כשלא מציבים גבולות

"צריך להציב לילדים גבולות" הוא משפט שגור בפי חלק מפסיכולוגים ואנשי החינוך. בדרך כלל הוא נאמר לגבי מקרים שבהם ההורים נרתעים מלהתעמת עם ילדיהם. הרתיעה הזו מעימות נתפסת כחולשה לא-חינוכית, ולא כאינסטינקט הורי בריא.

במשך תקופה ארוכה ביליתי בפורומים להורים בנסיון להציג את הדעה ההפוכה: שאפשר ורצוי לחנך גם בלי להציב גבולות, שעימותים בין הורים לילדים הם לא שיטת חינוך מוצלחת ושיש דרכים טובות יותר. עם הזמן התעייפתי מלהתווכח, וגם התגבשה אצלי תחושה שהויכוחים על גבולות מפספסים משהו, לא נוגעים בלב העניין.

והנה בא דני לסרי ושם את האצבע בדיוק על מה שחיפשתי: המרכז. דני לסרי מתחיל בדיון לגבי "קטגוריות" – למשל: מיהו יהודי, מה אסור ומותר, מהו פרי. הוא כותב:

לא רק שאי אפשר לשים גבול ברור למחלקת הפירות, אלא גם בתוך המחלקה יש דברים שהם יותר פרי וכאלה שהם פחות. […]

לרוב הקטגוריות הטבעיות יש מרכז, והמרכז הזה הוא מה שעושה אותן. הן מוגדרות לא דרך הגבול שלהן, היכן הן נגמרות והיכן הן מתחילות, אלא דרך הלב שלהן.

זה מה שחיפשתי, זה לב הענין: הדגש על המרכז. זה מה שחסר כשעוסקים בהצבת גבולות.

לשים גבול זה חלק מחוסר אמונה במרכז. זה הנסיון לשלוט בדרך מלאכותית מתוך החשש מפני התפרקות וחוסר משמעות, זה ניסיון לאחד ולהדביק דברים באופן מלאכותי משום שחונכנו להאמין שמה שמאגד דברים ביחד זה לא המבנה הפנימי ולא מערך הזיקות והמשמעויות שבין הדברים, אלא ההגדרות מסביב, הקופסא שאל תוכה הוכנסו. לא לחינם אנו מזהים סוג זה של חשיבה ושליטה עם חוסר לב.

האדם משתוקק לאחדות: הוא רוצה ללכד את הדברים ולאחד אותם אבל פעמים רבות הוא לא מבין שהניסיונות המלאכותיים ליצר אחדות ולכידות על ידי מסגור, בניית תוכניות, ושימת גבולות, בסופו של דבר, ובאופן מעשי לחלוטין, מעקרים את הלב. חוסר האמונה במרכז יוצרת מציאות של אין מרכז שבתורה דורשת לחזק עוד ועוד את הגבולות שבחוץ כדי לשמור על לכידות פנימית.

יש הורים שאומרים שהם חייבים להציב גבולות לילדיהם לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כדי שהם ילכו לישון בזמן או לא יתקעו מסמר בשקע או כנגד צרות אחרות. אין ספק שיש הרבה קשיים כאלה בגידול ילדים, אבל הצבת גבולות לא באמת פותרת את הקשיים האלה – היא רק משתיקה אותם. גם אם מנענו מהילד לתקוע מסמר בשקע כשאנחנו בסביבה, עדיין נשארה בו סקרנות לחקור את המסמר או את החורים המוזרים בקיר. עד שלא נמצא דרך בטיחותית לספק את הסקרנות הזאת, הבעיה תשאר (רק היא עלולה לצוץ כשלא נהיה בסביבה). רק טיפול בשורש הבעיה (במקרה הזה סיפוק הסקרנות, למשל על ידי תקיעת המסמר בחורים אחרים, ללא חשמל) יפתור אותה.

אמנם לא תמיד אנחנו מצליחים לרדת לשורש הבעיה, וגם כשאנחנו יודעים מאיפה נובעים הקשיים לא תמיד ברור לנו איך לפתור אותם. אבל גם במקרים האלה, אומר דני לסרי, יש טעם להמנע ככל האפשר מהצבת גבולות:

כשאין גבולות, השאיפה לאחדות הטמונה בכל אדם, מלמדת אותו ליצור מרכז. זו, אני מרגיש, העבודה הייחודית של כל אדם.

תכנות ביתי

קליי שירקי מציג רעיון מהפכני:

התפיסה לפיה יש לבנות תוכנה כך שהיא תוכל לשרת מספר גדול של משתמשים, או להמשיך לעבוד הרבה שנים, היא הנחה חברתית ולא דרישה שנובעת מהתוכנה עצמה.

למעשה, בסופו של דבר רוב התוכנות שמתוכננות לשרת מספר משתמשים גדול או לעבוד לתמיד לא עומדות בשני היעדים האלה ממילא. תכנות ביתי זו דרך לומר "רוב התוכנות משרתות רק מעט משתמשים לתקופה קצרה; למה לא לקחת את זה בחשבון בתכנות?"

אם תוכנה אמורה לשרת רק עשרה אנשים (למשל, תוכנה להזמנת ארוחת ערב משותפת למי שנשאר לעבוד מאוחר) אז לא צריך לטרוח יותר מיד על יעילות או מהירות או אפילו שימושיות – כל הדרישות הבסיסיות מתוכנה רצינית. אם תוכנה אמורה לשרת רק אדם אחד (למשל, כלי שכתבתי לאבא שלי או כלים שכתבתי לעצמי) אז אפשר לעשות עוד כמה הנחות בתכנון וביישום.

ואם לא צריך לתכנת בכזאת דקדקנות, אז יותר אנשים יכולים לעשות את זה בהצלחה, ואז הם יכולים להרשות לעצמם לכתוב תוכנות יותר יעודיות (כלומר, תוכנות שמשרתות פחות אנשים או מיועדות לעבוד פחות זמן). בקיצור: התכנות יורד אל העם, והופך למשהו זמין כמעט לכל.

למעשה, אנשים רבים מתכנתים כבר היום במידה כזאת או אחרת בלי לקרוא לזה תכנות: ילדים מרכיבים אתרי אינטרנט מרכיבים חופשיים ברשת, חובבים רבים משתלטים על פלאש, ואמא שלי כותבת מקרו-ים באקסל (היא מזכירה).

איך אומרים "האוהל האדום" בקלטית?

אני מקוה שזה יהיה טרנד: לקחת סיפור היסטורי מוכר ולספר אותו מחדש בזוית שונה לחלוטין – הזוית הנשית.

הספר ערפילי אבלון לוקח אותנו לעולמם של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, אבל הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של מי שהושתק ונרדף, מי שהושמץ עד כדי אי-לגיטימיות: מורגנה המכשפה, שהיא בעצם מורגיין כוהנת האלה.

כי מהי מכשפה? אשה עם כוח – כוח נשי, כוח שאין לגברים שליטה בו, ולכן הכמרים הנוצרים טענו שהוא בא מן השטן. כך הם הפכו את הכוהנת למכשפה ואת הכוח הנשי למעשי שטן.

מורגיין נולדה בסוף תקופה בה לנשים היה כוח, בה כוהנות האלה הכתירו מלכים, ובה אנשי השבטים הקלטיים קיימו פולחני פוריות מלאי תשוקה לאור הירח המלא. אבל הנצרות המתפשטת דוחקת את הדתות העתיקות, מדכאת את פולחן האלה, ומתייחסת אל קודשי הנשיות כאל חטאים.

הדיכוי הזה הוא לא רק דיכוי של הנשים עצמן, אלא דיכוי של החלק הנשי בתוכנו, חלק שעד היום קשה לרבים מאיתנו לתת לו ביטוי אחרי מאות שנים בהן הוא היה שקוע בערפילים.

הסופרת מריון צימר-בריידלי הצליחה לחבר קטעי מיתוסים עם עובדות היסטוריות ולפתוח שער דרך הערפילים בהם כוסו הסיפורים האלה בידי הנצרות של ימי הביניים. היא מגישה שחזור אמין של מה שיכול היה להיות הסיפור האמיתי, ונותנת לנו להרגיש קצת מרוחה של האלה האם-המאהבת-המכשפה.

כמו האוהל האדום (ותקראו את הסקירה של כרמל גם אם קראתם את הספר) זהו ספר נשים במובן הטוב של המלה: ספר שמעצים את האשה שבנו – האם, המאהבת, המכשפה.

ניתוח קיסרי חובה – מי מחליט?

אורית קמיר כתבה על מקרים בהם רופאים קובעים שיש לאשה חובה לעבור ניתוח קיסרי בשם טובת העובר, ולמה קביעות כאלה הן לא טובות. תלחצו רגע על הקישור ותקראו, זה לא נורא ארוך.

קראתם? יופי. אני רוצה להוסיף משהו על מה שאורית כתבה. הטיעונים שהיא העלתה הם מוסריים, משפטיים וחברתיים, אבל היא בכלל לא נכנסה לטיעונים רפואיים. כלומר, היא לא מערערת על סמכותם של הרופאים לקבוע מה עדיף מבחינה רפואית. וזה בסדר – הרי כמעט כולנו כך.

וכאן אני רוצה להכניס לתמונה את בריגיט ג'ורדן, כלת פרס מרגרט מיד לאנתרופולגיה ומדענית ראשית במרכז המחקר הידוע PARC. ג'ורדן מתעסקת בידע סמכותי – אותו ידע לפיו מתקבלות החלטות ונקבעות הלכות. בתחום הרפואה, לרופאים יש מונופול על הידע הסמכותי. כלומר, מה שהם אומרים ישפיע יותר על מה שיקרה מאשר מה שאומר אדם שאינו רופא.

ג'ורדן החליטה לבדוק מה קורה כשיש התנגשות בין הסמכות של הרופאים לבין מה שאנשים מנסים לעשות בפועל. היא חיפשה ואיתרה מקרים של ניתוח קיסרי כפוי בצו בית משפט, כלומר: מקרים בהם הרופאים פנו לבית משפט כדי שיכפה על אשה לבצע ניתוח קיסרי. היא כותבת:

חלק מהנשים נותחו כנגד רצונן, אחרות ילדו בבית או במסתור. אבל מה שהדהים אותי היה שבכל המקרים בהם בוצע ניתוח קיסרי ושניתן היה להעריך את התוצאות, הסתבר שבדיעבד הניתוח לא היה הכרחי. התחלתי לחשוב ברצינות למה זה וכיצד יתכן שהידע של הנשים לא נלקח בחשבון בעוד שלידע של הרופאים היה משקל מכריע. באופן ברור, התקֵפוּת של כל אחד מסוגי הידע לא הייתה הגורם הקובע.

אני לא אכנס לשאלה המעניינת שהיא מעלה. אבל אני רוצה להפנות למאמר חשוב שעוזר להכניס טיפה לפרופורציה את הסמכות שאנחנו מייחסים לידע של הרופאים. זה מאמר שכתב רופא, ד"ר מרסדן וגנר, שמונה לכתוב בצורה מסודרת את הידע הרפואי על הלידה. אבל מה שהוא גילה היה שהידע הרפואי הזה שונה ממקום למקום, בהתאם לתנאים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. ויותר מזה: שכל רופא שעובד בתוך מערכת ידע מסויימת, בכלל לא מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר לחשוב ולנהוג אחרת. במילותיו של ד"ר וגנר: דגים לא רואים את המים.

עוד סיבה לאלימות בבתי-הספר

(בהמשך לסיבה של נטלי סולנט)

סיפר לי מורה: אם תלמיד מפריע או מציק לתלמידים אחרים, אין לי מה לעשות. להעיף אותו מהכתה אסור, כי אין ביטוח. ודברים אחרים – לא בשביל זה הלכתי להיות מורה.

ואני תוהה: כמה כבר עולה לבטח את התלמידים גם מחוץ לכתה? האם המחיר מצדיק את הפיכת התלמידים ומוריהם לאסירים בכיתות?

חינוך ביתי בעולם הקוסמים

בראיון קוראים עם ג'יי. קיי. רולינג מצאתי את הקטע הבא:

קאי: איפה ילדי קוסמים לומדים לפני שהם מגיעים להוגוורטס? [כלומר, לפני גיל 11]

רולינג: הם יכולים ללכת לבית-ספר של מוגלגים או שהם מתחנכים בבית. בני משפחת וויזלי למדו עם גברת וויזלי.

משעשע 🙂

סוגי עוצמה

פעם בשביל להשיג עוצמה היה צורך בכוח פיזי – שרירים, חיילים, נשק. "כל דאלים גבר". כך זה היה כשהגל הראשון של התרבות (המהפכה החקלאית) שטף את העולם.

אחר כך בא המהפכה התעשייתית ושטפה את העולם בגל שני של תרבות: התרבות המודרניסטית. הגל הזה העלה למרכז הבמה סוג חדש של עוצמה: עושר.

ועכשיו אנחנו בעיצומו של הגל השלישי: מהפכת המידע. בגל הזה עולה קרנה של עוצמה מסוג שונה: הידע.

זוהי, על רגל אחת, תמצית הספר "מהפך העוצמה" של אלבין טופלר. כמובן שהוא לא פשטני כפי שהצגתי את הדברים, ושיש חפיפה בין הגלים ושכל סוגי העוצמות מופיעות במידה כזאת ואחרת בכל תקופה. אבל עדיין, הוא רואה רק שלושה סוגי עוצמה: כוח, עושר, וידע.

האמנם?

אני תוהה אם יש עוד סוגים של עוצמה. למשל, מה לגבי גנדי? לא רחבעם זאבי, אלא האיש שהביא לשחרור הודו מהשלטון הבריטי. באיזו עוצמה הוא השתמש כנגד הבריטים? לא נראה לי שניתן להכניס את מה שהוא עשה לשלושת סוגי העוצמה של טופלר, כי לא היה לו כוח צבאי, לא היה לו כסף, ולא היה לו ידע עדיף על זה של הבריטים. איך קוראים לעוצמה שהוא השתמש בה?

מי צריך רשתות חברתיות?

למי שעדיין לא בעניינים, רשתות-חברתיות (social-networks) זה הדבר החם עכשיו באינטרנט. הרעיון הוא פשוט: אתה כותב מי החברים שלך, והם כותבים מי החברים שלהם, וכן הלאה, ואז אפשר לנצל את הרשת הזאת ליצירת קשרים בשביל כל מיני דברים מעניינים.

FOAF החלוצי או Friendster הפופולרי נועדו פשוט למצוא אנשים בראש שלכם בלי יותר מדי תחכום. אתם מחפשים אנשים לפי תחומי עניין או מיקום גיאוגרפי או כל דבר אחר, והאתר מנסה למצוא שרשרת חברים-של-חברים שדרכם אתם יכולים ליצור איתם קשר.

Linked-in מנסה לפנות לעסקים ומציע פונקציות כמו יצירת קשרים עסקיים, מציאת אנשים בתחום מסויים, וכאלה דברים שהם מאמינים שאנשים יסכימו לשלם בשבילם בעתיד. נחיה ונראה.

Orkut זכה לפרסום בזכות הקשר שלו לגוגל ובזכות העובדה שצריך הזמנה מבפנים בשביל להצטרף. אז יש לי כבר הזמנה, אבל עכשיו כשמוכנים לקבל אותי אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להצטרף…

ויש עוד, ויהיו עוד הרבה יותר.

אבל עכשיו עברתי על הדואל הנכנס ופתאום זה נראה לי כל כך מיותר. בשביל מה אני צריכה שירות מיוחד שימצא לי את החברים של החברים שלי, כש-Mydoom שולח לי אותם ישירות לתיבה?

מחשבות על טבע וחינוך

את הסיפור האחרון ביום ההולדת של העולם קראתי ישר פעמיים, ועדיין לא הפסקתי להתפעם. הנה קטע קצר מתוכו, בתרגום פשטני ומוטה:

"הטבע" במקור ציין את מה שלא נשלט בידי בני-האדם. "טבעי" היה מה שקדם באופן מהותי לשליטה, חומר הגלם לשליטה, או מה שלא ניתן לשליטה. כך שהאזורים בהם חיו רק מעט אנשים, מקומות שהיו יבשים מדי או קרים מדי או תלולים מדי, נקראו "טבע", "אדמת פרא", או "שמורות טבע". באזורים אלה חיו החיות, שגם הן נקראו "טבעיות" או "פראיות". ולכן כל התפקודים "החייתיים" של הגוף האנושי היו "טבעיים" – לאכול, לשתות, להשתין, לחרבן, להזדיין, לישון, ולצרוח.

שליטה על התפקודים האלה לא נקראה בלתי-טבעית, בכל אופן. היא נקראה חינוך. […]

אולם לא משנה כמה חינכו אותו, הגוף נשאר במידת מה פרוע, או פראי, או טבעי. הוא היה חייב להמשיך בתפקודים החייתיים שלו, או למות. הוא לעולם לא יכול להיות לגמרי מחונך, לגמרי בשליטה. […] הדברים היחידים שיכלו להיות לגמרי בשליטה היו דוממים, החומר של העולם, היסודות והתרכובות, מוצקים, נוזלים, או גזים, והחפצים שיוצרו מהם.

מה לגבי השולט, המחנך עצמו, השכל? האם הוא היה מחונך? האם הוא שלט בעצמו?

נראה שאין סיבה שלא; אך הכשלונות שלו לעשות זאת היוו את רוב מה שנקרא היסטוריה. […]

שום דבר לא היה באמת לגמרי בשליטה, מלבד דברים וירטואליים.

משנתה החינוכית של ג'יי. קיי. רולינג

קודם כל הבטחה: אין ברשימה הזאת ספוילרים למי שעדיין לא קרא את הספר. אז אתם יכולים להמשיך לקרוא בלי חשש.

ולעניינינו:
בספר החמישי בסדרת הארי פוטר, מגיעה להוגוורטס מורה חדשה שמביאה עמה את האופנה האחרונה בפדגוגיה:

הפרופסור אמברידג' פתחה את התיק שלה, הוציאה מתוכו את שרביטה, ונקשה בו חדות על הלוח; מייד הופיעו עליו המלים:

התגוננות מפני כוחות האופל
חזרה לעקרונות היסוד

"חזרה לעקרונות יסוד", או Back to Basics, היא גישה לפיה יש לחזור וללמד "בשיטות של פעם": שינון, תרגול הבסיס לפני שניגשים למשימות בעלות משמעות, הקפדה על סדר וארגון. זה בניגוד לאופנה הקודמת של לימוד באמצעות בעיות חקר, דגש על עניין ומשמעות בחומר הלימוד, וחופש ביטוי ויצירה לתלמידים.

בדרך כלל הגישה של "חזרה ליסודות" באה יד-ביד עם דרישה למשמעת נוקשה יותר ועם דעות פוליטיות ימניות. אצלנו הגישה באה למשרד החינוך יחד עם לימור לבנת, ובארה"ב היא מזוהה עם הרפובליקנים. עוד מוטיב שקשור לרוב עם הגישה הזאת הוא הרעיון של שליטה מרכזית בתכני הלימודים. כלומר, שמשרד החינוך יכתיב באופן ברור מה ילמדו. אצלנו קוראים לזה "תוכנית הליבה" או "תוכנית לבנת". אבל נחזור להוגוורטס:

"השנה נלמד קסם מגנני לפי תוכנית שנבנתה ואושרה על-ידי משרד הקסמים, עם דגש על היסודות התיאורטיים. העתיקו בבקשה את השורות הבאות."

היא נקשה שוב על הלוח. הכתובת הראשונה נעלמה, ובמקומה הופיע:

מטרות השיעור:
1. להבין את העקרונות שביסוד הקסם המגנני.
2. ללמוד לזהות מצבים שבהם ניתן לעשות שימוש חוקי בקסם המגנני.
3. להעמיד את השימוש בקסם המגנני בהקשר של שימוש מעשי.

נראה תמים למדי, לא? אבל כמו בהרבה דברים, צריך לקרוא לא רק מה שכתוב אלא גם מה שלא כתוב. רולינג נותנת לתלמידה המצטיינת הרמיוני גריינג'ר לעשות זאת בשבילנו:

"יש לי שאלה על מטרות השיעור שהגדרת," אמרה הרמיוני.

הפרופסור אמברידג' זקפה גבה. […]

"ובכן, העלמה גריינג'ר, אני חושבת שמטרות השיעור ברורות מאוד, אם תקראי אותן בזהירות," אמרה הפרופסור אמברידג' במתיקות עיקשת.

"אני לא מסכימה איתך," אמרה הרמיוני ישירות. "לא כתוב שם שום דבר על שימוש בקסמי מִגננה."

הרמיוני באמת מצפה ללמוד משהו שהיא תוכל להשתמש בו. אני חושבת שאצלנו המוגלגים, רוב הילדים בגילה כבר מזמן לא מצפים שלחומר הלימוד יהיה שימוש מעשי בחיים האמיתיים. וגם להפך: הם לא מצפים שמה שהם עושים מחוץ לכתה יעזור להם באיזושהי צורה בלימודים.

"שימוש בקסמי מגננה?" חזרה הפרופסור אמברידג' וצחקה צחוק קטן. "אני לא יכולה לדמיין כיצד עלול לצוץ בכתה שלי מצב כלשהו שבו תקראי להשתמש בקסמי מגננה, העלמה גריינג'ר. הרי את לא מצפה שיתקפו אותך כאן באמצע השיעור?" […]

"חשבתי שכל העניין בשיעורי התגוננות מפני כוחות האופל הוא להתאמן בכשפי מגננה?"

"האם את מומחית לפדגוגיה מצד משרד הקסמים, האלמה גריינג'ר?" שאלה הפרופסור אמברידג' בקולה המתוק המזוייף.

"לא, אבל – "

"אם כך, חוששתני שאינך מוסמכת לקבוע מהו 'העניין' של שיעור כלשהו. קוסמים גדולים וטובים ממך הכינו את תוכנית הלימודים החדשה שלנו. אתם תלמדו על קסמי מגננה באופן בטוח, ללא סיכונים – "

"גדולים וטובים ממך הכינו את תוכנית הלימודים". זה אחד הדברים המרכזיים שילדים לומדים בבי"ס: אתם לא יכולים לדעת בעצמכם מה חשוב ללמוד, תעשו מה שאומרים לכם מלמעלה, גם אם אתם לא מצליחים לראות שום קשר בין חומר הלימודים לחיים האמיתיים שלכם.

"ומה נעשה עם התיאוריה בעולם האמיתי?" אמר הארי בקול רם, אגרופו שוב מונף באויר.

הפרופסור אמברידג' הרימה את מבטה."כאן בית-הספר, מר פוטר, לא העולם האמיתי," היא אמרה בשקט.

"אז אנחנו לא צריכים להיות מוכנים לקראת מה שמחכה לנו בחוץ?"

"שום דבר לא מחכה בחוץ, מר פוטר."

%d בלוגרים אהבו את זה: