קווים ונקודות

בעקבות הקיטוב וההקצנה, ההסתה וההסטה שהגיעו בימים אלה לשיאים חדשים, אני חוזר להצעות הרילוקיישן שכבר הצעתי כאן לפחות פעמיים. אולי בוריאציה השלישית אצליח להעביר את ההצעה בצינורות המקובלים ובדרגים המתאימים.
ההצעה הראשונה הייתה, כזכור (זה רק מין ביטוי כזה – אני בטוח שלא זוכרים כמעט שום דבר ממה שכבר הצעתי כאן. בקושי אני זוכר) להעביר את ישראל למיקום אטרקטיבי יותר במערב הים התיכון, בין סרדיניה וקורסיקה לברצלונה.
בפירוט הפוסט הצעתי שם שכדאי להיזהר בסיבובים החדים במעבר בין טוניסיה לסיציליה, ראו הדמייה זו כתזכורת להצעה שנדחתה.

אחרי שהצעתי לא התקבלה (מסיבות טכניות ותפעוליות בלבד) הצעתי רעיון אחר: בעקבות אחד ממבצעי ״הכל כלול״ בעזה, התוכנית הפעם הייתה להעביר את הרצועה כולה לים התיכון ולמקם אותה כאי תיירותי מושך ואופנתי ליד רודוס וכרתים (את פרטי ההצעה אפשר לראות בקישור).

גם הצעה זו לא נידונה בוועדת השרים לענייני הצעות וגם לא בוועדת החינוך והספורט. אבל אני מתנהג בספורטיביות ולא מתייאש – ההצעה החדשה שלי פשוטה וקלה הרבה יותר. הבנתי שלא צריך להזיז מדינות שלמות, ואפילו לא רצועות פרובלמטיות.
בעקבות הקיטוב הגדול בארצנו והגדרת ״מדינת תל-אביב״ כקבוצה מתבדלת וסמולנית במהותה (לפחות על פי ״טוקבקיסטי המלך ובנו״), הצעתי החדשה היא להזיז את תל-אביב ונספחיה הצפוניים (הרצליה, רעננה וכו׳) למיקום שבחרתי בזמנו לעזה – מדרום לאי רודוס.
כך כל הצדדים ייצאו מרוצים: מתעבי ה״תל-אביביוּת״ הסמולנית ישמחו שהרחיקו את ״הבוגדים יפי הנפש״. התל-אביבים יהנו ממזג אוויר צפון-ים-תיכוני ומהיותם ״אי של שפיות״ בסביבה פחות עוינת, וכשירצה העם הזה, ״המפולג כל השנה״, להתאחד ולהתחבק שוב – לא תהיינה בעיות. הרי יהיו טיסות סדירות של פחות משעה, וכולם יוכלו להתחבק בשדות התעופה: נתב״ג לנשארים בארץ-ישראל, ונתב״ב (נמל תעופה בלי ביבי) לתל-אביבים שבצפון הים התיכון.

בהזדמנות זו, במפרץ תל אביב שיפתח עם הזזת מעוז הסמול למקומו החדש ליד האי כרתים – אפשר יהיה לערוך משט ניצחון לאומי, או סתם להשתולל עם אופנועי-ים, כמו שמקובל היום בחופי ישראל השונים.
חדי-עין ודאי הבחינו שבסוף ההדמייה נפתחים גם גבולות ״ממלכת ישראל״ – הגדה המערבית שוב איננה קיימת, וגם הגבול עם הירדנים והסורים טושטש. זה יאפשר לתושבי ישראל (ללא משא התל-אביביוּת המעיקה) להקים, אם רק ירצו אנשי שבטי נפתלי ובנימין, את ממלכת המלך דוד הגדולה המשתרעת מבבל ועד מצרים.

מה דעתכם? הפעם קלעתי סוף-סוף? האם הפתרון הזה עשוי להתקבל בכנסת ישראל (שבירושלים)?

ממשיכים במקבצי השירים העבריים היפים.
אתם זוכרים את השירים, ששרנו פעם לשלום?
פעם – מי יכול להאמין שככה זה היה – שרו כאן שירים של שלום. את השירים האלה שרו, תחזיקו טוב טוב את הבטן והלב, להקות של חיילי צבא-הגנה-לישראל!
היום, כשאפילו הרמטכ״ל (!) הלוחם הקרבי מגולני (!!) מאוים על ידי המון, שיש מי שטורח להסית אותו, רק בגלל שהוא נותן מה שפעם קראו ״דוגמא אישית של מפקד״, קשה להאמין שיכולות לפעול להקות צבאיות ששרות על חלום של שלום.
״שיר לשלום״ של רוטבליט ורוזנבלום, בביצוע להקת הנח״ל עם הסולנית מירי אלוני, הוא כמובן הסמלי שבכולם. וגם קיבל סמליות טרגית כשבוצע באותו ערב מר בו נרצח כאן ראש ממשלה שחיפש אפשרויות של שלום. אבל תתפלאו להיווכח שכמעט כל להקה צבאית בתקופה ההיא, של בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור שרה לפחות שיר אחד על שלום, או לפחות על כמיהה לשלום.

היום אין הרבה סיכוי ששירים מהסוג הזה יעברו את הצנזורה הציבורית הממשלתית החינוכית-תרבותית. לכן, לקראת סוף שבוע נוסף של חקירות, משפטים, הפגנות ואיומים, ליקטתי כאן מצעד קטן של שירי שלום בביצוע של הלהקות הצבאיות. זה היה בתקופה הרחוקה שמישהו עוד העז להגיד את המילה הזו בלי להתנצל.

אז תפתחו את הרמקולים ותנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר.

והנה גם ה״יונה עם עלה של זית״, סמל השלום כשעוד לא התביישו בו:

ועוד שיר שלום, מהעדינים והיפים. ״דרישת שלום״ שכתבה רחל שפירא
״בואי רוח ים / עם טפיחת כנפי יונה
והביאי מאי שם / עוד דרישת שלום חמה״

בשיא ימי מלחמת ההתשה בבקעת הירדן של 1970 שרה להקת פיקוד המרכז את השיר שהיה עבורנו תמצית החלום של חיילים סדירים שהאמינו, גם ברצף אירוע המרדפים והמוקשים של אז, ש״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים״ (המילים של חיים חפר, כמובן).
כאן כבר לא ממש העזו להגיד שלום, אבל גם ״הימים האחרים״ היו ביטוי לתקווה למשהו אחר ממלחמות:
״אנחנו עוד נראה את הימים האחרים / נראה אותם יותר מהר מאשר אנו משערים.
וכשיבוא השקט, וימשול בשערים / וכל דברי ימינו אלה יחרטו בתוך הספרים,
נביט אז זה בזה במבטים המוזרים / ונזכור אז כי הלכנו יחד לימים האחרים״.

חיים חפר כתב באותם ימים גם את ״תחת עץ האקליפטוס״, בימים שעוד ניסו למצוא בתנ״ך מילים שמדברות על שלום ולא רק על ממלכת ישראל השלמה:
״ובתוך הכפר, קול פטיש מהדהד / ונפח את חרבו מכתת.
וירבץ ארי עם כבש / כאן באמצע הנהר,
ופורחים הבקעה וההר / ופורחים הבקעה וההר״

נעמי שמר, שהיו שאמרו עליה שעברה למחנה שלא מכיר באפשרות של שלום, כתבה עוד לפני מלחמת ששת הימים(!) את ״מחר״ אחד השירים הכי אופטימיים שהיו:
״מחר כשהצבא יפשוט מדיו / ליבנו יעבור לדום
אחר כל איש יבנה בשתי ידיו / את מה שהוא חלם היום״

עוד שיר מלפני ששת הימים הוא השיר של להקות גייסות השריון הישנה. כתב אותו יוסי גמזו כבר ב-1966: ״השריון עשה היסטוריה, הוא עוד יעשה שלום״:
וכשיבוא היום ואת הטנק נכתת לטרקטור
(כן, את הטנק לטרקטור / כן, את הטנק לטרקטור),
לא נשכח כי אלו לא הכירו אותו ""דה-פקטו"
לא היה שלום / (אלא חלום …)

ולסיום גם צמד דרום שלא היה בדיוק להקה צבאית זימר את ״כשיבוא שלום״ כבר ב-1968, הרבה לפני שנחתם השלום עם מצרים (וגם עם ירדן), במין נבואה עקשנית שמוצאת את הזוטות הקטנות של אפשרויות השלום:

וכשיבוא יבוא שלום / וכשיבוא יבוא שלום
אז ברכבת ניסע לדמשק / כשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום / וכשיבוא יבוא שלום
בני בגדד אז יבריאו בטבריה / כשיבוא יבוא שלום
וכשיבוא יבוא שלום / ניסע לסקי בלבנון
נשתה לחיים כוס ערק זחלוי / כשיבוא יבוא שלום

זהו, עד כאן צה״ל ושלום.

לכל דורשי השלום, ולאלה המאמינים שעוד נראה, בדור שלנו, את הימים האחרים.

נדמה לי שהמנגינות של המלחין יוחנן זראי, עם המילים שכתבו טובי הפזמונאים של שנות החמישים והשישים צרובות בזכרונותיו של כל מי שהיה ילד בימי המדינה הראשונים. כמי ששמע את כל השירים האלה ברדיו הישן ההוא בקול ישראל ואולי גם בפעולות של תנועת הנוער המקומית, כמעט אין שיר שלא מזכיר לי את התקופה היפה ההיא.

נכון שיוחנן זראי היה המלחין ולא כותב המילים, אבל חלק גדול מכוחם של השירים האלה טמון במנגינות המתנגנות בראש, גם היום חמישים ושישים שנה אחרי. עם מותו של המלחין השבוע בהולנד הרגשתי צורך לחפש ברשת את המורשת המרגשת שהשאיר לנו יוחנן זראי. כיום, אין פשוט מזה. ניגשתי לאתר ״שירונט״ וקיבלתי בלחיצה של מקש אחד את 77 השירים.

מיינתי אותם לפי הפופולאריות שהאתר מייחס להם, שאיננה בהכרח מה שזכור לי. כדי לבחור את עשרת הגדולים לטעמי, עברתי שיר שיר ונתתי בהם סימנים. כך הדגשתי תחילה בצבע כחול את כל השירים שהתנגנו לי בראש באופן אוטומטי. אחר כך צבעתי בצבע מגנטה את השירים שבגלל המילים שלהם ייחשבו היום ״שוביניסטיים״ (בעיקר של חיים חפר, כמובן) והוצאתי אותם מהפלייליסט. את השירים הנוסטלגיים ורחוקים במיוחד (אבל אהובים מאוד) צבעתי בכתום, ואז בחרתי את 12 הפזמונים הגדולים של יוחנן זראי, על פי המדד הסובייקטיבי של ״קווים ונקודות״, אותם צבעתי בירוק והבאתי כרשימת זיכרון למלחין האהוב.
החלטתי הפעם לא להלאות אתכם יותר מדי במעשיות נוסטלגיות ופשוט לנסות לנגן אותם בזה אחר זה – פזמון אחרי פזמון, כשאת המילים היפות תוכלו לקרוא בקישורים.

והנה המצעד שתוכלו לשמוע בזה אחר זה, אם תרצו:

12. השעות הקטנות של הלילה
מילים: יוסי גמזו

11. אהובתי יעל
מילים: יורם טהרלב

10. הסלע האדום
מילים: חיים חפר

9. גן השקמים
מילים: יצחק יצחקי

8. לי ולך
מילים: דידי מנוסי

7. רוח סתיו
מילים: יחיאל מוהר

6. הקטר
מילים: חיים חפר

5. השריונים יצאו
מילים: חיים חפר

4. אחי הצעיר יהודה
מילים: אהוד מנור

3. כוכב הצפון
מילים: דידי מנוסי

2. צריף ישן
מילים: חיים חפר

1. מי שחלם
מילים: דידי מנוסי

אלה היו שנים עשר הגדולים לטעמי. עשרות שירים יפים נשמטו מהרשימה. תוכלו למצוא גם אותם ביוטיוב ולהשמיע מתי שרק תרצו. הם יישארו בתרבות הישראלית לנצח.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

האות טית בעברית היא אחת האותיות הפחות מתבלטות באלף בית שלנו. כך קרה שאחרי יותר מארבע שנים של עיסוק זוּטולוגי-טיפוגרפי היא לא באה, כאן בבלוג, לביטוי והבלטה הראויים לה.
על פי טבלת שכיחות האותיות בעברית מויקיפדיה (ראו למטה) היא נמצאת בתחתית הטבלה, רק קצת מעל ג׳ צ׳ ו-ז׳ (לא כולל אותיות סופיות). טבלה זו נעשתה באופן שרירותי על פי שכיחות השימוש בויקיפדיה, בכנסת ובעיתון הארץ – כך שברור שהיא מוטה קצת לכיוונים האנטי-טיתים. להערכה על השימוש הצפוי לה בשנים הבאות עלינו (לטובה או לפחות-טובה) נגיע בסוף הפוסט הלא ארוך מדי.
(משמאל ט׳ של הפונט פרנק-ריהל בגרסה המקורית מספרו של רפאל פרנק)

מיקומה של ה-ט׳ בטבלת שכיחות אותיות האלף-בית העברי (מתוך ויקיפדיה)

אחרי שכתבתי פה בהרחבה על האותיות שין, יוד, ו-פ׳ הגיע זמנה של ה-ט׳.
כאן אעשה עבודה קלה ואביא את קיצור דברי הויקיפדיה על האות התשיעית שלנו:
״ט' היא האות התשיעית באלפבית העברי, ושמה טי"ת (טֵית).
בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ט' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא ייצגה במקור עיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום. – עיצור נחצי כמו טא (ط) הערבית, אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כמו ת"ו – או עיצור מכתשי, סותם, אטום.״.
אם משהו כאן קשה להבנה – השארתי את הקישורים ומי שמתקשה בעיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום יכול ללמוד כאן משהו חדש.
ועוד קצת מויקיפדיה: בגימטריה ערכה 9, ובהתאם לכך כיתה ט' היא הכיתה התשיעית בבית הספר. כשהאות ט' מופיעה בראש מספר פירושה 9,000, למשל: ט'תתנ"א הוא 9,851. המספר 155 נכתב באופן חריג בצורה ט"ו, כדי להימנע מכתיבת אותיות המרכיבות את השם המפורש. מסיבה דומה נכתב המספר 16 בצורה ט"ז. בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ט' היא כ־1.08% מכלל אותיות האלף-בית. בכתב הכנעני והעברי העתיק (כתב פיניקי) היא יוצגה על ידי צורת גלגל, כנראה כחלק מרשימת כלי עבודה בשדה (יוד – יתד, כף – את חפירה, למד – שוט המשמש את העגלון בחרישה).

עד כאן ויקי. מכאן מספר הדגמות שהתחילו בחידת חנוכה המוזרה שפרסמתי בפייסבוק. הסיבה לחידה המוזרה הייתה הגילוי ה״מפתיע״ (אני חושב על צורת האות ט׳ כבר מכיתה ט׳ לפחות) שהצורה הפנימית המוסתרת בתוך האות היא אחת המיוחדות במכלול האותיות העבריות. רוב האותיות שלנו בנויות בסך הכל מכמה מקלות ישרים: ב, ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ ח׳ י׳ כ׳ נ׳ ע׳ ר׳ ש׳ ת׳. יוצאות דופן, עם קצת אלכסונים, הן ה-א׳ וה-צ׳. יש אותיות בודדות שחורגות מתחת לשורה (בעצם אחת ועוד 4 אותיות סופיות) – ק׳, ך׳, ן׳, ף׳ ו-ץ׳ ו-ל׳ אחת שמעיזה להתבלט מעל השורה. ויש מעט מאוד אותיות מיוחדות, מקושטות ומתגנדרות. אחת מהן היא ה-פ׳. שכבר עסקתי בה, והשנייה היא ה-ט׳.
תראו איזה חללים פנימיים מגוונים ומעניינים אפשר למצוא בט׳ של הפונטים העבריים הקלאסיים:

הנה תיאור האותיות המלא, למי שהזוּטולוגיה הטיפוגרפית פחות מדברת אליו ומתקשה לראות את צל ההרים ואת קווי המיתאר של האותיות:

הט׳ והפ׳ הן אחיות תאומות לא זהות. לאות ט׳ יש דמיון רב לאות פ׳. בעצם בהרבה מהפונטים הפ׳ נראה כמו ט׳ שהתהפכה על צידה.

למרבה המזל באותיות הישנות הקלאסיות ההבדלים בין האחיות התאומות הרבה יותר גדולים ומאפשרים הבחנה ברורה יותר, וגם יוצרים חללים פנימיים מעניינים. הדגמתי אותם ב״כדי החנוכה״ למעלה.
ה-ט׳ של האות אהרוני היא מיוחדת במינה ונראית כמין מישלב (ליגטורה) של ט׳ ו-ז׳. יתכן שניתן להשתמש בה לציון אירועים החלים בט״ז בחודש כלשהו.

ולסיום – קצת פוליטיקה אקטואלית. שנת 2017 מתרגשת עלינו עוד רגע ואיתה הגיעה שעתה הגדולה של ה-ט׳ (או אולי שעתה הקטנה, תלוי בזווית המסתכל) – דונאלד טראמפ נכנס ברגל בטוחה וזחוחה לבית הלבן ונדמה ששכיחות ה-ט׳ ב״הארץ״, בויקיפדיה, ובוודאי שבכנסת ישראל תכפיל את עצמה, אם לא תשלש. פרשנים לענייני זוּטולוגיה של אותיות צופים עלייה של עד 300 אחוזים בשימוש ב-ט׳. יתכן שאפילו נטניהו יתאים את איות שמו לאופנה החדשה (את צבע השיער הוא כבר משנה בהדרגה).

עד כאן על האות התשיעיט. התחלתי בכד קטן וסיימתי בחשש גדול. נמשיך לעקוב ולחרטט.
(סיכום 2016 יובא בפוסט נפרד. אתם מוזמנים להציע נושאים חשובים שכדאי להתמקד בהם).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

בעליית הגג היו מונחים, בצורה אופקית, שני ספרים בכריכה אדמדמה עם אותיות של זהב: ״פתגמים ומכתמים״ ו״בדיחות בחרוזים״. את שניהם, ועוד ספרים נהדרים רבים אחרים, כתב חנניה רייכמן. מזמן לא יצא לי לעיין בהם, אבל חלק לא קטן מהמכתמים צרובים בזיכרוני עוד מימי הנעורים. היה אצלנו בחור שהיה מצטט לנו כל יום פתגם או מכתם חדש: ״לא צרה אם האורח לפעמים לבוא שוכח / אך צרה היא בהחלט / אם שוכח הוא לצאת״ (למיזנטרופים). או ״בין אמר לבין עשה / ת״ק פרסה על ת״ק פרסה״ (למפקפקים דוברי עברית תלמודית) ועוד ועוד, פתגם לכל עת.
על פי ויקיפדיה: ״את עיקר פרסומו קנה רייכמן בזכות תרגום אוצר המשָלים הקלאסי של משלי קרילוב. כתיבתו התאפיינה בהומור קליל וסרקסטי, ובחתירה לשלמות במשקל, בחריזה ובחידודי הלשון. בתרגומיו השתדל רייכמן, לדבריו, להשתמש בשפה פשוטה, ונזהר משימוש במילים נדירות, אך נזהר גם מלנקוט שפת דיבור נמוכה או, כדבריו, "סלנג לועזי למחצה המשעשע נפש צעירינו כתחליף ללשון עממית".

חנניה רייכמן היה כראה יהודי מבדח. אפשר לומר גם עליו ש״מילים-מילים הוא בדה ממוחו הקודח״. בעצם הוא לא ברא מילים, כמו אליעזר בן יהודה עליו נכתב השיר הידוע, אלא ידע לצרף אותם ולחרוז אותם בצורה ממש ממש מבדחת. כל כך מבדחת שהייתי מציע לכל מחוללי הממים של ימינו – שלא תמיד מצליחים להעלות חיוך של ממש, למרות הטכנולוגיה המתוחכמת – פשוט לקחת מעת לעת כמה ציטוטים מהספר הנפלא הזה ולהעלות אותם למחולל. ניתן בוודאי למצוא עותק אצל אספני הספרים הישנים. בדף של איתמר תוכלו למצוא עוד הרבה פרטים מעניינים על רייכמן, שם הוא מכונה גם ״החרזן הלאומי״. ואם תצליחו ״לחולל״ ״ממים״ שכאלה, הם ודאי יזכו להמוני לייקים. מושג שעוד לא הומצא בתקופה בה פעל החרזן חנניה.

הנה ״חוללתי״ כמה דוגמאות, ובנוסף הבאתי, בצילומי אייפון (גם הסריקה בסקנר כבר עבר זמנה) עוד כמה דוגמאות אקראיות המעידות על האוצר המובטח למי שיגיע אל הספר. האיורים היפים הם של יוסי שטרן, מאייר מוביל בישראל של שנות החמישים.

לצערי, מחולל הממים המודרני לא מכבד ניקוד, כך שנצטרך לוותר על חלק מהאותנטיות. הדוגמא שלמטה, זו עם ״הטפשות״, מוכיחה את האוניברסליות של הפתגמים (ואולי גם של הממים יורשיהם), כי הרי כל אחד (כולל אותי) חושב שהפתגם מפנה את החץ כלפי האחרים. אף אחד לא חושב שבעצם, בסופו של דבר כולנו טפשים, בדרך זו או אחרת.

בויקיפדיה, שמנסה כנראה לדבר אל דור הסלפי, לא מתרשמים כמוני מנצחיותם של פתגמי רייכמן וכותבים ככה: ״לשונו ה"פשוטה" לא עמדה במבחן הזמן. העברית התפתחה בקצב מואץ ביובל השנים ויותר שחלפו מאז, והתרחקה מאוד משפתו הגבוהה והנמלצת, אך מבוגרים לא מעטים שהתחנכו על ברכי ספריו ותרגומיו מתרפקים על סגנון כתיבה זה בנוסטלגיה״.

אני שייך, כנראה, ל״מבוגרים הלא מעטים״ של ויקיפדיה ועדיין מתרפק על חרוזיו. נדמה לי שגם חלק מקוראי הבלוג הזה יוכלו להזדהות עם הדברים.
התרפקו בהמוניכם. זמננו עוד לא תם. לא נשלם. והצעירים? זה מה שאמר רייכמן, בצילום מהספר ובתרגום למם עכשווי מעודכן-חלקית:

עוד כמה פנינים, ויש עוד המון שלא נכנסו עקב קוצר יריעת האינטרנט (או הסבלנות):

      מכתמים פמיניסטיים (או שובינסטיים. תלוי בעיניי המתבונן) ו״מתנשאים״ מוקדמים.

עד כאן ״פתגמים ומכתבים״ וגם זמנו של קרילוב המתורגם לרייכמנית ודאי עוד יגיע. עדיין זכור לי הפתגם (או המכתם) הרוסי: ״יא ני פוּשקין ני קרילוֹב, נימאגוּ פיסצטיחוֹב. נא פישוּ טיבייה טרי סלוֹבה: ז׳יווי, אוצ׳יש אי בוּץ זדארוֹבה״ (וסליחה על הרוסית המשובשת).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

הכל התחיל מהפוסט המתגעגע והמתרפק על שירי חוה אלברשטיין. שם נחשפתי שוב לביצוע המקסים של חוה לשירו של דן אלמגור (מנגינה: ז׳ורז׳ ברסאנס) ״ויויו גם״. חוה שרה שם, וגם בגרסה נוספת המוצגת כאן, את השיר בנוסח שהכרתי, ״עם שפץ הקטן וזַם – ויויו גם״.

למטה מוצגת גרסה נוספת עליה חתום דן אלמגור, וגם היא מדברת על זַם. בצילום נראים ירדנה ארזי וגידי גוב, אבל אני לא בטוח שזה הביצוע שלהם. השיר המקורי הוא מ-1958, בן כמעט 60 שנה. הוא מהשירים הראשונים-ראשונים שזכורים לי כילד מלהקת הנח״ל, יחד עם ״שנים-עשרה טון״ (יחיאל מוהר וסשה ארגוב) ו״תותחים במקום גרביים״  (חפר/וילנסקי) ששרה להקת הנח״ל הישנה ההיא על הדשא הגדול אצלנו, כשהיינו ילדים. השיר על התותחים צרוב בזכרוני עם הקטע ״ובמקום זוג תחתונים – שני זחלים, או שריונים /  ומקום – עצור! המתן! /  המכנסיים לא ניתן!״, וזמרי הלהקה המיתולוגית ההיא הפילו אותנו לרצפה (כלומר לדשא) עם הומור הילדים ה״שובבני״ הזה.

היום העליתי פוסט פייסבוק בלתי מחייב על כל החבורה מהשיר של דן אלמגור, ולקחתי, כמובן מאליו את המילים מאתר שירונט שנראה לי הסמכות הקובעת בענייני מילים לשירים. ושם כתוב כך (בדיוק כפי שזכרתי):
יחד עם גיגי ה"לץ"
ועם צפצא "בול עץ"
ועם שוקילה "ג'ורה".
יחד עם צוציק "ינשוף"
ועם חיליק "פרצוף",
ועם שמיל "עמוד בצד!"
יחד עם צבינג'י "ס'תכל"
ועם ג'ינג'י "מקל"
ועם זלמן "בלורה"
וכמובן –
גם עם שפץ הקטן,
וזַם
ויויו גם.

עם ״צפצא בול-עץ״ ו״צוציק ינשוף״ ובעיקר עם ״שוקילה ג׳ורה״ לא היו לי שום בעיות. הם נשארו בדיוק כמו שהיו בכיתה, בהיאחזות ו״מול הנכדים של הדֶשָא״ (חרוז ל״נתרגֵשָה״), אבל מה קורה עם זַם? אני בפירוש זכרתי אותו בדיוק כזה – זַם, וככה גם שרה חוה אלברשטיין בביצוע מ-1979. אבל כשפותחים את היוטיוב העניינים מתחילים להסתבך. בגירסה אחת להקת הנחל שרה: ״וכמובן עם שפץ הקטן וגַם – ויויו גם״ (חרוז קצת מאולץ).

https://youtu.be/aNYek2x9OnU

בגירסה נוספת שמצאתי ביוטיוב הלהקה שרה על רקע הטקסט בכתב ידו וחתימתו דן אלמגור, ושם כתוב בפירוש ״וכמובן עם שפץ הקטן ואַם (בפתח) ויו יו גם. אבל הלהקה שרה, למרבה הבלבול, וגַם!
אותו דבר גַם בגרסה הזאת עם כמה כוכבות עבר ידועות:

ויש גם גרסה שלא העליתי על דעתי שהיא קיימת, עם ירדנה ארזי ועופרה חזה (היריבות המיתולוגיות כביכול) ועוד זמרים נוספים, ששרים בפירוש את הגרסה ״וכמובן עם שפץ הקטן ואָם – ויויו גם״

ולסיום גרסה ממש מודרנית, עם רמה מסינגר, קרן הדר ומירי מסיקה – וכאן שוב זַם הוא גיבור השלישייה המסיימת. מבולבלים? גם אנחנו.

באתר המחקרי קצת יותר מהבלוג שלי, ״עונג שבת״ של דוד אסף,  מובאות מילות השיר מספרו של דן אלמגור (וגם גלגוליו הרבים האחרים של תרגום השיר) וכך זה מופיע שם בדף מספרו של הפזמונאי:

בקיצור – גַם או אָם או זַם – ו״יויו גם״ נשאר אחד הפזמונים החביבים והסימפטיים ביותר הזכורים מימיה הראשונים של המדינה החביבה והסימפטית שהייתה כאן פעם.
אחח, אין כמו הגעגועים והנוסטלגיה לימים ההם, כשהיינו צעירים ובטוחים בדרכנו. בתקופה של ״שפץ הקטן״ וזַם ואַם וגַם. ויויו גם. (והתאפקתי ולא אמרתי כלום על שפיץ הקטן של היום).

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

חברי ועוקבי ״קווים ונקודות״ ודאי שמו לב לפעילות הנרחבת של ״קווים״ בפייסבוק.
מי שיש לו בלוג יכול (לכאורה) שלא להגיב ולצייץ על כל פרשייה קטנה שמסעירה את הרשת ואת ארצנו מרובת האירועים (לכאורה, לכאורה). אבל אני נדבקתי בחורף הזה, כמו גדולים ממני (לכאורה), בחיידק הפייסבוקיטיס. החיידק הזה אובחן כבר במעבדות מכון וייצמן ומכונים אחרים כמסוכן לא פחות מחיידקי השפעת (או הוירוס, שכחתי כבר את ההבדל). התסמונת מתבטאת בפעימות לב מהירות, יד קלה על המקלדת ועפעוף מהיר של העיניים וצלצולים רבים באוזניים (או ליהפך).

מי שעיסוקו תקשורת חזותית, רואה בכל אירוע את הצד הויזואלי, וזו גם הגדרת הבלוג הזה: ״קווים גרפיים ונקודות ויזואליות״. כדי לעכל את שפע האירועים הנופלים עלינו משהו דוחף אותי (לכאורה) לתעד כל פרשייה בהמחשה גרפית, או אינפוגרפית, או זוטולוגית. לקראת יום שישי החלטתי לאסוף את הפירסומים המובחרים של אמצע החודש, כדי שהם יתויקו בצורה מסודרת בבלוג. אני מודע לכך שעוד חודש אף אחד, וגם אני, לא יזכור על מה היה כל הרעש. אבל החיידק חזק ממני. למען הסדר הטוב מוגשים כאן רוב פירסומי השבוע. חלקם כבר הספיקו להתקרר והם מוגשים כאן כמנות-קרב ישנות. הוספתי קישורים לאירועים, כפי שהופיעו באתרי החדשות, כדי שאם מישהו יציץ בפוסט הזה בעוד חודשיים-שלושה הוא יוכל להבין על מה הייתה כל המהומה.

איחוד תל אביב בת-ים, סבסטיאן קורא לבת-ים: "אריאל הישארי…"

דוד ביטן דוברו של נתניהו

תרבות הנגד: ליצמן נגד סופגניות וגם כל האחרים יוצאים נגד משהו

   ״סערת החצאיות״ בעקבות קוד לבוש בכנסת

רה״מ לנשיא קזחסטן: תגיד להם שאנחנו נמרים ולא ארנבות

סוף סוף מדליית זהב במשהו

חמאס מפעיל מצלמות גו-פרו באמצעות עפיפונים

  סערת בצלאל ביום הולדת ה-111 לאקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

לא צריך להסביר יותר מדי, אבל אפשר להגיד ש״היינו הראשונים״ לזהות שאחרי האש יבואו המים

____________
CZECHOSLOVAKIA – YES
FRANCE – YES
COSTA RICA – YES
CANADA – YES
SWEDEN – NO!!!____________
רעייתי ואני לא נפגשנו אמש עם שרת החוץ של שבדיה המבקרת בארץ.
לא סיפרנו לה על הטכנולוגיה והחקלאות. ועל הטרור.
שבדיה היא מדינה עוינת. היא הצביעה בכ"ט בנובמבר בעד חלוקת הארץ.
היא ניצחה אותנו 1:1 במונדיאל במקסיקו 1970.
היא לקחה לנו את הזהב באירוויזיון 1974 עם להקת אבבא.
אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו ונמשיך לעמוד על שלנו.

 איש השנה / חתולת השנה

עד כאן שטף ההמחשות הויזואליות של אמצע דצמבר. אני מבטיח (לכאורה) להשתדל לצמצם בשבוע הבא, אבל לא בטוח שאצליח. בשבוע הבא, אם יעבור לי הפייסבוקיטיס הזה, אנסה לחזור לענייני הזוטולוגיה, סיפורי הכפר ומדף הילדים.

שבת שלום לכולם, מבצלאל ועד קזחסטן, משבדיה (טפו טפו טפו) ועד טראמפ (והחתולה ישתבח שמה).
שבת שלום גם לכל לובשות (ולובשי!) החצאיות בכל האורכים, וגם לארנבות ולנמרים. שבת שלום (עכשיו!)

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

גדול הוא הלילה ולך מצלצל / חזרנו עם בוקר אל בניין בצלאל
עברנו בלילה, בים ובהר / ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר
הו בצלאל, חזרנו אלייך שנית / את בליבנו, ליבנו תמיד

הסערה היומית – פרשת הפוסטר עם החבל (שתפנה את מקומה בעוד שעתיים לפרשה חדשה) מחזירה אותי עשרות (אם לא מאות) שנים אחורה.
תקופת בצלאל שלנו – באקדמיה שמציינת בימים אלה 111 שנים להקמתה(!) – הייתה בשנים פוליטיות במיוחד (כאילו שיש אצלנו שנים שאינן כאלה). הימים היו קרובים למדי להלם-יום-כיפור-ההוא וכשהיינו בשנה א׳, ב-17 במאי 1977, אירע ״המהפך״ של בגין. בבצלאל של הימים ההם, לפחות במחלקה לעיצוב גרפי (כך היא נקראה אז, בימים של טרום ה״תקשורת חזותית״), הנטייה שאחר-כך תיקרא ״סמולנית״, הייתה מובנת מאליה. המחלקה שכנה עדיין בבניין ההיסטורי ברחוב בצלאל ואני זוכר שהתהלכנו אבלים ברחובות מרכז העיר, חוששים לגורלה של האקדמיה ושל המדינה. היו שחשבו אפילו ש״הלכה המדינה״.

מנחם בגין, יאמר לזכותו, הפתיע אותנו בגדול. הוא קיבל את יוזמת סאדאת, שינה את קולו והפך את המדינה על פניה. פתאום התחילו להישמע, גם מהצד הימני, זמירות של שלום. ואנחנו, בוגרי מלחמת יו״כ, אהבנו את זה מאוד. השמחה הייתה גדולה, הימים ״פוליטיים״ מאוד והסטודנטים והמורים מעורבים בתהליכים שעוברים על המדינה (שהייתה אז בסך הכל עלמה בת שלושים). תערוכת הסיום של המחזור שלנו, שהיה אז קטנטן ביחס למה שיש היום באקדמיה הענקית – כעשרים ומשהו ״מסיימים״ בלבד – הייתה בהחלט פוליטית.

 
מיתוג למדינת פלסטין של אילן מולכו (מימין), ומורים ופוליטיקאים בתצוגה של רמי אלחנן ונורית פגי בתערוכת הסיום, בצלאל 1980 (היועמ״ש אינו נראה בתמונה)

חברי למחזור אילן, הציג בחדר שלם תהליך ״מיתוג״ (מילה שאז עוד הייתה בחיתוליה) למדינה הפלסטינית – כולל סמל, דגל, כרזות וניירת. חברים אחרים, רמי ונורית, הציגו קמפיין בחירות כפול של שמאל-ימין – למפלגת ״התחיה״ (הבנטים של הימים ההם) ולמפלגת ״של״י״ (המרצ של אז), ואני הצגתי את ״הכיסא-נוח של מדינת ישראל״. עבודה שכבר סיפרתי עליה בבלוג הזה וקוננתי על אובדנה. זה היה כיסא-נוח מאוד לא נוח. מסמרים עבים ננעצו בכל מה שהוגדר אז ״השטחים הכבושים״ – בעזה ובגדה המערבית.

פרופ׳ ירום ורדימון, שהיה אז ראש המחלקה, שלח לי קטע בהקשר הזה, מתוך ספר על בצלאל שנמצא בתהליכי כתיבה:
״העיסוק באקטואליה החברתית-פוליטית נמשך. 'מלחמה בעוני ולא בעניים' של איקו אביטל משנת 1972 הוא ציון דרך נוסף של ביטוי להזדהות אותנטית של הלומד עם תופעה הממלאת את סדר היום הלאומי ומתן פרשנות חזותית לעמדתו בשפה ישירה וחדה, באמצעים טכניים מוגבלים ביותר באותה עת.
ציוני דרך נוספים נרשמים ב-'זו סיבה נוספת מדוע איננו רוצים ניצחון נוסף' של חיים שקדי, 'כיסא נח' מעשה אמנות, תקשורתי, חכם ובלתי נשכח של יגאל זורע, ובמסע בחירות מקביל למפלגות שמאל וימין של רמי אלחנן ונורית פגי: עבודה אקדמית ראויה, נחקרת היטב, מתועדת בחוברת 'תעמולה' ומונצחת בצילומי חברי הכנסת ויועצי הבחירות של אותם ימים, בביקורת בבניין הישן. כרזת ענק ובה המילים 'הכיבוש משחית' (מחנה שלי) מעומתת עם 'חלף עם הרוח' (התחיה) ובה קולאז' אקטואלי. בצד אלה עשרות פריטי תעמולה לשני הצדדים תוך בדיקת השלכת ההזדהות האישית עם רעיון, על יכולת מתן פרשנות ושירותי עיצוב מגמתיים״.

בימים ההם איש לא חשב להזמין את היועמ״ש לחקור את הסטודנטים הסוררים. בהצגת עבודות הגמר נכחו פוליטיקאים משני צדי המפה הפוליטית. העבודות היו אישיות, אבל עם מודעות פוליטית, כראוי למי שאמורים לבטא, כ״בוגרים ואחראים״, את התקשורת החזותית של מדינת ישראל בשנים הבאות.

בפרשת השבוע קראה שרת ״התרבות״ לשר ״החינוך״ לעצור את התקציבים לבצלאל. קשת התגובות לפוסטר השנוי במחלוקת מהשבוע הזה, כוללת גם את האמירה ״הסתה לרצח״. אמירה שבאה, משום מה, מכיוונם של אלה שלא היו כל-כך מודעים (בלשון המעטה גדולה) לדימויים זהים ואפילו חריפים יותר ב-1995. ומצד שני יש המאמצים את הפוסטר כשנון וקולע ומבטא את רוח הימים האלה.
יתכן שהדימויים בכרזה מסובכים ומורכבים מדי: ״Hope-Rope״, ״חבל״-״רבין״. לפי מה שאומר סניגורה של העבריינית המסוכנת ״אין בתמונה הזו שום הסתה והחבל לא תלוי על צווארו של נתניהו. המסר של העבודה הוא שנתניהו חונק את התקווה, ולכן שינוי המילים מ-hope ל-rope״.
הסטודנטית, כך מספרים, היא בחורה ערביה בת 18 בשנה א׳ (דבר שמסייע להבין את המסר המטושטש והדו-משמעי העובר מהעבודה). שוב הוכח שדימוי ויזואלי (החבל, ודיוקנו של נתניהו-בסגנון-אובמה), שנראה שהיה נקודת ההתחלה לפרויקט, חזק יותר ממשחקי מילים (״Hope-Rope״). במובן הזה העבודה לא השיגה את מטרתה. מצד שני ברור שבאקלים הנוכחי כל שבוע צריך להביא סערה חדשה בכוס מים (שלא לומר כוס תרעלה) כדי לכסות על כל המחדלים והפרשיות הגדולות הרבה יותר.

אני חושב שיפה שבצלאל, אהובתי הרדומה-פוליטית, שהתפתחה והשתכללה מאוד מבחינה מקצועית מאז התקופה הימי-בינימית שלנו, מתעוררת לחיים וחוזרת לכותרות. הבאתי כאן לפני שנתיים את רשמיי מהמקצועיות הזאת, כשביקרתי בתערוכה של ״הדור השני״ בבצלאל שעל ההר. ואני מקווה שמנדלבליט לא יבוא לחקור גם אותי, רטרואקטיבית, על "כסא-ההסתה" שלי מ-1980. ועוד יותר אני מקווה שיימצא הכיסא הזה, או לפחות צילום שלו באיכות טובה.

עד כאן פרשת בצלאל הנוכחית – של הדור המשוכלל והאינטראקטיבי בימינו. וכמה סיפורי מור״קים מהדור האקטיבי שלנו – דור המלחמה והשלום. הדור שהאמין (ואני שייך לאלה שמאמינים גם היום) שפעם יהיה כאן יותר טוב.
או לפחות שיהיה בסדר.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

לפתע בלי התראה מוקדמת נודע לנו שחברנו, כוכב הקולנוע הוותיק קירק (לא מייקל) דאגלס (אנחנו קראנו לו דוּגלאס) חגג ביום שישי שעבר יום הולדת 100 עגול במיוחד. לא האמנו למשמע אוזנינו. כלומר ידענו שקירק, שהיה אחד מאלילי הקולנוע של נעורינו (ספרטקוס, הטל צל ענק, גיבורי טלמארק ועוד) הוא יהודי לא צעיר כבר. אפילו בנו מייקל, שבשנים האחרונות משך יותר כותרות ממנו, גם הוא כבר לא בן תשחורת. אבל קירק דאגלס זה סיפור אחר. סיפור ענק! בוואלה למשל תיארו את החגיגות ככה: ״איש הנצח: יום הולדת מאה לקירק דאגלס״.

ב-1960 כשהגיע הסרט  ספרטקוס לארץ, וקצת יותר מאוחר גם לכפר הקטן שלנו, זו הייתה רעידת אדמה, אירוע של פעם במאה (אם לא סופרים גם את בן-חור עם צ׳רלטון הסטון ו״מכונת הזמן״ עם רוד טיילור). ״ספרטקוס דאגלס״ הזה היה סרט הסרטים, גיבור הגיבורים, משהו קולוסאלי!!! איפה עוד נראה גיבור שכזה – חשוף גוף ושרירי או לבוש שיריון, אוחז בכידון ומנתק שלשלאות. ועוד עם חור כזה מרשים בסנטר!ֿ

והיום, כמה משמח לשמוע, קירק דאגלס – שהוא גם יהודי חם, כך מספרים לנו, ואפילו דמוקראט – חוגג מאה (100!). אצלנו בכפר קיים נוהג יפה בן קצת פחות ממאה (אבל לא לא הרבה פחות) לברך מעל דפי ה״יומון״ המקומי גם את בעלי השמחה שאינם גרים אצלנו. ככה ברכנו בזמנם את האסטרונאוטים הראשונים שנחתו על הירח, את דוד בן גוריון ואת טבנקין. איש איש בתורו (לא כולל סטאלין) זכה לברכה נאה בראש ה״יומון״.
היומון הזה שהוא כתב-עת יומי שגילו כמעט כמו גילו של דאגלס (החבר קירק בשבילנו) שומר על עיצוב גרפי די יציב במהלך 61 שנות קיומו. זהו עיצוב צנוע, שלא לומר אנכרוניסטי. הטקסט השוטף (שעות פתיחת המרכולית ומחסן הבגדים, תאריך אירועי חנוכה, ישיבת המזכירות והחלטות האסיפה וגם כמה ברכות) מסודר כולו בפונט דוד, שהחליף את מכונת הכתיבה של ראשית הדרך. בראש היומון לוגו צנוע, ובדרך כלל ברכה נאה לחבר/ה או בחור/ה או נער/ה שנולדו או התגייסו, או השתחררו או ילדו או סתם עשו מעשה יוצא-דופן. הברכה הזו מסודרת, כמובן בפונט החגיגי גוטמן יד בראש (עליו נדבר בהזדמנות אחרת פחות חגיגית).
לפעמים, כאמור, זוכה גם מי שאינו בן/בת הכפר לברכה, בתנאי שהוא מתחבר לריקמת חיינו. הנה כך יכול היה להיראות היומון ביום שישי שעבר, אם לא היינו שוכחים את האירוע יוצא הדופן של החבר דאגלס (שאינו משתייך לשום גרעין מייסדים, לצערנו).

קירק דאגלס הוא נשיא הכבוד, שגריר הוליווד בישראל ובכפר הגלובלי שלנו, האחרון ששרד מכוכבי הסרטים הגדולים של המאה העשרים ושל המחלקה לקולנוע של ההסתדרות (איזכור לקולנוע הזה של שנות השישים – תוכלו לקרוא בפוסט הישן הזה).

קירק דאגלס לא ביקר, לצערנו, מעולם בכפר שלנו, אבל בהחלט ביקר בארץ, וגם כיכב בסרט "הטל צל ענק" על חייו של קולונל דוד מרכוס. בסרט הופיעו בתפקידי משנה גם סנטה ברגר, ג'ון וויין, יול ברינר ופרנק סינטרה. תמונות מרתקות מימי הצילומים לסרט בקיבוץ חולדה – תוכלו לראות באתר של חולדה  (וגם בתמונה למעלה.

ברכת הקבוצה וגם ברכת הבלוג הזה לקירק דאגלס. לידו גם אנחנו, שצעירים אפילו מבנו מייקל, מרגישים ממש עוּלי ימים (עוד יעשו על זה סרט). ברכות גם לכל הקוראים שלא ישכחו את דאגלס ביום חגו. להתראות ביום הולדת ה-200.

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.