כל מאמר חדש של פול גראהם (מגדולי ההאקרים, במובן החיובי של המלה) הוא סיבה למסיבה. האיש יודע לכתוב מצויין ויש לו אבחנות נפלאות במגוון רחב של נושאים. והפעם הוא מדבר על הנושא הטחון לעייפה "בחירת קריירה" לתלמידי תיכון, אבל מביא הסתכלות רעננה ותובנות מעמיקות:
אתם לא צריכים למהר למצוא עכשיו את היעוד המקצועי שלכם. מה שאתם צריכים לעשות זה לגלות מה אתם אוהבים. אתם חייבים לעבוד במשהו שאתם אוהבים כדי להיות טובים במקצוע שלכם.
אוקיי, לעשות דברים שאוהבים. נחמד מאוד. אני אוהבת לאכול שוקולד, אפשר לעשות מזה מקצוע? לא אם אין כאן גורם נוסף – מתח:
אם אתם לא חוששים שמה שאתם עושים לא יצליח, או שלא תצליחו להבין משהו שאתם לומדים, אז זה לא מספיק קשה. חייב להיות מתח.
בשביל להיות טובים במה שעושים, בשביל ללמוד ולהתפתח, חייבים שיהיה מתח, שתהיה אי-ודאות לגבי התוצאה. אחרת זו סתם חזרה אוטומטית על מה שכבר יודעים, בלי שום חידוש, בלי התקדמות.
אורסולה לה גווין ניסחה את זה בצורה קיצונית עוד יותר: "החיים אפשריים רק בזכות אי-ודאות קיומית נוראה: חוסר הידיעה מה הולך לקרות." מבחינת לה גווין, מתח הוא הכרחי לא רק בשביל ללמוד ולהתפתח, אלא אפילו בשביל לחיות. או אם לנסח את זה אחרת: כשהכל צפוי וידוע מראש, אנחנו לא ממש מרגישים חיים, לא חווים.
אבל נחזור ללימודים ולקריירה, ולמה שאומר פול גראהם:
רוב האנשים מעדיפים לעשות את עבודתם בצורה טובה. בעולם האמיתי זהו מניע רב עוצמה. אבל בתיכון הוא לא מועיל לתלמידים כי העבודה שנותנים להם היא לא אמיתית.
כמה נכון וכמה עצוב. לעבודה שנותנים לתיכוניסטים לעשות אין כל השפעה על העולם, היא לא תועיל (או תזיק) לאיש. המטרה היחידה שלה היא ציוני הבגרות שאמורים לקבוע את סיכויי הקבלה ללימודים גבוהים ועבודה. אבל, אומר גראהם:
אתם לא צריכים להתאים את חייכם לתנאי הקבלה לאוניברסיטה. אתם יכולים להתאים אותם לתחומי העניין שלכם. כך עושים כל המבוגרים שיש להם איזשהן שאיפות. ואתם לא צריכים לחכות בשביל להתחיל בזה. אין שום נורה שנדלקת פתאום כשמגיעם לאיזשהו גיל או כשמקבלים איזושהי תעודה. אתם תהפכו למבוגרים כשתחליטו לקחת אחריות על חייכם. אפשר לעשות את זה בכל גיל.
אני ממליצה לקרוא את המאמר כולו, שכולל עוד הרבה תובנות נפלאות שלא הבאתי כאן. ובכלל, כדאי לקרוא גם מאמרים אחרים של פול גראהם.
בלי גבולות 