אני משערת שבאיזה שלב אגיע גם אל טירת פראג, הכיכר המרכזית והעיר עצמה… בינתיים אני מתמקדת בפרחים.
אפילו ה"פשוטים" של פראג היו ברובם מיוחדים עבורי… הנה, למשל נזמית.
מיד זיהיתי שזו נזמית, היא מאד דומה לנזמית הלופתת שלנו.
היא גדולה יותר, והעלים שלה לא לופתים את הגבעול כמו אצל הנזמית הלופתת. זוהי נזמית ארגמנית.
הנזמית הזו היא מין רחב-תפוצה – היא פורחת באירופה ובאסיה, בעיקר באזורים צפוניים יותר ומתמעטת לכיוון האזור הים תיכוני – אבל נמצאת גם בלבנון ובסוריה.
באירופה היא צמח רודרלי – כלומר, צמח נפוץ שמסתדר טוב בשולי דרכים, במדשאות ציבוריות ובכל מיני פינות. קצת כמו הנזמית הלופתת שלנו.
הדבר המדהים הוא שלפני שנתיים מצאו נזמיות כאלה בישראל!
בקיבוץ הגושרים נמצאה אוכלוסיה קטנה של נזמיות כאלה בדיוק.
ועכשיו עולה השאלה האם זהו מין אפיזודי, כלומר, הגיע במקרה, יפרח כמה שנים ויעלם – או אוכלוסיה בת קיימא, שתחזיק מעמד לשנים רבות?
כי זה משהו שקורה לפעמים – צמח שמוכר באזורים צפונים מאיתנו כצמח רודרלי מגיע לכאן, פורח שנה-שנתיים, אבל לא מצליח לבסס אוכלוסיה בת-קיימא, כי בעצם התנאים כאן לא מספיקים לו – לא קר לו מספיק, או שהקיץ היבש קשה לו מדי.
בינתיים, לפי הכתוב באתר כלנית, דרור מלמד שמצא את הנזמיות ב-2015 חזר לבדוק אותן בשנה שעברה וגם השנה, ומצא אותן. מעניין אם זה אומר שהן מבססות פה אוכלוסיה.
בפראג, כאמור, הנזמית הזו נפוצה במדשאות, יחד עם עוד כמה פרחים חביבים, שבארץ נחשבים די מיוחדים.
את התמונות צלמתי ברחבי פראג, בתאריכים 4-9/4/17
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אני חוזרת לפראג, ולפרחים היפים שפגשתי בפארק Divoka Sarka.
כשראיתי את הפרח הזה, מיד הבנתי שאני מכירה אותו – הצורה היתה מאד מוכרת.
אבל… לקח לי קצת זמן להזכר בשם. בכל זאת, זה לא פרח נפוץ.
הכירו את הקורידלית החלולה – קורידלית שפורחת ברוב אירופה ובקווקז, בורוד ובלבן.
בארץ יש לה שתי קרובות – קורידלית הסלעים שפורחת ביער אודם ובחרמון הנמוך: היא לבנה עם "כפתור" בורדו במרכזה; וקורידלית פיגמית בחרמון הגבוה, שצבעיה נעים בין לבן לורוד עז:
הקורידלית היא פרח בעל מבנה מאד מעניין וייחודי.
עלה הכותרת העליון מאורך בצורך דרבן, ובו נמצא הצוף. עלה הכותרת התחתון מוארך קדימה, כמו בסיס לחרק להתיישב עליו בזמן שהוא לוגם את הצוף.
בעולם ישנם כ-470 מינים של קורידלית, רובם במזרח אסיה.
והמינים הללו מרהיבים. הן מופיעות בכל צבע אפשרי – תכול שמים, סגולים, ורודים, בורדו, אדום, לבן – וגם שילובים – אחת המעניינות שראיתי היא קורידלית ירוקת-עד (Corydalis sempervirens) – היא בכלל פורחת בצפון אמריקה – בעיקר בקנדה ואלסקה, וגם מדרימה אל המדינות הצפוניות של ארה"ב. אתם יכולים לראות תמונה יפה שלה כאן.
אבל בואו נחזור לקורידלית מפראג… מאיפה היא קיבלה את שמה?
ברור שהשם העברי – "קורידלית" – הוא נסיון לתת צליל עברי לשם הלטיני – Corydalis. אבל מה זה קורידליס?
מסתבר שהשם "קורידליס" מקורו ביוונית – זהו שמו של העפרוני המצוייץ! בדיוק זה:
אבל… למה קראו לקורידלית על שם העפרוני? לפי מה שהבנתי, ואני מאד לא בטוחה בהסבר, הדרבן של הקורידלית הזכיר לבוטנאים את האצבע האחורית בכף הרגל של העפרוני המצויץ. לזה קוראים "דמיון פורה".
השם הוא ותיק מאד – הוא מופיע כבר בכתביו של רופא יווני בן המאה השניה לספירה, גלנוס.
שם המין – cava – משמעותו חלול, קמור. לפי מה שקראתי, היא נקראת כך בגלל הפקעת שלה, שהיא חלולה.
הראשונים שחקרו את הקורידלית הזו בעת החדשה היו פרנץ קורטה (מדען ופרופסור לחקלאות גרמני) ואוגוסט פרידריך שוויגר (חוקר טבע גרמני). הם פרסמו מאמר אודותיה בראשית המאה ה-19, אך לינאוס, הוגה השיטה הבינומית, קטלג אותה בכתבים שלו עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18.
הקורידליות באירופה הן פרח נפוץ למדי, אבל בעיני הן היו מאד מיוחדות ויוצאות דופן – שמחתי לראות את המקבצים הצבעוניים שלהן בעשביה:
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka בפראג, בתאריך 7.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פראג ידועה בהסטוריה היהודית הנרחבת שלה, ואחד המקומות המעניינים לבקר בהם הוא הרובע היהודי ובית הקברות העתיק.
הקהילה היהודית בפראג היא מאד עתיקה – היהודים התחילו להתיישב באזור במאה העשירית. במאה ה-13 הם קיבלו אישור מיוחד מהמלך להתיישב בפראג, ובמאות השנים הבאות רבים עברו להתגורר שם.
בפראג התפתחה קהילה גדולה, עם בתי כנסת וכמובן – גם בית קברות. ממש במרכז העיר נמצאים ארבעה בתי כנסת, היכל טקסים, מקווה טהרה ובית הקברות העתיק.
עוד מהרחוב אפשר לראות את השעון המיוחד הזה – על בנין שהיה "בית העיריה היהודית" של העיר: שעון בעברית, ולכן הוא הולך מימין לשמאל, הפוך משעונים רגילים.
עוד לפני בית הקברות, נכנסנו אל בית כנסת פנקס – זהו בית כנסת שנבנה במאה ה-16. כיום הוא שופץ ואינו משמש יותר כבית כנסת – הוא הפך לאתר הנצחה לכ-80,000 יהודי צ'כיה (בוהמיה ומורביה) שנספו בשואה. שמותיהם ושמות הקהילות מהם באו כתובים על הקירות, ובמקום בו היה ארון הקודש יש מצבה וסביבה שמות של מחנות ההשמדה וגטאות אליהם נשלחו יהודים מצ'כיה בזמן המלחמה.
כאמור, זהו בית קברות עתיק. אולי אפילו בין 1,000 שנים. לאורך השנים, כשהמקום התמלא, הביאו אדמה, כיסו והתחילו לקבור מעל.
אם היתה מצבה שחשוב היה לשמר, אז העלו אותה למעלה. אבל לרוב פשוט אפשרו לכולם להאסף אל אבותיהם. שיטה הרבה יותר חסכונית במקום וידידותית לסביבה ממה שקורה בימינו.
לפי ההערכות, יש כ-10,000 מצבות בשטח בית הקברות, וקבורים שם הרבה יותר – כ-100,000 איש נקברו בשטח זה לאורך השנים.
בתמונה הבאה אפשר לראות חלקי מצבות שבורות – אלו חלקים של המצבות העתיקות ביותר שנמצאו, מצבות מהמאה ה-14 – כלומר, בנות 700 שנים בערך.
המצבה העתיקה ביותר שאפשר עוד לקרוא את הכתוב עליה היא המצבה בתמונה הבאה – מצבתו של רבי אביגדור קרא, שהיה משורר וקבליסט ונפטר בשנת 1439:
הקבר המפורסם ביותר בבית הקברות הוא קברם של הרב ליווא בן בצלאל ואשתו פרל – הלא הם המהר"ל מפראג ואשתו. הקבר שלהם בולט ומפואר, ומקושט באריה – שכן ליווא זה אריה.
הרבה מהקברים מעוטרים בסמלים –
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה. לאנשים בשם מייזל – עכבר פרח לרייזלה זאב לוולף או זאב דג לפישל או קארפ דב לדב או באער אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים
אספתי כמה מהסמלים שראיתי לקולאז':
עוד אדם שקבור בבית הקברות ולא צילמתי את קברו היה דוד גנז – שהיה הסטוריון, אסטרונום, מתמטיקאי וחוקר – ועבד עם יוהנס קפלר במצפה הכוכבים של טיכו בראהה.
כן צלמתי את קברו של מרדכי מייזל, שמת בשנת 1601 והיה ראש הקהילה היהודית בזמן המהר"ל.
וגם את קברה המפואר של הנדלה בסבי (כנראה בת שבע – Bassevi) שהיתה אשתו של פרנס וסוחר חשוב מהמאה ה-16:
את הסיור בבית הקברות עשינו בגשם – זה היה היום הגשום היחידי בטיול שלנו, ובכל זאת נהנינו מהביקור, מהשלווה.
הביקור היה בהחלט מעניין – לעבור בשביל, לנסות לקרוא את הכתוב על המצבות – מה שלא היה פשוט, כי אצל רובן הכתב מהוה מאד. ומעניין גם לראות שלא רק יהודים וישראלים באים לבקר בבית הקברות הזה. כל מיני תיירים ממקומות רבים בעולים מבקרים בו.
ולמרות שאני מאד לא אוהבת בתי קברות, ונמנעת מלהכנס אליהם כל עוד אפשר – אני ממליצה על ביקור בבית הקברות הזה, שהוא בהחלט שונה ומעניין.
את התמונות צלמתי בבית הקברות העתיק של פראג, בתאריך 7.4.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו: אני ממליצה לקרוא את הרשימה "קולקס הקדמונים בעין גדי" בבלוג "אוצרת נודדת" של שרון עמבר.
את הכלנית הצהובה בתמונה הבאה פגשתי בפארק Divoka Sarka, בגשם.
ברגע הראשון חשבתי שזו בכלל נורית. רוב הנוריות בעולם הן צהובות, ונורית אסיה האדומה שלנו היא בהחלט יוצאת דופן (וברוב אסיה פורחת בורוד-לבן)
ובעצם, לא הייתי רחוקה: אורי פרגמן ספיר זיהה לי אותה בתור Anemone ranunculoides, כלומר "כלנית דמוית נורית", או "כלנית נוריתית". היא נפוצה ברוב היערות במרכז אירופה.
את הכלנית השניה, הלבנה, פגשתי בשני אתרים: ב-Divoka Sarka בגשם, שם היה מקבץ כלניות שהרכינו ראש על מנת לא להרטיב את האבקנים –
ובגבעת פטז'ין (Petřín hill) , ביום שמשי, שם הן נשאו ראש בגאווה וחייכו בלבן לכל עבר:
את הכלנית הזו זיהה לי דניאל לוי, ושמה: Anemone nemorosa, או בעברית: כלנית החורש.
כלנית החורש נפוצה גם היא באירופה, ופורחת בלבן שלפעמים מתווספים אליו גווני ורוד או תכלת בהיר.
גם כלנית החורש וגם הכלנית הנוריתית אוהבות צל – ופורחות ביערות יבשת אירופה.
שתיהן שייכות לפרחים המקדימים לפרוח – אפריל בפראג הוא ממש תחילת האביב, ולא כמו אצלינו – סוף האביב ותחילת הקיץ.
שתיהן תורבתו ומגודלות גם כפרחי גינון – ולכן יש הרבה "זנים תרבותיים" שלהן, במיוחד של כלנית החורש.
בגינון אפשר גם למצוא בן כלאיים בין הכלנית הנוריתית וכלנית החורש – שמו: Anemone × lipsiensis וצבעו צהוב חיוור.
שמחתי מאד לפגוש כלניות בפראג! אני משערת שמעניין אתכם לראות גם את הנופים העירוניים, אני משערת שאגיע גם לזה (אחרי עוד כמה פרחים 😉 )
תודה רבה לאורי ולדניאל שזיהו לי את הכלניות!
את התמונות צלמתי בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי:
בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון. כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.
עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.
יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות).
בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.
אז כאמור, רגע לפני פסח טסנו לפראג, לחגוג את יום הולדתו של מוטי.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו, עוד בנסיעה משדה התעופה היו שיחים בפריחה צהובה מרהיבה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתקרב אליהם, להתפעל מקרוב מהצהוב הזוהר הזה.
השיחים הללו נפוצים למדי בפראג – בגנים ובפארקים בעיר וסביבה, ולכבוד האביב הם עמוסים פריחה צהובה.
בדקתי את הפרח מקרוב – וניסיתי להבין את מי (או את מה) הוא מזכיר לי. היה דמיון קל לצורה של פרחי לילך, אך ללא ריח.
ובכן, לפחות הייתי במשפחה הנכונה – שכן השיח הזה, ששמו פורסיתיה, הוא ממשפחת הזיתיים, ממש כמו הלילך והיסמין.
זהו שיח נוי נפוץ באירופה, שמוצאו במזרח הרחוק. ישנו מין אחד אירופאי – פורסיתיה אירופית – שצומח באזור אלבניה, אך רוב המינים הם מאזור סין והמזרח הרחוק.
הפורסיתיה נקראת על שם וויליאם פורסית' – William Forsyth – שהיה בוטנאי וגנן סקוטי בן המאה ה-18. הוא היה ממייסדי ה-Royal Horticultural Society – החברה הגננית המלכותית של בריטניה הגדולה (Horticulture מתורגם בעברית לבוסתנאות, זה יותר מאשר גינון – זה שילוב של גינון, אומנות ומדע) – ואף היה הגנן המלכותי הראשי בחברה הגננית.
כאמור, הפורסיתיה הנפוצה בגינון אירופאי היא לא הפורסיתיה האירופאית – אלא מין כלאיים של שני מינים מהמזרח הרחוק.
בסוף המאה ה-18, בוטנאי ורופא שבדי בשם קרל פטר תונברג מצא ביפן מין של פורסיתיה, וכתב עליה בספרו אודות הפלורה של יפן. גם הוא ראה את הדמיון לפרח הלילך, וחשב שזהו מין לא מוכר של לילך. היום היא נקראת Forsythia suspensa – כלומר, פורסיתיה נטויה, כנראה בזכות ענפיה הנטויים. הוא הביא את הפורסיתיה להולנד בשנת 1833.
מעט אחרי כן, רוברט פורצ'ן הסקוטי – שהיה בוטנאי וצייד צמחים (כלומר, מסתובב בעולם ומחפש צמחים שלא היו מוכרים לאירופאים עד זמנו) פגש במזרח סין מין אחר של פורסיתיה וקרא לה Forsythia viridissma – כלומר, פורסיתיה ירוקה. הוא הביא אותה לאירופה.
בשנת 1880, לאחר נסיונות שונים – הוצגה הכלאה בין 2 המינים שהפכה לחביבה על הגננים האירופאים. היא נקראת פורסיתיית הכלאיים – Forsythia × intermedia
במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התגלו מינים נוספים בסין, קוריאה ויפן – חלקם הפכו להיברידים נוספים שנפוצים בגינון בארה"ב.
הפורסיתיה חביבה מאד על הגננים – זהו שיח חזק, שפורח בתחילת האביב, קרוב לחג הפסחא (Easter). כמובן, מהר מאד הוא קושר לחג הזה, ויש הקוראים לו "Easter Tree" – עץ הפסחא – למרות שאני לא חושבת שהצמח הזה מהמזרח הרחוק קשור איכשהו לתחיה המחודשת של ישו.
בגבעת פטז'ין מאד שמחנו למצוא קן של שחרורה חבוי בין ענפי הפורסיתיה הפורחת – צילמתי מרחוק, דרך הענפים, על מנת לא להטריד את השחרורה, והתרחקנו מהשיח כדי להניח לה. אבל… היא בחרה לעצמה שיח צמוד לשביל, אני בטוחה שאנשים רבים עברו ממש לידה.
גיליתי שגם בארץ אפשר לקנות שיחי פורסיתיה לגינון – אבל הם לא מתאימים למישור החוף – אצלנו חם להם מדי. הם מעדיפים אזורים גבוהים וקרירים יותר.
את התמונות צלמתי במקומות שונים בפראג, בתאריכים 4-8.4.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
רגע לפני הפסח הספקנו לבקר בפראג, והתמונות הללו הן משמורת טבע קטנה בפאתי העיר – Divoka Sarka.
בתמונה הראשונה אתם יכולים לראות לראות מרבד סיגליות (Viola sp.) לצד פלג חמוד,
בתמונה השניה – שינן, ששמו העממי – Dandelion, ושמו הלטיני Taraxacum,
ובתמונה השלישית – המיוחד ביותר בעיני – קורידלית, כנראה Corydalis cava (ותודה לאורי פרגמן-ספיר שזיהה אותה עבורי)
אני מאחלת חג שמח לכולם! צאו, טיילו ותיהנו מהפריחה סביב!
הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה.
זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון. השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון:
השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus.
את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.)
ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.
החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה.
צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה.
בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות:
חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה…
בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:
אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן:
מצגת זאת דורשת JavaScript.
חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי,
ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים.
ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד…
בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד.
את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אמנם אנחנו בשיא האביב (לא תשכנעו אותי שיום השוויון הוא "היום הראשון לאביב". תלתן הארגמן פורח, וזה סימן לשיא האביב.) – אבל מכל מיני סיבות אני מטיילת פחות, ולכן החלטתי לספר לכם את אחד הסיפורים היפים בעולם הטבע. אני פגשתי אותו בגן הבוטני.
זהו סיפורו של סחלב דארווין – סחלב אנדמי למדגסקר.
אני משערת אין צורך לספר מיהו צ'ארלס דארווין, כותב הספר "מוצא המינים", והראשון שאמר באופן גלוי שהיצורים בעולם לא נבראו כפי שהם- אלא התפתחו. רעיון האבולוציה שלו היה מהפכני ומדהים, ומסביר עד היום הרבה תופעות וארועים סביבנו. בשנת 1859 דארווין פרסם את מוצא המינים, והתחיל מהפיכה בצורת החשיבה והתפיסה שלנו את הטבע סביבנו.
דארווין אהב סחלבים, ובאותה עת – הבוטנאים והזואולוגים היו מתעדים בע"ח וצמחים על ידי איסופם והבאתם הביתה. בשנת 1862, בוטנאי בשם ג'יימס בייטמן שלח אל דארווין כמה סחלבים מיוחדים שהוא פגש במדגסקר. הסחלבים הללו נמצאו כבר בסוף המאה ה-18, ותוארו בספרות בראשית המאה ה-19, אך עדיין לא היו מאד מוכרים.
דארווין בחן את הפרחים. פרח בהיר וגדול – אבל הדבר המרשים והמיוחד בצמח היה הדרבן שלו:
צילמתי את הדרבן עם היד שלי לקנה מידה, כדי שתבינו את האורך: היד שלי מתוחה בערך ל-16 ס"מ, כלומר אורך הדורבן הוא כ-20 ס"מ. בפרטים שדארווין תעד היו דרבנים ארוכים יותר – 30 ואפילו 40 סנטימטרים.
וחוץ מזה, היה בהם צוף. לא הרבה, רק בקצה הדרבן. אבל זהו לא אחד הסחלבים הרמאים.
בשנת 1862 דארווין פרסם מאמר אודות סחלבים והאבקת סחלבים, ובין השאר הזכיר את הסחלב הזה. הוא טען אז שסחלב כזה חייב היה להתפתח במקביל לעש בעל חדק ארוך מספיק על מנת להגיע לצוף. הוא טען שיש עש פעיל לילה, שיש לו חדק באורך 35 ס"מ – הוא המאביק של הסחלב, והם התפתחו במקביל (Co-Evolution).
דארווין בדק היטב את הסחלב לפני כן – הוא ניסה לראות איך להגיע אל האבקנים שלו, וגילה שהדרך היחידה היא לשלוח צינורית דקה לפתח הסחלב, לכל עומקו של הדרבן – כשהוציא את הצינורית, האבקיות נצמדו אליה.
אנשים רבים חשבו שהרעיון הזה מופרך. עש עם חדק באורך 35 סנטימטרים? למה שייווצר בכלל מין יצור מוזר שכזה? מאמרים פורסמו נגד דארווין, ושוב עלתה הטענה שהמורכבות של העולם לא יכלה להתפתח באופן טבעי אלא רק להווצר על ידי בריאה. אלפרד ראסל וואלאס, מדען חשוב נוסף שהגיע לרעיונות האבולוציה בערך במקביל לדארווין השיב במאמר בו תאר באופן מפורט כיצד הפרח הזה, והעש החזוי של דארווין יכלו להתפתח במקביל. הוא אפילו הוסיף איור – איך אמור לדעתו להראות אותו עש.
בשנת 1882 דארווין הלך לעולמו, וחידת העש והסחלב נותרה פתוחה.
בשנת 1903, 21 שנים לאחר מותו של דארווין, הגיעו ליונל וולטר רוטשילד (שהיה הברון רוטשילד השני, ויהודי, וזואולוג, וחבר של חיים ויצמן, ואחד מהאנשים שתרמו להצהרת בלפור ועוד הרבה דברים) וקארל ג'ורדן (חוקר חרקים גרמני) למדגסקר, ומצאו שם את העש. עם החדק, בדיוק לפי התחזית של דארווין.
הם קראו לו: Xanthopan morganii praedicta, כשהתוספת "praedicta" – משמעותה החזוי – לכבוד העובדה שדארווין חזה את קיומו.
את סחלב דארווין פגשתי בחממה הטרופית של הגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.
הוא פורח שם בתצוגת הסחלבים בין פפיופדילום וקטליאות ושאר סחלבים מיוחדים.
הנה הפפיופדילום – Paphiopedilum – גיליתי שבעברית הוא קרוי "אנפילאי": כיוון ששמו העממי הוא "Lady Slipper Orchid" – השם העברי ממש מוצא חן בעיני.
לצערי, החממה הטרופית סגורה עד להודעה חדשה עקב סכנת התמוטטות – חלקים ממנה החלידו מדי. כרגע אין תקציב לשיפוצים – אז אם אתם מכירים איזה נדבן שרוצה לבנות חממה טרופית – תשלחו אותו לגן הבוטני, אני אשמח אם החממה תשופץ ותיפתח שוב לקהל.
את התמונות צילמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
הנה סרטון המראה את העש מגיע אל הסחלב ומוצץ ממנו צוף:
וסרטון של מוזיאון ה-Natural History בלונדון, שמספר את סיפור הסחלב והעש:
אני משערת שרבים מכירים את שיח היסמין התרבותי, בעל הריח הנעים.
היסמין השיחני הוא מין הבר הקרוב ליסמין התרבותי בארצנו. כמו שאפשר לראות, הפרחים שלו צהובים ולא לבנים – ובניגוד למין התרבותי, אין להם ריח.
קיים גם יסמין תרבותי בשם יסמין גדול פרחים הדומה יותר ליסמין השיחני – גם הוא בעל פרחים צהובים (גדולים יותר) חסרי ריח.
שיחי היסמין פורחים בעיקר בהרי השומרון וסביבותיהם – אני מכירה אותם בעיקר מאזור יער חורשים.
לפי הספר הם פורחים באפריל, אבל במציאות אפשר למצוא טפטופי פריחה ברוב חודשי השנה. במקום אחר קראתי תאור מדויק יותר: יש לו פריחה מסיבית באביב – ומעבר לזה פריחה ספוראדית בשאר השנה.
ביער ראש העין ראיתי פריחה נאה כבר לפני שבועיים – למרות שאפריל עוד לא כאן.
מאד מצאו חן בעיני הפרחים שנשרו על עלה הרקפת:
היסמין השיחני פורח בהרים בדרום אירופה ובמזרח התיכון.
תפוצת היסמין בארץ מקוטעת – הוא נפוץ מאד בשומרון ובהרי נפתלי, ומעט בחרמון. אבל כלל לא נמצא בשטח בין לבין.
וזה די מוזר, כי אם הוא פורח בשומרון, אין סיבה שלא יפרח גם בגליל העליון… המסלע והטמפרטורות בשני האזורים דומים.
היסמין – כמו הלילך והזית – שייך למשפחת הזיתיים.
שמו הלטיני של היסמין – Jasminum fruticans – זהה לשם העברי, יסמין שיחני.
השם יסמין מגיע מפרסית. הם קראו כך לסוג, והבוטנאים באירופה אימצו את השם בתור השם הלטיני.
התעוד הראשון שלו בספרות הבוטנית העולמית הוא ותיק למדי: כבר ב-1545 גידלו אותו בגן הבוטני בפאדובה (באיטליה, ליד ונציה) – שהוא הגן הבוטני העתיק ביותר שעדיין קיים ופעיל.
את התמונות צלמתי ביער חורשים בתאריכים 22.11.14, 20.12.14 וגם 9.1.16
וביער ראש העין, בתאריך 4.3.17
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.
אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.
כך כתבה גיל:
אירוס הארגמן – גיל ירדני
דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.
אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.
בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.
בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.
עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה. תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך.
לפני חמש שנים סיפרתי בבלוג על עץ השקד בחצר הבית בו גדלתי – שקד מצוי (ובלטינית: Amygdalus communis)
בשבת שעברה ביקרנו את אמי בחיפה, והשקד המצוי – השקדיה בחצר – היתה בשיא פריחתה. ולכן, אין לי ברירה: אני חוזרת אל השקד הנפלא. (הו, כמה אני נאלצת להקריב כאן! 😉 )
ניחוחות הפריחה של השקדיה הם בעיני הריח הנפלא ביותר. ריח של בית, של שקט ושלווה.
נעמדתי בחלון החדר, והתחלתי לצלם את השקדיה – ואת האורחים שבאו אליה.
הראשונים היו צמד צופיות: צופית בוהקת (Nectarinia osea) הנקבה הסתובבה רוב הזמן נמוך יותר – אבל הצלחתי לצלם כמה תמונות נחמדות מאד של הזכר:
צמד הצופיות היו מאד עסוקות בשתיית צוף מהפרחים. אבל הן בהחלט לא היו היחידות.
מעץ האשחר הסמוך הגיעו צמד עלוויות – עלוית חורף (Phylloscopus collybita)
העלווית היא ציפור שיר קטנה, שחולפת וחורפת בארץ. בקיץ היא חוזרת צפונה לאירופה.
ומסתבר שגם העלוויות נהנות מצוף השקדיה.
אגב, השם – עלווית – מגיע מנטייתה לשהות בין עלי העצים. משמעות שמה הלטיני הוא "הצופה מן העלים".
ציוץ נוסף העיד על ציפורים נוספות שבאו להנות מהשקדיה. אותן היה לי קשה יותר "לצוד" בעין המצלמה, אך בסופו של דבר גם אותן הצלחתי לצלם:
זהו הירגזי המצוי (Parus major), ציפור שיר חביבה ויציבה בארץ.
פרט לירגזים, לעלוויות ולצופיות – ציפורים נוספות היו בסביבה. עורבני, עורב ובולבול הגיעו – אבל לא עצרו מספיק זמן על העץ. מרחוק ראינו אפילו נקר בין עצי האורן…
אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהריח הנפלא של השקדיה, אפילו באופן וירטואלי
את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 11.2.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
בשבוע שעבר, אחרי מבחן באוניברסיטה, רציתי לחלץ עצמות, לטייל קצת. לא הייתי עם מכונית, מה שקצת הגביל אותי בבחירת היעד – אז בחרתי ללכת אל פארק הירקון, לאזור שבע טחנות ותל גריסה. מסתבר שזו היתה בחירה מוצלחת.
בתל גריסה החלה פריחת השקדיות, ופשוט כיף להריח אותן. אבל בשיחים, ממש ליד שבע טחנות, פתאום ראיתי תנועה. רוב בעלי החיים שרואים באזור במשך היום הם חתולים, אבל הפעם זה לא היה חתול:
מהשיחים יצא תן. תן זהוב.
בארץ אין הרבה בעלי חיים ממשפחת הכלביים – ישנו הזאב, שמתרחק מיישובים; ישנם שועלים – 2 מינים מדבריים ומין אחד שאפשר לפגוש גם בערים, וישנו התן.
התן הוא בעצם הנפוץ מכל הקבוצה הזו. הוא מסתדר בישובים ומחוץ להם. בפארק הירקון כבר הרבה שנים יש אוכלוסיה נאה של תנים – וכמו שאפשר לראות, טוב להם שם.
אני עוד זוכרת כשהייתי ילדה, והיינו מבקרים את הסבים שלי בשרון – איך בלילה היינו שומעים את התנים מיללים מתוך הפרדסים. כילדה זה נשמע מפחיד… אבל יצא לי לשמוע אותם שוב לפני כמה שנים, וכיום זה נשמע לי בעיקר נוגה. זה גורם לי לחשוב על אלדו לאופולד והאש הירוקה שכבתה בעיני הזאבה שהרג לפני 100 שנים בערך.
היום בנו על רוב הפרדסים הללו ועל השטחים ביניהם, ולכן יש לתנים שטח מחיה קטן יותר, והם נדחקים גם לתוך הערים. כמובן שגם זה מתקשר לגישה של לאופולד, הגישה האקוצנטרית. הוא טען שאנחנו צריכים להתייחס גם לזכויות הטבע. כיום, אנחנו מחלקים את האדמה בין בני האדם (כל פיסת אדמה שייכת למישהו או למדינה או גם וגם) – ואף אחד לא מדבר על זכויות הטבע להיות שם. זכותו של ההר להיות הר ירוק עם עצים ופרחים ובעלי חיים. גם על זה לאופולד כתב.
אבל רציתי לספר על התן. התן הוא מהסוג Canis – כמו הזאב והכלבים. הוא קטן יותר מהזאבים, מגיע לגובה 70 ס"מ ולמשקל 12 קילוגרם בערך.
כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה, הזנב שלו די קצר יחסית לאורך הגוף, ומאד שעיר. גם אצל השועלים הזנב שעיר, אבל הוא ארוך יותר ביחס לגוף.
התנים הם לרוב חיות ליליות. הם מעדיפים לצאת בלילה, ולחפש טרף שכולל מכרסמים קטנים, עופות וזוחלים. הם יאכלו גם פגרים אם יזדמן להם. הם לא מסתפקים רק בבשר – התנים הם אומניבורים, ואוכלים גם פירות.
אבל… אני טיילתי בצהרים. מה פתאום תן מטייל באמצע היום? וזהו תן בריא, לא חולה כלבת.
ובכן, כאן אשם האדם. יש כמה נשמות טובות לב שדואגות לבעלי החיים בפארק. ראיתי אישה שפשוט עברה ושמה לתן חופן מזון חתולים. אז זה לא שמזון חתולים יזיק לו מבחינה בריאותית, אבל העובדה שהתן יודע לחכות למזון במקום מסוים והעובדה שהוא מקשר בני אדם עם המזון הזה – הן לא טובות.
קודם כל, כמויות המזון מאפשרות ריבוי לא פרופורציונלי של התנים בשטח. בטבע זוג תנים תוחם לו טריטוריה של 1-2 קילומטרים רבועים. שטחו של פארק הירקון כולו הוא בערך 3.5 קמ"ר – מספיק בעיקרון לשלושה או אולי אפילו ארבעה זוגות. בפועל יש הרבה יותר תנים בשטח. התנים גם לא מפחדים מבני האדם – ויוצאים לחטט בפחים ובחצרות בשכונות מסביב.
חשוב לזכור שלמרות שהתן נראה דומה לכלב, ומסוגל אפילו לחייך חיוך כלבי (כמו בתמונה מעל) – הוא חיית בר. הוא מהיר יותר, הוא עלול להתקיף ולנשוך. הוא לא מאולף או מבוית כמו הכלבים, ואין לו רצון לציית לאדם. הוא יטרוף את החתול הביתי (שכבר מזמן אבד את היכולת לברוח מהתן) בלי שום נקיפות מצפון. אם הוא רגיל שבני אדם נותנים לו אוכל, הוא עלול להתקיף כאלה שלא רוצים לתת לו.
תן כזה לא ילמד את צאצאיו לצוד, כי למה לצוד אם נותנים לך אוכל במתנה? אנחנו גורמים לשינוי התנהגותי של המין, ולחוסר יכולת של דורות ההמשך לשרוד בעצמם.
בנוסף, על חיות בר יש הרבה פעמים טפילים ומגע קרוב מדי עלול לגרום לטפילים לעבור גם אלינו.
בעיה נוספת היא שלא כולם ידאגו לקנות ולהביא לתן מזון חתולים. חלק סתם יתנו לו חתיכת סנדביץ', לפעמים אפילו עוד עטוף בשקית – וזה כבר ממש לא בריא לו.
וכמובן, הרבה מתושבי העיר לא מבינים את התנים ולא מתפעלים כמוני מצפיה ביצור עדין ומקסים שכזה קרוב לבית. הם מתחילים להתלונן בעיריה – ולה יש פתרון אחד בלבד – שבשפה המכובסת קוראים לו "דילול האוכלוסיה" – כלומר, לוכדים וממיתים חלק מהתנים.
לסיכום – התנים הם חיות מרתקות. אילו כלבים יפהפיים, ויש עוד המון מה לספר עליהם. חשוב לא להאכיל אותם, לתת להם להשאר יצורי פרא יפהפיים ולצפות בהם ממרחק.
השנה, כנראה כיוון שהגשמים התאחרו, גם הפריחה מתאחרת. עוד לא קיבלתי דיווח על פריחת איריס הארגמן (והוא אמור להתחיל לפרוח בימים אלו), הרקפות רק מתעוררות, כלניות ראשונות – אפילו הדבורנית השחומה שבדרך כלל פורחת בדצמבר – התעוררה באיחור.
כך הגעתי אל פרח שבד"כ מתחיל לפרוח בדצמבר והשנה רק התחיל לפרוח: נץ-חלב הררי.
על משמעות השם "נץ-חלב" והקשר שלו לשם הלטיני – "חלב ציפורים" כבר דיברתי כשהצגתי נץ-חלב שעיר, שהוא הרבה יותר נדיר מנץ-החלב ההררי. אתם מוזמנים להעיף מבט שם.
נץ החלב ההררי הוא הראשון מבין נצי-החלב שפורח – יחד עם נץ חלב-אזמלני שמתחיל באותו זמן בגולן.
בארץ הוא גדל בהרים באזור הים תיכוני – גליל, כרמל, שומרון ויהודה.
תפוצתו בארץ תואמת לתפוצתו בעולם: הרים (לא מאד גבוהים) סביב הים התיכון. אפשר למצוא אותו בהרים בכל דרום אירופה.
אחד הדברים החביבים עלי בפרחי נץ-חלב הוא הפס הירוק בצד התחתון של עלי הכותרת.
הפס כאן לא מאד בולט – יחסית, למשל, לנץ-חלב צרפתי שיפרח עוד מעט – אך הוא קיים.
נחמד לפגוש נץ-חלב נמוך בשדה של ציפורני-חתול מצויות:
דצמבר-ינואר זו עונה עם פריחה מעטה יחסית, ולכן גם מעט פרפרים. הצבעוני השקוף מתחיל לרחף בעונה הזו, והוא מאד אוהב פרחי נץ-חלב:
וכמובן, לפגוש מסלעה של נצי חלב ככה בטיול זה משובב נפש:
לנץ החלב יש שחלה עילית: השחלה היא ה"כדור" הירוק במרכז הפרח. עלית – כלומר, מעל גובה עלי הכותרת. זו אחת הסיבות שכאשר סיווגו את הפרחים לסוגים ולמשפחות – סיווגו אותו למשפחת השושניים.
כיום, נץ החלב הועבר ממשפחת השושניים למשפחת האספרגיים. משפחת השושניים חולקה ל-9 משפחות שונות, לחלקן אין נציגים בארץ.
במשפחת השושניים נותרו השושן, הצבעוני, הגביעונית והזהבית.
הסתוונית והבצלציה הועברו אל משפחת הסתווניתיים.
העירית, העריוני והעריר הועברו אל משפחת העיריתיים
הקיסוסית – למשפחת הקיסוסיתיים
והשומים – צורפו אל משפחת הנרקיסיים.
שאר נציגי המשפחה בארץ עברו למשפחת האספרגיים: אספרג, יקינתון ויקינתונית, כתריים, מצילות, זמזומית וכדן – וגם חצב, בן-חצב ונץ-חלב – שפחות ברור לי איך הם משתייכים לאותה קבוצה. אצל היקינתון וחבריו הפרח נראה כמו חצוצרה – עלי הכותרת מאוחים. ואילו אצל החצב, בן-החצב ונץ החלב – הפרח פתוח ממש כמו אצל העירית, למשל.
הפתרונות לאנשי ה-DNA…
את התמונות צלמתי: בכוכב יאיר בתאריכים 11.1.2014 וגם 11.12.2015 בגליל התחתון בתאריך 18.12.2014 וברמת הנדיב, בתאריך 7.1.2017
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אתמול הייתי באירוע מאד מרגש ומיוחד, ורציתי לספר עליו, ובעצם גם עלי.
האירוע היה כנס של בוגרי סניף חיפה של ארגון "נוער לנוער" – ארגון שהיה בית עבורי כנערה.
נוער לנוער הוקם בשנות ה-50, על ידי בני נוער שעזרו לפנות אנשים משכונות שהוצפו בגשם בתל-אביב. הוא התבסס בתור ארגון בני נוער שמחנך לדמוקרטיה, עזרה לזולת, התנדבות, שוויון, אחווה… כל מיני ערכים שכיום הם "מיושנים" ולא עומדים בקצב של העולם. נוער לנוער מעולם לא היה משוייך למפלגה פוליטית, ותמיד עודד מגוון דיעות ורעיונות. מאוחר יותר, הם קיבלו גב של ארגון בני ברית העולמי – הפכנו להיות הסניף הישראלי של BBYO – Bnei Brith Youth Organization.
השתתפנו בפעולות, תיכננו ארועים, חילקנו סופגניות לחיילים בחנוכה ומזון לזקנים עריריים בפסח, התנדבנו בשלל מקומות שונים (אני, למשל, התנדבתי עם בני נוער בעלי פיגור שכלי – עזרתי לנערים ונערות בני גילי) – ולא מפתיע שאחד השירים החשובים בעינינו היה "אני ואתה" של אריק איינשטיין. קיימנו קשרים עם בני נוער מסניפים אחרים בארץ (אירוח ראשל"צ, למשל, היה אחד הזכורים לי) ובעזרת ארגון בני ברית – גם עם בני נוער יהודיים מהעולם.
היה לנו גם מבנה ארגוני מפורט. היה (או היתה) יו"ר לכל סניף, וליו"ר היתה מעין "ממשלה" – סגנים – סיו"רים – שהיו אחראים כל אחד על נושא אחר. נושא ההתנדבות, ההדרכה, פעילויות מיוחדות… את הממשלה הזו היינו בוחרים פעם בשנה בבחירות דמוקרטיות.
בנוסף להנהגה הסניפית, היתה הנהגה אזורית – לאזור צפון, מרכז ודרום – והיינו נפגשים עם כל הסניפים מהאזור שלנו, על מנת לבחור את הנשיא האזורי ואת הסגנים שלו – הסנא"ים שלו. בנוסף לפעילויות המקומיות – היו גם פעילויות שבהן השתתפו אנשים מכל האיזור. פעם בשנה היתה גם ההתכנסות הארצית – לרוב בירושלים, ושם היו בוחרים את ההנהגה הארצית.
והנה, העיר לי ברק (נשיא אזור צפון 1992! כבוד!) שקצת שכחתי ובלבלתי: את ההנהגה האזורית היו בוחרים בכנס הארצי, והכנסים האזוריים היו יותר למען אירועים משותפים, מפגשים, מעגלי ידידות, פעילויות שונות.
הכנס הארצי תמיד היה משהו מיוחד, עם הופעה מוצלחת במיוחד של אומן. ככה זכינו לראות את יהודית רביץ בהופעה – היא קצת נבהלה כש-500 בני נוער רצו אל הבמה והתחילו לרקוד ולזרוק עליה פרחים… וגם את גידי גוב, בדיוק כשיצא "שלל שרב", והוא הזמין את רמי קליינשטיין לעלות לבמה – הם דווקא נהנו מהאינטרקציה עם הקהל.
והיו מעגלי הידידות – ישבנו, ניגנו את השירים שכולנו אהבנו (אריק איינשטיין, שלום חנוך – וכמובן, שיר הגלשן של דני סנדרסון!) וחלקנו עם הקבוצה את הדברים הטובים והפחות טובים שקרו לנו. ככה, בתמימות, בידידות, בקבלה.
והנה, חלפו 30 שנים – וכמה מבנות הסניף החליטו לארגן שוב כנס סניפי. כנס של בוגרים מ-5 השנים בהן הסניף שלנו, סניף חיפה, היה אחד הסניפים החשובים בארץ. אפילו זכינו ב"סניף מצטיין" – אות כבוד שעבדנו קשה בשבילו, והיינו מאד גאים בו. ואחרי 30 שנה, הנה חזרנו ונפגשנו – בערך 50 אנשים מהסניף.
ואני חייבת להודות שמאד התרגשתי. קצת הדחקתי לפני, ולא דיברתי על זה. אבל כשיצאתי לשם – ויותר מזה, כשהגעתי, ואמרתי שלום והתחבקתי עם אנשים – ההתרגשות רק המשיכה להתגבר. את כל האנשים שם (פרט לאחותי, שבעצם בכלל לא זכרתי שהיתה בנל"נ) לא ראיתי 30 שנים. שמרתי על קשר עם חברות טובות שלי שהיו דווקא מסניף גבעתיים.
אני זוכרת חלק מהם, כתיכוניסטים. לרוב – כמוני – ילדי השוליים. אילו שלא היו במרכז "עם החבר'ה". אלו שחיפשו דרך להתבטא, ולא מצאו את עצמם בבית הספר או בצופים. אבל נוער לנוער נתן לכולנו במה, אהבה, הכרה, הבנה, חברות.
והנה, חלפו להם שנים – והקבוצה הזו כוללת אנשים ממש מעניינים. אני עברתי לאקולוגיה וסביבה, וחבריי כוללים עורכי דין ומשפטנים, מורים, מחנכים ומרצים באקדמיה, חברה במועצת העיר כפר סבא, מנהלת בית ספר, כמה עובדים במחלקות חינוך במקומות שונים – וכמובן, היו"רית האולטימטיבית שלנו, זו שגייסה אותנו לארגון וכולנו הערצנו כבר אז – היום היא שופטת.
המפגש השאיר אותי בתחושת התעלות. אנשים בני גילי, שגרים בכל מיני מקומות. הרבה מהם עוסקים בפעילות חברתית – לפעמים בתור עיסוק מרכזי, לפעמים בתור התנדבות ועזרה לקהילה בנוסף על עבודה במשרה מלאה. אנשים טובים, יפים, מלאי אהבה, חיים, חזון. אנשים עם הערכים הטובים שגדלתי עליהם.
המפגש הזה מילא אותי בהמון אנרגיה ואהבה. ומכאן אני רוצה לשלוח חיבוקים לכל אחת ואחד מבוגרי נל"נ – במיוחד סניף חיפה, אבל גם שאר הסניפים בארץ.
אנחנו ישראל האמיתית והיפה. אנחנו צריכים להפיץ את הרוח, את הדרך.
כשישבנו ושרנו את "המנון נל"נ" – שאגב, כתב והלחין אותו בוגר סניף חיפה, משה דץ – המלים לא נראו לי תמימות וילדותיות פתאום. לרגע, כששרנו יחד, פתאום האמנתי.
שלא יהיו מלחמות,
שיהיו רק ימים טובים
ואת עלי עץ הזית – תבאנה יונים.
בתמונות אפשר לראות בעיקר פרחים (אך לא רק) שצילמתי בכרמל בשלוש השנים האחרונות. לפי הסדר:
היום אני חוזרת אל ממלכת הפטריות, ומציגה פטריה מוזרה ומקסימה: מצילת הגבעול.
השם העממי האנגלי של הפטריה הוא "Field Bird's Nest" – והוא מאד ברור. הפטריה נראית כמו קן קטן, ובו ביצים. ממש קן ציפור. אפשר למצוא אותה בשדות.
השם העברי – מצילה – מגיע ממצילת פעמון. הפטריה הזכירה לקובעי השמות העבריים מצילת פעמון הפוכה.
המצילות הללו קטנות מאד. כל "קן" כזה הוא בערך בקוטר סנטימטר. בערך בגודל של ציפורן האצבע שלי:
וככה זה נראה בשטח: בתמונה הזו יש מעל 60 מצילות גבעול…
ה"ביצים" בקן – באנציקלופדיה של החי והצומח מתייחסים אליהם כאל "עדשות" – הן גופי הרביה של הפטריה. הן מכילות את הנבגים.
העדשות הללו מחוברות אל פנים הפטריה בפתיל מסולסל, מין קפיץ. כשיורד גשם – הפתיל המסולסל מתישר בבת אחת, ומעיף את העדשה למרחק, על מנת להפיץ את הנבגים.
ואל תזלזלו בפיצקלה הזו: הפתיל מסוגל להעיף את העדשה גם למרחק מטר שלם!
הפתיל מסתלסל בחזרה מסביב לגבעול או ענף, ונשאר שם. מעטה העדשה מתפורר לו לאיטו, ואז הנבגים הזעירים מתפזרים ברוח.
השם הלטיני של המצילה – Cyathus – מגיע מיוונית עתיקה, ומשמעותו "ספל".
את מצילת הגבעול אפשר למצוא בכל העולם. אבל הן קטנות ואפורות, וגדלות בין ענפים יבשים – לכן הן לא בולטות, ולא תמיד שמים לב אליהן.
חוץ מזה, מספיק גשם אחד בשביל לגרום לפטריות לפזר את ה"ביצים" שלהם, ואז נשארים רק ה"קנים" הריקים. מקבץ כזה גדול כמו שפגשתי, עם קנים מלאים בביצים – זה בהחלט מחזה מיוחד.
תודה לאמא שלי ולחברתי איילת שמצאו את המצילות והסבירו לי איך להגיע אליהן!
אני חושבת שהשבוע עוד ניתן יהיה לראות את הפטריות המקסימות והמיוחדות הללו – אם אתם רוצים הסברים מדויקים, אתם מוזמנים לפנות אלי דרך פייסבוק.
המצילות אינן פטריות מאכל, אבל בכל מקרה אני אחזור ואזהיר: אם אתם לא בטוחים מה מצאתם – אם אתם לא יודעים מהו מין הפטריה – תשאירו אותה בשטח. אל תלקטו.
אם יש ספק -אין ספק. לא מלקטים ולא אוכלים שום דבר שלא מכירים! את המצילות צלמתי ברמת הנדיב בזכרון יעקב, בתאריך 7.1.2017.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
הלילה תסתיים שנת 2016, וכמנהגי אני בודקת מה צילמתי ומה פרסמתי השנה.
פרסמתי הרבה פחות – רק 35 רשומות, אפילו לא אחת לשבוע, וזאת בעיקר בזכות העיסוקים האחרים שלי, ובראשם העבודה על התזה.
אז… מתחילים:
בינואר – פרסמתי את הדו-פרית התמימה שפרחה בעציץ שלי. לצערי, השנה היא לא פרחה שוב.
ובאוגוסט המשכתי לכתוב עליה, במיוחד על פארק טירגארטן הגדול במרכז העיר
בספטמבר פרסמתי רשומות עם תמונות שצלמה אמא שלי באיסלנד, מקום אליו אני חולמת להגיע. היא פגשה שם "תוכי ים" – פאפין אטלנטי:
אבל הספקתי גם להגיע אל אחו בנימינה, לפגוש פרח נדיר במיוחד – הנטופית הרפואית (שהיא המקור למרשמלו!)
באוקטובר כתבתי על פרח קטן, עדין וכמעט בלתי נראה – העוגנן הנימי:
בנובמבר הלך לעולמו לאונרד כהן, הגשמים התעכבו – ואז פרצו השריפות בכל הארץ. אותי הטרידה במיוחד השריפה ליד בית אמי.
ובדצמבר, כשסוף סוף הגיעו הגשמים – כיוון שעוד לא היתה פריחה משמעותית, סיפרתי על החוגלה.
ועם הקידה הקלה של החוגלה מסתיימת שנת 2016, שלמען האמת לא היתה שנה מדהימה במיוחד. אני מקווה לשנה טובה יותר בשנה הבאה, ומאחלת לכולכם שנה מוצלחת!
С Новым годом!
אני אוסיף עוד תמונה אחת, שלא פרסמתי עדיין בבלוג: עגורים על רקע השלג בחרמון, שצילמתי השבוע באגמון החולה:
סוף סוף הגיעו הגשמים, ואנחנו מקווים שאחריהן תצוצנה הפטריות. בינתיים אני חוזרת אל פטריות שהפתיעו אותי לפני חודש – לפני הגשמים – בתל אביב.
חציתי גן ציבורי: מדשאה מושקית ובשוליה כמה עצי אורן. כדרכי הסתכלתי מטה, ובדשא מצאתי… פטריות! אם אין גשם בטבע, אז לפחות משקים את המדשאות – ושם יש מציאות.
חלק מהפטריות שמצאתי היו אורניות, טובות למאכל. אבל חלק היו אחרות:
הרגל רחבה ופחוסה:
הכובע כהה יותר:
הספוג נראה אחר לחלוטין:
וכשחתכתי את הפטריה – היא קיבלה צבע כחול:
טוב. ברור שזו לא אורניה!
הנה, למשל, אורניה מאותה מדשאה:הרגל עגולה וצהובה, ומישהו נגס בה – אבל הבשר נשאר צהוב בהיר:
אז צילמתי, ושלחתי שאלות. לשמחתי, בקבוצת הפטריות בפייסבוק חברה ד"ר אליונה ביקטובה – חוקרת של פטריות ממשפחת הגושיות מאוניברסיטת חיפה.
התמונות הראשונות שצילמתי היו בטלפון, ולא מספיק ברורות. אליונה חשדה שזהו מין נדיר יחסית של גושית. היא ביקשה שאאסוף אחת ואעביר אליה, לבדיקה מיקרוסקופית.
אבל כשחזרתי עם מצלמה לצלם תמונות טובות יותר, ואספתי מעט פטריות בשביל אליונה – היא תיקנה את עצמה, וזיהתה את הפטריה בתור אחת מהלבדיות.
הרבה מהפטריות ממשפחת הגושיות מאד דומות, ולפעמים אפשר להבדיל ביניהן רק באמצעות מיקרוסקופ. לכן עוד יש שינויים בהגדרות.
הסוג "לבדית" (Xerocomus) פוצל לכמה מינים בעקבות עבודות מולקולריות, והלבדית שלי היא אחת מהם. כיום שמה הלטיני הוא Alessioporus. אין למין הזה שם בעברית, ולכן אני נשארת עם "לבדית".
חתכתי פטריה נוספת, כדי לנסות לצלם את שלבי ההכחלה, ואז גיליתי 2 דברים:
1. אי אפשר להיות זו שחותכת וזו שמצלמת בו זמנית, כי הפטריה מכחילה מהר מדי!
2. חלק מהפטריות מקבלות גוון כחלחל בהיר ולא כחול עז כמו הפטריה שחתכתי בפעם הקודמת.
לפי הכתוב, חלק מהלבדיות ניתנות למאכל לאחר בישול מקדים – כלומר, מרתיחים, שופכים את המים, מרתיחים שוב, שופכים את המים – אחרי כמה הרתחות כאלה, לכאורה אפשר לטגן את הפטריות או לשים במרק… השאלה היא כמה טעם נשאר אחרי ה"כביסה" הזו, ולמה לעבוד כל כך קשה. לכן אני מעדיפה להשאיר אותן, ולהסתפק באורניות המוכרות.
בנוסף לכך, לא מצאתי מידע ספיצפי לגבי הפטריה הזו. עוד סיבה טובה להשאיר אותה בשטח – אם לא בטוחים – לא מלקטים!
וכאן המקום להזהיר, כמו בכל רשימת פטריות:
אם אתם לא בטוחים מה מצאתם – אם אתם לא יודעים מהו מין הפטריה – תשאירו אותה בשטח. אל תלקטו.
אם יש ספק -אין ספק. לא מלקטים ולא אוכלים שום דבר שלא מכירים!
את הפטריות צלמתי בתל אביב, בתאריכים 14-15-17/11/2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
החלטתי לפרסם רשימה, וכיוון שלא יצאתי כל כך לשטח – אני חוזרת לתמונות שצלמתי בעבר, והיום בחרתי לספר על החוגלה.
החוגלה, ממשפחת הפסיוניים היא עוף נפוץ בישראל. היא מטיילת בד"כ על פני הקרקע –
אך בשעת סכנה היא מסוגלת לעוף למרחקים לא ארוכים במיוחד.
החוגלה נוהגת לשכון באזורים סלעיים, ולכן שמה חוגלת הסלעים.
בעבר צדו הרבה חוגלות בארץ, ומספריהן קטנו מאד. לכן, מאז שנת 2000 נאסר ציד החוגלות – והן מתחילות להתאושש.
כיום אפשר לפגוש חוגלות ברוב הארץ – פגשתי אותן בסקרי הטבע בשרון, בהרי ירושלים, בגליל, בכרמל וגם במדבר – במגרש החניה של גן לאומי ממשית.
החוגלה היא ציפור חביבה מאד. בד"כ הן חיות בלהקות, ואפשר לשמוע אותן מתקשרות ביניהן גם אם לא רואים אותן.
בעונת החיזור הם מתחלקים לזוגות וכל זוג מקנן בנפרד מהזוגות האחרים. בשלב הזה הזכרים נעשים טריטוריאליים, ומכריזים על שטח הקינון שלהם על מנת שזכרים אחרים לא ייכנסו לשם.
לאחר החיזור, הנקבה מטילה בין 6 ל-15 ביצים, ודוגרת עליהן כשלושה שבועות וחצי – עד לבקיעת האפרוחים. יש תיעוד לכך שלפעמים היא מטילה שתי קבוצות ביצים, על אחת דוגר הזכר – ועל השניה דוגרת הנקבה.
על פניה של החוגלה יש פס כהה שמסתיר את העיניים – זה נראה כאילו היא חובשת מעין מסיכה מוזרה:
השם חוגלה נזכר בתנ"ך – אחת מבנות צלפחד קרויה על שמה, וגם ישוב בגבול בין נחלת שבט יהודה לבנימין.
בעולם היא נפוצה ממזרח אסיה ועד מערב אירופה, אבל הביאו אותה גם לארה"ב כדי שתשמש שם עוף לציד, והיא התבססה היטב במערב ארה"ב והפכה לעוד מין פולש.
אני תמיד נהנית לפגוש חוגלות בטיולים – אם כי לרוב אני שומעת אותן, ולא תמיד מצליחה לראות.
את התמונות צלמתי במקומות הבאים:
פארק הבשור, 13.9.2007
נחל חלילים, 28.3.2013
שדה בוקר, 1.10.2014
ממשית 15.12.2014
והר הרצל בירושלים, 6.11.2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
לאנשים ממשפחת לוי – חרטו כד, לזכרון עבודת בני לוי במקדש
לבני משפחת כהן – זוג ידיים מברכות
לאנשים ששמם "אריה" (ליווא) – ציירו או גילפו אריה.
לאנשים בשם מייזל – עכבר
פרח לרייזלה
זאב לוולף או זאב
דג לפישל או קארפ
דב לדב או באער
אייל או צבי לצבי, או הירש
ברווז או אווז לגנז או גנץ
אשכול ענבים לאנשים שחיו חיים ארוכים ופוריים 
