מכון גנזים ע"ש אשר ברש

לכבוד אירועי שנת ה-100 למותו של שלום עליכם, הנה קריקטורה שהופיעה בעיתון הניו-יורקי "קונדס" לכבוד ביקורו של הסופר הנערץ בשוק בניו-יורק ב-1914. "וו בין איך דא? על-פי שכל דארף דא זיין ניו-יארק, נאר שמעקן שמעקט דא מיט כתרילעווקע" – "איפה אני? על פי השכל זה ניו-יורק, רק מריח כמו כתריאליבקה".

קריקטורה ב"קונדס" הניו-יורקי, 1914 (ארכיון התמונות של "גנזים")

יום העצמאות מאחורינו. גם בלעדיו מרגש להיפגש מדי פעם במכתבים שנשלחו מירושלים הנצורה במלחמה השחרור, כמו המכתב הזה שנשלח ב-30 ליוני 1948 מתושבת ירושלים ששמה מלכה ל"אראליק" (בארכיונו האישי של דוד שמעוני). כן, גם אז עזבו אנשים את ירושלים, אך מסיבות אחרות. "בירושלים אין חדש. הבריחה נמשכת מן העיר ועובדה זו משרה מצב רוח מדוכא ומזופת. אפילו מרכז הסתדרות המורים על כל פקידיו עובר לתל-אביב". אך עדיין היו שתי הצגות שהגיעו לירושלים, אף כי התזמורת ביטלה את בואה בשל המצב.

מכתבה של מלכה מירושלים. אפילו המורים ברחו (גנזים)

התאריך הוא 16 לחודש אוגוסט 1948, שלושה חודשים לאחר קום המדינה. השולח: המשורר היהודי דוד הופשטיין מקייב – משורר יידי נחשב שנרצח על ידי סטלין יחד עם סופרים ואנשי תרבות יהודים אחרים ב-12 לאוגוסט 1952. הנמען: יאשה רוזנשטיין שהורי נספו בשואה באוקראינה, ואשר הופשטיין אימץ אותו כבן. כעבור שנתיים הצליח יאשה להתאחד עם קרובי משפחתו שנותרו בחיים ולעלות לארץ ישראל.

הופשטיין שהידיעות על הקמת מדינת ישראל הגיעו לאוזניו כתב בהתלהבות ליאשה: "זכית באושר גדול. יש מעין נחמה לאלה שאיבדו את משפחותיהם, לקבל את המולדת שלהם. קיבלת את המולדת העתיקה שלנו ואתה נלחם עם האויבים שגרמו כל כך הרבה רוע לך ולמאות אלפי אנשים בכל העולם… שיהיה לך אושר רב בעבודה למען המולדת העתיקה שלנו, המדינה החדשה שלא מוצאת חן בעיני ריאקציונרים ואויבים של הכל העמים שואפי החרות והחופש" (תרגום מרוסית: בוריס ינטין, גנזים).

דוד הופשטיין, 1948

"אשר להשתמטותך מדיון ענייני / בטענה שאין זה עניין חיומי אלא קינני / כלומר שחברך לעריכה עמוס קינן / תבע ממך במפגיע שתניח לו לטפל בעניין".

אגב, הרקע – אי תשלום עבור שירים שכתב אבידן ל"ציפור הנפש", כתב עת סטירי, שערכו חיים חפר, עמוס קינן ודן בן אמוץ.

מה יש להוסיף על חרוזיו של דוד אבידן ,  שהשבוע ימלאו 21 שנה למותו (11 במאי 1995)? רק את המשפט חד המלה הזה, "קראו". המכתב הוא נשלח ב-8 במאי 1965 – השבוע לפני (תעשו חשבון בעצמכם). ומתבסס על הצהרה שהושמעה בקפה "כסית" וקיבלה תוקף משפטי בחרוזיו של אבידן. בעצם, אם נדקדק, המכתב הזה שווה יותר מכל התביעה עצמה. נניח, לשם האילוסטרציה, שאבידן היה מדלג כמה שנים בזמן ומגיע לימינו מוכר את המכתב הזה לספרייה או לארכיון כל שהיא, היה מקבל יותר ממה שקיווה לקבל מחיים חפר. קראו ותיהנו – ככה מגישים תלונה על הלנת שכר בנוסח דוד אבידן.

דוד אבידן לחיים חפר. עניין חיומי (גנזים)

"לא על ספרות ולא על שירה בא אני אליך בכתובים הפעם, אלא על עניין אחר אף כי קרוב הוא קצת לשני הדברים הנ"ל והוא: אני עצמי". משפט פרדוקסלי ששבה את לבי, הרי הוא עצמו, המשפט הבנוי לתלפיות, הוא יצירת ספרות להטוטית בפני עצמה. ואין פלא, הכותב הוא יהודה בורלא (1969-1886). בגיל 44 לערך מצא עצמו בורלא מהרהר בעקירה מחיפה לאחר שלא מצא בה משרה מלאה בהוראה לאחר שבבית הספר הריאלי בה עבד לא הייתה משרה מלאה בשבילו. ומי שיקרא את המכתב (מומלץ ולו רק בשל השפה הנפלאה) יבין עד כמה בקיא היה בורלא בנבכי עולם המעשה, תנאי עבודה והעסקה – וכל מה שביקש הוא מקום עבודה ראוי בסביבה ראויה, כך לדעתו – ויסלחו לי החיפאים – כפי שאמר "לכן רוצה אני לעבור לתל אביב. ודווקא לתל אביב כי נקעה נפשי להיות רחוק תמיד מחברה מתאימה לי".

יהודה בורלא לדוד שמעוני "חסרה לי חברה וגם מקום מרכזי" ("גנזים")

יום השואה השבוע – ואין מה להוסיף על הטופס הזה, שנמצאה בארכיונה של ברכה חבס: עצומה שהופצה בארץ להצלת הילדים באירופה הבוערת.

אנחנו מאזינים בחרדת לב ("גנזים")