מחסום השפה

כתבתי כבר שספרים כתובים בשפה זרה, שונה משפת הדיבור שלנו. אבל זה לא סתם קוריוז; זה יכול להיות בעיה: תלמידים שלומדים מטקסט שכתוב כשיחה מגיעים להשגים טובים יותר מאשר תלמידים שלומדים מטקסט בשפה פורמלית. כלומר, כשזה מגיע ללמידה – יש יתרון לכתוב בשפת האם של הלומדים: השפה המדוברת.

(בפיתוח תוכנה זה כבר די אופנתי לכתוב בסגנון דיבורי, כאילו הכותב משוחח עם הקורא. נראה לי שכדאי להמשיך את האופנה הזאת גם לתחומים אחרים.)

בואו ניקח את זה צעד אחד קדימה: מה לגבי למידה מבן-אדם במקום מטקסט? איך השפה שבה מסבירים המורים משפיעה על השגי התלמידים?

ולמה למה למה משרד החינוך וספרי הלימוד מתעקשים להמציא מלים חדשות ומוזרות במקום להשתמש במונחים היומיומיים??? (למשל, אצל מי שלמד בצורה פורמלית לא תראו את הביטוי "שפה מדוברת". לא, זה יהיה "שפה דבורה".) זה בשביל ללמד או להכביד? האם הלימודים נועדו להעניק ידע ומיומנות או פשוט להצמיח לתלמידים נוצות טווס בצורת תעודות?

אל תשאלו

אלף-בית של שימושיות זה לא לשאול את המשתמש שאלות. כשמחשב שואל בתיבת שיחה, רוב המשתמשים מתעלמים ממה שכתוב בה ופשוט מנחשים על איזה כפתור ללחוץ בשביל להעלים אותה ולהגיע למה שהם רצו.

גם ילדים קטנים. רק שאצלם זה לא (רק) מול המחשב אלא מול ההורים, שהם הממשק של הילדים לעולם.

  • "אתה רוצה לאכול?"
  • "אורז או פירה?"
  • "בא לך לטייל או לעשות אמבטיה?"
  • "את עוד משחקת בזה או שסיימת?"
  • "מה אתה רוצה???"

הרבה פעמים יענו ילדים קטנים תשובה שנועדה רק להיפטר מהשאלה, ויתעלמו מהתוכן.

יש הורים שטורחים להסביר לילדים את הבחירה מכל הצדדים, מתוך כבוד והערכה כמובן. הסברים ארוכים לילד קטן מזכירים לי קצת את זה:

במקום לשאול ולהסביר, אני מציעה לאמץ דרך אחרת: לעשות. פשוט לתת לילד את הפירה, או לקחת אותה לטיול, או לסדר את המשחק.

אבל יש קאץ': צריך להיות מוכנים לשמוע מהם "לא" ולקבל את זה. אם שמים לילד פירה והוא לא אוכל אותו, צריך להיות מוכנים לוותר על הפירה (או בכלל על ההשתתפות של הילד באותה ארוחה). לפעמים יש צורך ברגישות והכרות כדי להבין מתי התגובה שלילית, אבל בדרך כלל הילדים יודעים להעביר לנו את המסר בצורה ברורה – אם אנחנו מוכנים לקבל אותו.

כשמדובר בדברים שדורשים התארגנות, כן כדאי לבדוק את המים לפני שמתחילים. אבל גם אז אפשר לעשות את זה בלי להכריח את הילדים לענות לשאלות. למשל להגיד "הולכים לטיול!" במקום לשאול. אם יש התנגדות אפשר אז להגיד "הולכים לאמבטיה!" ולראות אם התגובה יותר חיובית.

אני מציעה תרגיל: לנסות יום שלם לא לשאול את הילדים שאלות. כן להיות קשובים למה שהם אומרים, אבל לא להציב לפניהם תיבות שיחה עם אפשרויות.

(אם זה קשה מדי, אפשר במקום זה לספור כמה פעמים אנחנו מציבים להם תיבות שיחה במשך היום. מעניין גם לבדוק מה הקשר בין מה שהם עונים למה שהם באמת רוצים באותו רגע.)

מרחב למחשבה

מספרים שניוטון ישב תחת עץ כשהבין שבכוח המושך את התפוח לאדמה הוא אותו הכוח ששומר את הכוכבים במסילותיהם. גם אם הסיפור לא מדויק, ידוע שניוטון ניסח את תורת הכבידה שלו בתקופה שנהג לשוטט בגן רחב-הידיים של אמו.

אולי זה לא מקרה שדווקא באוויר הפתוח הוא ראה את הקשר בין התפוח לכוכבים: אייד מספר על מחקר שלפיו בחדרים עם תקרה גבוהה אנשים נוטים יותר לראות הקשרים, ואילו תחת תקרה נמוכה נוטים יותר להבחין בפרטים.

מה זה אומר על עבודה בקיוביקל?

ומה זה אומר על ילדים שיושבים ללמוד בכיתות? איך היתה מושפעת הלמידה שלהם אם חלק מהשיעורים היו נערכים בחוץ?

 

דברים שאמרתי לבני

ההורות משנה אותנו. במהלך השנים עם ילדי גיליתי שאני מסוגלת לעשות דברים שלא ידעתי שיש בי (לטוב ולרע) ולהגיד דברים שלא דמיינתי שאגיד. לפני כמה שנים התחלתי לאסוף דברים כאלה, משפטים מוזרים שאמרתי, ואחר כך גם משפטים ששמעתי מהורים אחרים. כל משפט כזה הוא ביטוי של סיפור שלם שמציץ מאחוריו, לפעמים משעשע, לפעמים מזעזע, לפעמים שניהם.

  • זה בסדר, תפסתי את כל הקקי ביד.
  • ביי-ביי, חיפושית!
  • חמודי, זה לא רעיון טוב להכניס אורז לכפפה.
  • פתאום שמעתי שקט אז מייד רצתי!
  • תלחמו בעדינות בבקשה.
  • אם אתה רוצה לעלות על השולחן – תוריד סנדלים.
  • ילדים, תשתדלו לא להתאבד.
  • למה החולצה בכביסה? את זוכרת שהשארת אותה רטובה באמבטיה?
  • תרד מהמקרר!
  • אל תבכה, מותר לאחיך להחזיק ביד אוויר סודי.
  • תפסיק לאכול לי את השיער!
  • אל תדבר כמו אבא עם גבינה בפה.
  • תפסיק להעיף אבנים על סבא!
  • בבקשה לא לתלוש אברים מהגוף.
  • מי שמטגן ביצה לא יכול להלחם.
  • מי חינך אותך?! (והתשובה: אבא!)
  • זו לא שאלה דחופה מספיק להפריע לי כשאני בשירותים! בכל מקרה, 8 ועוד 8 זה 16.
  • אני לא ספה, אני אמא!
  • בטיול לא מורידים את הקשה.
  • תפסיק כבר או שאני משאירה אותך כאן והולכת!
  • גם אני אוהבת אותך, חמוד.

אני מזמינה אתכם להוסיף משפטים שאמרתם או שמעתם, שמבטאים משהו מהמציאות המפתיעה של ההורות.

לא הנקה בציבור – יניקה בציבור

רינת וימימה כבר כתבו על זכותה של האמא להניק בחנות בגדי תינוקות שלא אזכיר שוב את שמה, ונעמה כתבה על זכותו של הקהל התמים לא לראות דברים נוראים כמו הנקה (בחנות בגדי תינוקות, להזכירכם).

אבל למה אף אחד לא מזכיר את זכותו של התינוק? מה, הוא אמור להשאר רעב? או שצריך להחביא אותו בבית עד שיגמל? או אולי כשהוא יוצא למרחב הציבורי הוא צריך להתפשר על תחליף חלב?

וכמובן שיש עוד אפשרות: שלתינוקות אין בכלל זכויות במרחב הציבורי, וכל ההתלבטות היא בין זכויות האמא לזכויות הקהל.

מה דעתך, נעמה?

המוות שמרחף מעל ילדינו

הוא לוקח יותר מ-1000 נפש בשנה בגושדן לבדה – יותר מטרור, יותר מתאונות דרכים.
מאות אלפים אחרים אמנם לא מתים ממנו, אבל סובלים ממחלות ופגיעות שונות.
הוא סביבנו בכל אשר נלך, ביום ובלילה, בבית ובחוץ.
אנחנו לא רואים אותו, אבל הוא נכנס לנו לדם.
הוא תוקף את כולם –בלי הבדל דת, גזע ומין – אבל לילדים ותינוקות הוא מתנכל במיוחד.
הוא הולך ומתגבר, הולך ומתפשט.
הגיע הזמן שנקח אותו ברצינות.

כתבה במוסף הבריאות של "הארץ" על זיהום סביבתי

הצעת "חוק אוויר נקי לישראל"

פלורנס נייטינגייל על מוות בעריסה

פלורנס נייטניגייל הייתה אחות שהצליחה להוריד את שיעורי התמותה בבתי-חולים בעשרות אחוזים. איך? היא כותבת על כך בספרה רשימות על טיפול בחולים:

העקרון הראשון בסיעוד, […] שבלעדיו כל שאר מה שעושים חסר ערך, הוא זה: לדאוג שהאויר שהמטופלים נושמים יהיה צח כמו האויר בחוץ, בלי לצנן אותם.

כמובן שיש עוד דברים שצריך לעשות, אבל האוורור הוא קריטי כי:

כשלא מאווררים חדר, האויר בו מתמלא בחומרים מזיקים שנפלטים מהריאות ומהעור.

או במילים אחרות: חדר לא מאוורר הוא חממה להתפתחות של כל מיני מיקרואורגניזמים מזיקים ורעלים שהגוף דחה מתוכו.

ואיך זה מתקשר למוות בעריסה? הסטטיסטיקות מספרות שבחורף יש יותר מקרי מוות בעריסה, והרי זאת העונה שבה פחות מאווררים. כמה הגיוני. נייטינגייל כותבת:

ילדים הם הרבה יותר פגיעים ממבוגרים לאותם תנאים מזיקים. הם מושפעים מאותם דברים, אבל מהר יותר ובאופן חמור יותר. […]

מה שפוגע בהם בצורה החמורה ביותר זה אויר מזוהם, במיוחד בלילה. […] וכאשר יש לילד קשיים בנשימה בעקבות מחלה, די בכמה שעות של אויר מזוהם כזה כדי לסכן את חייו, אפילו כאשר מבוגרים לא מרגישים בשום בעיה באויר.

כלומר, לפי נייטינגייל חוסר אוורור הוא סיבה הגיונית למוות בעריסה, במיוחד אצל ילדים שקצת מצוננים או סתם תינוקות רכים שהנשימה שלהם עדיין לא מספיק סדורה.

ומה לגבי שינה על הגב? הסטטיסטיקות אומרות ששינה על הגב מקטינה את הסיכון למוות בעריסה בערך לחצי. איך זה מתחבר לעניין?

מבוגר בריא פולט כל יום מהריאות ומהעור לפחות חצי ליטר לחות, עמוסה בחומר אורגני שהופך במהרה לרקב. […] ההפרשות האלה מגיעות למצעים ולמזרון, ונשארות שם כל עוד לא מאווררים אותם.

כלומר: גם במצעים ובמזרון מצטברים ומתרבים כל מיני וילדע חאייעס. אז מה הפלא שיותר בריא לישון על הגב ולהרחיק את האף מהמזרון, ולא לישון על הבטן ולנשום את מרק החיידקים שהתפתח בו…

(אגב, לפני כמה ימים ביקרתי במחלקת יולדות בבית-חולים גדול. נראה לכם שהיה שם איזשהו חלון פתוח? קדחת. אמנם נייטינגייל כתבה לפני 150 שנה, אבל מסתבר שעדיין יש טעם לקרוא אותה וללמוד ממנה מחדש.)

אמא של

יש לי חולצה שמודפס עליה "אמא של קטנצ'יק*". חמותי הכינה לכולנו חולצות כאלה לברית, ומאז אני נהנית ללבוש אותה בכל הזדמנות.

הפעם הראשונה שקראו לי "אמא של" הייתה כשהכנסתי את בני הבכור לגן. ישבתי שם והתבוננתי בילדים משחקים, כשפתאום שמעתי את הגננת קוראת: "אמא של בכור*! הנה היצירה שלו לקחת הבייתה." לקח לי כמה שניות להבין אל מי היא מדברת. ואז פתאום קלטתי שזו אני, אני אמא של בכור! הרגשתי גאווה והכרה של בעלת תפקיד מכובד, כמו "בעלת הבית" או "יושבת ראש הוועדה" או "מנכ"לית החברה".

יש לי חברות שמוזר בעיניהן ללכת עם חולצה שמכריזה שאני "אמא של". אולי הן מרגישות שהתיאור הזה מצמצם ומתעלם מצדדים אחרים בזהותן. אני לא מרגישה כך. אני מרגישה שיש בזה הצהרה על סטטוס חברתי ועל המקום שלי בחיים כרגע. מאחר שאני גאה בסטטוס הזה ושמחה להיות במקום הזה, אני נהנית ללבוש את הכינוי "אמא של". אמנם זה לא כל מי שאני, אבל מבחינתי זה בהחלט משהו להתפאר בו.

* שמות ילדי צונזרו בגלל אמונותי הטפלות ופחדי הכמוסים.

 

הלוואי שהיו מספרים לי את זה כשאני הייתי בתיכון

כל מאמר חדש של פול גראהם (מגדולי ההאקרים, במובן החיובי של המלה) הוא סיבה למסיבה. האיש יודע לכתוב מצויין ויש לו אבחנות נפלאות במגוון רחב של נושאים. והפעם הוא מדבר על הנושא הטחון לעייפה "בחירת קריירה" לתלמידי תיכון, אבל מביא הסתכלות רעננה ותובנות מעמיקות:

אתם לא צריכים למהר למצוא עכשיו את היעוד המקצועי שלכם. מה שאתם צריכים לעשות זה לגלות מה אתם אוהבים. אתם חייבים לעבוד במשהו שאתם אוהבים כדי להיות טובים במקצוע שלכם.

אוקיי, לעשות דברים שאוהבים.  נחמד מאוד. אני אוהבת לאכול שוקולד, אפשר לעשות מזה מקצוע? לא אם אין כאן גורם נוסף מתח:

אם אתם לא חוששים שמה שאתם עושים לא יצליח, או שלא תצליחו להבין משהו שאתם לומדים, אז זה לא מספיק קשה. חייב להיות מתח.

בשביל להיות טובים במה שעושים, בשביל ללמוד ולהתפתח, חייבים שיהיה מתח, שתהיה אי-ודאות לגבי התוצאה. אחרת זו סתם חזרה אוטומטית על מה שכבר יודעים, בלי שום חידוש, בלי התקדמות.

אורסולה לה גווין ניסחה את זה בצורה קיצונית עוד יותר: "החיים אפשריים רק בזכות אי-ודאות קיומית נוראה: חוסר הידיעה מה הולך לקרות." מבחינת לה גווין, מתח הוא הכרחי לא רק בשביל ללמוד ולהתפתח, אלא אפילו בשביל לחיות. או אם לנסח את זה אחרת: כשהכל צפוי וידוע מראש, אנחנו לא ממש מרגישים חיים, לא חווים.

אבל נחזור ללימודים ולקריירה, ולמה שאומר פול גראהם:

רוב האנשים מעדיפים לעשות את עבודתם בצורה טובה. בעולם האמיתי זהו מניע רב עוצמה. אבל בתיכון הוא לא מועיל לתלמידים כי העבודה שנותנים להם היא לא אמיתית.

כמה נכון וכמה עצוב. לעבודה שנותנים לתיכוניסטים לעשות אין כל השפעה על העולם, היא לא תועיל (או תזיק) לאיש. המטרה היחידה שלה היא ציוני הבגרות שאמורים לקבוע את סיכויי הקבלה ללימודים גבוהים ועבודה. אבל, אומר גראהם:

אתם לא צריכים להתאים את חייכם לתנאי הקבלה לאוניברסיטה. אתם יכולים להתאים אותם לתחומי העניין שלכם. כך עושים כל המבוגרים שיש להם איזשהן שאיפות. ואתם לא צריכים לחכות בשביל להתחיל בזה. אין שום נורה שנדלקת פתאום כשמגיעם לאיזשהו גיל או כשמקבלים איזושהי תעודה. אתם תהפכו למבוגרים כשתחליטו לקחת אחריות על חייכם. אפשר לעשות את זה בכל גיל.

אני ממליצה לקרוא את המאמר כולו, שכולל עוד הרבה תובנות נפלאות שלא הבאתי כאן. ובכלל, כדאי לקרוא גם מאמרים אחרים של פול גראהם.

תינוק ראשון, ילדה שלישית

יום עיון במשק במושב. מכרים ישנים, פנים חדשות, כמה ילדים בחוץ. זוג צעיר מגיע עם תינוק בסלקל, מניחים אותו על הרצפה לידם, מסתכל סביב. זוג אחר בא עם שלושת ילדיהם – הגדולים משחקים בחוץ, התינוקת במנשא על אמה, מתבוננת בי בעניין.
האנשים מתיישבים סביב להרצאה. כל כך הרבה פרצופים! התינוקת נעה בחוסר שקט. אמה נותנת לה לינוק ומקשיבה למרצה.
גם התינוק נע בחוסר שקט. אמו מנדנדת את הסלקל ברגלה. לרגע נראה שזה עוזר, אבל לא – הוא קורא בקול. האם שולפת צעצוע מהתיק ושמה על התינוק. היא מנסה להקשיב. התינוק בודק את הצעצוע היטב, טועם, ושוב מתלונן בקול. האם מחפשת בתיק, מוצאת מוצץ ושמה בפיו. הוא מוצץ כמה שניות, ומתחיל לפתוח את הפה… ומיד האם מחזירה את המוצץ למקום. היא כבר בטח מאומנת. היא מנדנדת את הסלקל ברגלה ומנסה בכוח להקשיב למרצה. זה לא עובד – התינוק רק מתעצבן יותר, ובסופו של דבר היא לוקחת אותו על הידיים ויוצאת החוצה.
כמה עבודה קשה! אני מסתכלת וחושבת כמה קשה היה גם לנו כהורים טריים, כמה הרבה עבדנו וכרכרנו סביב התינוק. כל כך הרבה אנרגיה פיזית ונפשית הוצאנו עליו. והמסכן הקטן בעצם היה צריך כל כך מעט – רק להיות איתנו, עלינו, קצת לינוק, קצת להתרוקן, קצת לראות פעילות סביבו, לא יותר מדי.
כשתינוק מתחיל לתפוס דברים בידיו, הוא עושה תנועות גדולות ומסורבלות ונדרש לו הרבה זמן ומאמץ להשיג את מבוקשו. לאט-לאט הוא עובר לתנועות קטנות יותר ומדוייקות יותר. זה לא שהוא הוסיף תנועות שהוא לא עשה בהתחלה; הוא החסיר תנועות מיותרות.
אני מסתכלת בשתי האמהות. זה לא שהאמא המנוסה עשתה משהו שהאמא הטריה לא יודעת לעשות; זה יותר מה שהיא לא עשתה. נראה לי שבהורות, כמו באומנות, "שלמות מושגת לא כאשר אין עוד מה להוסיף, אלא כשאין עוד מה להחסיר."

%d בלוגרים אהבו את זה: