מערכת החינוך המצטיינת בעולם

פינלנד. התלמידים הפינים הגיעו למקום הראשון במבחני ההשגים הבינלאומיים PISA (במתמטיקה, הבנת הנקרא, ומדע). כתבי ה-BBC יצאו לבדוק מה בדיוק הפינים עושים שמביא לכאלה תוצאות. מסתבר שזה לא רק מה שהם עושים (משקיעים במורים ובתלמידים), אלא גם מה שהם לא עושים:

  • לא מתחילים ללמד בגיל צעיר אלא רק בגיל שבע.
  • לא עוברים לבית ספר תיכון אלא נשארים באותו בית ספר עד גיל 16.
  • לא לומדים יום לימודים ארוך — בפינלנד מספר שעות הלימוד הנמוך ביותר באירופה.
  • לא לומדים יותר ימים – יש לפינים יחסית הרבה חופשים, כולל חופשת קיץ שנמשכת עשרה שבועות.

נקודות למחשבה.

09/01/2005 – 00:04 קטגוריות: בית-ספר | תגובות (10)

גם ספרים יכולים להיות קוד פתוח

תוכנת קוד פתוח מאפשרת לכל אחד לשנות אותה, לתקן, להוסיף יכולות חדשות. ספר קוד פתוח מאפשר לכל אחד לערוך אותו, לתקן, להוסיף דפים. כזאת היא וויקיפדיה – אנציקלופדיית הגולשים. מי שעוד לא דפדף בה מוזמן להתרשם בעצמו ולראות איך אפשר ליצור ספרים בעלי ערך בשיטת הקוד הפתוח.

וויקיפדיה היא אמנם מדהימה, אבל זה לא הכל. כן, יש בה כבר מעל ל-400,000 דפים, אבל זה בכל זאת רק ספר אחד. האנשים שייסדו את וויקיפדיה לא עוצרים שם, ומנסים לעודד יצירת ספרי קוד פתוח נוספים.

וגם זו רק התחלה. מה צפוי בהמשך? על זה ידבר ג'ימי וויילס, ממייסדי וויקיפדיה, ביום שני הבא (10 בינואר) בשעה 17:00 באוניברסיטת תל-אביב, בניין נפתלי, חדר 003. הרשמה (חינם) אצל [email protected] 03-6407314.

04/01/2005 – 13:53 קטגוריות: מחשבים ואינטרנט | תגובות (7)

מניעת אלימות באמצעות תינוקות

עיתון "הארץ" מדווח על תוכנית חינוכית המצליחה להפחית התנהגות תוקפנית אצל 88% מהתלמידים האלימים. איך?

בכל כיתה שבה מופעלת התוכנית זוכים הילדים במשך כשמונה חודשים לביקור שבועי קבוע של תינוק ואמו (או לפעמים אביו). השניים, ועמם מנחה מטעם התוכנית, יושבים על שמיכה בכיתה והתלמידים סביבם. הילדים צופים בהתהגותו של התינוק, שבמפגש הראשון הוא בן כשלושה חודשים, מבחינים בהתפתחותו משבוע לשבוע, חוגגים איתו הישגים כמו בצבוץ שן ראשונה וכדומה – ומשוחחים על כל אלה.

ואם יש כזאת השפעה לשעה בשבוע עם תינוק, אפשר רק לנחש כמה תועלת תהיה לשהות ממושכת יותר. ולא רק עם תינוקות, אלא גם ילדים בגיל גן, ואולי גם שהות עם נערים גדולים יותר, ועם זקנים. כבר אמרו את זה קודם, לפני: דרוש כפר שלם בשביל לגדל ילד.

חלוקה לקבוצות גיל אחידות נותנת שליטה רק לכאורה; למעשה יש לה תופעות לוואי הרסניות. הייתי מרחיבה על כך את הדיבור, אבל דני לסרי כבר עשה את זה כל כך טוב בחיבורו העוול שבמידור החד-גילאי. שווה קריאה. (אגב, החיבור הזה ואחרים קובצו לאחרונה בספר פינוקיו יורד מהפסים.)

27/12/2004 – 18:25 קטגוריות: חינוך והורות | תגובות (4)

מקום לגבולות (רשימה לא ממוקדת)

כדאי להתמקד במרכז במקום לנסות להגדיר באמצעות גבולות, כתב דני לסרי. אני מסכימה איתו שבהרבה מקרים זה אכן כך. אבל בזמן האחרון יוצא לי לראות שבכל מיני תחומים, שווה לטפח את הגבול, את נקודות המפגש והמעבר. במערכות רבות כדאי לא רק לשים לב לגבול, אלא אף לעבות אותו, להפוך אותו לתחום בפני עצמו. שתי דוגמאות לכך:

1. הארכיטקט כריסטופר אלכסנדר כתב על הגבול בין הבניין לסביבתו, בין החוץ לפנים:

יש להתייחס לגבול של הבניין כישות בפני עצמה, מקום, אזור עם נפח, ולא סתם קו או חיבור ללא עובי. לשבץ בגבול הבניין מקומות שמזמינים אנשים להתעכב. ליצור מקומות עם עומק וכיסוי גג, מקומות לשבת, להשען, לפסוע, במיוחד בנקודות סביב הבניין שמשקיפות לאזורי התרחשות מעניינים או יפים בחוץ. […]

כשהוא עשוי היטב, הגבול הוא אזור מחבר: הוא מחזק את הקשר בין הפנים לחוץ, מעודד היווצרות קבוצות שחוצות את קו ההפרדה ביניהם, מעודד תנועה מצד אחד לשני, ומאפשר פעילות בגבול עצמו.

(A Pattern Language by Christopher Alexander)

2. בפרמקלצ'ר (גישה אקולוגית לגינון וחקלאות) מטפחים ומעמיקים את הגבולות בין סביבות גידול שונות:

החיים מתפרצים בגבול: הרוח נשברת, אדמה ואבק מתאספים, זרעים נופלים, נמלים עוברות, וצמחים נובטים.

מחקרים מלמדים כי שני המטר בשוליו של שדה מונוקולטורה, סביב הגדר, הם הפרודוקטיביים ביותר. […] תנובה מוגברת זו בשוליים היא תוצאה של המפגש בין […] השדה לבין השטח הלא מעובד שסביבו, על צמחיית הבר וחיות הבר המאכלסים אותו. כמו כן לאורך הגדר נהנים היבולים מקציר טל, משפע זבל, ממאגרים של חומר אורגני שהרוח סוחפת לשוליים, ומפחות הידוק ממיכון כבד המתקשה להגיע לקצוות. […]

במפגש הקצוות בין שני מדיומים נוצר עושר חדש, שיא הפוריות. הקצוות הם הגבול, נקודת החיבור בין שני חומרים, גופים, צורות או צורת גידול.

האינטראקציה בין שני גופים שונים היא המניבה דבר חדש, ויוצרת תנועה של המשכיות. קצוות יוצרים אקולוגיה רבגונית מכיוון שהמשאבים משתי המערכות שמשני צידי הגבול זמינים ביותר במפגש ביניהן. הקצוות פועלים כמו מסננת, כשהם "לוכדים" חומרים או אנרגיות העוברים דרכם.

(גן עדן בפתח הבית מאת טליה שניידר)

אולי כדאי להבחין בין שני סוגי גבולות:
1. גבול מקשר, גבול שמעודד מגע, דיאלוג, מפגש.
2. גבול מנתק, גבול שמונע מגע, גבול חוסם, מנכר.

הגבול המקשר הוא גבול שמנסים לעבות אותו ולהעמיק אותו, לתת לו צורה מורכבת, "ללכלך" אותו בחומרים משני צדדיו. למשל רקמה מחברת בין מבנים, או יחסי הגומלין בין אנשים קרובים.
ואילו הגבול המנתק הוא גבול שמנסים לעשותו חד וברור, ישר, סטרילי. למשל חומות מגן, או חוקים.

ואם לנסות לקשר את כל זה להורות, איזה מין גבול ראוי שיהיה בין הורים לילדים? לטעמי, גבול מקשר, מורכב ומסובך, לא גבול ברור וחד-משמעי, צר, סטרילי ומנכר. גבול שהוא מפגש.

16/11/2004 – 16:48 קטגוריות: חינוך והורות | תגובות (3)

ללמוד לקרוא – כמה זה קשה?

"למידה אינה תוצאה של הוראה." זו האמת הבסיסית של ג'ון הולט, מהדמויות המרכזיות בחינוך החופשי. אז מה כן מביא ללמידה? על כך עונה הולט בספרו "בלמידה מתמדת — איך ילדים לומדים לקרוא, לכתוב, לחשב ולחקור את העולם בלי שיעורים והוראה." הנה דוגמא אחת ללמידת קריאה:

ב-Ny Lille Skolle (בית-ספר חדש וקטן) ליד קופנהגן, אין כל תוכנית קריאה פורמלית – אין שיעורים, אין קבוצות למידה, אין הוראה, אין בחינות – לא כלום. ילדים בבית-הספר הזה קוראים אם, כאשר, מה, עם מי וכמה שהם רוצים.

אבל – למרות שהדבר אינו נאמר במפורש, זהו עוד אחד מהדברים שמתגלים תוך כדי שהִיה בבית-הספר הזה – כל הילדים יודעים שאפשר בכל עת ללכת לרַסמוּס הֵנְסֶן, מורה גבוה עם קול עמוק ודיבור איטי, ולשאול אותו "אתה מוכן לקרוא איתי?", והוא יענה "כן." הילד יבחר משהו לקרוא וילך עם רסמוס לגומחה קטנה, לא לחדר סגור, אלא לפינה פרטית חמימה ונעימה, שם הם יתיישבו זה לצד זה והילד יתחיל לקרוא בקול. רסמוס לא יעשה כמעט דבר. מדי פעם הוא יאמר ברכות "יה, יה" וכוונתו היא "זה נכון, המשך". רק כאשר הוא חש שהילד מוטרד מטעות, הוא מצביע עליה או מתקן אותה. אם שואלים אותו על מילה מסויימת הוא פשוט אומר מה משמעותה. לאחר זמן מה, בדרך כלל כ-20 דקות, יפסיק הילד, יסגור את הספר, יקום וילך לעשות משהו אחר.

בקושי אפשר להגדיר זאת כהוראה. אבל רסמוס התמחה כמורה לקריאה. הוא סיפר לי שלקח לו שנים רבות להפסיק בזה אחר זה את כל הדברים שלימדו אותו לעשות בהתמחות שלו, עד שלמד שהתמיכה הנפשית הצנועה הזאת היתה כל מה שהילדים זקוקים לו. כל דבר מעבר לכך לא עזר כלל.

זה מזכיר את מה שכתוב בטאו טה צ'ינג: "החכם עושה בלי לעבוד, מלמד בלי להרצות."

אבל מה לגבי יעילות הלמידה בדרך הזאת? האם הוראה לא תעזור לילדים ללמוד קריאה מהר יותר? הנה מה שהולט כותב בנושא זה:

שאלתי את רסמוס לכמה "עזרה" מסוג זה נזקקו ילדים לפני שחשו שהם מוכנים לחקור את הקריאה בכוחות עצמם. לפי הרשימות שערך על מפגשי-הקריאה האלה, הזמן הארוך ביותר שמי מהילדים בילה בקריאה איתו היה כשלושים שעות, בדרך כלל בפגישות בנות עשרים דקות עד חצי שעה, שהשתרעו על פני כמה חודשים. רבים מהילדים קראו איתו הרבה פחות מזה, ורבים אחרים לא קראו איתו כלל. כמעט כל הילדים המשיכו מבית-ספר זה לתיכון ברמה גבוהה יותר מרמת רוב התיכונים בארה"ב. גם אם לא ברור איך ומתי למדו הילדים האלה לקרוא, מסתבר שכולם ידעו לקרוא היטב.

שלושים שעות. כבר נתקלתי פעם במספר הזה. שנים רבות לפני כן שימשתי כיועץ לתוכנית לימוד-קריאה עבור מבוגרים אנאלפביתים. רוב התלמידים היה בני שלושים עד חמישים; רובם היו עניים; מחציתם שחורים, מחציתם לבנים.

נערכו שלושה מחזורים, כל אחד נמשך כשלושה שבועות. בכל מחזור למדו שעתיים כל ערב, חמישה ערבים בשבוע: כלומר: שלושים שעות. אינני יודע אם היה המשך כלשהו לתוכנית זו, ומה עשו התלמידים עם המיומנויות החדשות שרכשו. בסוף שלושת מחזורי הלימוד נותרה בי תחושה חזקה, שרוב התלמידים בכיתות שהשקפתי עליהן למדו על קריאה בשלושים השעות מספיק כדי להמשיך לחקור ולהתקדם בקריאה ככל שירצו בכוחות בעצמם.

כמה שנים לאחר מכן שמעתי על פאולו פריירה, מחנך ברזילאי מהפכן, שלימד קרוא וכתוב לאיכרים אנאלפביתים בכפרים העניים ביותר, עד שהצבא גרש אותו מהמדינה. יש אומרים שהשיטה שלו היתה קיצונית מבחינה פוליטית. הוא שוחח עם האיכרים הללו על תנאי החיים שלהם ובעיותיהם (זה היה הדבר שהרגיז את הצבא) והראה להם כיצד לכתוב ולקרוא את המילים השכיחות ביותר בשיחותיהם. גם הוא גילה שכ-30 שעות הדרכה הספיקו לאיכרים בשביל להמשיך לחקור את הקריאה בכוחות עצמם.

שלושים שעות. שבוע אחד של בית-ספר. זה הזמן האמיתי שנדרש כדי להצליח במשימה.

כמובן שמדובר על שלושים שעות כשתלמיד מוכן ללמידה, לא כאשר מישהו מלמעלה החליט שהוא צריך ללמוד, גם אם זה לא מה שמעסיק אותו עכשיו, או שהוא עדיין לא בשל לכך.

ספרו של הולט בלמידה מתמדת יצא עכשיו לאור בעברית. הוא מלא תובנות על למידה וילדים, ומציג דוגמאות רבות ללמידה טבעית. לא רק שאני ממליצה עליו בחום, אלא שהתלהבתי ממנו עד כדי כך שיזמתי את התרגום שלו לעברית. נראה שהוא רלוונטי עכשיו יותר מתמיד.

שנת לימודים טובה לכל המורים, התלמידים וההורים!

31/08/2004 – 10:08 קטגוריות: למידה | תגובות (13)

כעס ומכות

זה לא שאני כועסת הרבה על בני הקטן, אבל בפעמים שכן כעסתי עליו, שניות ספורות אחרי כן הוא נתקל במשהו, או נפל, או הפיל משהו על עצמו, או הצליח להפגע באיזושהי דרך אחרת. ואני זוכרת שגם אצל אחיו הגדולים זה היה כך כשהם היו פעוטות: אם הייתי כועסת עליהם, תוך שניות הם היו נפגעים פיזית באיזושהי דרך.

מה זו התופעה הזו? האם מחשבותיהם מופנות לכעס והם לא שמים לב לסביבתם? אולי הם משלימים את הפגיעה הרגשית שספגו בפגיעה גופנית תואמת? או שפשוט זו הדרך שלהם לקבל את מה שהם זקוקים לו באותו רגע – ניחומים ויחס אוהב?

05/08/2004 – 00:51 קטגוריות: חינוך והורות | תגובות (9)

וויקי – למה זה טוב?

וויקי זה ז'אנר שונה של אתרים. שתי תכונות בסיסיות הופכות אתר לוויקי:

  1. הגולשים יכולים לערוך כל דף באתר.
  2. בשביל ליצור קישור לדף אחר באתר, צריך רק לכתוב את שמו והשם יהפוך אוטומטית לקישור לדף המתאים.

וויקי מאפשר ליצור אתר בקלות ובמהירות. למעשה, מקור השם וויקי הוא מהביטוי וויקי-וויקי שמשמעו "מהר-מהר" בהוואית.

הרעיון הזה תפס אותי כבר בפעם הראשונה שנתקלתי בו, באתר הוויקי הראשון. כל כך התלהבתי, שתכנתתי וויקי שיעבוד טוב גם בעברית. ולא רק אני התלהבתי – רבים אחרים הקימו וויקי-ים בנושאים שונים, יצרו קהילות סביבם, וכתבו ואריציות רבות לתוכנה שמניעה אתרי וויקי.

אבל באותה מידה שאנשים מסויימים מתלהבים מוויקי, אחרים נרתעים ממנו או לא מסתדרים איתו.

חלק נרתעים מהפתיחות המוחלטת והחופש שניתן לכל אחד לשנות. התשובה של וויקי לזה היא שהחופש של כל אחד לשנות מוגבל ע"י החופש של אחרים לשנות לכיוון אחר. במלים אחרות, בוויקי יש לפתור בעיות באמצעים חברתיים, במקום להסתמך על אמצעים טכנולוגיים. האם זה עובד? זה עובד כשיש קהילה פעילה, וכשהעוצמה של ההפרעות קטנה מהעוצמה של הקהילה.

אבל ישנם גם אלה שהתלהבו מוויקי והחליטו להקים וויקי בעצמם, וזה פשוט לא התרומם. בבלוג הקבוצתי many2many מספר קליי שירקי על שני נסיונות להשתמש בוויקי שהסתיימו בכשלון: האחד ככלי לתיאום בין חברי צוות, והשני בקורס באוניברסיטה. כמו שקורה הרבה פעמים בבלוג הזה, התגובות מעניינות לא פחות מהרשימה, ובמיוחד בשבילכם תרגמתי קצת מהן.

פיל ג'ונס, שמחזיק וויקי אישי פתוח (ומרתק), כתב:

לדעתי הבעיה היא שאנשים לא מבינים לאיזה מטרות מתאים וויקי: וויקי זה מכשיר לכתיבה קבוצתית; זו דרך נפלאה לאסוף פיסות מידע, לשלב מידע מקבוצת אנשים, או לארגן מידע וליצור ממנו איזשהו מסמך. אבל לא ברור לי מה יעשו עם וויקי אנשים שאין להם הרבה מידע לסדר. [כמו בתיאומי צוות, וכמו בקורס שבו אין לסטודנטים הרבה מה להגיד.]

עדינה לוין, שכותבת בלוג מעולה ועובדת בחברת Social Text, ענתה לטענה שוויקי לא נוח כי הוא מבולגן מדי:

וויקי ללא מוסכמות חברתיות לארגון זה כמו ישיבה בלי סדר-יום.
אם סתם אוספים קבוצת אנשים סביב שולחן, תתפתח שיחה חסרת מיקוד, אלא אם כן מישהו תכנן קודם והודיע לכולם על הנושאים והמטרות של הישיבה. סדר היום של הישיבה אינו תכונה של השולחן (!), ולמרות זאת אנשים יודעים ליצור סדר יום כי זה נוהל מקובל לישיבות אפקטיביות. השולחן לא אוכף את סדר היום – הכסאות לא נותנים הלם חשמלי למי שמדבר לא בתורו. סדר היום מוצא לפועל ע"י המשתתפים בישיבה והמארגן שלה, עם טווח גמישות מסוים.

[…] וויקי הוא כמו חדר ישיבות שאפשר לערוך בו כל מיני סוגי פגישות, אבל המשתתפים הם אלה שצריכים לארגן אותן.

 

אתרי וויקי פעילים בעברית:

 

01/08/2004 – 10:08 קטגוריות: מחשבים ואינטרנט | תגובות (3)

משחקים ואלימות

לפני כמה ימים סיפרה לי אמא אחת שהיא אסרה על בנה לשחק מבוכים ודרקונים. למה? כשהיא הקשיבה למשחק מהצד היא שמעה אותו אומר דברים כמו "אני מכה אותו" או אפילו "אני הורג אותו" והזדעזעה מהאלימות.

כשאני הייתי ילדה, נהגנו לשחק בשוטרים וגנבים. לא רק אמרנו דברים אלימים, אלא ממש ביצענו את התנועות – ירינו, נפצענו, הרגנו ונהרגנו. מזל שההורים שלנו לא ראו בזה הכנה לקריירה עבריינית והניחו לנו להנות מהמשחק.

אנשים מסוימים מייחסים למשחקי מחשב השפעות אלימות (נדמה לי שבעיקר כאלה המתכנים "אנשי חינוך"). וזאת למרות שברור לכל ילד שמדובר בתמונות על המסך ושאף אחד לא באמת נפגע. הם כנראה חושבים שפגיעה מדומה בדמויות מדומות עלולה להשפיע על ההתנהגות האמיתית של השחקן כלפי אנשים אמיתיים.

אם הייתי מחזיקה בתיאוריה הזו, הייתי צריכה להתחיל לדאוג אתמול, כשבני אמר "אני מעיף אותך" במהלך משחק. מה היה המשחק האלים הזה? שש-בש. ובשש-בש האלימות היא יחסית מתונה וסמלית; מה נאמר על משחקי מלחמה של ממש כמו שחמט או גו?

(אחרי שכתבתי את הרשימה, העברתי את המחשב לבני האמצעי שרצה לשחק same. אחרי רגע הוא אמר בהתלהבות: "אמא! רצחתי המון עיגולים!")

27/07/2004 – 00:29 קטגוריות: חינוך והורות | תגובות (6)

זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו ברשת הוא לא וולדמורט אדון האופל, אלא דווקא הארי פוטר. דף שמזכיר אותו יותר מפעם אחת, או שכולל את שמו בכותרת, נדון למשוך אליו ילדים תמימים שמכניסים את שמו במנועי חיפוש.

זה קרה לי עם דמות פופולרית אחרת – יוגי-הו – ברשימה שכתבתי על למידה ממשחק הקלפים הזה. הסתבר לי שלרשימה הזו מגיעים הרבה ילדים שמחפשים מקום להחלפת קלפים, או שסתם נהנים לבדוק את פעולת מערכת התגובות כאן. בסוף נמאס לי לנקות אחריהם וסגרתי את התגובות לרשימה ההיא.

אבל זה מילא. לדף על בעיות הנקה מגיעים אנשים שחיפשו "ציצים גדולים", ולדף על הלבשת ילדים מגיעים כאלה שחיפשו "ילדים ערומים".

אז כמו שיש אנשים שנזהרים מלומר דברים שיביאו את "עין הרע", ברשת כדאי להזהר ולא למשוך בטעות את עיניהם של מנועי החיפוש. טפו-טפו-טפו.

19/04/2004 – 00:51 קטגוריות: מחשבים ואינטרנט | תגובות (1)

סוד הכוח של גוגל

זה נשמע משעמם בהתחלה, אבל כשמבינים מה זה אומר הפה נפער בתדהמה: סוד הכוח של גוגל הוא בפלטפורמה.

פלטפורמה זה מערכת-הפעלה רבתי – הבסיס שעליו אפשר לבנות תוכנות ושירותים. בדרך כלל מדובר בשילוב של מערכת הפעלה (כמו חלונות או לינוקס), חומרה, ומערכות תקשורת. אז מה, גוגל יתחרו במיקרוסופט? לא בדיוק, אבל כנראה שיש להם תוכניות גרנדיוזיות מסוג אחר.

ריץ' סקרנטה כותב ש"גוגל לקחו את הישגי העשור האחרון של מחקר על מערכות הפעלה, והעבירו אותם ממעבדות האקדמיה אל המערכת המבצעית שלהם." את הפרטים לא אתרגם אלא אשאיר במחשבית:

What is this platform that Google is building? It's a distributed computing platform that can manage web-scale datasets on 100,000 node server clusters. It includes a petabyte, distributed, fault tolerant filesystem, distributed RPC code, probably network shared memory and process migration. And a datacenter management system which lets a handful of ops engineers effectively run 100,000 servers. Any of these projects could be the sole focus of a startup.

וכנראה שזו רק ההתחלה: סקרנטה מדווח:

רוב פייק עבר לגוגל. כן, רוב פייק הידוע – החוקר של מערכות הפעלה, חבר בצוות המקורי של יוניקס במעבדות בל. הבחור הזה הוא לא סתם קישוט; הוא כותב קוד, והרבה. נתחים גדולים של מערכות הפעלה חדשות כמו תוכנית 9.

אז לגוגל יש מערכת מחשבים מפלצתית שרק הולכת ומתעצמת, ועכשיו הם לקחו את רוב פייק (ואחרים) בשביל להשתלט עליה ולטפח אותה. סקרנטה מסכם את היתרון התחרותי של גוגל על פני חברות אחרות שנותנות שירותים דומים:

גוגל בנתה מחשב ענק וגמיש. הוא עובד על מערכת משלהם לניהול אשכולות מחשבים. הם מגדילים ומאיצים אותו יותר ויותר מדי חודש, תוך כדי הורדת מחיר התפעול. זה נראה יותר כמו פלטפורמת מיחשוב כללית מאשר אשכול-מחשבים שבנוי ליישום יחיד.

בעוד המתחרים מתמקדים ביישומים ובשירותים שגוגל מציעים, בגוגל בונים פלטפורמת מיחשוב כללית וחזקה עבור תוכנות שעובדות בקנה-המידה של הרשת.

על המחשב הזה רץ מנוע החיפוש הטוב בעולם, שירות רשתות חברתיות, מנוע השוואת מחירים, שירות דואל חדש, ומנוע חיפוש שכונתי / דפי זהב. מה הדבר הבא שהם יעשו עם המחשב הגדול בעולם ועם מערכת ההפעלה המתקדמת ביותר?

אני ממליצה בחום לקרוא את הרשימה המקורית, ואת התגובות הרבות שאחריה.

11/04/2004 – 11:10 קטגוריות: מחשבים ואינטרנט | תגובות (13)

%d בלוגרים אהבו את זה: