בודאי גם שם נמצא השם יתברך 😉

דבר ראשון שכבר חסר כאן: אמוטיקונים.
דבר שני (שבעצם היה חסר כאן עוד קודם לכן): קוראים.

ועם זאת. נוע תנוע.

שאמרה לי שיחסית לשכיחות תאונות הדרכים הקטלניות בישראל, מוזר שאנחנו לא מכירות אף אחד שנהרג בתאונת דרכים

ואז, בלילה בין חמישי לשישי, יעל. 

---

יעל לוי-חזן, בת זוג והורה, מאזינה מופלאה, אשת מילים נהדרת, דוברת בחסד. 

לא רק חסד מרום אלא גם חסד לבה שלה עצמה. אגרוף ויד פתוחה במאבק הקווירי.

היא נהרגה במקום. בדרך מפה לשם בחיים טובים, מורכבים ועמוסי משמעות. 

---

רציתי לכתוב היום שטויות.

 

לספר שלפני כמה ערבים השותפה שלי שאלה למה אני לובשת את הכותונת הפוך, ואני אמרתי שהיא רכה גם מהכיוון הזה,

והשותפה אמרה: ציפיתי לתשובה יותר מצחיקה. אז הסברתי עוד כמה דברים, עוד סיבות שזה לא משנה, ובסוף אמרתי: וממילא אני ישנה בחושך, בעיניים עצומות. או. היא אמרה. את רואה. אמרתי לך שזה בסוף יהיה מצחיק.

 

שאתמול ישבתי עם ג׳ בשולחן האוכל ומשהו מחוץ לשדה הראיה שלי התנדנד ונקש בקול עדין ושקט ושיגע אותי.

השותפה עמדה ליד, וכשאמרתי ״משהו מתקתק כי הוא לא יציב, צריך למצוא את זה ולייצב את זה״, היא שלחה ידה ישר לדבר הנכון, הזיזה אותו קצת, וזה עבד. ״את יודעת, זה פחות או יותר מה שאני עושה למחייתי״, היא אמרה. היא מכונאית רכב.

---

עוד שבועיים חנוכה. זה יהיה שבוע אחרי השבעה של יעל ושנה לדןוג. וMJ תבוא לארץ.

אני באופטימיות זהירה בקשר לביקור שלה השנה:

נראה לי שהיו דברים יותר גרועים השנה. זה לא יפחיד אותי.

מאיך שזה נשמע, בעצם אולי אני בפסימיות זהירה. סיים סיים?

יש לי מלא מה לספר.

אמא בסדר וזה הכי חשוב. 

כל מיני דברים השתבשו השבוע,

וכל מיני דברים השתנו לטובה בזכותם:

זה שג׳ היה חולה בסוף ולא יכולתי לישון אצלו השאיר לי פחות בלגן בתיק ובלו״ז, אפשרויות לנדוד לעת לילה ולהשתחרר.

נסיון להגיע לים בזמן השקיעה התאחר, אבל הביא אותי לשוק ולקנות עגבניות שרי וגבינה שמהם אכין סלט פסטה למחר

יום שבו לקחתי אוטובוס לתחנה המרכזית במקום ישר הביתה הביא אותי להצליח להגיע לקפצוצים רק כי הייתי בהליכה בכיוון והזדמן לי לחשוב על זה.

כרבוליה שהתבטלה ברגע האחרון בנסיבות דביליות אפשרה לי ללכת לאירוע חברתי אחר שקודם לכן התנגש, ולבלות הרבה שעות עם חברה אהובה

 

וגם היו דברים שלא ממש השתבשו:

הזהוב היה כ״כ חמוד והסכים שאבוא לישון איתו באחד הלילות, והיה לנו כרבול משובח מאד וגם שמחת גוף גדולה, ולאט לאט אני משתכנעת שהוא באמת לא מופתע מזה שאנחנו מוצאים חן כ״כ אחד בעיני השני, מקבל זאת כעמדת מוצא. איך אסביר לו? אולי: פתאומי לעד, עיני בו הלומות.

 

ויש גם הצלחה פנומנלית עם קבוצת הדיסוציאטיביות- מאז שאני בה אני דיסוצאטיבית כפליים…

כבר הספקתי להגיע לאירוע יום *אחרי* שהוא התרחש, וביום אחר לעלות על אוטובוס ואז להבין שאני לא בטוחה מה מספר הקו שעליתי עליו כרגע (ובדיעבד, אכן היה הקו הלא נכון. דבר שלא קרה לי כבר *שנים*).

אבל מעבר לסרקאזם, באמת יש בה משהו מאד עמוק ונוגע לי, אני מתקשה, ומתרככת כלפי הקושי שלי. 

כמה מהדברים שהופיעו בחומרי הקריאה היו מבהילים ממש, אבל בתוך הבהלה הרגשתי חמלה גדולה לזו שעזבתי מאחורי, ואני רוצה להמשיך ולשאת איתי את הדאגה והאמפתיה האלה הלאה ואחורה. מקווה שאצליח. בינתיים, כאמור, בלגן גדול של הזזת רהיטים.

 

מכירים את ״כפל״ של אברהם חלפי?

 

מישהו בוכה בי, מישהו בי רן

מישהו הולך בי, בלי ידע לאן

מישהו גונח, מישהו צוהל

איש בי מתייפח, איש בי מתהולל

מישהו בי ילד, מישהו בי סב

מישהו לתכלת בי נושא עיניו

משהו הומה בי חרש, וממתין

ואני יודע- ואיני מבין

היום שמעתי את השותפים שלי עושים סקס.

ציפיתי שזה יקרה קודם. היה די שקט וחמוד. I can totally live with that.

 

אני לא הולכת לישון כי בסביבות שתיים בצהריים התחילו להכנס רפואנים מכל הצבעים לחדר של אמא שלי בבית החולים לשאול מה נשמע. 

הניתוח אמנם עבר בהצלחה, אבל ללב חוקים משלו והוא פיתח איזושהיא הפרעה שלא היתה בו קודם. אז עכשיו צריך להבין מה עושים עם *זה* ובאיזו דרך מתקנים ככה שהיא גם לא תרגיש את התופעה וגם תוכל לשמור על רמת חיים סבירה. האופציות מרובות והסיכונים איתם. לא באמת חשבנו שזה לא יסתבך, אבל זה בכל זאת מבאס לשמוע שאכן כך הדבר.

 

מתעקשת להתבאס גם כלפי ג׳ וגם כלפי הזהוב (אל זו שבכתיב חסר אני טיפה מחוברת באינטרנט ביומיום)

הייתי צנצנת ממש אמיצה ודיברתי עם אבא שלי וגם עם אחותי לעדכן אותם. אך אויה, אף אחד בעצם עוד לא עדכן את סבתא? טוב, דבר ראשון בבוקר.

על ידי הזהוב, באופנים קטנים מאד אבל שיפור מקודם 🙂

 

 

ביום ראשון הקרוב אמא שלי עומדת לעבור ניתוח. האחרון מסוגו שהיא עברה היה לפני כשמונה שנים והסתבך בצורה מלחיצה ומעיקה, ולכן כולנו קצת לחוצים ומועקים כרגע, מראש. אני חוששת, אז אני מזהירה את מעגלי התמיכה שלי שאני אהיה מוזרה ועצבנית ואצטרך יותר תשומי מבדרך כלל:

את השותפים ואת ג׳, הזהוב, וזו ששמה בכתיב חסר.

ג׳ גר באותה עיר שבה נמצא בית החולים, וזה אומר שיהיה לי איפה לישון אם ארצה ובנוסף אולי אוכל לשכנע אותו לבוא איתי לאכול במקומות שהם לא בית חולים כדי לעודד את רוחי. זו ששמה בכתיב חסר שאלה אותי כבר, אם אני רוצה שהיא תפנה זמן ביומה עמוס הדדליינים כדי להיות זמינה לי באופן מיוחד (ואפילו קפצה לשעה לאירוע חברתי כדי לחבק אותי שם), והזהוב בעיקר נענה לנסיונותי הקצת נואשים להפגש.

היום הייתי צריכה לקום מוקדם וללכת עם השותף לאנשהו לסידור, אז הזהוב בחמידותו הסכים לתכנית העקומה שלי ובה אחרי הערב החברתי שלנו נחזור יחד אלי, ואשאיר אותו ישן כשאצא לסידורי, חוזרת לחבק אותו בסביבות ולתוך הצהריים. 

אכן חזרתי עייפה והוא היה מתוק ומעוך במיטה והדבר הראשון שאמר כשראה אותי חוזרת היה ״מים״, 

אבל אז הוא שם יד על הראש שלי והתנמנמתי מיידית וישנתי טוב את השנ״צ המתוקה של שישי בצהריים.

ואחר כך התעוררתי והיינו בעצלות נעימה, מתרפקת ונענית, רוצה אך לא להוטה, והיה פשוט ממש ממש נעים.

בסופו של דבר שורת אילוצי היום הביאה אותנו לבחור לצאת מהמיטה לעיסוקים שונים, אבל עדיין כינסנו את עצמנו כל כמה זמן, לפגישה בתוך הבית שאינה לעשות את אותו דבר.

ובמיוחד אני מרוצה מהעובדה ששנינו הסכמנו שהשיגוע הזה היה ״בחירה טובה״ של תכנית 🙂 זה נעים לי לדעת שהוא נהנה גם ושלא רק מהצד שלי נראה ממש כיף.

אני ממשיכה לצייר בזכרוני את המקום שהוא פינה על הספה כך שיהיה ברור שהישבן שלי ייכנס לשם, את ההיענות של הרגל שלו להברשת האצבעות שלי במפגש החברתי. אני באמת מרגישה שקיבלתי השבוע חיבה ממנו מהסוג שהייתי צריכה, וזה ממש טוב לי.

הזמנים היחידים ביומיים האחרונים שבהם הייתי פתאום מסוגלת לישון בקלות היו בשעה האחת שבה חשבנו שהניתוח נדחה (עבר לו), ותחת ידו של הזהוב. אז אני מכירה בגופו הגדול כאמצעי הרגעה שלי, ומקווה להצליח ולצייר לי מתאר מסביב לעוד זמן במהלך השבוע הבא ולכתוב עליו במרקר צבעוני ״שלו״. נחיה ונראה.

 

---

עוד דבר שקרה לקראת סוף השבוע הזה הוא שעשיתי בדיקת שמיעה.

זיהוי הצלילים שלי הוא טוב. אפילו ״מעל הנורמה״ כך אמרו לי. אז איך זה מסביר את זה שאני ממש לא שומעת טוב?

אוף, מוח. אוף אתך.

הייתי היום בפגישה הראשונה של הדיסוציאטיביות וחזרתי משועשעת. 

בתחילת המפגש מילאנו שאלון. לפני השאלון עצמו היינו צריכים למלא שם, גיל, ותאריך מילוי. 

"מה התאריך היום?" שמעתי מישהו מימיני תוהה. "21 לחודש", ענתה מישהי משמאלי, ועוד מישהו הנהן. 

היום 22, מלמלתי לעצמי, וזו הפעם הראשונה שאני נמצאת בחדר שאנשים (באופן ניכר) מבולבלים בו לפחות כמוני.

 

כדי לתת פרופורציות נסעתי אח"כ באוטובוס ובאיזור שוק התקווה התכופף אלי מישהו מהמושב ליד ושאל "איזה יום היום?"

לא כל מי שנודד אבוד, אבל לא כל מי שצריך עזרה הגיע לחדר שכתוב עליו "מפגש דיסוציאטיבים". 

כמו דג בלי אופניים (אשה בלי גבר זה, גלוריה סטיינהאם לדעתי).

 

---

 

בוקר טוב!

רציתי לספר לכם שיש לי חברה מכאן. מישראבלוג. של 2004 בערך 🙂

היינו קוראות בבלוג זו של זו. אני הייתי בת 21 ורק סיימתי אוניברסיטה והתחלתי לצאת עם עלמת תלתלים ואח״כ עם המכונף,

והיא היתה יותר מבוגרת בקצת והיתה רווקה יפה בתל אביב העיר, על כל ההרפתקאות הנגזרות מזה. 

ואז היא סיימה והתחתנה ועשתה ילדים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, כבר היינו חברות

וחוצמזה, למרות שהיא טענה תמיד שהקלפים שחולקו לה היו הכי טובים-רמת-קושי:הקל-ביותר,

בעצם היא תמיד היתה בת ברית נהדרת לצרות-הצנצ שלי. מבינה ותומכת ונכונה, מקשיבה ושואלת שאלות ומנחמת. וגם רואה את היופי בדברים היפים, ולא שוכחת את זה. טובה.

תוך כדי שהחיים שלה היו ליניאריים במבט על, אפשר היה לראות אותה מציירת עוד תעלות בחול.

עושה דברים יפים עם הידיים והלב הראש. מצלמת, משפצת, מחווטת, מאירה את העולם הגשמי הכי בפיזי

וחוץ מזה היה לה גם ארמון שנבנה לאט לאט. הכשרה, והתמחות, בפסיכולוגיה קלינית,

מתוך ידיעה שהיא יום אחד תהיה אדם שאחרות צריכות, שעוזר עם הצרות-אדם שלהם. במיוחד האלה.

היא היתה אומרת שהיא תהיה, ואני הייתי אומרת: טוב מאד. כי צריך כמוך.

והנה עברו הרבה מים על החוף והשבוע היא הודיעה שהיא פתחה קליניקה, באיזור ת״א.

וכבר עכשיו אפשר להפנות אליה.

אז אם אתם א.נשים, ובמיוחד אם יש לכן צרות-כאלה,

ואתם מחפשים מטפלת שהיא אשת מקצוע, ושהלב שלה במקום הנכון,

אני מכירה מישהי.

 

 

מזל טוב ובשעה טובה, ס׳.