:

בית המשפט מצווה בזאת על הנתבעים ועל כל מי שפועל מטעמם, החל מכאן ואילך למעשה, לא להחיל, לא לאכוף החוק המדובר.

אז למה זה? הסברנו. בין היתר, כי הסמכות הינה טבועה. המחוקק מוגבל למשל, על ידי עקרונותיו הוא. עקרונותיו שלו. ואם הוא מפר עקרונות שלו עצמו. פוגע באזרחים. אזי, מישהו צריך להתערב. מי ? בתי משפט. הם המומחים האולטימטיבים לחוק ומשפט. הם גם מוציאים צו מיידי. צו מיידי, שמונע מעשה עוולה כלפי אזרחים. אחרת, אין תרופה לאזרחים שנפגעים. תרופה כאן ועכשיו. יחכו מה ? לבחירות כל 4 שנים. אלו מחשבות מפגרות לגמרי.

הנה, נצטט למשל התיקון הראשון לחוקה של ארה"ב: 

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the government for a redress of grievances

כתוב לנו בחוקה: הקונגרס לא יחוקק חוק שיגרום למיסוד דת מחד. מאידך, לא ימנע בחוק גם חופש פולחן. לא ימנע גם חופש ביטוי בחוק.

נו, ונניח שהקונגרס כך עושה. אז הוא מפר למעשה את עקרונותיו הוא באם יחוקק חוק כזה. ואם כך עשה הקונגרס במעשה חקיקה. מי יתערב ? ברור, בית משפט פדרלי. שעיקר סמכותו, נוגעת לחוקת ארה"ב. החוקה הפדרלית.

אז למה לנו לחשוב שפה זה שונה ? זה לא שונה כלל וכלל. אף אחד לא חושב ברצינות, שאין עקרונות יסוד, עקרונות חוקתיים במדינת ישראל (בלי קשר לקיומה של חוקה פורמלית). זה מגוחך. נניח חופש הביטוי כפי שהמחשנו בעבר בבלוג ובתגובות. זהו עיקרון או ערך יסוד. הוא לא כתוב ככזה בשום חוק יסוד. לא נקוב אפילו כערך יסוד מפורש, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אז, זה לא עיקרון יסוד ? ברור שמגוחך בטירוף. העקרונות הרי קודמים לחוקה. החוקה בעיקרון, רק מסמך מצהיר ומכונן את מה שקיים ממילא. מצהיר ומכונן בכתב.

לכן, הכנסת כבולה על ידי עקרונות אפרייוריים. ואם תפר אותם. בג"צ צריך להתערב. זה טבע הדברים. זוהי סמכות טבועה.

אז אפשר להניח שהסאגות המשפטיות סביב הסרט ג'נין ג'נין (מבצע חומת מגן נזכיר, 2002) נגמרו כאן לפנינו בערעור אזרחי בעליון (אפשר להניח). 20 שנים של סיבוכים משפטיים סביב הסרט הזה.

אז לפנינו ערעור אזרחי בעליון, תביעה של אחד המילואימניקים כנגד יוצר הסרט. ותחילה, כהרגלנו כמובן, כותרי הייחוס של פסק הדין בעליון:

אז למעשה השופט המוביל (י.עמית) במעין דעת מיעוט. ושופטי הרוב, הכריעו לדחות הערעור, ולהשאיר על כנו במלואו, את פסק הדין של המחוזי בענין. במעין דעת מיעוט אני כותב, כי זה לא בדיוק אפס/ אחד. בחלק מן הנקודות יש הסכמה, בחלק חולקים וכדומה. 

נדביק פה רק התקציר לנוחות אקונומית מהותית: 

עד כאן התקציר:

טוב, הפסק דין הזה, קצת סבוך. הרבה ארוך ( 108 עמודים) לא ניכנס פה להכל כמובן. זה בלתי אפשרי.

אז אמרנו שפסק הדין של המחוזי, נשאר על כנו בדעת רוב. נצטט עיקרי הפסיקה של המחוזי:

עד כאן הציטוט:

אז כנגד עיקרי הדברים האלו מבחינה אפקטיבית, נדון הערעור כאמור בעליון.

כמה דברים מעניינים פה:

הסברנו לא אחת שיש התיישנות. ההתיישנות יסודה בכך, שנתבע פוטנציאלי, צריך בסוף לחיות בשקט. לא להסתובב עד שארית ימיו עם חשש שתביעה תוגש נגדו. לסגור הפרק. אם שם כסף בצד למשל. לא ישאיר אותו עד אינסוף בצד. גם ראיות נעשות פחות חדות ותקפות עם חלוף השנים. לכן, ההתיישנות כאמור, מונעת מן התובע, אחרי פרק זמן מוגדר בחוק, לתבוע אדם או גוף מסוים.

אלא, שלכך יש חריגים. ואחד החריגים הוא מצב, שבו אדם או תובע לא יכול היה לדעת נניח העובדות המהוות את עילת התביעה שלו. לא יכול היה גם לברר אותן בשקידה סבירה נניח.

פה יש סיפור קצת מענין ושונה:

התובע (את יוצר הסרט כאמור) רק בשנת 2015 ראה הסרט. יכול היה לראות לפני. ואז לתבוע. אבל, לא ראה. בכל זאת יש דילמה פה לשופטים בקשר להתיישנות. למה? הוא היה פגוע נפשית כמובן מן הסרט. לא רצה לחטט בזכרונות וכדומה. טראומטי משהו. הוא כמובן לא שיער שדמותו כפי שהוכח, מופיעה בסרט. ובהקשר ממש לא טוב (אם כי מטעה כמובן מאוד). השופטים קיבלו זאת בעיקרון ככה בגדול מאוד. השופט י.עמית, הבין לליבו. אבל, לא ממש למעשה, קיבל זאת (בניגוד למחוזי). וגם השופט מינץ הסכים עימו. נצטט את השופט עמית:

עד כאן:

והנה השופט מינץ, גם הוא, עם תחושת אי נוחות לא פשוטה, אבל, לא חולק על השופט עמית. נצטט:

עד כאן:

לא פשוט מה שהבחור עבר. יוצר הסרט, כל השופטים בדיעה אחידה, לא בירר שום עובדות שום עניינים. אלא, הפיק סרט ויהי מה. קצת על הסצנה בה מופיע התובע (המילואימניק כאמור):

עד כאן:

הג'אננה של ג'נין רק ממשיכה וממשיכה. כמובן, היום ובכלל, ג'אננה אחרת לגמרי. מג'נין תיפתח הרעה.