כשדני לסרי כותב משהו חדש, אני קוראת כל מלה. זה לא רק בגלל יכולת הניסוח והאבחנה שלו, אלא בעיקר כי בניתוחים שלו הוא מצליח להתעלם מגורמים שטחיים ונוגע ישר בדברים העמוקים, הוא שם את האצבע על נקודות שרובנו בכלל לא מתקרבים אליהן.
ועכשיו הוא רוצה לבטל את בחינות הבגרות. לא בגלל שהם מיותרות, או לא מודדות טוב, או משהו שטחי כזה. לא:
הדבר המפריע לי ביותר בבחינות הבגרות זה הזילות של התבונה כפי שבאה לידי ביטוי בלימוד המכאני, חסר התכלית וחסר העניין לקראת הבחינה.
תשאלו: מה רע בזה כל כך? ובכן, זה גורם לטמטום. הלימוד לשם בחינה מונע מאנשים לחשוב ולהתפתח:
אחד הדברים שמאפיינים ידע דידקטי זה האיסור לפתוח אותו. מתייחסים אליו כאל קופסא סגורה. זהו דבר שמקבלים אותו, אומרים תודה, וממשיכים הלאה. זה לא אמור לספק את הדלק להבנה או את חומר הגלם לחכמה. הוא לא אמור להשתלב במערכת הלמידה וההבנה של הלומד. הוא צריך להישאר עצמאי, מנותק, מוכן תמיד לשליפה. המורה שמלמד אותו מצפה לשמוע אותו שוב בזמן הבחינה ולפעמים אפילו בניסוחו שלו.
אם תרצו לראות את הידע כזרע, הרי שאת הזרע הזה הלומד לא אמור לזרוע בקרקע נפשו. אם כך היה קורה, כפי שמן הדין שיקרה אצל אדם בריא, מהר מאוד היה מחליף את הזרע צמח מסועף התופס הרבה יותר מקום, צמח שונה מאוד מזה שגדל אצל שכנו. הצמיחה הזו אסורה במסורת ההוראה הדידקטית. הלומד אמור להחזיק אצלו את הזרע כזרע, כמשהו עובר לסוחר, לא משהו שהופך לחלק ממערך ההבנה שלו אלא משהו שהוא רכוש שלו. הדבר המסוכן ביותר לזרע כזה זו הלחות של החיים.
לימוד אמיתי הוא משהו שקשה למדוד בבחינות סטנדרטיות, כי
ידע שמשתמשים בו משתנה, מתפתח, נעלם, הופך לבלתי מודע.
דני לסרי הוא מהאנשים המרכזיים בחינוך האלטרנטיבי בארץ. כבר שנים הוא עוסק בהקמת מסגרות בהן ילדים יוכלו לפתח אותו ידע אמיתי, ידע שמביא לחוכמה ומחשבה ולא לקפאון מחשבתי. ומנסיונו זה הוא קורא אלינו:
אנא, החוכמה זקוקה לתנאים משובחים כדי ללבלב. היא זקוקה למרחבים, לאפשרות לשאול שאלות, למקורות של השראה, למפגשי אמת משמעותיים. זה לא עניין פשוט, הוא דורש את תשומת ליבנו ומחקרנו. היינו יכולים להשקיע את עתותינו בדאגה לטיפוח תנאים אלה אלמלא היינו עסוקים כל כך בהכנה לבגרות.
תאמרו ודאי שיש הרבה סיבות לקיום בחינות הבגרות. תסמכו על לסרי שהוא מכיר אותן ומתמודד איתן במאמר שלו, וגם מציע תחליפים. אני ממליצה מאוד לקרוא את המאמר כולו – לא רק בשביל לדעת את התשובות שלו לכל הסיבות האלה, אלא כי התשובות שלו נובעות מתוך תובנות עמוקות לגבי החברה, התרבות והחיים שלנו, ואת התובנות האלה שווה להכיר.
לסרי מסיים את מאמרו בפיסקה הבאה:
אפשר להתייחס אל כל תהליך ההתבגרות בגילאי העשרה המאוחרים לא רק כעל בעיה שצריך לפתור בשלום ובלי יותר מדי חיכוכים, אלא כהזדמנות לצאת אל החיים מצוידים בעמקות ורגישות. לא להסתפק בשמירה על בני הנוער ב"תנור אפייה" מוגן יחסית עד שיהפכו למבוגרים נורמאליים, לא להסתפק בתהליך סיגול המלווה בתפילה שלא ימעד, ולא יחסר, ולא יעשה שטויות בדרך, אלא דווקא התחלה של מסע חיים יוצא דופן. נכון, לא די בביטול בחינות הבגרות כדי שכל זה יתאפשר. אבל המלאכה קשה ומורכבת גם ככה ועם בחינות הבגרות היא על גבול הבלתי אפשרי.
בלי גבולות 