"צריך להציב לילדים גבולות" הוא משפט שגור בפי חלק מפסיכולוגים ואנשי החינוך. בדרך כלל הוא נאמר לגבי מקרים שבהם ההורים נרתעים מלהתעמת עם ילדיהם. הרתיעה הזו מעימות נתפסת כחולשה לא-חינוכית, ולא כאינסטינקט הורי בריא.
במשך תקופה ארוכה ביליתי בפורומים להורים בנסיון להציג את הדעה ההפוכה: שאפשר ורצוי לחנך גם בלי להציב גבולות, שעימותים בין הורים לילדים הם לא שיטת חינוך מוצלחת ושיש דרכים טובות יותר. עם הזמן התעייפתי מלהתווכח, וגם התגבשה אצלי תחושה שהויכוחים על גבולות מפספסים משהו, לא נוגעים בלב העניין.
והנה בא דני לסרי ושם את האצבע בדיוק על מה שחיפשתי: המרכז. דני לסרי מתחיל בדיון לגבי "קטגוריות" – למשל: מיהו יהודי, מה אסור ומותר, מהו פרי. הוא כותב:
לא רק שאי אפשר לשים גבול ברור למחלקת הפירות, אלא גם בתוך המחלקה יש דברים שהם יותר פרי וכאלה שהם פחות. […]
לרוב הקטגוריות הטבעיות יש מרכז, והמרכז הזה הוא מה שעושה אותן. הן מוגדרות לא דרך הגבול שלהן, היכן הן נגמרות והיכן הן מתחילות, אלא דרך הלב שלהן.
זה מה שחיפשתי, זה לב הענין: הדגש על המרכז. זה מה שחסר כשעוסקים בהצבת גבולות.
לשים גבול זה חלק מחוסר אמונה במרכז. זה הנסיון לשלוט בדרך מלאכותית מתוך החשש מפני התפרקות וחוסר משמעות, זה ניסיון לאחד ולהדביק דברים באופן מלאכותי משום שחונכנו להאמין שמה שמאגד דברים ביחד זה לא המבנה הפנימי ולא מערך הזיקות והמשמעויות שבין הדברים, אלא ההגדרות מסביב, הקופסא שאל תוכה הוכנסו. לא לחינם אנו מזהים סוג זה של חשיבה ושליטה עם חוסר לב.
האדם משתוקק לאחדות: הוא רוצה ללכד את הדברים ולאחד אותם אבל פעמים רבות הוא לא מבין שהניסיונות המלאכותיים ליצר אחדות ולכידות על ידי מסגור, בניית תוכניות, ושימת גבולות, בסופו של דבר, ובאופן מעשי לחלוטין, מעקרים את הלב. חוסר האמונה במרכז יוצרת מציאות של אין מרכז שבתורה דורשת לחזק עוד ועוד את הגבולות שבחוץ כדי לשמור על לכידות פנימית.
יש הורים שאומרים שהם חייבים להציב גבולות לילדיהם לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כדי שהם ילכו לישון בזמן או לא יתקעו מסמר בשקע או כנגד צרות אחרות. אין ספק שיש הרבה קשיים כאלה בגידול ילדים, אבל הצבת גבולות לא באמת פותרת את הקשיים האלה – היא רק משתיקה אותם. גם אם מנענו מהילד לתקוע מסמר בשקע כשאנחנו בסביבה, עדיין נשארה בו סקרנות לחקור את המסמר או את החורים המוזרים בקיר. עד שלא נמצא דרך בטיחותית לספק את הסקרנות הזאת, הבעיה תשאר (רק היא עלולה לצוץ כשלא נהיה בסביבה). רק טיפול בשורש הבעיה (במקרה הזה סיפוק הסקרנות, למשל על ידי תקיעת המסמר בחורים אחרים, ללא חשמל) יפתור אותה.
אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים לרדת לשורש הבעיה, וגם כשאנחנו יודעים מאיפה נובעים הקשיים לא תמיד ברור לנו איך לפתור אותם. אבל גם במקרים האלה, אומר דני לסרי, יש טעם להמנע ככל האפשר מהצבת גבולות:
כשאין גבולות, השאיפה לאחדות הטמונה בכל אדם, מלמדת אותו ליצור מרכז. זו, אני מרגיש, העבודה הייחודית של כל אדם.
בלי גבולות 