זה יהיה פוסט עם כמה נושאים וכמה הגיגים ותובנות

היום התקשרו אלי מקופת חולים מכבי עם הבשורה שהרופא המחוזי לא אישר לי לקבל טופס 17

לצילום הct ריאות שעשיתי בבית החולים תל השומר.

האשמה לגמרי עלי ועדיין זה מרגיז.

במהלך האישפוז בבית החולים בחודש אוגוסט,הרופאים רצו לעשות לי סי.טי. ריאות

אני לא יודע למה,אבל זה לא הסתייע טכנית למרות שהבדיקה אושרה על ידי הרופאה הרלוונטית.

במכתב הסיכום שקיבלתי כשהשתחררתי מבית החולים נכתב שעלי לקבוע תור לסי.טי בבית החולים כדי להשלים את הבדיקה

לא נאמר לי בשום צורה בבית החולים לעשות את הבדיקה בחוץ,כלומר דרך קופת החולים בניגוד אגב לבדיקות אחרות שביקשו שאעשה דרך הקופה.

הלכתי עם מכתב הסיכום מבית החולים לרופאה שלי במכבי

גם  היא לא "הזהירה" אותי שלא אעשה את הבדיקה בבית החולים כי הקופה לא תאשר לי טופס 17

ואני בכלל לא חשבתי שאם אעשה את הסיטי בבית החולים לא אקבל טופס 17

אין לי נסיון בענינים האלה ובכל הפעמים המעטות שהייתי מאושפז לא הוזמנתי לעשות בדיקה בבית החולים שאפשר היה לעשות אותה בחוץ.

עשיתי כאמור את הבדיקה,לפני זה כשהגעתי לקבלה של הדימות ללא טופס 17 הפקידה התייחסה באופן רגיל לגמרי לעובדה הזאת ואמרה שאני צריך כדי לעשות את הבדיקה להשאיר מספר כרטיס אשראי כערבון ועד קבלת התשובה לספק את הטופס הרלוונטי

לא נאמר שום דבר שקופת החולים לא נותנת טופס 17 לבדיקה מהסוג הזה

כשמילאתי בקשה באפליקציה של מכבי לטופס 17 פתאום ראיתי שכתוב שאי אפשר לבקש טופס 17 על בדיקות mri ו ct

ואז הבנתי שאני בבעיה חמורה.

הגשתי בכל זאת את הבקשה ,בנימוקים לקבל את הטופס כתבתי שלא ידעתי שאין אפשרות מבחינת הקופה לעשות את הבדיקה בית החולים,מה גם שזו אושרה במהלך האישפוז ובאמת חשבתי שזה חלק מהטיפול למרות ששוחררתי

נכון מטומטם אבל זה היה ממש בתום לב גמור מצידי ואני מבקש שבכל זאת יתחשבו בי

טוב כשאתה מתכתב במייל או דרך אפליקציה או שיחת טלפון ולא רואה את האדם פנים אל פנים הסיכוי שבקשה כזאת תתקבל היא אפסית

כי זו הבירוקרטיה ואתה טעית וזהו תשלם

אז היום התקשרה המזכירה של הרופםא המחוזי ואמרה שהבקשה נדחית והיה לי מייד ברור שאין טעם להתווכח ואין זמן לערער,כי ביום ראשון הקרוב

זה זמן התשלום וזה מבאס אותי תחת.

אומנם אחכ אמרו לי שאפשר לברר עם ביטוח הבריאות שלי יחזיר לי חלק מהסכום או את כולו,אני די סקפטי בנושא

וכבר השלמתי עם העובדה שאפרד מ685 שקלים,זהו המחיר לבדיקת סי טי בבית חולים.

 

היום קיבלתי משכורת,נמוכה להחריד,הסיבה בחודש ספטמבר עבדנו רק 13 יום והיה לנו חופש בכל ערבי החגים שהיו

אבל זו לא הסיבה להתבאסות,הסיבה שלקחתי הלוואה לפני 4 חודשים מהארגון בו אני עובד וביקשתי למרכז את ההלוואה

אסביר מה זה אומר,אני לוקח הלוואה דרך מחלקת הרווחה של הארגון בו אני עובד כי הריבית מאוד נמוכה,אין בכלל מה להשוות עם הלוואה דרך הבנק

ואחכ  מאפשרים למרכז את ההלוואה ונניח לקחת 50 אלף שקל,אתה מחזיר 700 שקל לחודש עד שאתה מסיים עם ריבית זעירה

אבל למה שלא נאמר לי זה שאני צריך למלא טופס למרכוז ולעשות אי אלו פעולות בבנק,אני כמעט בטוח שלא נאמר כי אני זוכר דברים כאלה בדרך כלל אבל לא רציתי להתווכח,רציתי שהעניין יסתיים לטובתי וויכוח מי אמר או לא אמר לא היה מקדם אותי.

בשלושת המשכורות האחרונות כולל זו של היום קיבלתי פחות כסף,אבל היום זה היה הקש ששבר את גב הגמל ואצתי רצתי לאחראית ושאלתי למה עדיין מורידים לי סכומים גבוהים והיא אמרה מה,לא מילאת טופס? לא התקשרו מהבנק?אמרתי שלא,מילאתי טופס ובשבוע הבא נצטרך להביא 2 ערבים לבנק ואז זה יסתדר.

מצד אחד אני מתבאס שלא הייתי ערני מספיק,מצד שני,זה שהורידו סכומים גבוהים זה בסופו של דבר לא נורא,כי זה יקצר את זמן ההחזר,

אני מוכרח לומר שאם יש  לקח שלמדתי מ2 הפרשות האלה שכשאני לא קשוב לפרטים,אני נפגע

ואני חייב להיות בקשב כשאני מתעסק עם ענינים כאלה וזה מה שאני מתכוון לעשות להבא.

ביום הבחירות הלכנו מוקדם להצביע,הצבענו לראש המועצה המכהן כי שנינו חושבים שהוא עושה עבודה טובה,תמיד יש מקום לשיפורים אבל מתחריו לא היו לרוחנו

בצהריים התחשק לנו לנסוע לאכול איפשהו ומצאנו המלצה על מסעדה תימנית ביתית.

נסענו,מה אגיד לכם? לא נפלתי בריצפה

חוץ מהמרק רגל שהיה חריף בצורה עדינה לא אהבתי את האוכל,החומוס היה טפל וכל הארוחה הייתה  יקרה יחסית למה שאכלנו

אבל יש גם מקרים כאלה

חוץ מזה היה די סבבה ליום חופש באמצע השבוע והנה צ'יק צ'אק מסתיים לו השבוע

יש לי יום הולדת בעוד 3 שבועות וזוגתי כבר שאלה מה אני רוצה,אמרתי שמה שאני באמת רוצה ,יקר מאוד (גלאקסי נוט 9..)

והיא אפילו לא הגיבה לגחמה היקרה הזאת ואמרה שתחשוב על מתנה ראויה אחרת

סוף שבוע

אני מתלבט אם לנסוע למשחק של קטמון מחר בירושלים,יש לי טרמפ ולא מרגיש שיש בי רצון עז,אבל אולי זה ישתנה עד מחר

אני סיימתי,תיהיו טובים

אני לא מחובבי התוכנית אופירה וברקוביץ,דעות השניים האלה רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב

בעקבות הדיאלוג המתוקשר בין ילד הקקה (יאיר נתניהו ) ההתערבות הבוטה של סרת התרבות מירי רגב לאופירה ,הסתקרנתי לראות איך תגיב זאת בתוכנית של אתמול.

למי שלא ראה,או לא שמע

קבלו את מונולוג הפתיחה בן 3 הדקות שאחריו לא צריך לומר שום דבר

כבר סיפרתי שלבן הצעיר יש קושי עם מסגרות,זה היה בבתי הספר שבהם למד והיה די ברור שזה ימשך לתוך הצבא.

אין לי כוונה (שוב) להכנס לפרטים,כל קורא נבון שלי (וקוראי כולם נבונים ולמעלה מזה) ודאי מבינים מבין השורות כשאני כותב על הנושא הזה,אני לא יכול לפרט הרבה,אבל מבינים שיש קושי, שלנו ושל הבן החייל.

היום אני רוצה לדבר על הצבא  בקטע הזה.

ולפני זה אני רוצה להקדים ולומר דבר חשוב,הצבא הוא ארגון ענק,עם בירוקרטיה משלו ועם נהלים והוראות ופקודות וכולם רוצים לשרוד במסגרת הזאת את תקופת שרות החובה.

אמרתי בעבר ואני אומר שוב,לא כולם יכולים להיות לוחמים גם אם בהתחלה הם חושבים שהם רוצים,באיזשהו שלב מגיע רגע שבו הם מבינים שהם לא יכולים.

לצערנו אם התחלת כלוחם,הדרך החוצה מלוחמים לא פשוטה,לא מוותרים עליך גם עם הפרט,כלומר הלוחם אומר שהוא לא מסוגל.מבחינתם כולם מסוגלים.

בשביל לצאת מלוחמים בני עשה נפקדות,מהרגע שהגיע הבייתה,התחיל מסע לחצים מצד הצבא,שלא תארנו לעצמנו דבר כזה.

קצינים מהפלוגה שלו התקשרו,כמה באו אלינו הבייתה,שיחות טלפוניות אין ספור נערכו בינינו ההורים לבינם ולמזלנו הבן החליט בעצמו לחזור וכשחזר שובץ לקורס נהיגה ועבר להיות נהג ביחידה.

צריך להבין שהיום השיח בין ההורים ליחידה הוא קל יותר

הצבא כנראה הבין שכדאי לו לעמוד בקשר עם ההורים,ודאי כשמדובר במשפחה נורמטיבית שרוצה שהבן יסיים את הצבא ולא ינשור באמצע.

אז הבן חזר ותקופה מסויימת הכל היה שקט עד שאי השקט חזר.

והפעם הוא חזר בגדול יותר

שוב נוצר קשר בין הצבא לבינינו,שוב היו שיחות כטלה ואחרות אבל הפעם הדגשנו את העובדה שלא כולם מתאימים לכל מסגרת וההתנהלות של היחידה צריכה להיות יותר מכילה עם כל הצדק בעונשים הצפויים על עברות כאלה ואחרות.

אז לפני שבועיים התחילה סאגה נוספת שבסופה הבן חזר לצבא ,נשפט ונכלא עם הבטחה לשינוי תפקיד בסופו של העונש.

אין לי דמויות שאני מעריץ,כלומר כשהייתי ילד אני מניח שהערצתי כוכבי קולנוע או ספורטאים מצויינים ששברו שיאים,אבל זה לא היה באמת,כי לא פגשתי אותם וההערצה לכאורה לא עמדה במבחן של שום דבר.

אני זוכר כאבא צעיר לקחתי את בתי שהעריצה כוכבים מטלנובלה דרום אמריקאית שהגיעו לארץ והתמקמו במלון בתל אביב,לחכות להם שיצאו םמרפסת או מחוץ למלון כדי שתוכל להצטלם איתם,חשבתי אז שזה מטומטם לגמרי,אבל זרמתי ולקחתי אותה לדבר הזה.

לשמחתי זה עבר לה די מהר העניין הזה.

אצל הבנים שלי לא היו קטעים כאלה לשמחתי .

לא צריך לומר שהתרבות הזאת כילד וכנער הייתה זרה לנו.

והמכסימום שעשינו היה להעריץ זמרים ושחקנים מרחוק,בלי להטריד.אני זוכר שכירושלמי שהייתי מגיע לתל אביב הייתי מסתובב בדיזנגוף בין פרישמן לגורדון רק כדי לראות "מפורסם" כזה או אחר אבל מי חשב לגשת אליהם

יותר מאוחר  כשמישהו מאיתנו רצה לראות את אריק איינשטיין הוא פשוט היה הולך למסעדת כתר המזרח באבן גבירול,אבל מי חשב בכלל להטריד אותו,הספיקה הקרבה אליו

אותו דבר עם ספורטאים,המכסימום היה במידה והספורטאי היה נגיש לבקש ממנו חתימה על פיסת נייר ולי היה אוסף נאה ביותר של חתימות של ספורטאים,בעיקר שחקני כדורגל והקטע המוזר שאף אחד לא היה מהקבוצה אותה אהדתי.

נעבור קדימה במכונת הזמן 50 שנה,לימינו אלה.

ביום שישי האחרון לפני תחילת המשחק של הפועל קטמון ירושלים, נעשה טקס  לכבודו של גדול שחקני הפועל ירושלים בכדורגל,אלי בן רימוז' שמו.

בן רימוז' שיחק בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים מ1964 עד 1979

והיה כאמור גדול שחקניה.

בטקסים קודמים שנעשו,השחקן היה יורד אל הדשא,מקבל  תעודה וזר פרחים הקהל היה מריע והשחקן היה מתאייד אל חייו.

אבל כאן לפני המשחק פתרום ראיתי התגודדות ולהפתעתי ראיתי שחקנים אחרים של הפועל ירושלים המיתולוגית,כמובן שכאוהד ותיק ניגשתי,ףהצגתי את עצמי לחצנו ידיים,העלינו זכרונות ועשינו סלפי בלתי נמנע והיה באמת מרגש.

ואז היה הטקס לאלי בן רימוז והמשחק התחיל מייד אחריו.

במחצית קמתי ממקומי לחלץ עצמות והלכתי לאזור המזנון,הייתי בין הראשונים שיצאו ושם פתאום קלטתי את אלי בן רימוז',הייתה התרגשות מאוד,גדולה לראותו מקרוב,ניגשתי אמרתי שאני אוהד ותיק,שראיתי אותו בשנות ה60 ושגיסו בכלל חבר שלי וביקשתי להצטלם איתו.

מרב לחץ חששתי שלא אצליח לצלם סלפי וביקשתי ממישהו שעמד בסמוך לצלם במצלמה של הסמרטפון,

משום מה,כשמצלמים במצלמה,היא סופרת מ10 עד 0 ואז עושה קליק,הצלם הבין את זה מייד ואני קיוויתי שאלי יעמוד בסבלנות את 10 השניות האלה,

הוא עמד כשהוא ממלמל,"צלם מהר,לפני שיבואו עוד אנשים שירצו סלפי ולא נגמור עם זה היום"..

אמר,והמצלמה צילמה ואני הודיתי בהתרגשות והוא מייד הוצף באוהדים שצבו עליו.

תשמעו,לא חשבתי שאתרגש ככה מלראות את אליל נעורי 50 שנה  בערך אחרי שפרש ממשחק פעיל

אבל הייתי מאוד נרגש

אחכ מהצד צילמתי במצלמה של הוואטס אפ עוד כמה תמונות מהירות והעליתי לכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חבר בהן

הסתובבתי עם חיוך מאושר וטיפשי על פני עד למחרת בבוקר

וחשבתי שאבא שלי היה שמח להיות גם הוא ברגע הזה.

סתם שעה קלה של אושר באמצע החיים.

לצערי אני לא מצליח לעלות את התמונות מהפייסבוק לכאן משום מה

אני סיימתי,תיהיו טובים

שבוע לא קל עבר על כוחותינו

אבל מכיון שמדובר על מישהו אחר,איני יכול לפרט הרבה

רק לומר שהצבנו גבול חד וברור אחרי שהבנו שאם לא נציב גבול כזה

נגיע למקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם.

לשמחתנו הייתה הבנה מהצד השני שבהנחה שאנחנו שותפים לדרך ,

אנחנו גם מושפעים מהחלטות כאלה ואחרות שנלקחות כלאחר יד לכאורה

ואם אנחנו שותפים לדרך צריך לקחת בחשבון את דעתנו וזו הייתה נחרצת.

אני שמח שהשקט חזר למקומו בסוגיה למרות שיכול להיות שבשבוע הבא כבר יהיו "סיפורים" אחרים להתמודד איתם

אבל לפחות יהיה לנו סוף שבוע שקט.

אז המאבק הזה הצטרף לדבר נוסף שהלך והתעצם לקראת היום בצהריים.

אתם יודעים איך זה,כשאנחנו צעירים מצב בריאותנו הוא לא אוטומטית במקום הראשון בדאגותינו

ברור שכולם רוצים להיות בריאים וחזקים ובכושר ולהמשיך להיות כאלה עד סוף הימים וזה טבעי,

אבל כשאתה צעיר ופחות מודע אתה עושה דברים שכיף לך לעשות אותם ואתה פחות חושב על נזקי הגוף שמתלווים לעניין.

כשאתה הולך ומתבגר כל אותם דברים שחשבת שלא יופיעו,מופיעים וגובים מחיר

אז אני למשל עישנתי מגיל 18 עד גיל 58 בערך

הרבה שנים

וב2005 צצה לה המחלה האוטואימונית ממנה אני סובל ומידי כמה שנים היא מרימה את ראשה המכוער ומפציעה בכל מיני צורות.

השנה היא הפציעה עם פצעים בתוך הפה שבהתחלה היה לא נעים ואחכ היה מאוד לא נעים ובסוף אושפזתי לשבוע בבית החולים.

כשאתה מאושפז בבית החולים ולא משנה באיזו מחלקה וממה אתה סובל הם מטפלים בכל תחלואיך

שזה מצויין מצד אחד כי זה חוסך ריצות לרופאים מקצועיים שהתור אליהם בדרך כלל שבועות רבים קדימה במקרה הטוב ובמקרה הרע,חודשים קדימה

השבוע התקשרו אלי ממרפאות לרופאי פה ולסת שנקבע לי תורים אליהם באמצע אוגוסט !

המחשבה שהייתי אמור לחכות לתור 3 חודשים עם מה שהיה לי בתוך הפה מטורפת

ברור שבלתי אפשרי להמתין לתור שנקבע לעודש 3 חודשים במצב שהייתי

אבל כנראה שיש אנשים שנאלצים להמתין.

אז במהלך האישפוז  לדעתי,אני לא בטוח ולא זוכר אם נתתי פירוט מדוייק של הבדיקות שעברתי

אז ראשית לקחו לי ביופסיה מהלחי הפנימית,מה שמאוד כאב הייתה זריקת ההרדמה,זה היה הדבר שהכי כאב לי בחיים !

בסיום התהליך רעדו לי הרגליים על כיסא הרופא עוד שעה ארוכה.

עכשיו כשאומרים לך שצריך לקחת דגימת עור מתוך הפה אתה  מתחיל קצת להיות חרד

כאילו למה? במה הם חושדים? מה הם חושבים שיגלו שם

אז בשביל להרגיע  הם אמרו לי שהבדיקה נועדה לגלות אם יש קשר בין הפצעים בפה לסקלרודרמה

כי אולי זו אחת מתופעות הלוואי של המחלה

הגיוני

אבל מצד שני שאומרים לך ביופסיה ההקשר האוטומטי מתחבר לסרטן וכמה שיגידו לך,זה לא  נעשה כדי לגלות סרטן,זה למשהו אחר,זה נשאר לך איפשהו  מאחרי הראש

יומיים אחרי שעשו את הביופסיה בלחי הפנימית

אמרו לי שצריך להוריד לי איזו "בלוטה" (שומה) ממרכז הראש ולקחת ביופסיה וגם מהגב

טוב כאן החרדות קצת גדלו,מה שהרגיע זה שהבטיחו נאמנה שזריקות ההרדמה כדי לעשות את הביופסיות האלה הן כואבות הרבה פחות מהזריקה שקיבלתי לתוך הפה וזו הייתה נחמה קטנה

בזמן האישפוז זומנתי לחדר הביופסיות ועשו לי את התהליך ,לומר לכם שזריקה לתוך הראש זה משהו נעים? לא,אבל זה גם לא נורא כואב ואותו דבר בגב.

עכשיו אתה מסתובב שבאמתחתך יש 3 ביופסיות שאתה צריך להמתין לתשובות בגינם.

וזה לא בדיקות שתן או דם שתשובות לבדיקות האלה אתה מתחיל לקבל  באותו היום למייל שלך

כאן זה תהליך אחולשקשוקה.

אז יש יתרון כשהתאריך רחוק

אני עשיתי את הבדיקות בשבוע האחרון של אוגוסט ואמרו לי שאקבל תשובות ב18 באוקטובר,היום

אם לדייק,התשובה לביופסיה בלחי הייתה אמורה להיות היום והתשובה ל2 הביופסיות האחרות שנעשו אחרי 3 ימים ,מתן התשובות נקבע לי ל30 לאוקטובר.

ולכאורה אתה לא יכול לקבל מהרופא של הביופסיה בפה את התשובות לביופסיה בראש ובגב כי נשלחתי אל 2 מחלקות שונות לביופסיות האלה 

ולכל מחלקה יש בירוקרטיה,התשובה לא נשלחת בדאר ולא ניתנת במודיעין של המחלקה

אתה צריך ללכת עם ההפנייה לקופת החולים שלך ולבקש טופס 17 לכל בדיקה בנפרד.

אז אני לא יודע אם הרופא שנתן לי היום את התשובות לביופסיה בתוך הפה מודע לתהליך אבל כשסיפרתי לו שעשיתי עוד 2 ביופסיות והתשובות להן צריכות להנתן לי בעוד שבועיים ואשמח אם הוא יוכל לעלעל במחשבו ולומר לי את התשובות אם ישנם,הוא הימהם משהו לא ברור,

אבל עלעל ובעוד מעלעל הוא אמר,אני אומר לך את התוצאות אבל בכל זאת תבוא לרופא ב30 לחודש אולי יהיה לו מה לומר שכדאי שתדע

מצד אחד הוא צודק,מצד שני בשקט בשקט אמרתי,פאק,עבדתי על המערכת,לא אלך ב30…אבל כנראה שאלך.

בקיצור שתאריך קבלת התשובות רחוק אתה מתנהל בעולם,קל רגליים וליבך מתרונן והכל סבבה אגוזים,

אבל הזמן,יחרבתו הזמן,לו יש נטיה לא להעצר כמו שאמרנו וחזרנו ואמרנו בצבא וככל שהתאריך התקרב הדמיון התחיל להשתולל

וסרטנים מסוגים שונים התחילו לקפוץ לי מול העיניים וחרדות להתעצם

ועם מי לחלק מחשבות כאלה?

עם זוגתי הטובה שמטפלת באבא שלה ודואגת לבן החייל שלה שלא יעשה שטויות?

להוסיף לדברים שאיתם היא מתמודדת גם את החרדות האלה? לא שיתפתי אף אחד בתחושות האלה שהשבוע הלכו והתעצמו כצונמי בחופי אינדונזיה.

יצא פוסט ארוך,לא תיכננתי שיהיה כזה אבל אנחנו לקראת הסוף אז תאזרו בסבלנות.

התור להיום נקבע ל11:40

מן המפורסמות הוא שבבית חולים תל השומר בשעות הבוקר אין טיפת חנייה,לכן יצאתי מהעבודה שנמצאת במרחק רבע שעה של נסיעה כבר ב10:40

ובסביבות 11 הגעתי לבית החולים וחיפשתי חנייה ולקח לי למצוא די הרבה זמן,

מחלקת פה ולסת נמצאת בצד הכי רחוק של הבניין הראשי

,אחרי שעברתי במודיעין של המחלקה ומסרתי את הטופס 17 המפורסם  נשלחתי להמתין ליד חדר הרופא

רגעים אחרונים לפני חריצת גזר דיני לשבט או לחסד,ככה אשכרה הרגשתי

מכירים את זה שיש רגע שבו אתם מבינים שאחריו החיים יכולים להשתנות? אז בדיוק כזה.

45 דקות ארוכות ישבתי בחדר ההמתנה,זמן ארוך מאוד ודי מפחיד.

בסוף נכנסתי והרופא הנחמד הסתכל במחשב שלו,בניגוד לאחרים הוא היה ורבלי גם שהקליד במחשב ואמר שהכל בסדר ואין לי שום דבר  שמצריך פעולות חריגות ושביקשתי אם יוכל לבדוק כאמור על 2 הביופסיות האחרות ולשמחתי הוא שיתף פעולה כי כנראה הבין באיזה מתח אני

וכשאמר שגם שם הכל בסדר,ירדה לי בבת אחת אבן ענקית מהלב

בדרך הבייתה עוד עברתי בתיבת הדאר שלנו שנמצאת במרכז חלוקה ביישוב ושם מצאתי מכתב מבית החולים לגבי צילום הct ריאות שעשיתי לפני שבוע וחצי וגם שם התוצאות היו טובות !

התקשרתי לזוגתי וסיפרתי לה בלי לספר על התחושות שהיו לי שכל הבדיקות יצאו תקינות ואני  מוכן להמשך מרוץ החיים.

 

לסיום אני רוצה להעתיק לכאן פוסט קצר שהעלתה היום לפייסבוק חברתנו ,אמובטלת' שעזבה את ישרא ועברה לכתוב בפייסבוק

היא חיה בברלין בשנים האחרונות והיא כותבת נהדר

אז הנה,קבלו:

 

"האמת שרציתי לכתוב משהו כשהכל יגמר, משהו בסגנון לכו להבדק וחודש המודעות אבל אני לא מאמינה בזה.
פשוט יש אנשים אחראיים, מסודרים, שנבדקים, ויש שמדחיקים. כמוני. ואם אתם נשואים לנודניק, כמוני, אז יש לכם מזל ואתם הולכים להבדק. בעיקר בכדי שהוא יסתום קצת.
אני גם לא מאמינה ב"כשהכל יגמר", גם כי אני לא מאמינה בסודות וגם כי אני כותבת. אני כותבת כשאני שמחה, או כשאני כועסת, אני כותבת כשהילדים מחרפנים אותי או כשאני יוצאת מניתוח והציצי שלי מרגיש כאילו מליון מחטים תקועות בתוכו. אני כותבת כל הזמן. אז אני כותבת גם עכשיו, בערך חמש דקות אחרי שהכל התחיל ומלא מלא דקות לפני שהכל יסתיים. תתמודדו. זו הולכת להיות תקופה נפלאה, תאנפרנדו עכשיו כי אחר כך בטח יהיה לכם לא נעים.
ב 17.10.18, ביום הולדת 34 של אחי, נכנסתי לניתוח בכדי להסיר רקמה סרטנית מהשד. גם כי זה התאריך שהיה פנוי הכי מהר וגם כי זובי שכל הקבוצה המשפחתית בוואטסאפ תהיה עסוקה רק בו.
יום לפני שענבר עלה לתורה התקשרתי בשאננות אופיינית למכון שעשיתי בו את הביופסיה. כי אני שאננה. ומדחיקנית.(אבל נשואה לחשדניסט.)
היא אמרה "I have no good news for you frau Moscovitz"
והתחילה איזה מחול שדים שגרם לי לחמוס לאחי את היומולדת ולעבור ניתוח אצל הגרמנים. שזה הדבר האחרון שחשבתי שאני מסוגלת לעשות. בעיקר כי אני פחדנית. סופר פחדנית. פחדנית ששונאת ניתוחים. בעיקר בבתי חולים שהם לא בארץ, ועוד יותר בכאלה שאי אפשר לדבר בהם אנגלית. אבל הינה. מתברר שאנשים פחדנים עושים גם דברים כאלה.. ושק הדמעות שלי עדיין תקין וטרם נוצר אגם דמעות מלוח בברלין.
גג בריכה.
יש לי סרטן לא מפושט, שזה הסרטן הכי טוב שיש בכל הסרטנים, מקום ראשון באליפות העולם לאבחוני סרטן משמחים. וזה אומר שאני חייבת לנודניק החשדניסט די הרבה… ושיש מצב שהוא חסך לי קרחת. (והיסטורית זה לא פשוט העניין הזה של יהודים וקרחות בגרמניה). ואם הכל בפתולוגיה ילך בסדר אז גג עד פברואר כל החרא הזה מאחרי.
אבל אני אהיה רצינית לרגע, בראש השנה כתבתי שצריך להיות מאוד מדוייקים עם אושר, כי הוא חמקמק. ובשלב הזה כבר ידעתי שיש לי מין חרא כזה בשד השמאלי למעלה ומחכה לי חרא כשאני אחזור, ועדיין כתבתי את זה. כי אני באמת חושבת שצריך להיות מדוייקים עם אושר.. לא כי יש לי עוד המון מה להספיק (כאילו, גם…כאילו, דא… אבל לא רק..). צריך להיות מדוייקים איתו כי צריך לחיות את החיים שאתה רוצה לחיות. עכשיו. בכל רגע נתון. ואני חיה את החיים שאני רוצה – מקטרת על שלושה ילדים שמחרפנים אותי על בסיס יומי אבל מצחיקים אותי כמו שאף אחד אחר בעולם לא מצליח, עם אמא שטסה לפה באמצע החיים בלי לשאול שאלות אפילו שהבת שלה כבר בת 41. ועם אחים שאין כמוהם בכל העולם כולו ואבא, שהוא אלוף העולם ב…טוב, ת'כלס כמעט בהכל. עם חברים שלא נותנים לי אפילו רגע אחד לנשום באופן עצמוני,
ועם נודניק חשדניסט אחד, שזכיתי לאהוב. והיה לי מלא מזל ויצא שגם הוא אוהב אותי, אלוהים יודעת למה.
אז אני מדוייקת עם אושר. ממש מדוייקת איתו. ואומרת עליו תודה. מלא מלא תודה. שלפעמים מהולה בדמעות, אבל זה כי הוא חי, האושר שלי, וכשחיים יש גם מזה וגם מזה.
ואני יודעת שזה לא יעזור אבל יאללה, לכו להבדק, רוב הסיכויים שיהיה לכן מזל, ותמשיכו בחייכן כרגיל ותוכלו להמשיך להיות מדוייקות עם האושר שלכן…"

 

תרגישי טוב מיטל,את גיבורה

 

אני סיימתי, תיהיו טובים

 

לאבא שלי היה משרד אדריכלים ברח שץ בירושלים,רח שץ הוא רחוב קטן שמתחבר לרח המלך ג'ורג' בחלקו הדרומי,אני לא זוכר את המספר,בצד השני של הרחוב היו בין השאר חנות תקליטים ומכון קוסמטיקה,בגב שלו היה האיטליז של אדון קרנסדורף שמכר בחנותו בין השאר בשר לא כשר לא עלינו:-)

אבא היה קונה ממנו כמובן ובמכולת ששכנה ליד.

ברח המלך ג'ורג' מול רח שץ ישב הקפה המיתולוגי של ירושלים, קפה טעמון.

אבא היה יורד ממשרדו במהלך הבוקר,אוסף את חברו דב קווסטלר ממשרד העתקות שמש שבו עבד ויחד היו הולכים לשבת בטעמון אצל אדון קופ.

מרדכי קופ זכר צדיק לברכה מת הלילה בגיל 91.

הוא פתח את הקפה שלו בשנות ה60 שהכנסת ישבה ממש ממול, בבניין פרומן והרבה חברי כנסת מימין ומשמאל התערבבו שם עם אנשי בוהמה,שמאלנים ידועים וכאלה שלא ואת כולם שרת באותה נחמדות אין סופית אדון קופ שכיפה שחורה לראשו.

אני חזרתי לירושלים ב1975 אחרי שהמלחמה ההיא הסתיימה והחלטתי שלגור שנה ומשהו בקיבוץ מרום גולן הספיק לי.

כילד זכרתי את קפה טעמון אבל לא ישבתי בו,לפעמים התלוויתי לאבא רק כדי להמשיך משם לקפה רימון כדי לאכול שם חומוס.

בטעמון אבא שילם ברימון היה לו חשבון.

וכשחזרתי לירושלים וחיפשתי את עצמי ,ביליתי שם לא מעט,פגשתי שם אנשי בוהמה,אנשי מצפן ואוונגרד שהתפצלו מהם,קראתי "פאשקווילים" של שמאל קיצוני שאני כבר לא זוכר את שם העיתון שהוציאו ולדעתי שם קראתי את עיתון הנוער השמאלני ,נעשוש',גם אנשי פנתרים שחורים כצ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו אללה ירחמו ישבו שם ותיכננו את המהפכות שלהם,לחלקם לא היה כסף לשלם על השתייה הזולה שהזמינו או על החביתות שכרמלה המיתולוגית שעבדה אצל אדון קופ עשתה עבורם ואדון קופ היה "רושם"להם בידיעה ברורה שהוא לא יראה אף פעם את הכסף בחזרה.

יום שישי היה היום שכולם הגיעו לטעמון,לשמוע על המסיבות של דודו ראש העיר,לשמוע על הסרטים החדשים בסינמטק ששכן בבית אגרון או לצאת משם לאכול חומוס.

ב1982 עזבתי את ירושלים,למעשה בהתחלה לא ממש הבנתי שאני אשכרה עוזב את ירושלים,הייתי ירושלמי בכל נפשי ומאודי,תל אביב סימלה בעיני את כל הרע,אבל הוצעה לי הצעת עבודה והתחלת קריירה שלא הייתי יכול להתעלם ממנה ולא הבנתי שאני ממש עוזב את העיר.

במשך כחצי שנה אחכ בכל סוף שבוע הייתי חוזר לירושלים עד שהתחלתי להתרגל לתל אביב וגם להנות ממנה,אני זוכר כמו היום,עליתי ביום שישי אחד כהרגלי לירושלים ופתאום היא הייתה אחרת בשבילי,התלבטתי ובאחר הצהריים של אותו היום,עליתי על האוטובוס האחרון מירושלים לתל אביב ונסעתי בחזרה,תמונת השמש השוקעת והשמיים המתאדמים כשהשמש שוקעת הייתה התמונה שראיתי שתל אביב מתקרבת וירושלים מתרחקת.

בשנת 2000 לפני 18 שנה, אבא שלי הלך לעולמו,דב קווסטלר הלך לעולמו כמה שנים אחכ ואתמול  הלך לעולמו מרדכי קופ והפרק של טעמון נקבר איתו וחי בזכרונם של ירושלמים ותיקים כמוני שעכשיו חלקם נפגשים במשחקים של הפועל קטמון ירושלים.

בלי קשר:

השבוע נסעתי עם כמה חברים לנחם חבר מהגרעין שאמו הלכה לעולמה,השבעה הייתה בטבריה,אבל המרחק לא הרתיע אותנו

בדרך חזרה כשהערב כבר ירד והיינו רעבים,נכנסנו לכפר הבדואי בית זרזיר על כביש 77 כמה קמ אחרי צומת בית רימון לכיוון דרום ונכנסנו למקום שנקרא 'טאבון פאטמה'

תשמעו ,קיבלנו מבחר לא גדול של סלטים,חומוס מצויין ולמנה העיקרית הזמנו וקיבלנו מנת מאנסף שהספיקה לשלושתינו

מאנסף זה תבשיל בשר עם אורז ועוד כהנה וכהנה דברים שלא זהיתי וזו מנה טעימה להפליא

יחד עם קפה מר וממתק לסיום עלה לשלושתנו 200 שקל בלבד.

מומלץ בחום למי שבסביבה.

אני סיימתי,תיהיו טובים

היום יהיה יום די עמוס

אני נוסע למשחק של קטמון בירושלים בצהריים

לפני זה אני צריך לבשל והחלטתי בעקבות התוכנית המצויינת של חיים כהן "אוכל מהבית" לבשל מפרום

זה והמתכון לפיו אעשה את המפרום לתועלת הציבור

אוסיף עליו אורז צהוב,תפוחי אדמה בתנור ועוד כהנה וכהנה

זוגתי בין שאר תבשיליה תעשה מרק ירקות.

זאת עליכם לדעת

אני משנה את הסטאטוס שלי ואני הופך להיות איש של מרקים !

אם יש משהו שהשהות בבית החולים עשתה ,זה החזירה לי את האהבה למרקים !

אפרופו בית החולים,אתמול חזרתי לבית החולים תל השומר,להשלים בדיקה  שלא עשיתי כשהייתי מאושפז

עשו לי ct ריאות

ובילינו בבית החוליםן כ3 שעות ארוכות

מזמינים אתכם לשעה מסויימת לצורך הצילום,לא מפרטים את הפרוצדורה ולא אומרים כמה זמן תיהיה השהות בבית החולים,אתה מקבל את כל הטוב הזה כשאתה עומד מול הפקידה במו7דיעין של מחלקת דימות

מסתבר שהשהות הכוללת תארך כ3 שעות

לפני הצילום דוחפים לך מחט ליד כדי שבזמן הסי.טי יכניסו לך יוד לצורך התהליך

וכך עשו

ומכיון שצריך להיות שעתיים לפני בצום יוצא שכשאתה מסיים אתה יוצא רעב

אז כדי לשבור את הרעב נסענו לאכול משהו באור יהודה,ביג מיסטייק

אבל לא אתעכב על השגיאה הזאת,אומר רק שישבנו במקום לא נחמד,החומוס לא היה משהו והיה די סתמי

הפייסבוק הזכיר לי שהיום לפני שנתיים העליתי תמונה של הורי,יושבים להם בנחת במטבח בבית בבית הכרם

לדעתי התמונה מ1959

הייתי בן 7

והורי היו מאוד צעירים

ברקע אגב אפשר לראות חלון בין פינת האוכל למטבח,אני ממש זוכר שאמא ביקשה מאבא שיעשה חלון בקיר המפריד כדי שיהיה לה נוח להגיש אוכל,בלי

הצורך ללכת עוד כמה צעדים מהמטבח לפינת האוכל. והוא עשה כבקשתה.

זהו,עכשיו אפשיל שרוולים ואתחיל לבשל,בד בבד עם  העמדת מכונת כביסה שלישית תיכף

הילד הצעיר נשאר שבת בבסיס

אני סיימתי,תיהיו טובים

 

במוסף ממון של עיתון ידיעות אחרונות של סוף השבוע

יש פינה שבה שואלים ידוענים כמה שאלות קבועות על ההרגלים שלהם

בדרך כלל אני סולד משאלונים  בעיקר כאלה ששואלים ידוענים

כי באמת,זה די מטומטם

אבל הפינה הספציפית הזאת  היא חביבה  וכבר כמהב זמן שאני רוצה לעשות מהשאלון פוסט

אז הנה , מצאתי זמן

 

מה אתה עושה ביום שישי

הו,אני מתעורר בנחת,שותה נס קפה ואוכל משהו

ובסביבות 8 בבוקר אוסף את עיתוני כל השבוע ,ויורד לזרוק אותם בפח המיועד לעיתונים

משם ממשיך למכולת השכונתית וקונה מצרכים לשבת

אגב,הפסקנו לקנות במכולת השכונתית קניות גדולות

אנחנו הולכים פעם בשבוע ,בדרך כלל ביום רביעי לחצי חינם הגדול ושם עושים קנייה גדולה כולל ירקות ופירות

ביום שישי זה רק חלה וחלב ואם שכחנו משהו מיום רביעי עושים השלמות.

אחכ אני חוזר הבייתה,קורא קצת מעיתוני סוף השבוע

אם אני הולך למשחק כדורגל,אני מבשל כבר בבוקר את החלק שלי בבישולים

אם אני לא הולך,אני בדרך כלל נח ואז רק אחרי מנוחת צהריים אני מתחיל לבשל

בערב ,ארוחת ערב משפחתית שכוללת קידוש

אגב כשהייתי רווק שום דבר מזה לא היה קיים

גם כשגרתי בירושלים ואחכ שעברתי לתל אביב ,יום שישי היה קודש למפגש עם חברים לפני הצהריים בדרך כלל בחומוסיה ואחכ ישיבה בטלה בבית קפה

בתל אביב זה היה בקפה תמר המיתולוגי

ובירושלים זה סרט בסינמטק או בתאטרון ירושלים

היום אין כבר שום דבר מאלה ,לפעמים אני מתגעגע אבל ביציאה מהבית ביישוב שלנו במהלך היום אתה מסתכן  שכשאתה חוזר לא תיהיה לך חנייה

אם אני נוסע למשחק כדורגל,אני חוזר אחרי 6 בערב הבייתה ואז כבר אין בעיית חנייה

קניות לבית

אני אוהב לעשות קניות של מזון אני וזוגתי עושים כאמור קנייה בחצי חינם הגדול בחולון

אם זוגתי תלך לבד היא מסוגלת לקנות את כל ההיפר,אני שם גם בשביל האיזון 🙂

בית קפה מועדף

לא אוהב בתי קפה,בזבוז זמן משווע

אינטרנט,הרבה,חבל שזה לא הגיע קודם

כושר,צריך אבל ככה זה נשאר ,יש לי כוונה לעשות מנוי לבריכה אבל אני מתעצל

שופינג

אני לא מת על שופינג,אם אני זקוק לבגד חדש אני הולך עם זוגתי שמבינה  הרבה יותר ממני בעניין הזה ואני נעזר בה בהתאמת צבעים וכו'.

גילטי פלז'ר-נו מה,דוכן הגבינות בחצי חינם,או במעדניות ,הראש שלי מסתחרר ליד גבינות צהובות  מכל מיני  מחלבות

אבל אני עוצר את עצמי ,גם מטעמי בריאות וגם בגלל הכיס

מדף מועדף

חוץ מגבינות אין לי אחד כזה

קפה תה

בבית אני שותה נס קפה 3,4 כוסות

בעבודה ,קפה שחור אחד בסביבות 5 בבוקר,בחוץ לא שותה כאמור

זהו בעניין הזה

מחר יש לי תור לראומטולוג,תור שקבעתי באפריל ! וכשאמרתי באפריל שיש לי תור לאוקטובר כולם פתחו זוג עיניים

בדרך לתור אושפזתי כזכור ועשו לי המון בדיקות כך שאני מגיע לראומטלוג עם המון חומר

כי כשהלכתי לראומטולוגית הפרטית ושילמתי כסף היא גערה בי שהגעתי ללא תוצאות של בדיקות כי  לדבריה היא לא הייתה יכולה לתת לי טיפול מתאים

ללא תוצאות של בדיקות (היא צודקת,מה יש לומר)

אני מקווה שלראומטולוג שאראה מחר לא יהיה תרוץ כזה

מחר גם יש יום הולדת 25 לבתי הבכורה

כל יום הולדת שלה בשבילי הוא יום מיוחד

עד היום אני זוכר את שעת הלידה שלה 06:25 בבוקר כשמהחלון של חדר היולדות בבית חולים הקריה רואים שהשמש עולה

התמונה הבאה שאני זוכר ,שאחותי מגיעה שעתיים אחכ ואנחנו יושבים על המדרגות של מחלקת היולדות ואוכלים כריכים שהיא הביאה 🙂

אם יתחשק לכם,ספרו לי בתגובות,מה העדפות שלכם

אני סיימתי,תיהיו טובים

ראיתי את הפרק התשיעי והלפני אחרון של הסדרה המצויינת מלחמת ויטנאם

,ריצ'רד ניכסון נבחר לכהונה שניה והוא כדי להרגיע את העם האמריקאי מתחיל להוציא כוחות צבא אמריקאים מויטנאם

השנה היא 1969

בכהונתו השניה ניכסון מנסה להתקרב לברית המועצות ולסין בין השאר כי הוא מבין שרק בעזרת 2 המדינות האלה

יסכימו הצפון ויטנאמים להכנס למשא ומתן שיוביל לסוף המלחמה בויטנאם

אבל בד בבד עם הישגים בשדה המדיני דיפלומטי,ניכסון עושה מעשים נוראיים בדרום מזרח אסיה כדי לאלץ את הצפון וייטנאמים הסרבנים

לסיים את המלחמה.

הוא מתחיל להפציץ את ערי צפון ויטנאם,מרחיב את ההפצצות לקמבודיה ולאוס שממנה כאמור יוצא נתיב ההברחה העיקרי של הצפון ויטנאמים,הו צ'י מין טרייל.

אגב ארה"ב הטילה על ויטנאם ובהמשך על לאוס וקמבודיה בשנות המלחמה כמות גדולה יותר של פצצות מהאוויר מאשר הטילו כל בנות הברית ביחד במלחמת העולם השניה על גרמניה הנאצית.

העם אמריקאי שנרגע מהפגנות 68 ומהחשש לקרע בעם חוזר להפגין,הפעם מפגינים ביחד עם מתנגדי המלחמה,גם חיילים ששוחררו מויטנאם.

באוניברסיטאות חוזרים סטודנטים להפגיןוהפעם גם להשתמש באלימות נגד השוטרים 

ב4 למאי 1970 הורג המשמר הלאומי של אוהיו 4 סטודנטים לא חמושים בהפגנה בקמפוס של האוניברסיטה ופוצע 9 אחרים ששוטרים יורים אש חיה לתוך קבוצת מפגינים

זו הפעם הראשונה במסגרת המחאה נגד מלחמת ויטנאם שהמשטרה  יורה אש חיה והורגת מפגינים וזו נדמה פרשת דרכים ביחסים בין העם האמריקאי לממשל.

נחזור לרגע אחורה

בשנת 1967 מזמין רוברט מקנמרה שהיה שר ההגנה בממשל ג'ונסון תזכיר שכותרתו "יחסי ארה"ב -ויטנאם בין השנים 1945-1967"

לצורך המחקר נשכרו אנשי צבא והיסטוריונים והוא הושלם בשנת  1969 והחזיק 7000 דפים.

בעיקרון המחקר תיעד את תהליך קבלת ההחלטות של ארבעה מימשלים מהארי טרומן,עבור בדוויט אייזנהאוור, ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון בנושא ויטנאם בשנים האלה.

בשורה התחתונה המחקר מוכיח בצורה מדהימה איך כל הנשיאים האמריקאים עד ניכסון (המחקר לא כלל את תקופתו)

שיקרו את העם האמריקאי,הסתירו מידע מהקונגרס בנושא המעורבות האמריקאית בוייטנאם.

ניכסון גם השפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות בבחירה הראשונה שלו בדרך לא חוקית ומשום מה לא עמד לדין.

נוצרו 15 עותקים של המחקר,שניים מהם נשלחו למכון המחקר ראנד שהעסיק צוותי חשיבה בתחומים שונים

הדוח לא נחשף לציבור הרחב.

בשנת 1969 כשניכסון מתחיל בכהונתו השניה,מצליח להשיג את אחד העותקים עובד מכון המחקר בשם דניאל אלסברג שבעזרת חברו,מתחיל לצלם את המסמך בחשאי.

ב1971 מעביר אלסברג את המסמך לניו יורק טיימס לידי עיתונאי בשם נייל שייאן.

שייאן מפרסם את הפרק הראשון של המסמכים ב13 ליוני 71 ועורר מיידית סערה פוליטית.

איך יכול להיות שבדמוקרטיה הגדולה בעולם הוסתרו פרטים כל כך חשובים והוקרבו עשרות אלפי אנשים בשם אג'נדה שאמרה שארה"ב  צריכה לעצור את ההתפשטות הקומוניסטית בדרום מזרח אסיה ללא דיון רחב ,ודאי בשיתוף הציבור הנושא בנטל.

ניכסון השתגע מהפרסום,אין מילים אחרות,הוא פנה לבית המשפט העליון בשם הבטחון הלאומי של ארה"ב והצליח לקבל צו שיעצור את הפרסום בהמשך.

העיתון כמובן שערער על ההחלטה לבית המשפט העליון וזה פסק  שהמסמכים יפורסמו והטיימס פרסם אותם במלואם.

האם זה יכול לקרות בישראל? האם ראשי ממשלה כאן יכולים להסתיר מהכנסת פעולות כאלה ואחרות שקשורות בביטחון הלאומי של המדינה

אם פעם הייתה לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת,בעידן נתניהו אני לא יכול לומר בוודאות את שהתשובה שלילית

אני יודע שהתקופות שונות,קשה מאוד להסתיר היום בעידן המדייה הנוכחית דברים כאלה ועדיין העליתי את תיאטרון האבסורד האמריקאי שהתרחש במאה הקודמת וגרם למותם של מיליונים והיה יכול להמנע לו הייתה הרבה פחות פוליטיקה והרבה יותר יושרה והגינות.

לאתנחתא אחרי הקטע הזה אתן לכם קצת מוזיקה  

 השיר הזה אגב ארנב לבן בתרגום מילולי של להקת מטוסו של ג'פרסון לא נכתב על מלחמת ויאטנאם,הוא נכתב על תופעה אחרת של התקופה ,על סם הl.s.d שהיה פופלרי מאוד בארה"ב בשנות השישים והשבעים.

ולנושא אחר לגמרי

אם לפני שילדיי התגייסו לצבא חשבתי שכל מי שמגיע לגיל גיוס חייב להתגייס,מי שיכול שיהיה לוחם ומי שלא יכול מבחינה פיזית או בריאותית שימצא לו תפקיד הולם את כישוריו

לא עלה על דעתי לרגע שיש גם אנשים שלא מתאימים למסגרת

המחשבה שלי הייתה סגורה הרמטית ללא שום אפשרות שיש אלטרנטיבות אחרות,הגעת לגיל גיוס ,תעשה צבא

היום אחרי כשנה וחצי של שרות של בני הצעיר אני מבין לגמרי שלא כולם עשויים מקשה אחת,לא כולם מתאימים לכל מסגרת

אני אגב לא מדבר כרגע על מישהו ספציפי,ודאי לא אכתוב על בני ללא רשותו והוא אגב עדיין משרת.

אבל אני נדרש לעניין הזה אחרי קשיים כאלה ואחרים שעבר והבנתי שמה לעשות ,לא כולם יכולים לשרת ביחידות עלית לעבור קשיים כאלה ואחרים ובכלל לא לשתף בבית שעברו דברים כאלה ואני נותן דוגמה את בני האמצעי בלי להכנס לפרטים ששירת בעורב גבעתי וכל שלוש השנים של שרותו לא שמענו ממנו ציוץ

ברור לי שלא כולנו כאלה ולא כולנו עשויים מאותו חומר ואני בשנה וחצי האחרונות למדתי להכיל וזה לא היה פשוט

ואני שמח על כך

הפועל קטמון ירושלים אהובתי זכתה בגביע הטוטו,התואר השלישי בחשיבותו

לא מובן מאליו בכלל לקבוצה שקיימת 11 שנה

ניצחנו במשחק קשוח עם 0:1 קטן והשמחה הייתה מאוד גדולה

יחסי הציבור שקיבלנו למחרת כששחקנים,צוות מקצועי ואוהדים רואיינו בכל תוכניות הספורט בכל מקום !,רדיו טלויזיה ,אתרי אינטנרט,עיתונים

החשיפה לה זכינו והפרס הכספי הנאה  שקיבלנו עם הזכיה שווה את המאמץ.

היום אחר הצהריים,אסע למשחק בנס ציונה,מחר קבוצת הנוער שאחריה אני עוקב באדיקות תשחק בערב בירושלים ואני נוסע

וביום ראשון בערב נחזור לירושלים לארוחת ערב חג שני אצל סבתא נ.

אגב לא זוכר אם סיפרתי,סיימתי את הספר של יעל נאמן "היה הייתה" לא מבין את הפרשנים ומבקרי הספרות שמהללים את הספר.לא מצאתי בו שום דבר,משעמם וסתמי ולא מבין מה הביג דיל לכתוב על מישהו סתמי,מענינת ככל שתיהיה.הנה אמרתי

ותיכף מסתיימים החגים המייגעים האלה

אני סיימתי,תיהיו טובים

הרבה זמן לא הייתי במסעדה טובה

ממש טובה הכוונה

ושלשום אחרי שהתפנינו מכל ארוחות החג ההכרחיות וגם כאלה שלא

ניסיתי לחשוב באיזו מסעדה טובה אני רוצה לאכול בחג,אתמול

לא רציתי לנסוע רחוק מידי למרות שהיו לי המלצות למסעדות בג'יש ובחורפיש בירכא וגם בעכו

חשבתי על משהו של שעה ומשהו  מהבית

ואז נזכרתי במסעדת הבית בעין חוד,מעל כפר האומנים עין הוד.

הייתי שם לפני כ4 או 5 שנים ואני זוכר שמאוד נהנתי

הזמנתי מקום לזוגתי ולי

ואתמול נסענו.

אני כותב את הפוסט הזה בתחושת אי נוחות גדולה,לא כל כך בגלל האוכל וודאי לא בגלל המחיר

הקונספט,הקונספט של המקום השתנה ולדעתי זה ממש לא עושה לה טוב.

והקונספט הוא שאתה  יושב במסעדה רחבת הידיים,נהנה מנוף קסום

ומגישים לך את כל מה שבישלו באותו היום

צריך לומר מייד,האוכל מצויין,השרות אדיב מאוד וכולם מסבירי פנים

הבעיה שהם מזרימים לך את המנות בהפרש של דקות בין מנה למנה

התחלנו במרק עדשים מצויין,דקותיים אחכ הגיעו סלטים מכל הסוגים והצבעים

 

ואחרי כמה דקות הגיעה צלחת סינייה עם טחינה

ואחכ הגיעה  סלט עולש בתוך כלי יפיפה

דקותיים אחרי זה הגיעה מה שחשבתי שהנה המנה העיקרית

מקלובה עם עוף ומלוחייה

 

ואחכ הגיעה  צלחת של פלפל ממולא באורז וצלחת של קובה במייה וצלחת של עלי גפן וכרוב ממולא באורז ובסוף הגיע בשר

ברוטב עם אורז צהוב וכאן כשל כוחי

וזה לא שהצלחתי לאכול את כל המנות

אכלתי מזה ומזה ומזה עד שהתפוצצתי

וכשהגיע הבשר עם האורז הצהוב אמרתי לזוגתי שאולי נבקש לארוז את המנה הזאת ונרד למטה לשתות קפה ולאכול מהמתוקים שמציעים

המלצרית החביבה אמרה בשיא הרצינות,אנחנו לא אורזים מנות,אי אפשר לקחת הבייתה

לא התווכחנו למרות שזה נראה לנו נורא מוזר

שילמתי על כל הארוחה הזאת,לא יצא יקר אגב,אבל הרי מה תעשו עם השאריות שנותרו על השולחן? הרי לא תמחזרו אותם ובטח תזרקו את  האוכל.

לא כדאי יותר פשוט לשים בחמגשית ולתת לי? הרי זה חלק מהארוחה שעליה שילמתי

יצאתי משם כשאני מרגיש אי נוחות גדולה כאמור

הקונספט הזה של להזרים לשולחן בפרק הזמן שישבנו מנה אחרי מנה בידיעה ברורה שאף אדם ממוצע לא יכול לאכול את הכמויות האלה 

ועדיין לסרב לארוז לנו מנה אחת נשמע לי מוזר ולא חביב

ואני מן הסתם לא אחזור לשם וחבל

זהו,חזרתי לעבודה,עוד לא הסתיימו החגים ונצטרך לצלוח את  החג הבא

נקווה בחתיכה אחת

אני סיימתי,תיהיו טובים