(הקטע הזה נפל בעריכה, ולא נכנס לספר "כתיבה אפקטיבית". לאחרונה אני קורא כמה אנשים שכותבים מעט על כתיבה משפטית, אז חשבתי לספק גם את המחשבות שלי על הנושא.)
קשה להפחית מחשיבותו של החוק כאמצעי להסדרת היחסים בין בני אדם לבין עצמם ובינם לבין המדינה. אסופת החוקים היא שהופכת אותנו ממקבץ רנדומלי של אנשים לאזרחי מדינה, שיש להם דגל משותף, המנון משותף ומטרות משותפות. כמה מוזר, אם כן, שהחוק לא מובן ל-99% מאיתנו. חוקים כתובים בשפה משפטית "כבדה", שלא מעודדת קריאה ובטח ובט שאינה מעודדת הבנה. דומה שחוקי המדינה כתובים כך שיהיו מובנים רק לפלח מסוים מאוד באוכלוסיה. והיתר? הם לא צריכים את זה או שזה לא בשבילם או שבשביל זה יש עורכי דין.
ובינינו, זה לא חייב להיות ככה. אם מחפשים את אסופת החוקים הראשונה מגיעים לעשרת הדברות. מסמך לא מסובך בעליל ואפקטיבי מאין כמוהו. וזה נכון ביתר שאת כשמזכירים שעשרת הדיברות מופיעים בתנ"ך, שהוא לא תמיד מסמך אפקטיבי במיוחד, והרבה פעמים אינו נהיר לרבים. נדמה שבמקרה הזה מישהו עשה הפסקה – בין אם זה הקדוש ברוך הוא עצמו או שליחיו עלי אדמות – וחשב טוב טוב איך לנסח את החוקים כך שיהיו ברורים ומובנים גם למוחות הפחות מזהירים.
הרשויות הישראליות לא הולכות את הדרך שהלך כותב עשרת הדברות אל הקוראים שלו. בין שמשרד המשפטים מנסח את החוק, ובין שהוא תוצר של חקיקה פרטית, הרשויות בישראל, שמבוססות על נציגים שנבחרו על ידי הציבור, לא סבורות שהאזרח הפשוט צריך להבין את החוק.
אפילו נציגי הרשות השלישית, השופטים עצמם, חוטאים בכתיבה מבדלת. הכתיבה שלהם אמנם פחות רעה מכתיבה המשפטית המקצועית המאפיינת את החוק, אבל לא פעם הם מתאהבים בעט ובמקלדת שלהם עד כדי כך שהטקסטים שלהם מכוונים להיות ערבים לאוזניהם, במקום להיות מובנים לבעלי הדין, שאליהם יועד פסק הדין מלכתחילה.
גדר ההפרדה
הרשויות בישראל (וגם במקומות אחרים בעולם) מקימות רשת הגנה דקדקנית מאוד מפני אזרחיהן. הרשת זו מכונה "חוק". כן כן, בדיוק אותו החוק שכולנו מחויבים לציית לו. חוקים (המחוקקים בכנסת) וצווים הם הכלים שבאמצעותם שולטת הממשלה, והם כתובים כך שלא נבין אותם. יש שיאמרו שהחוקים כתובים כך כדי שלא נתערב יותר מדי בעבודתה של הממשלה. אחרים יטענו שהחוקים מרחיקים ביקורת "בזכות" היותם סתומים כל כך. אני חושב אחרת. אני חושב שהחוקים אינם מובנים (ולפיכך אינם טקסטים אפקטיביים) כי אף אחד לא נתן את דעתו על הבעיה כבר הרבה מאוד זמן.
כלומר, מישהו כן נתן את דעתו, אבל המישהו הזה (או בעצם, מישהם) הוא האמון על כתיבת החוקים ופירושם. עורכי דין ומשפטנים הם היחידים המצוידים בידע המקצועי הנדרש כדי להבין את החוקים ולפרשם. הגילדה המשפטית היתה אחת הגילדות החזקות בימי הביניים ואולי עוד קודם לכן, וגם בעת החדשה היא שומרת על המעמד היוקרתי הזה, והכל בזכות היכולת הנדירה שלה לקרוא את החוק ולפרש אותו.
לא פלא לפיכך, שהגילדה הזאת תעשה כל שביכולתה כדי להותיר את החוק בשפת סתרים שאינה ברורה לציבור הרחב. כל עוד החוק כתוב כך, לגילדה יש עדיין את כוחות העל המאפשרים קריאה ופירוש בכתבים הלא קדושים בעליל שמנפיקות המדינות, מה שמייצר לחברי הגילדה לא מעט פרנסה.
מי שקורא את הטענה הזו עלול להניח שאני, כמו רבים אחרים, ממש לא אוהב עורכי דין. זה בכלל לא נכון. עורכי דין הם אנשים ככל האנשים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים הרבה יותר. אין לי שום דבר נגדם. נגד השפה המשפטית הכתובה, מנגד, יש לי הרבה מאוד. בעצם, אני ממש לא סובל אותה, כי תפקידה להדיר ציבור שלם מקריאת החוק והבנתו.
וכאמור, אין מה לחפש אשמים. שפת החוק היא מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת, של גילדה חזקה וציבור אדיש. הגילדה כבר מזמן לא שמה לב שהיא כותבת ככה, והציבור לא תהה כבר הרבה מאוד זמן האם כך באמת צריכים להיות הדברים – וכך התקבעה השפה המשפטית הכתובה (והמזעזעת) כאחת שאין בלתה, כורח בל יגונה והדרך הנכונה לעשות את הדברים.
הגובה של השפה לעומת הגובה של עורך הדין
שפה משפטית היא שפה גבוהה יחסית, והמשלב שלה לאו דווקא נטוע ביומיום הישראלי. יכול להיות שהיו לזה סיבות טובות בימים שבהם השיבו את השפה לחיים, והיו בהם פחות עורכי דין, רובם בעלי השכלה גבוהה ורחבה.
היום יש בישראל בערך 50 אלף עורכי דין, אחד מתוך כל 157 אזרחים במדינה. מצד אחד זה טוב, שהרי זה אומר שיותר אנשים מסוגלים לקרוא חוקים ולפרש אותם. מאידך, זה גורם באורח בלתי נמנע לירידה מסוימת באיכותם של העוסקים במקצוע.
שוב אסייג ואומר שאני לא מתכוון לכתוב כאן שיש יותר מדי עורכי דין. זה פחות מעניין אותי. צריך לראות את זה כתוצאה אוטומטית של מיקומן של מיליוני אמהות יהודיות באותו מקום. אולי זה בכלל בלתי נמנע. מה שכן, מכיוון שהרמה הנדרשת להשלמת תואר במשפטים והשגת רשיון עריכת דין פוחתת עם השנים, והיות שהחינוך של היום – החל מגילאים צעירים מאוד – אינו מה שהיה פעם, הרי עורכי הדין של היום הם לא בהכרח ענקי הדור שהיו פעם.
50 אלף עורכי הדין האלה כותבים בשפה משפטית. ומכיוון שם מייצגים חתך מתרחב והולך של יכולות ורמות אנושיות, הרי שרמת הטקסטים המשפטיים שהם מסוגלים לנפק רק הולכת ופוחתת. והואיל והם עושים את זה ממילא בתוך הנעליים הלוחצות של ניב משפטי גבוה, מורכב ומסובך, התוצאה נוטה להיות מביכה הרבה יותר מדי פעמים.
וכך, לא רק החוק אלא גם התכתובת המשפטית בין המדינה לאזרח, בין ארגונים לאנשים, בין חברות ובכלל, הופכת עילגת יותר ויותר ככל שחולף הזמן. ובתוספת ה"ליתן", ה"הואיל ו" ויתר המילים שמשפטנים פשוט לא יכולים לכתוב בלעדיהן, השפה המשפטית הכתובה היא לא רק עילגת, אלא גם נלעגת.
עכשיו, אתם בפירוש יכולים לעצור כאן ולהעיר שזו הבעיה שלהם. שילמדו הם לכתוב או שיעברו לשפת בני אנוש. אתם צודקים, אבל הפתרון הזה מתעלם מהעובדה שהשפה שלהם היא הבעיה שלנו, כי ממנה נגזר החוק בישראל וגם כל התקשרות משפטית בין בני אדם, בין ספקים ללקוחות ועוד.
המעגל המרושע של הכתיבה המשפטית האיומה מקיף את כולנו. אנחנו לכודים יחד באי יכולתנו לקרוא ולהבין חוקים וחוזים, כללים והסכמים. ויותר ויותר, אנחנו תלויים באנשים שכותבים את כל הניירות האלה, שהופכים פחות פחות מובנים, פחות ופחות אפקטיביים.
בעיית החוזה
לפני די הרבה שנים, כשהתעניינתי בכתיבה אפקטיבית הרבה פחות, הייתי יועץ תקשורת. במסגרת העיסוק המרנין הזה הייתי מתקשר עם לקוחות בחוזה קבוע למדי. לא כתבתי אותו בעצמי. אפילו לא שכרתי לשם כך עורך דין. למען האמת, כשהתחלתי לעסוק בתחום ביקשתי מחבר, יועץ תקשורת ותיק יותר, את החוזה הסטנדרטי שלו – והעתקתי.
הלקוחות שלי היו חותמים סדרך כלל בלי יותר מדי עניינים. בכל זאת, כמה מורכב כבר יכול להיות חוזה כזה? לפיכך, כל העניין לא העסיק אותי בכלל רוב הזמן. עד שיום אחד קיבלתי טלפון מלקוח חדש, שעמו סיכמתי את תנאי ההתקשרות. הוא התקשר כמה שעות אחרי ששלחתי לו את החוזה.
"תגיד לי, צפריר," הוא אמר לי. "אתה קראת את החוזה הזה שלך? אתה מוצא חן בעיני ואני רוצה שנעבוד ביחד, אבל למה אתה שולח לי נייר כזה?" שאלתי אותו מה הבעיה, והוא הסביר: "כתוב פה בעיקר מה לא תעשה ועל מה אתה לא אחראי, ומה קורה במקרה באנחנו מסתכסכים. ואני לתומי חשבתי שאתה הולך להיות יועץ שלי, לא אחד שמתחמק מאחריות ופוגש אותי בבית משפט."
הלקוח החכם הזה, שאיתו דווקא עבדתי אחר כך במשך שנים ארוכות, נגע באחת הנקודות הכי מעניינות בחוזים בין בני אדם ובין ישויות משפטיות אחרות, כמו חברות וארגונים ממשלתיים: חוזים מנוסחים בדרך כלל כדי לתת מענה למקרה שבה מערכת יחסים נקלעת לאי הסכמה. או כמו שלקוח אחר שלי אמר לי פעם: "חוזים לא מעניינים אף אחד אם הכל דופק כמו שתכננו. אם אי פעם אלך לקרוא את החוזה אתך, זה שאומר שאנחנו בבעיה".
במילים אחרות, חוזים, שנכתבים על מנת להביא בני אדם וגופים עסקיים לכדי שיתוף פעולה, לא עוסקים בשיתוף הפעולה כמעט בכלל, וכן עוסקים בעיקר בהפרה של שיתוף הפעולה: שני גופים מתיישבים כדי לתעד את החתונה שלהם, ובחוזה כותבים על הגירושים. זה לא אפקטיבי. זה צועק לשמיים מרוב שזה לא אפקטיבי. כתיבה אפקטיבית מקרבת בין צדדים, וחוזים מתבצעים בין גופים ואנשים שמסכימים על דבר מה, ובמקום זה עסוקים רק באי ההסכמות. במקום לקרב, הם מרחיקים.
אני לא טוען שמסמך משפטי לא צריך לטפל במקרים של "מה יהיה אם" ושל הפרת ההסכם, אבל הדרך והשפה שבה נכתבים היום חוזים מכניסה מראש דם רע למסמך שלא היה נכתב אלמלא היה מבוסס על הסכמה. וזה ההיפך מאפקטיבי.
סיפור אחרון לעניין הזה: חבר שלי, איש עסקים ישראלי, פגש פעם בחו"ל מיליארדר, והשניים גילו להפתעתם עניין משותף בפעילות שהיתה מאוד קרובה לליבם. הם ישבו כל הלילה בשיחה חברית שהפכה לדין ודברים עסקי, וסיכמו להקים חברה משותפת. החבר שלי, מאושר, הבטיח שיועציו המשפטיים ינסחו חוזה כדי שהחברה תתחיל לפעול מיד. הוא שלח את החוזה אחרי יומיים.
ביום שבו הגיע החוזה למיליארדר, הוא התקשר לישראלי בכעס. "מה זה הנייר הזה ששלחת לי? חשבתי שמצאנו עניין משותף אמיתי ואתה מפגיז אותי כאן בכל מיני התניות משפטיות ואיומים בתביעות. קח את המסמך שלך ולך לכל הרוחות." הישראלי עוד ניסה להסביר לו שזה רק חוזה, שככה משפטנים מנסחים את המסמכים שלהם, שממילא אף אחד לא יסתכל על זה לעולם, שאפשר לנסח את החוזה מחדש. זה לא עזר לו. המיזם המשותף החלומי שלו עם המיליארדר נגנז, והכל בגלל מסמך משפטי.
ככה זה עם חוזים. הם אולי מיועדים לנסח הסכמות, אבל ברוב המקרים הם רשימת מכולת בסגנון "מה אני אעשה לך אם לא תעמוד בהסכמות שלנו". ובמקום לסייע לצדדים ולקרב ביניהם, הם עושים את ההיפך הגמור. תסכימו אתי שזה לא ממש אפקטיבי.
האזרח הקטן ובדידותו מול החוק
הכי קל להאשים את המשפטנים, כי הם הרי סוכני השיטה, אפילו כשבתשעים ותשעה מתוך מאה מקרים הם לא שמים לב לכך. אבל הם לא אשמים באמת. השיטה מייצרת אותם. השיטה של הכתיבה המשפטית, זו שאינה מותאמת לדור, היא האחראית לפער הבלתי נסבל שנוצר בינינו לבין הטקסטים שאמורים לסייע לנו להפוך לרקמה אנושית אחת.
מה שקורה בפועל כתוצאה מהשיטה הזו הוא בדידות נוראה של האזרח הקטן מול החוק. וככל שהאזרח משכיל פחות, כך הפער שעליו לסגור כדי לזכות בצדק גדול יותר, וגוברים הסיכויים שהוא לא יבין כיצד לסגור את הפער הזה. מצב הדברים הזה, כמו כל כך הרבה היבטים אחרים של החיים בעולם המודרני, מחזק את החזקים שמסוגלים לשכור סוכנים טובים ומחליש את החלשים, שכלל לא יודעים איפה להתחיל.
אפילו בבית הדין לתביעות קטנות, שאינו מאפשר שכירה של עורכי דין, כוחו של האזרח הקטן מוגבל להחריד בגלל הקושי להבין את המנגנון. כי אפילו כשהמדינה מייצרת מנגנונים שתפקידם להקל על האזרח הקטן, כמו בית המשפט לתביעות קטנות, היא עושה את זה בכלים הישנים והרעים שלה: השפה המשפטית, שמדירה את האזרח הקטן מהבנת זכויותיו.
כתב הוויתור שאף אחד לא קורא
מכירים את הריבוע הקטן בתחתית העמוד, שאתם צריכים לסמן שקראתם כשאתם מבצעים עסקה באינטרנט, או נרשמים לאתר חדש? יש לו כל מיני שמות: "תנאי העסקה", "כתב ויתור", "disclaimer", בטח יש עוד שמות ששכחתי. כמה מכם קוראים את התנאים האלה לפני שהם מסמנים שקראו?
בדקתי את התשובה לשאלה הזו. סקר שנערך ב-2011 באנגליה מלמד שרק שבעה אחוזים מהאנשים שמסמנים את ה"וי" בריבוע אכן קוראים את תנאי העסקאות. ולהזכירכם, מדובר בבריטים, אנשים סבלניים מאיתנו בהרבה. למען הסדר הטוב, סביר מאוד להניח שגם הם משקרים. שבעה אחוזים זה הרבה מאוד. סקרים אחרים מצביעים על מספרים נמוכים בהרבה. אם חמישה מתוך מאה אנשים שמסמנים שקראו את תנאי העסקה אכן עשו כן – המצב עוד טוב יחסית.
אגב, מעניין לקרוא דיונים בין מתרגמים על איך צריך לתרגם את המונח disclaimer. יש בדיון שכזה שנערך בבלוג המתרגמים והעורכים של האתר תפוז לא מעט הצעות כגון "אי נשיאה באחריות", "פטור מאחריות", "הסרת אחריות". מפתיע לגלות כמה חברות עסקיות מחתימות אתכם על מסמך שבו הן טוענות קבל עם ואינטרנט שהן לא אחראיות.
אבל לגופו של עניין, הסוגיה החשובה במקרה הזה היא שכמעט אף אחד לא קורא את המסמכים האלה. ולמה אף אחד לא קורא אותם? כי הם לא קריאים. הם ארוכים, הם מפורטים, הם לא מובנים, הם רצופים ביטויים משפטיים סתומים. אי אפשר לקרוא את הזבל הזה. הייתי מתנצל בפני כותבי המסמכים האלה, אבל הם לא מתנצלים בפני.
כמובן, מסמך שאיש אינו קורא הוא מסמך לא אפקטיבי. יש שיטענו שהמסמכים המשפטיים האלה מנוסחים בדיוק על מנת למנוע מאיתנו לקרוא אותם. אני מעדיף להימנע מההאשמות האלה. אבל המסמכים האלה הם עוד הוכחה ניצחת לאקט ההרחקה בין אנשים וגופים שמבצע הנייר המשפטי. ואם אף אחד לא יכול לקרוא את זה, אז הבעיה היא לא בקוראים – אלא במי שכותב את המסמכים הללו.
באופן לא כל כך מפתיע, אם אי פעם תיקלעו לסכסוך משפטי עם ספקי שירות, הם מיד יציינו שחתמתם על המסמך, חתימה שמעידה כי "קראתם והבנתם". אז נכון, האשם הוא במי שכתב את המסמך – אבל הנפגעים הם אנחנו.
איך אפשר לשנות את זה?
החוק
כדי לשנות את המצב שבו החוק מדיר את האזרח מקריאתו, צריך לכתוב חוקים קריאים וברורים. אז נכון, אי אפשר להימנע מסל הסייגים שמאפיין חוקים, כי זה חלק מהמהות שלהם. ועדיין, כתיבה ברורה של כותרת החוק ומטרת החוק, מה שנעשה היום בלשון לא קומוניקטיבית, תשנה מן הקצה אל הקצה את היכולת של האדם הסביר לקרוא את החוק ולהבין אותו. גם את רשימות הסייגים המאפיינות את החוק אפשר וצריך לכתוב אחרת, בשפה משפטית פחות וברורה יותר.
ככלל, יש לקחת את השפה המשפטית המכובסת, שכבר אינה רלוונטית וספק אם אי פעם היתה יפה, ולהפוך אותה לשפה של בני אדם. זו לא צריכה להיות שפת רחוב, אלא עברית סטנדרטית שאינה גבוהה ואינה נמוכה, ושמובנת לבוגר הסביר של בית הספר הישראלי. עם כל הכבוד לעורכי דין, אין סיבה שאדם יידרש להם כדי להיות מסוגל לקרוא את החוקים שלהם הוא צריך לציית.
ואם אי מי נזעק אי שם, כדי להגן על השפה המשפטית הגבוהה והמקודשת, הוא עושה את זה מאחת משתי סיבות: האחת, הוא מנסה לייצר המשך של הדרה של הציבור מזכותו להבין את מערך החוק עליו מתבסס מארג החיים בארץ הזו; והשנייה, הוא לא מבין שהשפה הזו מדירה את הציבור. שתי הסיבות האלו, לטעמי, אינן ראויות מספיק להמשך קיום הנוהג הנפסד של הכתיבה המשפטית.
החוזה
מאותן סיבות בדיוק, כדאי מאוד להעביר את החוזה הסטנדרטי לשפת בני האדם. למשפטן הרי לא תהיה פחות עבודה. הוא עדיין יידרש כדי לתווך בין גופי ואנשים, אבל הוא יעשה את זה בשפה שתהיה מובנת יותר ללקוחותיו. במקביל, הוא יידרש לשפה שאינה השפה שלו, מה שיוביל בהכרח להרבה פחות עורכי דין המביכים את עצמם בפומבי במסמכים שראוי היה אם לא היו נכתבים מעולם.
ואשר לטון של החוזים האלה: עורכי דין, במיוחד המסחריים והמכובדים שבהם, אוהבים לקרוא לעצמם "מאפשרים". הם אוהבים לטעון ש"אנחנו כאן כדי לסייע לצדדים להגיע להסכמות". כל עוד הם ינסחו את ההסכמות בדרך של "הסיבות לכסאח והעונשים במקרים של כסאח", הם ייוותרו "מאפשרים" רק בעיני עצמם.
מסמך הסכמות, מוטב שיבטא קודם כל (ואם יש צורך בכך, גם באריכות) את ההסכמות, את העניין ההדדי ואת השותפות. רק אחרי שאלה הושגו במלואם, יש לכתוב את תסריטי ההפרה והסנקציות בגין ההפרה הזאת, ואת אלה כדאי לכתוב בטון נמוך ככל האפשר.
וכן, מדובר באמנות של ממש, מורכבת ומתוחכמת מהדרך הנוכחית שבה עורכי הדין כותבים חוזים. אבל סוד האפקטיביות העומד בבסיס הדברים הוא הפשוט שבפשוטים: הסכמים באים לבטא את המשותף ולאפשר קירוב ושיתוף פעולה. אם המסמכים האלה הם מסמכי קירוב ושיתוף הם אפקטיביים. אם הם מסמכי מדון, סנקציות וקנסות – הם בדיוק ההיפך. אם המסמכים האלה מובנים בקלות לשני הצדדים (גם ללא עזרת עורכי הדין!) הם טובים ואפקטיביים. אם בכל סעיף שני עורך הדין נקרא אל הטלפון, הרי שהמסמך שלו רע ואינו אפקטיבי.
