בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב (תהלים יט, ז): "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ", גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ה): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יט): "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים. מַה טַּעַם? (מלאכי ג, יט): "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט): "נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב (ישעיה לג, יא) "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר (תהלים נ, ו): "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם.
(בראשית רבה ו, ו)
ראש חודש תמוז, שחל ביום חמישי האחרון, הוא סיבה טובה לפתוח את המדרש ולראות שגם לפני 1,600 שנה (זמן עריכת המדרש) היה כאן חם אש. נזכרתי במדרש, שנערך בגליל, כנראה באזור טבריה, כששהיתי בגליל בשבוע שעבר בחום של 36 מעלות. "בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה", כלומר, הצל כבר לא מועיל לאף אחד. זה אולי קצת מוגזם, והצל יש בו הקלה גדולה. מישהו ישב בחום הזה וחשב על השמש. והוא הבין, באינטואיציה הנסמכת על פסוקים, שהחום הזה שאנו מרגישים וסובלים ממנו הוא עוד כלום. "גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק… וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם". הוא הבין שהשמש יש בה כוח הרבה מעבר להשפעה שאנו חשים. הוא צדק, גם אם טעה במנגנון הקירור של השמש: הוא חשב שאלוהים מתיש את השמש בברכת מים (אולי הכוונה לים שבתוכו היא שוקעת כביכול). אנו יודעים ש"בריכת המים" הזו עשויה מחלל ריק, מֵרֶוַח של כ-150 מיליון ק"מ.
בעתיד יהיה יותר חם הרבה יותר. חז"ל קוראים לזה "גיהינום". אנו לא שם עדיין. מהו הגיהינום? שמש בלי שיש משהו ש"מתיש כוחה". על פי כמה דעות המובאות במדרש, השמש הלא-מותשת תשרוף את הרשעים. גם כאן הבינו חכמים בחוש שהשמש הזאת יכולה לצאת משליטה. אפשר להבין מנין בא הרעיון הזה בטבריה, בתמוז. "אילו היתה מסתה של השמש גדולה ב-50 אחוזים – גודל כוכבי מצוי למדי – היא היתה מגיעה כבר כיום לסוף דלק המימן שלה, והופכת לענק אדום השורף את עולמנו". וגם בתנאי המסה הנוכחיים, בסופו של דבר, "עקב החיכוך עם האטמוספרה של השמש ילך ויצנח כדור הארץ במסלול ספירלי הולך וקטן, עד כי יתאדה לחלוטין, בחום גבוה מ-100,000 מעלות צלזיוס. כל קשר כימי שהחזיק את חומרי הפלנטה, כל בדל מידע על עברה ותולדותיה – יהיו כלא היו. שנים-עשר ביליוני שנות היסטוריה פלנטרית יתפרדו לאטוֹמים יחידים, אשר רבים מהם ייזרקו בחזרה אל החלל כשתשיל השמש את מעטפת הגז שלה. בעתיד הרחוק אולי ישובו ויהיו חלק ממערכות שמש חדשות, מפלנטות חדשות, אולי מחיים חדשים". (פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי, 'חייו ומותו של כדור הארץ', תרגום איתמר פרת, אופקים-מדע, עם עובד, 2006, עמ' 129, 132).
חז"ל מתנחמים בהפרדה בין "רשעים" ו"צדיקים" לנוכח השמש שדבר אינו מתיש את כוחה. אבל יש להניח כי כרכי המדרש הזה, כמו יתר הדברים, ייזרקו לחלל כאטומים עם האטומים של הספרוּת הפחותה יותר, בלי הבחנות מוסריות ואסתטיות. בחום המתון הנוכחי הבחנות כאלה עוד אפשריות, אבל למקרא העיתונים מדי יום אתה מבין שיש בסביבה גורמים רבים שרוצים לקרב את הקץ ולהגביר את החום. קצת כל יום.
רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: "לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם". ר' יהודה מחזיר את השריפה אל הפרט. זאת לא השמש, ולא יום הדין, הוא אומר, זאת האש הפנימית השחורה ששורפת את האדם שאינו יודע "להתיש" אותה. המילה "חשש" בפסוק מישעיהו היא יחידאית במקרא, ורש"י מתרגמה: "מין מוץ, דבר שנוח לידלק", וממשיך רש"י בפירוש הפסוק: "מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש" (כל ההדגשות שלי). זה תיאור נהדר של הידלקות ספונטנית. הנפש הבוערת יולדת ("תהרו" מלשון היריון, היריון של מוץ) את חומרי הבערה הדליקים ונפשכם הבוערת כבר תצית את זה. והכול עולה בלהבות מעצמו, לא צריך שמש, בבחינת "גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קהלת ב, כג). והרי אם מסתכלים סביב אפשר לראות את הבוערים האלה בכל מקום. יחידות עצמאיות שמספקות לעצמן את הלהבות ואת הקש, וכבדרך נס "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הם קמים בבוקר ומוצאים מישהו לשרוף. היות שהם כבר בוערים שָנים, הם סבורים שזה לא יכול להזיק להם. הם לא מכירים מציאות אחרת מלבד אש. הלפיד מכור לאש שלו, כי בלי האש הוא יהיה סתם מוט קצר. אולי הם חוששים שבלי האש הם ייכבו וייעלמו. "אני שורף, משמע אני קיים".
