השבוע הבת שלי, שהיא מדריכת טירוניות, הגיעה אחרי מחזור ראשון שסיימה להדריך, וסיפרה לי את כל הסיפורים על הטירוניות, ואיזה כיף היה, וכמה טוב לה להדריך אותן. שיא התמימות. היא נולדה בהפרש של יומיים מיום ההולדת שלי, כך שאם היא בקרוב בת 21 אני בגילה (שונא את המילים האלה) כבר הייתי הבנאדם השחוק והציני שאני היום, אחרי שירות של די הרבה לבנון, וכל מה שאפשר לראות ולעשות באינתיפאדה הראשונה. אני חושב שאם הייתי נפגש איתה כששנינו בני 21 לא היה לנו הרבה על מה לדבר.
כשזה פרץ, ב-9 בדצמבר 1987, בדיוק לפני שלושים שנה, הייתי במוצב הבופור. היינו שם וניסינו לבנות מחדש את החשיבה שלנו אחרי ליל הגילשונים. שהיה מכה מוראלית לא קלה. אבל עכשיו הכל מתערבב לי עם הטראומה של האינתיפאדה הראשונה, וקצת קשה לי להבדיל. בכל אופן אני זוכר את ההרגשה הנוראה כשכל פעם שמענו בקשר על הרוג נוסף. כמה ימים אחרי כן כשהתחילה 1988 כבר מצאנו את עצמנו בבית לחם. אחרי כן רמאללה, טול כרם וקלקיליה. אני חושב שהכי גרועה הייתה רמאללה.
למי שלא נולד אז או שלא חווה, הקטע של אז היה הפרות סדר המוניות כאלה, עם המון אבנים. נשק חם היה בשוליים אם היה בכלל. השגרה היומית שלנו הייתה להסתובב שם ברחוב הראשי, לפתוח עם קאטר את החנויות שנסגרו בשביתה, כי אם נפתח אותן, אז זה ייעלם, ואחרי כן להסתובב ולשטר הפרות סדר. קיבלנו אלות, ופקודות נורא עמומות מה לעשות איתן (לשבור ידיים ורגליים של מפרי סדר. ראיתי. יותר מפעם אחת. ביותר ממקום אחד), ורימוני גז, וררנטים כאלה של גומי. וכובעים כאלה עם מגיני פנים שהיו נורא מסורבלים אז אף פעם לא לבשתי אותם.
שנאתי כל רגע? כן. אבל אני לא רוצה לקטר כאן על מה שהיה כי הייתי חלק מצבא כובש, ולא בצד הנכון של העימות הזה. לא אני הקרבן כאן. אבל צירוף המקרים של מה שעשיתי אז ומה שקרה אז בחיים הפרטיים שלי דפק אותי פחות או יותר לכל החיים. אני חושב שהילד שהיה במוצב הבופור ב-4 בדצמבר 1987 ועשה את הדברים שהוא מאוד אוהב מתוך אמונה שלמה וציפייה לעתיד ממש טוב לו ולמדינה שלו, באותה שמחה שהבת שלו עושה את הדברים האלה בערך עכשיו, שונה מאוד מהזקן הסיעודי המריר והתשוש שחזר לאותה גיזרה לאחר סיבוב האינתיפאדה מתי שהוא במאי (?) 1988.
יכול להיות שהקורבן שלהם ושלנו היה באיזה מקום מוצדק, אם היינו מסיקים את המסקנות וגם הם. אבל שלושים שנה לאחר מכן אנחנו במקום הרבה יותר גרוע, עם סכסוך שהפך בינתיים לבלתי פתיר. הם הוסיפו לתערובת מחבלים מתאבדים וקסאמים ואת החמאס. אנחנו הוספנו התנחלויות והקצנה ימנית לאומנית. לא למדנו כלום ולא שכחנו כלום. אני חייב לתקן. עד רצח רבין (בדצמבר 1987 האיש הרע, שר הביטחון שהורה לפזר את המפגינים תוך שימוש בכוח) פחות או יותר האמנתי שלמדנו מכל העניין ואנחנו הולכים למקום טוב יותר ויהיה כאן שלום בסוף.
היום אני מאמין שאולי נצליח להעיף מאיתנו את משפחת הפשע שהשתלטה עלינו ואיכשהו להציל את הדמוקרטיה הישראלית בגבולות האתנוקרטיה של הקו הירוק, אבל המצב המחורבן בשטחים הוא בלתי הפיך, ואם עכשיו רע יהיה רק רע יותר.
והיי! הכל חוזר כמו שהיה. הימים הקרובים יראו אם ההכרזה של הפירומן בארצות הברית שעליה שפכו הפירומנים שלנו את כל הנפט שבעולם (כן, ירושלים היא בירת ישראל. לא, יש זמן ומקום להגיד את זה. כמו אחרי הסדר קבע למשל. כל הרוג מהרוגי אתמול, היום, ומחר, הוא תוצאה ישירה של הטמטום הלאומני הזה) תהפוך למה שהפכה תאונת הדרכים התמימה מדצמבר 1987, או שתדעך ותהפוך לעוד אבן דרך קטנה בסיפור המאוד מדמם של הסכסוך הזה. כמו בסיפור הודי לא מוצלח על נשמה שלא מצליחה להתגלגל כמו שצריך נדונתי לחיות את האינתיפאדה הראשונה, והשנייה והשלישית (והיי! זקן אבל עדיין במדים) שוב ושוב, ובכל פעם בצורה גרועה יותר. הרגע הכי מפחיד שהיה לי באינתיפאדה הראשונה היה כשידעתי שהבחור מאחורי (ישבתי שוטגאן בג'יפ, ומאחורי איזה סג"מ, ודהרנו לתוך ערימה של משליכי אבנים) הולך בכל רגע לירות את הגומי, ושזה יעשה לי את המכה הזאת באוזן, והכי גרוע לחכות לזה כי כשזה ממש קורה זה לא נורא. באינתיפאדה השנייה הייתה לי פעם תחושת בטן שיש באיזור צלפים וצריך לעוף משם מה שיותר מהר, ובאמת עפנו משם, ובאמת היו שם צלפים אבל הם הרגו מישהו אחר. מה תביא השלישית? אני יודע ממה אני מפחד עכשיו. זה לא משהו שאפשר לכתוב כאן. גרוע בהרבה מכל היתר.
אז אנחנו רוצים את ירושלים עיר הנצח, ואת ההתנחלויות, ושיכירו בנו כמדינה יהודית, ואת כל הדברים האלה. ונורא צודקים כמובן. שלושים שנה אותו דבר מחורבן. אני לא יכול להגיד שצריך לנסות משהו אחר, כי ניסו, ונתקלנו בתגובה נוראית שלהם עם המחבלים המתאבדים, ושלנו עם המחבלים שלנו שירו במערת המכפלה ורצחו את רבין.
זה מה שאתם רוצים? סבבה. רק תעזבו אותי בשקט. תנו לי לחלום על אימפריית הזעתר הד'אהריסטית שלי בין הכיפות הירוקות של מסגד אל ג'זאר לכיפות הכחולות של בית הקברות העתיק בצפת.
לא יקרה, נכון? כי כבר חסמו היום את כביש 65 בוואדי עארה. זה יגיע גם לכאן, נכון? כמו ב-2000. אז יומולדת 30 שמח אינתיפאדה ראשונה. הבת שלך והנכדה שלך גרועות ממך. את זה אומר לטובתך.

אני מניח שרוב הקוראים שלי כאן יודעים שאת הבלוג הזה התחלתי בישראבלוג וכתבתי שם בין נובמבר 2009 למאי 2015. והשבוע הודיעו על סגירת הפלטפורמה הזו, ואבדן כל העושר שהיה בה. הסיפריה הלאומית הודיעה שהיא מגבה את התכנים, אבל זה פרויקט מפלצתי ויקר, ותרשו לי להיות סקפטי.

לישראבלוג הגעתי די במקרה, כשהחלטתי לכתוב בלוג שילווה שתי חוויות שלי – צפייה ב'אמן ומרגריטה' של בורטקו ב'יס ראדוגה' ערוץ רוסי נידח ב'יס'. הסידרה שודרה ברוסית וללא תרגום, אבל אני יודע בעל פה את הספר והבנתי כל מילה. החוויה השנייה, שהייתה אז די חדשה, זה כתיבת התזה – שהפכה אחרי כמה שנים גם לדוקטורט – שהרעיון העיקרי שלה זה שמשהו מאוד מוזר קורה עם השיטה הזו של המעמד האישי שמתחתנים ומתגרשים רק בבתי דין דתיים.

זה התפתח למשהו די מפלצתי, ליומן רשת שאני מנהל כבר כמה וכמה שנים, שמתעד את החיים שלי בצורה רציפה, ושאני לא יכול בלעדיו. מצאתי שם גם כמה חברים נהדרים – לא מונה שמות כדי לא להעליב את מי שלא ייכנס לרשימה הדי ארוכה הזו – שחלקם הפכו לחברים טובים מאוד שלי גם בחיים האמיתיים שמחוץ לבלוגיה. דרך אחת הבלוגריות התחברתי לחברים שלה שהיו חבורה של דוקטורנטים באוניברסיטת תל אביב, הצטרפתי ל'טרקלין' ולקבוצת פייסבוק סודית של דוקטורנטים, וזה פחות או יותר מה שהתניע את הדוקטורט וכל מה שקרה שם מאז, וחיבר אותי . אם לא הייתי כותב את הבלוג ולא מכיר את הבלוגרית שחיברה אותי לאנשים האלה, החיים שלי היו שונים מאוד, והרבה פחות מעניינים ועשירים.

בסוף 2014 התחיל להיות ברור שזה רק עניין של זמן עד שישרא ימות. עזרתי קצת לטליק בתחנונים לאנשים האלה מערוץ 10 שמשום מה רכשו את הזכויות להחליט מה יקרה לחומרים האישיים הכי חשובים שלי. וקיבלנו איזו הארכה, אבל היה לי ברור שזה לא יימשך, ושמה שקורה היום חייב לקרות במוקדם או במאוחר. אז סגרתי ועברתי לוורדפרס. איבדתי את הקהילה, כי בוורדפרס אין ממש קהילה, ואיבדתי די הרבה קוראים, כי היו מגיעים אלי מכל מיני מקומות שישראבלוג מקושר אליהם כמו העמוד הראשי של נענע 10 שהיה מכניס תכנים שלי מדי פעם, אבל אני כאן בבלוג חי ונושם ומפרסם עם קוראים, וישרא הולך למות. ואני שורד.

אז אני מגבה. מגבה ובוכה. כי חלק מהתכנים אובדים, כמו למשל היפר קישורים למגיבים, וסרטונים, וכל מיני חומר אודיו ויזואלי אחר, ואני מאבד אפשרויות חיפוש לפי קטגוריות, ואת כל מה שיש בבלוג שהוא לא טקסט. ואתם מאבדים את היכולת לגשת לכל מה שהיה שם לפני מאי 2015. והבלוג בישראבלוג, גם כשלא מתפרסמים שם תכנים, מקבל ארבע חמש כניסות יומיות, לרוב דרך מנועי חיפוש, זאת אומרת שיש ארבעה חמישה אנשים ביום שלא ימצאו משהו בעל ערך בשבילם כשיחפשו אותו.

אז יש שם כמה פוסטים מופלאים לדעתי. כמו הפוסט על מאגוט בריין, שלדעתי הוא הכי טוב שכתבתי אי פעם, והפוסטים 'הרווק – ניתוח גראמשיאני' ו'הרווק עם דודו אהרון – ניתוח קאנטיאני' או הפוסטים שלי שפירסמתי מדי לילה ב'עמוד ענן' שנמצאה גם הנשמה האומללה שכתבה עליהם עבודה סמינריונית בחוג לתקשורת… הפוסט הכי פופולרי שזכה לעשרות אלפי כניסות הוא פוסט שכתבתי די במקרה שכתב את דעתי על ניתוחי הגדלת חזה (מנגנון סימון פטריארכלי מחליש), כמובן בניתוח לפי תורת השדות של בורדייה. איכשהו זה הגיע לעמוד הראשי של ישראבלוג, והתחיל מבול של תגובות. אני זוכר ערבים שהייתי מקבל התראה על תגובה אחת לשתי דקות. אשתי קראה לי אז בכינוי (המגונה והשוביניסטי למדי) 'מלך השטוחיות'. כמה מהן די הגזימו ואפילו שלחו לי תמונות של איך הן נראות יפה ללא ניתוח וללא בגדים. לא נראה לי שהן קראו עד הסוף או שלא ירדו לסוף דעתי.

וכמובן המון חומר אישי. מה אמרו הילדים שלי בגילאים שונים, וכל מיני טלטלות ותהפוכות שעברתי עם ש' ועם עיסוקיה הבטחוניים, ואיך פתאום החלטתי לכתוב דוקטורט, והפעם הראשונה שנפגשתי עם פ' המנחה, ויומולדת ארבעים לאחותי המתנחלת, ואלוהים יודע מה עוד.

והכל הולך כמעט לאיבוד. זה יישאר באיזה מקום במחשב שלי ואף אחד לא יקרא את זה יותר לעולם.

אז ככה – דבר ראשון – טליק ועדה ורותי ואוגניה וחווה וכל מי שהיה חבר שלי שם ועובר לוורדפרס בלי ברירה ובאונס – כל יזמה שלכם כדי ליצור כאן מחדש את הקהילה מתקבלת בברכה. הפניות הדדיות, בלוג מרכזי עם חומרים נוסח 'העמוד הראשי' של ישראבלוג בעריכה משותפת, כל דבר שתרצו, אני בעניין.

ודבר שני – אחת לכמה זמן אנגיש כאן פוסט היסטורי, מהעבר, כמו שהופיע בישראבלוג. רק כדי שהחומרים האלו יישארו און ליין, כי זה פוסטים שחבל שיישארו במחשב שלי.

כל סוף הוא התחלה חדשה. תודה ישראבלוג על מה שהיה, חבל שנגמר כמו שנגמר, ממשיכים הלאה.

ממתק? כמובן המנגינה הגאונית של 'מאסטר ומרגריטה' של בורטקו. אני לא יודע מי כתב אותה, אבל אני חושד שזה השטן עצמו.

אני לא כותב כאן הרבה ביקורות קולנוע, אבל משום מה שני הסרטים של שמואל מעוז זכו אצלי כאן לפוסט. על 'לבנון' כתבתי קצת אחרי שראיתי אותו ביום הזיכרון האחרון, ואת 'פוקסטרוט' ראיתי אתמול.

את הסרט ראיתי בפסטיבל הקולנוע בערבה ביישוב 'צוקים' שזו הייתה חוויה בלתי רגילה. שבתי לערבה אחרי די הרבה שנים שלא הייתי בה, והסתובבנו שם, וראינו שני סרטים, אחד על צרפתייה מטושטשת שמסתובבת בפריז עם חתול (משהו עם מונפרנס. אם זה מגיע לקולנוע אל תלכו שעתיים סרט הגברת לא סותמת את הפה. ראבק) ואחד 'פוקסטרוט'. ש' קנתה את הכרטיסים לפי טעמה. אני לא כל כך ידעתי על מה פוקסטרוט, חוץ מזה שמירי רגב לא אוהבת אותו. זה לא אומר הרבה כי יש המון דברים שהיא לא אוהבת, חלקם טובים וחלקם פחות. אבל הקולנוע מקסים, תחת כיפת השמיים, והמושבים זה מזרנים עם כירבוליות, ויש מקום שמוכר בירה שאפשר להיכנס לסרט עם הכוס, וליאור אשכנזי הסתובב בקהל ועישן ודיבר עם אנשים, ואיך שהסרט מתחיל מי מתיישב לידי? קרן מור ומנשה נוי! בחיי אלוהים אמת התורה. אז היו לסרט כל הנתונים מבחינתי להצליח. והוא כשל בזה. מכאן ספוילרים.

אז הסרט נקרא על שם הריקוד הזה שאתה מתחיל באיזה נקודה ותמיד חוזר אליה בסוף אז אני לא יודע למה הבמאי התכוון, אבל סך הכל הסרט מתחיל וממשיך ותמיד חוזר לאותה נקודה, הגבר הישראלי האשכנזי והזין שלו. הזין גם מופיע בשתי סצינות, אחת מצויירת והשנייה הריקוד של החייל עם הרובה שמופיע על הכרזה של הסרט. כגבר ישראלי אשכנזי בעל זין משלו, יש דברים שיותר מעניינים אותי. כמובן שהגבר הישראלי האשכנזי עם הזין שלו נורא סובל מ – השואה, השכול, הכיבוש, המלחמות, הדברים הנוראים שעשו לו, הדברים הנוראים שעשה לאחרים. ויוצאים מהסרט עם סלט של שואה ומלחמות שהוא כנראה סבבה למפיקים הגרמנים – שוויצים – צרפתים של הסרט לי הוא פחות סבבה כי אין קלישאה של מין שואה ומוות שהסרט הזה פיספס. מודיעי נפגעים? צ'ק. מחסום בשטחים? צ'ק. מודיעים על המוות הלא נכון? צ'ק. אמא בבית אבות מדברת רק גרמנית? צ'ק. מספר על הזרוע? צ'ק. חוברת פורנו מיוני 1970? צ'ק. טבח חסר משמעות בערבים אומללים? צ'ק. אחת הנטבחות היא חתיכה שעושה עיניים לטובח לפני הטבח? צ'ק. אפשר להמשיך. זה מעניין כמו שזה נשמע.

אז מעוז היה פעם במאי פירסומות וזה ניכר.  הכל בסרט מעוצב עד הפריט האחרון. הדירה של הגיבור, בית האבות של אמא, ואפילו המחסום בשטחים מעוצב בצורה ממש סוריאליסטית, והוא המחסום הכי יפה והכי מעוצב שתראו בחיים. ככה הוא כולל מגדל מים שפתחו בו פתח עגול, ובתוכו יושב בחור עם מחשב, מרגמה וזרקור. למטה יש מחסום עם זרוע חשמלית, ואוטו גלידה מפונצ'ר עם ציור של בחורה ושימשיה כחולה לבנה מאוד מלוכלכת. אז זה הולך ככה. אם מכונית מגיעה למחסום הבחור במגדל המים מאיר עליה את הזרקור. החבר'ה בפנים נותנים לבחור שמפעיל את המחסום למטה את תעודת הזיהוי שלהם. הפרטים שלה עוברים איכשהו לבחור למעלה עם המחשב. הוא מריץ את זה במחשב ואחרי כמה דקות עולה תמונה כזו ברזולוציה נמוכה כמו במחשבים בשנות השבעים, שורה שורה, וכתוב באנגלית 'CLEAR' ואז – תקשיבו כי זה סידור מעניין – הבחור מעיף לאוויר מהמרגמה פצצת תאורה וזאת מסמנת למי שנמצא למטה שאפשר להעביר את המכונית. זה במקום לצעוק לו או להגיד בקשר. זה לא נראה או נשמע או מתנהג כמו אף מחסום צה"לי שאי פעם הייתי בו, אבל זה מאוד אסתטי ומעוצב פיקס והכל סבבה, ואם הייתי אירופי הייתי מאוד מבסוט.

אז ככה. בואו נגיע לעניין של הכיבוש, כי זה המירירגב וזה מעניין. אני בעד חופש הדיבור וכל זה, אבל ללכת לעשות סרט עם כסף גרמני וצרפתי, זה משהו שמחייב איזה הסבר נכון שמשקף מציאות לאנשים באירופה שהולכים לראות את הסרט. הסרט לא משקף את המציאות של הכיבוש. הקשר בין הכיבוש שמוצג בסרט לבין מה שקורה באמת הוא כמו הקשר בין המחסום הצה"לי המוכר לכולנו לבין החלום המעוצב כפירסומת בטלוויזיה שיצר מעוז. כל עוד מראים את האינטראקציה הדפוקה בין החיילים לבין האוכלוסייה הפלסטינית, שדי משפילים ומתעללים, ומשאירים אישה נורא אלגנטית ובעלה בגשם – קטע יפה ואולי הכי נוגע בסרט שהיא עומדת בגשם מושפלת עם הידיים למעלה ובעלה מחייך אליה ומעודד אותה – סבבה, וביקורת ולגיטימי וזה. כשיש סתם טבח במקרה בטעות פותחים באש והורגים נוסעים של מכונית שלמה ואחרי כן קוברים את הראיות עם דחפור – פחות סבבה כי זה לא אמת, צה"ל לא פועל כך. זה מספיק גרוע מה שצה"ל כן עושה גם בלי להפיל עליו את התיק הזה. אבל יכול להיות שזו אמירה אומנותית, וגם הטבח הזה מסתבר אחרי זה חלק מהמעגל הנוראי של הדברים האיומים שעשיתי לאחרים חוזרים אלי בבומרנג שהסרט הזה אמור לדבר עליו, ובכלל אני חושב שענייני מימון לקולנוע ותרבות בכלל צריכים להיחתך לפי אומנות ואיכות ולא לפי פוליטיקה. אבל פחות אהבתי.

אז אומנותית כאמור הסרט מעוצב פיקס, אבל חוזרת כאן הבעייה מ'לבנון' של איך לצלם מרחב סגור קטן. ב'לבנון' מעוז צילם סרט שלם שמתרחש בתוך טנק, ולא תאמינו איזה מרחבים אדירים יש בטנק. כאן חוזרת אותה בעייה עם מכולה שאמורה להיות המגורים של החיילים. מרחבי ענק, גם מלמעלה (גובה שלושה מטר לפחות המכולה הזו) וגם בפנים מרחבים אדירים מדהימים. הוא קצת צריך לחשוב עד הסרט הבא איך פותרים את הבעייה הזאת, וההמלצה שלי היא לעשות סרט שאין בו מרחב 'סגור וקטן' שצריך לצלם בו כי שמוליק אתה לא יודע איך לעשות את זה ואולי לא צריך לנסות פעם שלישית? יש סרטים שמסתדרים בלי זה. תנסה סרט שמתרחש באיצטדיון כדורגל או בים הפתוח. לא צוללת, אל תלך לשם. משהו על סירת דייגים אולי?

וכמובן יש קטע מעניין של סצינת פתיחה שלא כל כך מבינים מיהי ומהי, ולאן היא לוקחת את הסרט, ואז היא זהה לסצינת הסיום והכל מתחבר ומבינים הכל. טכניקה מעניינת. רגע, איפה ראינו את זה קודם? הטנק בשדה החרציות ב'לבנון' כמובן.

וכמובן לפמיניסטיות שבינינו, סרט איום ונורא. לא שיש כאן איזה החפצה ממש זוועתית של נשים – טוב בעצם כל הסיפור עם השואה וחוברת הפורנו מבוסס על החפצה כזו – אלא ששתיים שלוש הדמויות הנשיות בסרט אין להן זכות קיום משל עצמן והן נורא עסוקות בלהסתובב סביב הגבר האשכנזי שהוא הגיבור הראשי ולהבליט אלמנטים שונים של המסכנות שלו. הסרט כושל במבחן בכדל ובגדול. שרה אדלר היא דווקא מקסימה, אבל אשכרה יותר מדי צעירה בשביל להיות אמא של חייל צה"ל. אגב כל הקטע של הגילאים בסרט הזה לא ברור. ליאור אשכנזי בן 49 משחק מישהו שהיה בן 13 ביוני 1970 זאת אומרת דמות זקנה ממנו ב-11 שנה. אשתו אדלר היא בת ארבעים. אמא שלו הייתה נערה באושוויץ זאת אומרת ילידת 1930 מה שאומר שבאיזה מקום פסחנו כאן דור, כי שום דבר לא מסתדר. אני נורא אוהב הגיון פנימי בסרטים. אגב אשכנזי נראה נורא זקן בסרט, ואדלר נורא צעירה, ועד שדברים התבררו לגמרי ברבע שעה הראשונה של הסרט הייתי בטוח שהיא בת שלו ולא אשתו.

נקודות אור? ככה. אשכנזי משחק נורא יפה וכך גם אדלר שהיא כנראה אישה מאוד נעימה שאפשר לשמוע אותה ולהרגיש אמפתיה. יונתן שוראי מתוק והוא גם אשכרה מכיר את הבת שלי. זהו בערך. מספיק לסחוב סרט? תחליטו אתם. אני פחות חושב. אבל קולנוע ישראלי ומירירגב וזה.

אז ככה כל העניין עם דין יששכרוף שהוא הדובר של שוברים שתיקה שטוען שהכה פלסטיני והפרקליטות פתחה לו תיק וסגרה זה עניין שאפשר לכתוב עליו מדי הרבה פינות וזוויות, ואני הקטן לא יכול לחדש כלום.

אבל – מה שכן, יש לי פתרון למצב הזה שדין צועק 'תשפטו אותי' והפרקליטות אומרים 'לא רוצים ולא רוצים'. תעקבו כי זה לא מסובך אבל צריך קצת ריכוז.

סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי אומר ש'המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה'. אז אוקיי בסרט הזה כבר היינו ולא הלך. המדינה אמרה שיששכרוף שקרן או מגזימן, ולא רוצים לנהל נגדו הליכים. פוליטי, לא פוליטי, סגרו התיק ואין מה לעשות.

אבל יש גם סעיף 68 שאומר – "על אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט." וואלה? וואלה! אז ככה. יכול להיות שדין ימצא מישהו שיעשה לו את הטובה ויגיש נגדו קובלנה. יכול להיות גם שהוא יכול להגיש קובלנה נגד עצמו. אין בניסוח של הסעיף שום דבר ששולל את זה שאדם יכול להאשים את עצמו.

על מה אפשר להגיש קובלנה? על רשימה של עניינים שמנויים 'בתוספת השנייה' לחסד"פ. והנה מצויים שם סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין. לפי מה שיששכרוף מתאר 'ברכיות' בפרצוף של הפלסטיני, אז מתאים 379 שאומר 'התוקף שלא כדין את חברו, דינו – מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה.' אבל אם הוא רוצה להחמיר עם עצמו ונתקף בהתקף חרטה גרוע במיוחד יש גם את 380 – "התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו – מאסר שלוש שנים."

ואז מה? אז את הקובלנה מעבירים לפרקליט המחוז והוא יכול להחליט אם לקחת אותה ולנהל אותה, או שישאיר לקובל לנהל אותה. סביר להניח שאם פרקליטות המדינה סגרה את התיק פרקליט המחוז יודיע שאין לו עניין בניהול התיק.

ואז מה? בית משפט יכול קצת לעשות בעיות, כי יש סעיף שאומר "נוכח בית המשפט שקובל אינו מסוגל לנהל בעצמו את ענינו בבית המשפט, או שהוא מנהל את ענינו באופן טורדני, רשאי בית המשפט להפסיק את הדיון בקובלנה עד שימנה לו הקובל עורך דין תוך תקופה שיקבע" אבל אם ייששכרוף יגיע מיוצג מראש על ידי עורך דין (שיכול לשמש – ושימו לב לאופציה המרתקת, כקטיגור וסניגור כאחד!) אז אין משהו שבית המשפט יכול לעשות.

אם יששכרוף ירצה לעשות בלגן הוא יכול לכפור בקובלנה שהגיש לעצמו, ואז יביא ראיות כקובל, ויפרוש את כל המסכת העובדתית בבית המשפט. אבל אם הוא רוצה הכרעה שיפוטית הוא יכול פשוט להודות, ואז יש הכרעה שיפוטית שהוא באמת עשה את מה שהוא מייחס לעצמו, ואפילו איילת שקד לא יכולה להתווכח עם זה. העניין של העונש הוא קצת בעייתי, אבל עורך הדין שלו שהוא גם קטיגור וגם סניגור יכול קצת יותר להתאמץ בקטע של הסניגוריה בטיעונים לעונש ולחפף בטיעונים מטעם התביעה. אני חושב שאם אין לו עבר פלילי על תקיפה סתם אפשר להסתפק בקנס כספי ומאסר על תנאי, או אפילו שירות לתועלת הציבור או משהו כזה.

אז אני הולך לפרסם את הפוסט הזה ולשתף אותו בקיר של שוברים שתיקה בפייסבוק או משהו כזה. ואם מישהו שם חושב שאני הזוי – אז כאילו אני באמת באמת באמת דוקטור למשפטים, ועורך דין עם ותק של עשרים ומשהו שנים, ואני נורא רציני שזו דרך שאפשר לסגור את העניין הזה בצורה הכי טובה.

היום לפני שלושים שנה התאבד זהר ארגוב בתאו.

אני זוכר את זה כאילו היו הדברים אתמול. הייתי חייל במוצב הבופור. בבית כמובן שמעתי את הביטלס, הדורס והנדריקס. הייתי אשקרה בהופעה של סיימון וגרפונקל אבל זה רק בגלל שעומר היה צריך מישהו חנון מספיק ללוות אותו כדי שאמא שלו לא תחשוד. שמעתי גם דייר סטרייטס. בצבא קצת התפרעתי עם הטעם והלכתי לקצוות הבאמת קשים. כמו האלבום הראשון של קורין אלאל עם 'החיים שלנו ציפור' או 'אל תקרא לי מותק' (היה לה סיבוב פאנקיסטי כזה לפני שהתמסדה עם 'אנטרטיקה' ואהוד בנאי (!) וכמובן 'מאמי'. זהר היה משהו שהפושתקים שומעים. תחנה מרכזית כזה. קסטות.

כשהגעתי לבופור הכל היה שם מין צוללות כאלה. לא כמו שביבי אוהב עם טילים גרעיניים וקפטיין כזה עם כובע מצחייה, שהוא כמו קלארק גייבל ב- RUN SILENT RUN DEEP ושובל דולרים שמגיע עד שמרון ומולכו (!) אלא מנהרות כאלה שהיו שם מתחת עם מיטות קומותיים, שנראו כמו צוללת והרגישו כמו צוללת, ונון סטופ אור שלא נכבה ודולק בעיניים ואנשים שבאים והולכים, וצועקים ומחפשים איפה משה הוא כבר מאחר עשר דקות לשמירה, וזהר ארגוב נון סטופ בקסטה היחידה בטייפ היחיד שהיה שם. וכל פעם שנגמרה הקסטה היו מתחילים מהתחלה. אני נמנעתי מלהכנס לשם כי היה שם רועש ומסריח. וזה היה בשיטת המיטה החמה שאף פעם לא ממש אהבתי. וגם היו מעירים את כולם בארבע וחצי לפנות בוקר כדי לעשות כוננות עם שחר, ואשקרה זו בדרך כלל הייתה השעה שהייתי חוזר מהמשמרת, ונורא רציתי לישון וכוננות עם שחר זה היה מאוד מיותר מבחינתי, וגם תמיד היו בוחרים קורבן ותוקעים לו עירוי בקור של נובמבר בארבע בבוקר. פחד אלוהים. אז כמה פעמים חמקתי לנגמ"ש וישנתי שם, עד שמפקד המוצב מצא את זה איכשהו ואסר עלי את זה כי זה היה נורא מסוכן לדעתו. מסוכן? בנגמ"ש שלי?  היה קטע שישנתי במיטה קומותיים למעלה בצוללות, ושאלתי את עצמי אם להתקלח או לא, ולקח לי חצי שעה לענות לעצמי בחיוב כי הייתי עייף טיכו, וכשקמתי גיליתי שההלם שישב במיטה מתחתי (בחור חמוד ממסייעת 7. החיילים הכי גרועים שראיתי בחיים שלי באמת.) פלט כדור שעבר בדיוק איפה שהראש שלי היה. זה מסוכן.

לאמשנה. אז שמעתי זהר נון סטופ. ובהתחלה זה כאב אחרי כן התרגלתי. אחרי חודש וחצי שהייתי תקוע שם זה נכנס לי לווריד ולא יוצא.

אלו שירים נורא יפים עם הגשה מהממת. אין שום דבר שדומה לזה. כל הניסיונות הישראליים לחקות שני דברים כשלו באופן טוטאלי. האחד הוא הקאנטרי והשני זה הבלוז. אין קאנטרי ישראלי ראוי לשמו – וטוב שכך, ואין בלוז ישראלי ראוי לשמו (כן, דני ליטני. מה שאתה עושה זה לא בלוז. וגם כל מי ששם את רוני פיטרסון בתור נגן ליווי וחושב שזה הופך אותו לשחור בשיקגו. זה לא). זוהר זה בלוז. הכי בלוז הכי עמוק שיש. הכי כואב והכי נוגע. בנקודות הכי רגישות של הנשמה.

אז עדיין הייתי שם בבופור כששמענו שהוא מת. ולא ידעתי איך לאכול את זה כי כל הקטע היה חדש. וגם היה לו שם רע של נרקומן ואנס (זה משהו שאני צריך להתמודד איתו, אבל לא כאן ולא עכשיו.) ולא כל כך הבנתי מה קרה.

אחרי כן כל החיים שלי התחרבנו באופן אישי עם ליל הגילשונים והאינתיפדה וזה. באיזה שהוא שלב גם מי שהייתה חברה שלי הסיקה את המסקנות הנדרשות, ועזבה אותי. אני חושב ששברתי אז שיא בלשמוע את 'כבר חלפו הימים'. אני לא חושב שיש חתיכת מוזיקה אחרת של שלוש דקות (אולי I'm so tired של הביטלס) שהייתה מעבירה אותי את התקופה הזאת. נכון שהמילים של אביהו מדינה הן איך לומר טעונות שיפור. סבבה. אבל עדיין נוגע. יש משהו בהגשה של השיר המסויים הזה. לא יודע. חוץ מזה הוא גם ידע לשיר שירי משוררים זהר. סורו מני. בכלל הממשק של מזרחית ואלכסנדר פן הולך יופי. לא יודע למה. 'חסידה צחורה' של צלילי העוד זה הכי מוש שיש. אבל אני סוטה מהנושא.

בכל פעם שאני שומע אותו לא משנה באיזה שיר אני נהיה נורא עצוב. אין מישהו אחר שעושה לי את זה. נורא מצטער. זה לא בקטע של התנשאות – 'אני אשכנזי ואוהב את ארגוב'. לא אירוני. לא שופוני. סתם הדבר שהכי נוגע. הכי כואב והכי רגיש. מנובמבר 1987 ואילך. זה גם לא קטע נוסטלגי. יש מעט מאוד דברים שדיברו אלי ב-1987 שמדברים אלי גם היום. אני לא קורא אותם ספרים, לא רואה אותם סרטים, לא שומע אותה מוזיקה, לא אוהב אותה אישה. התבגרתי, מה לעשות. אולי הזדקנתי. נוסטלגיה עושה לי רע. ואני באמת כותב עכשיו מאמר שעוסק במהות של הנוסטלגיה, וחושף אותה כזיוף של רגש. הד של רגש. סימולציה של רגש. סימולקרה בודריארית של רגש. (וכידוע לכל – הסימולקרה היא זדונית). אבל זהר הוא לא הד. לא סימולציה. הוא הדבר האמיתי. והדבר היחיד שקבוע בחיים שלי מ-1987 עד היום. הייתי אז צעיר ויפה וחטוב והיום אני זקן ופאתטי. לא הייתי מכיר את האיש שנהייתי היום, ולא הייתי מנחש שאהיה כזה. דמיינתי לעצמי עתיד אחר. טוב יותר, רע יותר, אחר. שום דבר לא אותו דבר חוץ מזהר.

ממתק? השיר הכי חכם שנכתב בשפה העברית, בביצוע הכי מאמם. שחק אותה זהר. ימתקו לך רגבי עפרך.

התפרסם היום ברדיו שביבי מתכוון להגיע לטקס הזכרון לחיילים האנז"ק למאה שנה לקרב באר שבע, אך ימנע את נוכחותו הקיסרית מטקס זכרון לחיילים התורכים שנפלו באותו קרב. זה נשמע כמעט מובן מאליו. לא בגלל שביבי לא מת על טקסי זיכרון שלא מפארים את המשפחה הקיסרית, כמו למשל הטקס לחללי מלחמת יום הכיפורים אליו נמנע מלהגיע. אם מסתכלים במישור הבינלאומי, ביבי וארדואן, למרות הדמיון בין המשטר הפופוליסטי הקלריקלי והאוטוקרטי ששניהם מבקשים להנהיג, לא ממש מסתדרים, למרות שאני שואל את  עצמי אם הוא יסתדר יותר טוב עם הינוקא הניו זילנדית ג'סינדה ארדרן שעושה קולות של לייבור כזה שביבי לא אוהב, ואין לי ממש תשובה. בכל אופן ג'סינדה (תעשי לי ילד!) וביבי (אל תעשה לי ילד בשום אופן, הספיק לי יאיר) נורא רחוקים, וארדואן קרוב ויותר מעצבן. וחוץ מזה נורא ברור שבקרב באר שבע הצד הטוב שזה האנזאקים עם הכובעים המגניבים האלה ניצחו. או שמא?

שמא וחצי. במלאת מאה שנה לקרב באר שבע ולהצהרת בלפור אפשר לנסות ולהעריך את כל שפע הטובה שהביאו הבריטים והצרפתים לאזור הזה, אל מול האימפריה העות'מאנית. אז בשיא שיאי הקיצור, ב-26 שנות מנדט (1922-1948) וארבע שנות ממשל צבאי שקדמו להן, הצליחו הבריטים לסכסך את יושבי הארץ הזו זה עם זה באופן בלתי הפיך, להיכשל בכל מה שעשו, ולהיבעט החוצה במרידה מזויינת. אם מסתכלים על המזרח התיכון בזווית קצת יותר רחבה, הם הספיקו לשרטט גבולות מלאכותיים שיצרו אומות מלאכותיות המתפרקות עכשיו ברעש ובאובדן מחריד של חיי אנוש, לשדוד משאבי טבע וכוח אדם כמה שהספיקו לפני שזרקו אותם מכאן, ולהשניא עצמם על כל מי שבא עמם במגע.

העות'מאנים הם סיפור קצת יותר מורכב. הם משלו כאן 400 שנה. לרוב די בהצלחה, למרות שסך הכל היו להם רגעים פחות יפים. החיילים שנפלו בקרב באר שבע, שאת זכרם מסרב ראש ממשלתנו לכבד, היו שייכים לאימפריה שוקעת, שהייתה כבר מוכתמת בטבח הארמנים הנורא, וכאן בזירה המקומית בפשע של גירוש תל אביב. אבל, וזה אבל גדול, הם היו 'משלנו' בני המזרח התיכון. האימפריה העות'מאנית לא הייתה כוח קולוניאלי זר, כובש. הראייה שלה לא הייתה כמו של האימפריה הבריטית של מרכז בעל ריבונות השולט בהמון טריטוריות נטולות ריבונות, המשמשות את המרכז למטרת ניצול ושוד של כוח האדם ומשאבי הטבע, אלא, לפחות בתקופת התנזימאת המאוחרת, של פריפריה – גיאוגרפית דתית ואתנית – שלה מלוא הזכויות (אזרחות עות'מאנית מלאה) כמו לאנשיי המרכז הגיאוגרפי, הדתי והאתני. נכון, השבר של מדיניות המיעוטים הזו הייתה בטבח הארמנים הנורא, אבל, ככלל, זו מדיניות יותר הומאנית ויותר מיטיבה מאשר הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופיים, שאם מסתכלים על המאזן הכולל רושמים יותר גולגלות על החגורה במעשי טבח, רצח, והרעבה מכוונת, מאשר האימפריה העות'מאנית והארמנים. רצח העם הארמני גבה יותר ממיליון וחצי קורבנות. ברעב בבנגל ב-1943 נספו שלושה מיליון הודים. וזו רק דוגמה לחטאי האימפריאליזם הבריטי, הרבים מספור.

עד מה שפר עלינו גורלנו אם במקום 'הצהרה' של שר החוץ הבריטי הנשלחת ללורד רוטשילד, המתיימרת לקבוע בעלות בשטח הרחוק אלפי ורסטאות הן מהלורד רוטשילד והן מהלורד בלפור, הייתה המדינה היהודית מוקמת בהצהרה של שולטאן, מוסלמי, השולט כאן מכוח היותו הח'ליפה בעל הסמכות הדתית והחילונית, ומכוח קרבתו האתנית הרעיונית והדתית לנתיניו? וזה היה יכול לקרות. באותו 'מה היה קורה אילו' נכשלו האנז"אקים בבאר שבע, והעות'מאנים היו שומרים על האימפריה שלהם, כולל באר שבע, יש גם מקום לאוטונומיה יהודית במסגרת של אימפריה עות'מאנית רבת לאומים, זו הנבנית בהסכמה לטובת כל עמי האזור, ולא נכפית הר כגיגית על ידי שליט זר.

סך הכל לא כל בני המשפחה שלי בתקופה העות'מאנית שותפים ליחס האוהד שלי לאימפריה. סבא של סבא ברח לבוסטון ונהיה שם אדמו"ר. פחד הגיוס הניס סב אחר של סבתי לשיקגו דווקא. ואבא של סבא, גיבור ישראל הבלתי נודע אלתר סגל, הרים את נס המרד ולחם כנגד התורכים בשורות ניל"י. מסבתא הייתי שומע סיפורים על החיילים התורכים הצועדים, מורעבים וחסרי מוראל, בזכרון יעקב, בני פלאחים שהיו כה מטומטמים עד שהיו שמים להם ביד שמאל עגבנייה, וביד ימין תפוח אדמה, ומצעידים אותם בקריאות 'בנדורה בטטה בנדורה בטטה'. וכן, איני עיוור למגרעותיה של האימפריה העות'מאנית. לשחיתות העמוקה שפשתה בה, לעריצות שהפגינו מושלי המחוזות.

ובכל אופן – צאו וחשבו. במדינתנו כיום אם תציעו שוחד לשוטר שרשם לכם דו"ח תשבו בכלא. כך גם לפקיד עבור מתן היתר בנייה, אבל החל בדרג של ראשי ערים ומעלה, אל חברי כנסת שרים וראשי ממשלה, השחיתות היא כמעט אוניברסלית. אין כמעט ראש עיר, שר או חבר כנסת שאינו נחשד בפלילים. ואני שואל האם שיטת הבקשיש השוויונית לפיה כל פקיד ניתן לשיחוד, שהייתה נוהגת באימפריה העות'מאנית אינה הוגנת יותר, שוויונית יותר, תואמת יותר את ערכי השוויון והאחווה משיטת 'לקטנים מקצצים והגדולים אוכלים עוגות' הנהוגה במדינתנו ובה אזרח מן השורה אינו בעל גישה למשאבי השוחד, אך נבחר ציבור בכיר כן?

עם כל הכבוד לאנזאקים והאהדה שיש לי לחובשי הכובע רחב השוליים, אותה אני רוחש מקטנות עת קראתי את 'שביל קליפות התפוזים' של נחום גוטמן, בקרב באר שבע היה עליהם להפסיד. הרעים ניצחו. לכן אם ראש ממשלתי בוחר שלא לכבד את זכרם של האמיצים מבני האימפריה העות'מאנית שמתו על הגנת הארץ הזו מפני פולש זר, אכבד אותם אני.

אסיים בשיר שאינו שייך לאף אחד מן הצדדים בקרב באר שבע, אך יש בו כדי לכבד כל פרש באשר הוא.

קוראיו הקבועים של הבלוג הזה יודעים כבר שהטעם שלי בטלוויזיה הוא טראש ריאליטי, והטראשי יותר הוא יותר טוב. לאחרונה העניקה לי תחנת יס דרמה את העונג המופלא של לצפות בצפיית בינג' בשתי עונות רצופות של 'המירוץ לדראג של רו פול' מה שגרם לנזק מוחי בלתי הפיך, אבל זו לא הסיבה שלא כתבתי כאן מזה כחודש, וגם לא הסיבה לכתיבת הפוסט הזה. הסיבה היא הצהרתו של הערוץ השני הקשת המאקו הזה שהופך להיות ערוץ 12 על יצירת הגירסה הישראלית ל'חתונה ממבט ראשון' בהנחיית עידו רוזנבלום. זה כבר שילב את שתי אהבותי הגדולות – טראש ריאליטי ומילט, והביא ליצירת הפוסט הזה.

אז ככה – התכנית היא תכנית אמריקאית (מי עוד היה יכול לחשוב על זה) שרווקים נורא נואשים מסכימים לכך שצוות של פסיכולוגים ומומחים ישדך ביניהם לפי 'התאמת אישיות' ואז הם ממש ממש ממש מתחתנים בפרק הראשון, בלי שראו אחד את השני קודם, ומבלים חודש וחצי נורא מביכים בנסיון להחליט אם הם ממשיכים לחיות ביחד או להתגרש מייד עם סיום העונה. על אמת! ראיתי עונה אחת שלמה, דווקא לא רעה, ועוד שני פרקים מהעונה השנייה עד ששיעמם אותי. או שהתחילה עונה של הקרדשיאנס בערוץ E או משהו כזה.

אז יש כמה כשלים מובנים גם בפורמט האמריקאי. אני לא ממש מאמין שפסיכולוג יכול לקבוע התאמת אישיות בין בני זוג. אבל נאמר שאפשר לקבוע איזה סוג של התאמה בסיסית גסה והיתר זה רצון טוב, שעון ביולוגי והורמונים. אני גם לא כל כך מאמין בפסיכולוגים של הטלוויזיה, ואם רק אזכיר את השם 'אילן רבינוביץ' (מוכן להתערב שהוא בקאסט של התכנית הזו) אז תבינו על מה אני מדבר. והכי מעניין זה איך באמריקה יצא שדווקא השחור מתאים לשחורה והלטינו ללטינית ולא יצא שהם מתאימים שחור ללבנה ולטיני לשחורה? אז יש כאן או מזל מאמם (הסיכוי שמשלושה זוגות יסתדר בדיוק שחור שחורה לבן לבנה לטיני לטינית הוא לא מאוד נמוך אבל גם לא מאוד גבוה. ימי הסטטיסטיקה שלי חלפו אבל אני חושב שאנחנו מדברים על משהו כמו אחד לשש, שזה שלוש עצרת אבל אם יש מתימטיקאי בקהל הוא מוזמן לתקן) או מניפולציה. והשקר המוסכם הוא שאנחנו משחקים כאן בגורל של בני אדם, אז בבקשה בלי מניפולציות. ובכל אופן הייתה תכנית נחמדה ובסוף הלטיני והלטינית והלבן והלבנה נשארו וספוילר ספוילר ספוילר – השחור והשחורה שמהתחלה הזדיינו כמו שפנים (הלבנה לא נתנה ללבן לנגוע בה כל העונה) ורבו כמו זוג נשוי עשרים שנה, התגרשו  והלכו להזדיין ולריב עם אחרים.

אז סך הכל תכנית סבבי. למה לא בישראל? ועוד עם עידו רוזנבלום הסימפטי שאם הוא שורד כמה עשרות שנות נישואים לנסיכת הקרח של הטלוויזיה הישראלית הוא מבין משהו בנישואים? בגלל הפאקינ' מילט. נישואים צריכים להיות על פי הדין הדתי. אז ככה בארצות הברית זה נישואים אזרחיים, שעושים בקלי קלות (אופס… שאלה… אם צריך שם להירשם לנישואים כמה ימים לפני כן איך זה שהם לא רואים אחד את השני ולא יודעים עם מי הם מתחתנים עד החתונה?) וגירושים אזרחיים שזה לא הכי קל בעולם, אבל באופן בסיסי זה שיטה של 'גירושים בלי אשמה' שאומר שאפשר בצ'יק ובלי בעיות מיותרות. נכון, בשנים האחרונות המודל של גירושים בלי אשמה שהתגבש שם בשנות השישים קצת הבינו שהוא בעייתי, ויש היום מדינות שמעמידות קצת יותר מגבלות, אבל בסך הכל יש שם 50 מדינות ואפשר למצוא את זו עם החוקים הכי ליברליים ולצלם את הפרק של הגירושים שם.

ובארצנו הקטנטונת? הנישואים הם כבר בעייה, מהסיבה הנורא פשוטה שצריך להירשם ברבנות (בהנחה שהמשתתפים יהודים, שאם אני מכיר טלוויזיה ישראלית אני שם על זה את מעט הכסף שנותר לי אחרי ההימור על אילן רבינוביץ') ואז בודקים אם אתה באמת יהודי על פי ההלכה, מה שיכול להיות מאוד משפיל אם יש משתתפים אתיופים או רוסים. ויש להניח שלא כל המתמודדים יהיו יהודים על פי ההלכה, ואז זה באמת לא יעבוד. אבל גם בהנחה שכולם מגיעים עם שושלת יוחסין יהודית עד הרבי מקוצק, גם אלו לא חסינים מזעמה של הרבנות בעת הרישום לנישואים, ויכולות להיווצר כל מיני בעיות מביכות למישהו שמגלה את הקטע של 'ממזר' או 'כהן וגרושה' או מיליונת'לפים פסילות חיתון אחרות ככה מול המצלמה.

כל זה כלום לעומת הגירושין. כי גירושין ברבנות זה לא משהו שמצטלם טוב אלא אם כן זה סידרה דוקומנטרית על עגונות שמלווה אותן במסלול הייסורים וכאלה מהז'אנר של אמנון לוי. זה לא בצ'יק ולא בצ'ק, זה דורש עילה, והמשתתפות למעשה מהמרות בחייהן על כך שהדייט המושלם שבחרו להן הפסיכולוגים מהטלוויזיה ירצה ממש לתת להן גט, ולא ישאיר אותן עגונות. והיי, זה קורה גם לאנשים נורא נורמטיביים ואפילו לפרופסורים לפיזיקה בבר אילן. תשאלו את פרודתו של עודד גז.

אבל כאן נמצא פיתרון – הכתבה על התכנית מבטיחה ש'בסיומו של טקס הזוגיות, שלנוחיות המשתתפים נערך באופן שיאפשר גירושים ללא קשיים, יעברו הזוגות לשישה שבועות, 42 ימים של חיים משותפים, שבסופם יחליטו האם ימשיכו לחיות יחד או יבחרו לפרק את החבילה.'.  אז ככה. אני מכיר שתי צורות של נישואים בישראל (בואו נשים בצד את ברית הזוגיות לחסרי דת, כי זה כנראה לא העניין. זה תופס רק למי שאינו יהודי על פי ההלכה, ומאוד מצמצם את האוכלוסיה שיכולה להשתתף בתכנית). ברבנות או בחו"ל. עקרונית אפשר להסיע את ההפקה לסופש מקסים בניקוסיה, או בפראג שהפכה לאחרונה יעד מאוד אטרקטיבי לנישואים מחוץ למילט, אבל זה מעלה את העלויות של ההפקה בטירוף, והנה הקאץ' – כשירצו להתגרש הם יהיו חייבים לעבור דרך הרבנות כי זה החוק. יש כמה וכמה דרכים להיכנס לסיפור הזה של נישואים, אבל רק דרך אחת לצאת.

אז זה כנראה לא נישואים. אני מהמר על תעודה של 'משפחה חדשה' (ההימור השלישי שלי בפוסט הזה. צריך להיגמל מזה). או מין טקס אלטרנטיבי כזה שעושים עם אברי גלעד וכאלה, ושיאיר לפיד היה עושה לפני שהפך לפוליטיקאי שצריך קולות של הדתיים. וחברים – בניגוד לסידרה באמריקה, זה לא נישואים. זה לא קרוב לנישואים, וזה לא דומה לנישואים. זה טקס חסר משמעות שמצלמים בטלוויזיה וגם אם מאוד מאוד תתאמץ לא תוכל לרשום את זה במרשם האוכלוסין. זה מקסימום נותן לך זכויות של 'ידוע בציבור' אבל גם זה בספק כשמתועד שנפגשתם באותו יום שקיבלתם את התעודה הזו, ואתם לא יודעים אם תישארו ביחד או לא. באג משמעותי בפורמט.

אז מה? אז כלום. כולם יודעים שהשמנים ב'לרדת בגדול' מעלים בחזרה את כל המשקל אחרי התכנית, שהרווקים והרווקות לא נשארים ביחד שנייה אחרי שהמצלמות ב'רווק' כבות, שהחבר'ה בהישרדות לא באמת על אי בודד אלא על חוף די מאוכלס במיליונת'לפים אנשים של צוות הפקה ששולט בכל אספקט בחיים שלהם, ושבאופן כללי אין דבר פחות מציאותי מ'ריאליטי'. אז גם החתונה ב'חתונה במבט ראשון' היא לא לפי כללי המילט. ביג דיל. האמת שעם הציניות הסחבקית של עידו רוזנבלום זה יכול לעבוד יופי, יותר טוב מהפורמט האמריקאי שהיה מאוד מאוד מאולץ לטעמי, ואפילו להיות ממתק כיפי וסיפתח נהדר לקשת במיקום החדש על השלט. ואפילו עם תפקיד חברתי חיובי. חתונה זה לא רק שלוקחים את הרב הזה שממלמל ומקווה ורבנית ושבע ברכות ושאסר עלינו את הארוסות וכל זה. זה גם יכול להיות המון דברים אחרים. הנה תראו איך האנשים האלה מתחתנים על אמת בטלוויזיה! אם יהיה סדק קטן קטן בחומת המילט כתוצאה מהתכנית הזו, אני מבטיח לצפות בכל הפרקים באדיקות (אבל לא מבטיח לא לזפזפ בפרסומות כי יש גבול לכל תעלול).

אז כנראה התייעצו שם עם צוות מומחים רציני בפסיכולוגיה אבל אף אחד לא חשב על מומחה למילט. אבל אני פנוי לייעוץ לעונה הבאה. עד שנמצא מקום אחד שהדוקטורט שלי יכול להביא תועלת, חבל לבזבז את זה. אז כאן אני מסיים. נכון שהתגעגעתם?  חג סוכות שמח!