"הייתי בודד יותר מניצול שאונייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מן קול משונה. הקול אמר: "בבקשה, צייר לי כבשה!" "מה?!" "צייר לי כבשה…" קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש… זה היה הנסיך הקטן."
(אנטואן דה סאנט אכזופרי, הנסיך הקטן)
עם שקיעת השמש, אנחנו מתכנסות כולנו.
שמונה בנות, ששנים רבות לא נפגשו ועכשיו עתידות לבלות שבת שלמה יחד.
יולי מתחתנת וכיאה למסורת, אנחנו עורכות לה שבת כלה.
חבורה מצומצמת של חברותיה הטובות ביותר,
שכאשר מחברים אותן יחד אין ביניהן שום קשר.
ממרחק השנים, ניתן לראות בחדות את שינויי הזמן.
האחת עם מכנסונים קצרים וגופיה, השניה עם כיסוי ראש וילד
השלישית לאחר תאונת דרכים קשה וכן הלאה,
בנות שנתלשו משגרת חייהם לחגוג את הרגע המאושר בחייה של יולי.
השבת מתחילה כהרגלה, שיחות על אה ועל דה,
סעודת שבת, משחקים ואווירה קלילה ורגועה.
כאשר באחד המשחקים, השיחה מתחילה להתגלגל לתקופת הילדות.
הזכרונות קופצים, בדיחות עולות והסיפורים מתעופפים.
ואז זה קורה.
אני לא זוכרת איך בדיוק השיחה הזו מתחילה,
אני רק זוכרת את רלי אומרת "אצלנו? אצלנו בחיים לא היה חרם"
הצחוק שמתפרץ לי וליולי מהפה משתיק את כולן.
הן מסתכלות עלינו ואני אומרת:
"לפעמים אני תוהה לעצמי אולי היה עדיף שיתרחש פה חרם.
אז אולי דברים היו מבעבעים מעל פני השטח. מורות והורים היו שמים לב.
אצלנו? אצלנו התרחשו דברים הרבה יותר גרועים מחרם."
כמו קדרה רותחת שביעבעה שנים על אש קטנה.
מתחילה שיחה שאת עוצמתה אני לא יכולה לתאר במילים.
שיחה על דברים קשים מאוד שהוכחשו, הוסתרו וטואטאו מתחת לשטיח.
אבל למרות הקושי, מתנהלת ברוגע, בחום, בהכלה ובאהבה עצומה.
מכל עבר עולות התוודויות וסיפורים כנים של בנות.
כאב, צער וקלקולים שמלווים עד היום.
רלי ודידי מי שהיו בין החבורה "הפוגעת",
מתחילות להבין מה הן וחברותיהן עוללו בילדותן.
בשלב מסויים, גם אני מצטרפת וחושפת דברים שלא העזתי לדבר עליהם.
בטח לא בפני הבנות האלה: שלעולם לא יחזירו לי את העבר בחזרה.
שמעולם לא יבינו מה הייתי צריכה, כדי למצוא בעצמי שמץ של טוב.
שלא ידעו מה זה לקום בבוקר ולהרגיש הכי מכוערת בעולם- מבפנים ומבחוץ.
שלא יודעות כמה דמעות הזלתי לכרית בדממת הלילה.
שלא חשבו לרגע, שהן מחקו את טוקסי ורמסו אותה.
שלא מבינות כמה נזקים, אני גוררת אחרי עד היום כאדם בוגר,
כמה מגננות.. כמה מחסומים.. כמה שתיקות…
אז כן, הן לא יבינו. אבל משהו בשיחה הזו שונה כל כך.
הוא מבהיר, הוא מנקה, הוא נותן לי מקום.
וכשאחת הבנות אומרת את המשפט הבא, אני חוטפת בום:
"כל כך רציתי להשתלב. ומצאתי את עצמי נזרקת לשולים.
מסתובבת עם בנות מוזרות. יושבת בערבי שבת ועושה שטויות מזעזעות.
כל זה רק כי רציתי יחס, רציתי להיות חלק."
פתאום אני רואה עוד התמודדות, של ילדה שגדלה יחד איתי
ומרוב שהייתי עסוקה בלהלחם על עצמי, בכלל לא ראיתי את הסבל שלה.
אחר כך בהמשך השיחה היא פונה אלי.
"טוקסי, את עברת דברים אחרים ממני, חווית חוויות אחרות
ואולי אנחנו אנשים שונים ומה שאגיד עכשיו לא קשור.
אבל אני מרגישה שאת מדברת, מתוך כעס ואת צריכה להבין,
כמו שאני הבנתי כבר מזמן, שכשאת כועסת, את פוגעת בעצמך..
הן את החיים שלהן חיות בטוב ושמחה. הכעס פוגע בך. תלמדי לשחרר"
מכל עבר עולות התגובות של החברות:
"אנחנו לא מרגישות כעס, אנחנו מרגישות כאב אמיתי. אין שם בכלל כעס"
אני יושבת שם ורוצה להגיד להם שאני מרגישה הכל.
שיש כעס ויש כאב וזה שטוקסי גדלה, לא אומר שאין בה את הילדה הכואבת.
שיש חוויות חיים שאומנם מעצבות והופכות לאדם רגיש ואכפתי,
אבל גם שורטות שריטות עמוקות ושורפות עם כל נגיעה.
הנציגות מהצד "הנפגע", חושפות דברים מדהימים
והנציגות מהצד "הפוגע" יושבות ופעם ראשונה בחיים מקשיבות ומכילות בלי להתגונן.
והכנות רק הולכת וגדלה: שוש מספרת על התאונה, השיקום, הבדידות והפחד.
ורלי מספרת על האובדן הגדול והמוות שהתרחש בחייה לאחרונה.
כולן חשופות עד הפנים שלהן.
יש שם קסם שנמשך ונמשך לתוך הלילה
וכשהוא מסתיים, רלי נושמת עמוק ואומרת
"מרגיש לי שעברתי את יום כיפור רק עכשיו.
כאילו אני יכולה לנשום נשימות הקלה ממקום אחר, שקט יותר."
אחר כך, בשקט של הלילה, שוש שואלת אותי בשקט:
"טוקס סלחת לי אי פעם?
ואני עונה לה: "לשוש הילדה, לא קל לי לסלוח, אולי גם זה יבוא.
אבל היא אדם אחר שכיום אני לא מכירה.
אותך, את שוש של היום אני אוהבת מאוד והיא חברה שאני מעריכה
ואין בי שום כעס כלפיה."
סבתא שלי, שהיא כמו אמא שלי וגידלה אותי במקביל לאמא,
במצב ממש ממש לא טוב.
יש בי דאגה עצומה אליה ובמקביל עומס עצום שנפל עלי עם מצבה
(הרבה ממשק הבית, במקביל ללימודים והעבודה החדשה)
ואני מאוד רוצה לכתוב על כל זה אבל המילים לא יוצאות.
מחר היא עוברת ניתוח גדול ורציתי לכתוב את זה, למרות המגילה למעלה.
אני דואגת לה כמו דאגה לאמא (להבדיל,שתהיה בריאה),
כי הקשר שלי אתה די מקביל וזה משהו שאנשים לא מבינים-
כי לרוב האנשים סבתא שלהם, היא רק סבתא…
*אחד השירים שהכי דיברו אלי לאחרונה ומלווים אותי בתקופה הזו המון.
תרגום וביצוע אדיר לשיר של לאונרד כהן.
"הייתי בודד יותר מניצול שאונייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מן קול משונה. הקול אמר: "בבקשה, צייר לי כבשה!" "מה?!" "צייר לי כבשה…" קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש… זה היה הנסיך הקטן."
(אנטואן דה סאנט אכזופרי, הנסיך הקטן)
השעון המעורר מצלצל ואני פותחת את העיניים,
אני מתפללת, מתקלחת שותה קפה ויוצאת לדרך.
בשמים הירח עדיין שט לו וסביבו נקודות של אור והכל שקט.
אני מרגישה כמין מתגנבת/בורחת,
או כמרקו קטנה לבד בחושך הגדול הזה עם התיק הקטן על הגב.
רק כשאני על האוטובוס שכבר מזמן שט לדרכו,
אני מתחילה לראות את פס האור שעולה לו.
השעות רצות, אני לבד רוב היום מנסה לשחות.
סביבי כולם גדולים כל כך רחוקים מלהיות בני גילי,
או צעירים בהרבה שאני בקושי נפגשת איתם.
מוצאת את עצמי יושבת לצהרים עם שותפה לקבוצה בת 50.
אני היחידה בתוכנית שלי, שייכת- לא שייכת למקום.
ופתאום אני מבינה, שגם מה שחשבתי כאזור אליו אני שייכת, כבר אינו כזה.
הצוות נחמד ואכפתי בצורה שאני לא רגילה לה,
כשהיא שומעת על הנסיעה הארוכה שאני עושה כדי להגיע ללימודים
היא מזדעקת "למה את לא במעונות????"
אני מסבירה לה מה קרה והיא עונה:
"אני מסדרת לך מקום לישון בו, את צריכה רק לילה אחד"
יום אח"כ היא כבר מעדכת אותי שהיא הלכה ישר להנהלה
וכנראה יסדרו לי מקום ללילה אחד.
אני מרגישה את זה הולך ומתפתח, נצבר בתוכי.
אם מישהו ישאל, אני כמעט יכולה להצביע
על המקום המדוייק שבו הגוש הזה יושב עלי, לוחץ על הלב.
אבל אני לוקחת הכל סוגרת את הפה, בולעת ושותקת…
השבועות האחרונים עמוסים.
לפני ראש השנה סבתא נסעה ושם נפלה ושברה את הירך.
מיידית כל תפקידי הבית, שבמהלך השנים היו תחת חסותה, עברו להיות תחתי.
מה שכולל בין היתר כביסות, גיהוצים ובישולים.
מעבר לזה אני מוצאת את עצמי מטיילת בין מחלקות בתי חולים ושיקומים למיניהם.
כשבין לבין לוקחת את הבנדוד הקטן תחת חסותי,
כדי לתת לדוד שלי ואמא שלי זמן לארגן את כל הבירוקרטיה הנצרכת.
במקביל, התחלתי לעבוד במקום חדש, ומה שנראה בתחילה
כעבודה שקטה וצדדית, הפך להיות בלאגן אחד שלם,
שאני מנסה לשחות בתוכו ולהבין אם נכון לקום וללכת
או שזה רק ההתחלה ואני צריכה לחכות לזרם שיתחיל לזרום סדיר.
למזלי הלימודים נדחו ואותם אתחיל בסוף רק אחרי סוכות.
ובנוסף להכל אנחנו רצים בין האזכרות לבין בניית הסוכה.
אבל בתוך כל זה אני יכולה לשחות,
אני יכולה לאגור כוחות ולתת מעצמי כמה שיכולה.
הבעיה היא שבמקביל, התחלתי לספוג ביקורת מכל כך הרבה כיוונים.
וחלק מהאנשים אפילו לא שמים לב שמבקרים.
אני בולעת וסופגת ובולעת וסופגת..
שומעת ולוקחת על עצמי את הדרוש תיקון..
אבל אין לי איפה לשפוך ואיפה לספר
ושם בפנים כנראה יש גבול ליכולת הספיגה
ולפעמים פשוט מתחשק לי לקבל חיבוק וזהו לא לשמוע יותר מזה.
בערב חג, אני קמה בבוקר ובראש רצות לי כל המשימות שעוד נדרשות ממני
אני מוציאה את הבשר מהמקפיא להפשרה
מקלפת ערמות של ירקות. מכניסה לתנור מה שנדרש ובמקביל
"באמת היה חודש מיוחד אני חושב לעצמי. בעוד כמה שעות אעמוד בתפילת כל נדרי
ואשחרר באחת את כל מה שהיה, אתיר את כל הנדרים שקשרתי בהם נפשי
אנתק עצמי מכל החבלים המחוספסים המסבכים.
ובין טבילה לטבילה שוב אני עובר במעי אמו."
(מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף)
בערב יום כיפור, אני חוגגת 26 שנים ליום בו נולדתי.
השנה החלטתי לנסות לצאת מבאסת היומולדת
הקבועה שאני רגילה לה (כן, כן פרצי בכי וערימות של טישו),
ולנסות לאמץ רעיון חמוד שראיתי בפייסבוק:
לכתוב לכם קוראי הבלוג שלי 26 עובדות (לא חשובות לכם)
על חיי שלא ידעתם (או שכן אבל תזרמו).
נצא לדרך 🙂
1. כשאמא שלי היתה בהריון איתי, זיהו בלב שלי בעיה חמורה והוחלט על ניתוח עוברי בזמן ההריון. בסופו של דבר, בנס גדול, לא התקיים הניתוח למורת רוחם של הרופאים, ואני נולדתי עם רשרוש קל בלב ותו לא.
2. כשנולדתי קראו לי בשני שמות. השם הראשון לזכר סבתא רבא שלי והשם השני כתוספת.
שמונה שעות אח"כ, בגלל רצף סיפורים מוזרים, החליפו לי בין השם הראשון לשני בו אני נקראת עד היום.*בשם השני אגב, אני לא משתמשת מלבד פעם בחודש.
3. אני בת אחרי שישה בנים (ואחות מתחתי). כשאחי הבכור בן 42.
4. אחד הדברים שלא רציתי בהם היה שאבא שלי ימצא את הבלוג הזה. לפני שבוע הדבר התממש בטעות, וגיליתי שהדברים פחות מפחידים לאחר מעשה, כשהבנתי שהוא לא נכנס לכאן ומכבד. (ואולי עוד ארחיב על כך)
5. אני אוהבת קפה נמס של עלית ופחות את הקפה גרגירים והכי שונאת שמוסיפים שוקולית לקפה 😉
6. אני דודה ל24(טפו חמסה, חמסה)זאטוטים (שחלקם כבר מזמן לא זאטוטים, הגדולה בת 17 וחצי)
7.הדבר האהוב עלי זה שיחות נפש של שעות. לא צריכה יותר מזה ורק מחפשת אנשים שרוצים לדבר.
8. אני חושבת שאני טובה בלקרוא אנשים ולהבין בהם דברים שנראים לאחרים לא ברורים.
ואני יודעת להכיל אחרים במקומות שאחרים לא מכילים אותם אבל פחות את עצמי.
9. בתחילת הבלוג עוד היו לי טעויות באותיות אית"ן,
שמשומה למרות שידעתי שהן טעויות התעקשתי להמשיך עם זה.
10. בפתק מהילדות שמצאתי לפני שנה, על מה אהיה כשאהיה בת 25 היה כתוב:
"בגיל 25 אהיה נשואה+ 3, אשת היי טק וכלב. לא ברור על מה הייתי כשהפתק נכתב 😉
11. ואם כבר בזה עסקינן, מעולם לא עישנתי או השתכרתי ואפילו לא קירבתי סיגריה לפה שלי.
12. כשהייתי בת 5 הגננת קראה לאמא שלי בדחיפות וביקשה ממנה לרשום אותי לחוג ציור.
אני עזבתי את החוג בבכי אחרי השיעור הראשון, ומאז מעולם לא למדתי ציור בצורה מסודרת.
(מה שאני מקווה שישתנה השנה בעז"ה)
13. לא הרבה אנשים נכנסים לי ללב, אבל מי שנכנס כנראה שלא יצא משם לעולם
גם אם הוא חושב שכבר מזמן זה קרה. אלה אגב האנשים שגם הכי יכולים לפגוע בי.
14. כשהייתי קטנה חברות שלי עשו מסיבת הפתעה לחברה שנולדה יום אחרי.
במהלך המסיבה הן נזכרו שגם לי הייתה יומולדת וניסו לארגן אחת מהר. כשהגעתי הביתה
חיכה לי שלט שהיה כתוב בו "חשבת ששכחנו אותך?" ומלא בלונים שחורים בסלון.
15. את רוב 4 שנותי הראשונות ההורים שלי תיעדו במצלמת ווידאו.
כך שבבית יש לי 3 מגירות עם קלטות ווידאו מתועדות מהחיים.
16. לישרא הגעתי בטעות, אבל מאז הספקתי: להסתיר את כל תחילת הבלוג שלי,
לפתוח בו עוד שני בלוגים שלא פעילים כי אין על האחד הזה,
לדבר שיחות עמוקות עם למעלה מ30 בלוגרים/יות ולהפגש עם אחד.
17. הספר האהוב עלי הוא שני ירחים- כי בעיני הוא די משקף את החיים שלנו:
מעוור את האדם לדברים שרשומים לו מול העיניים ובגלל העלילה הוא מעדיף להתעלם מהם.
בקריאה שניה אי אפשר שלא להתעלם.
18. אני שונאת דגדוגים, זה מכאיב לי ואני בנאדם שמשומה נראה לאנשים לגיטימי לבוא ולדגדג אותו. במשפחה שלי זה השעשוע כדי לעצבן אותי.
19. כששואלים אותי מה העדה שלי אני מתבלבלת- רבע טורקיה, רבע הונגריה, רבע פולניה
רבע אוקראינית, כשאיפשהו בסוף הכל מגיע לצרפת. והשבוע בכלל שאלו אותי אם אני תימניה.
20. בחיים לא טעמתי את האוכל של אמא שלי. סבתא שלי היא האישה המבשלת אצלנו בבית.
21. בגלל שאני מציירת, אנשים תמיד מבקשים ממני לאפר אותם,
אבל האמת היא שאין לי מושג איך עושים את זה ותעיד על כך החברה היחידה שהתנסתה.
22. כשאני מגיעה לארומה, הם אף פעם לא יודעים לאיית את השם שלי- אז אני אומרת שקוראים לי טל.
23. שני הסבים שלי נפטרו בסביבות היומולדת שלי. אחד שלושה ימים אחרי שנולדתי ואחד ביום כיפור לפני שלוש שנים. עוד סיבה שיומולדת זו "סיבה למסיבה" אצלי
24. אני תמיד קודם כותבת את הפוסטים ואז מצמידה ציטוט, כשלרוב (לא תמיד), זה מספרים שקראתי או קוראת באותו זמן. (תשובה לשאלת הרבה מאוד בלוגרים)
25. לפעמים אני מרגישה כאילו הגיל המנטלי שלי הוא שנתיים פחות ולפעמים אני מרגישה זקנה שנולדה הרבה אחרי תקופתה. אני שונאת מסיבות והמוניות ומעדיפה לשבת לשיחה טובה בבית ומצד שני חולה על סוכריות וסרטים מצויירים.
26. אני שונאת ערים, חושבת שזה מוטציה לא טבעית והולכת בהן לאיבוד מכל הבחינות.
אוהבת מרחבים שקט וחופש נפשי.
זהו עד כאן העובדות לשנה זו ואולי זה יהפך למסורת.
ואיחולים לשנה הבאה, שבעז"ה אמצא את המקום שלי מכל הבחינות: זוגיות, לימודים עבודה
ובכלל התקדמות בדרך שלי… לא אפחד לעשות צעדים, אדע לדבר את עצמי,
אמצא עוד חברים מקסימים כמו שמצאתי השנה ובעיקר אקשיב תמיד ללב שלי.
שתהיה גמר חתימה טובה לכולם
ומעבר לזה, סליחה אמיתית וכנה מכל אחד ואחת מכם.
ואנצל את ההזדמנות להגיד, שאם יש פה מישהו שנפגע ממני בפן האישי
