אגודת הסטודנטים אוניברסיטת ת"א

*** קיר זכרון ***
אינוש שלי, שנשארה צעירה לנצח...
שש שנים מאותה שיחת טלפון שקיבלתי, אשר הכתה בי כרעם ביום בהיר ושינתה את חיי. אותה שיחה שבישרה לי שזו שהייתה חברתי הטובה ביותר, זו שהייתה לי כמשפחה, זו שהרגשתי חיבור אליה שהוא מעבר למילים- תישאר במדים ירוקים, וזהו. וכל מה שצריך זה לעלות לאוטובוס ביום הלא נכון, בזמן הלא נכון. simple as that ובלתי נתפס.
לא מזמן חשבתי על "מה אם"...מה היית לומדת היום? איך היו נראים חייך? האם דרכינו היו מצטלבות שוב עם הזמן? וזה כל כך כואב ובלתי אפשרי... להבין שלדבר עלייך זה רק בלשון עבר, ואין עתיד.
את הדוגמא המושלמת לכך שהעולם שלנו כל כך לא הוגן. בחורה חייכנית, חברותית, סקסית, כריזמטית, כובשת, שתמיד נמצאת כדי לעזור, להקשיב, לבכות או לצחוק איתך. שתמיד ידעה להסתכל גם על הצד השני ולהיות אמפטית לרגשותיו ומחשבותיו, שתמיד היתה פה בשביל המשפחה שלה, מתמודדת עם הקשיים ומעולם לא מתלוננת- רק יודעת למצות את המיטב ממה שיש ולהיות אופטימית, לא משנה מה.
כנראה אף פעם לא אצליח לגמרי להפנים ולהשלים עם זה שלא אשמע את קולך יותר, שלא אתקל בך במקרה ברחוב. המוות שלך הוא הטרגדיה שלי ושל כל כך הרבה אחרים שאהבו אותך, והוא מלווה אותי תמיד. הוא פנימי לי, הוא שינה אותי ועיצב את מי שאני היום, והוא כמו חלום רע שלא אתעורר ממנו.
אינה, לצערי אני לא יכולה להחיות אותך, אבל לפחות אני כן יכולה לזכור אותך ולהזכיר אותך, ואני מבטיחה להמשיך ולעשות כל שביכולתי, היכן שרק תינתן לי הבמה, על מנת שחלק ממך עוד יהיה פה עמנו.
אוהבת אותך.
ליהי.
Lihi Farjun

** קיר זכרון **
לפני פסח הגיעו אלינו לאוניברסיטה צבי ומרים מל למכור את ספרו של צבי - "סיפורי השתיקה". הספר מגולל את סיפור ילדותו כפליט באירופה בימי מלחמת העולם השנייה, ולאחריה - כנער עולה בודד. צבי עבר דרך חתחתים בין ערים, כפרים ויערות שורצים חיות טרף, חוויות קשות וחשיפה למראות מזוויעים, אשר הותירו בו צלקת נפשית עמוקה. בנתיב חייו של צבי משתקפים האירועים ההיסטוריים הדרמתיים ביותר שעיצבו את גורל העם היהודי באירופה ובארץ ישראל, במאה ה-20.
הספר כתוב בכנות מצמררת ויוצאת דופן, וכול...ל תיעוד אירועים קשים לצד רגעים אנושיים מכמירי לב.
לאחר שנים של שתיקה, החליט צבי מל להעלות את זכרונותיו על הכתב ולהוציאם אל האור, מתוך תחושת מחויבות לספר, להמחיש ולהותיר ידע על שאירע לו בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. תקוותו של צבי כי המודעות לאירועים אלו והפקת לקחיהם תגביר בקוראיו את הרגישות, ההתחשבות וההבנה כלפי הזולת.
כעת, ספרו זמין גם בגרסא אלקטרונית.
לינק לרכישה: http://indiebook.co.il/…/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7…/

** קיר זכרון **
"תן לי סכין! לפני שיהיה מאוחר"
את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל שפירא, הרב מבולז'וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה.
בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר, ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במה...לך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.
יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?"
מיד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. "בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת. "אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר".
אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. "סכין", היא שבה ואמרה. "אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".
באותו רגע, אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלינו. "מה היא אמרה לך?" תבע לדעת.
שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.
האישה הייתה הראשונה להתאושש. "ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה. לאימתי הרבה, כיוונה אז את בקשתה לשומר: "תן לי סכין!"
גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך, שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.
האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לפני עינינו הנדהמות, היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.
"ברוך אתה אדוני אלוקינו מלך העולם", אמרה בקול צלול, "שקידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בברית אברהם אבינו".
בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים: "אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם".
"הסכין שלך", היא אמרה, והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. "תודה!"
[מתוך אתר בית חב"ד]