הדחת יעלון ומינוי ליברמן: נתניהו חותר לגמד את הצבא כדי לשמר את שלטונו

אפילו במונחי הפוליטיקה הישראלית חסרת הבושה, המוסר והמוסרות, היום שהחל בדיבורים על ועידת שלום אזורית בניהולו של בוז'י הרצוג והסתיים בהצעה למנות את הבריון השכונתי, אביגדור ליברמן, לשר הביטחון, היה מהמוטרפים והבלתי צפויים. להדחתו של משה (בוגי) יעלון ממשרדו בקריה בתל אביב, יכול להיות רק הסבר הגיוני אחד: חששו הגובר של בנימין נתניהו מהציר הדמיוני יעלון־אייזנקוט־גולן ויתר אלופי המטה הכללי שמשמיעים איש־איש בתורו ובסגנונו, קולות שפויים, דמוקרטיים וערכיים, שבלשכת רה"מ ובמעון הרשמי נתפסים כאיום, התרסה וקריאת תיגר על שלטון המשפחה הקיסרית.

יעלון אינו מהווה איום פוליטי אמיתי על נתניהו; כוחו במפלגה לא רב, וממילא כבר נקבע שמועמד הליכוד בבחירות הבאות הוא יו"ר המפלגה דהיום. אבל הפיכתו לגיבור התקשורת, השפה המשותפת בינו לבין מפקדי הצבא ועמידתם מולו בפרשת החייל אלאור אזריה ויאיר גולן, די בהם היה כדי לחרוץ את גורלו.

נתניהו חיפש איש חזק, עם נבוט, שיעשה סדר, שיקרא לסדר, שיטיל אימה ויזרע פחד בקרב האלופים. עד לפני כחודש נתניהו גילה עיקשות נחרצת בסירובו למנות את גדול שונאיו, משמיציו ומגדפיו במערכת הפוליטית בישראל לתפקיד שיותר מכל משרה ממשלתית אחרת דורש אחריות, שיקול דעת, מתינות ואמון הדדי מוחלט ביחסי העבודה מול ראש הממשלה.

עוד על המגעים להרחבת הקואליציה: מאחורי הקלעים: כך ניסו טוני בלייר, א-סיסי וקרי להכניס את המחנה הציוני לממשלה | הרצוג במתקפה על יחימוביץ': "היא תהיה חתומה על מינוי ליברמן לשר הביטחון" | נתניהו הציע לליברמן את תיקי הביטחון והקליטה; נוטה להציע ליעלון את החוץ

התזת ראשו של יעלון, אחד משרי הביטחון המרשימים והמוערכים ביותר שכיהנו כאן לטובת ליברמן ("האיש שאין לו כישורים להיות פרשן צבאי", כלשון נתניהו אך לפני כמה שבועות), מעידה כאלף עדים על מה שבאמת עומד כיום בראש מעייניו של ראש הממשלה: גימוד וריסון המערכת הצבאית, במטרה לשמר את שלטונו. לשם כך כל האמצעים כשרים: גם הפקרת הביטחון, גם יריקה בפרצופו של הנשיא המצרי שנתניהו מתפאר ביחסיהם הקרובים, גם ערעור השקט היחסי, השברירי והנזיל בחבית חומר הנפץ שהיא הגדה על ידי השלכת גפרור בוער בדמותו של ליברמן לקרבה.

עד תמול־שלשום הוא הסביר לראשי מפלגות הקואליציה שלו, כי הוא חייב, פשוט חייב, את הרצוג בממשלה כמלבין ומרכך וסנגור, לקראת הימים הנוראים בין ה–8 בנובמבר ל–20 בינואר 2017, שטח ההפקר שבין הבחירות בארה"ב לכניסת הנשיא החדש לתפקידו. ההערכה בישראל שאז, אובמה, משוחרר מאימת הבוחר, ייזום שורת צעדים מדיניים קטסטרופליים לישראל. "ליברמן שונא אותי, משמיץ אותי, הוא איש מסוכן, הוא לא רואה בעיניים", נימק נתניהו באוזני שותפיו את המו"מ הממושך שהוא קיים עם הרצוג. זה נשמע להם סביר, הגיוני, כורח בל יגונה. ולפתע, ככה סתם, בתוך שעות, בוז'י אאוט ואיווט אין.

אל ראש הממשלה הזה שאין דבר קדוש עבורו זולת השלטון, בוז'י הרצוג חתר ללא לאות להצטרף. עד שהדלת לא הוטחה בפרצופו ועד שמישהו מתוך הבית לא צעק לעברו: "ותישאר בחוץ!" הוא לא ויתר. כמוכה אמוק, כרוכל המחזר על הפתחים, הוא התדפק על ויטרינת הזכוכית מחוץ ללשכתו של נתניהו, מנסה לקושש "הישגים" שספק אם היו.

מסיבת העיתונאים שכינס הערב היתה מופת לבריחה מאחריות תוך הטלת האשם בכישלון במתנגדיו במפלגה, בראשות שלי יחימוביץ'. בתחילת דבריו הערב הרצוג טען כי הוא זה שסיים את המו"מ עם נתניהו בגלל סירובו של האחרון להעלות על הכתב את ויתוריו המפליגים כביכול בנושא המדיני בעיקר.

באותו אסימון, הוא טען שיחימוביץ', במתקפתה "גסת הרוח, האלימה והמופקרת" עליו היא שתישא באחריות למינויו של ליברמן לשר הביטחון ולמסע "המלחמה והלוויות" שהמינוי צפוי להמיט על ישראל. את זה עוד נראה. בינתיים, מסתמן שההלוויה הראשונה תהיה של הקריירה הפוליטית הקורסת של יו"ר העבודה שאת ממדי הנזק שהוא גרם למפלגתו בשבוע החולף, קשה להעריך כעת. לעתים נדירות קורה שאישיות פוליטית בכירה, שעד כה מהלכיה התאפיינו בשום־שכל ותבונה, מבצעת לעצמה חרקירי מפואר שכזה. ביזיון מהדהד כזה לא זכור כאן. אולי בצל האירועים דרוש שינוי דקדוקי למילה הוותיקה: מעתה, אמור ביז'יון.

מה לעזאזל הרצוג חשב לעצמו: שנתניהו, מנהיג מחנה הימין, הפוליטיקאי הכי מפלג, מסית ומשסה ציבור בציבור (חוץ מליברמן), שרומס ברגל גסה כל גילוי של נורמות שלטוניות, יהפוך לפתע את עורו ויאפשר לו, לבוז'י, לשנות סדרי עולם? אפילו שותפו של יו"ר המחנ"צ לסאגת הרחבת הממשלה, יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הבין היום שמהחתונה הזו טוב לא ייצא. אחה"צ, חמש דקות לפני שהרצוג הודיע על "השעיית" השיחות עם נתניהו עד שהעניינים עם ליברמן לא יתבהרו, ניסנקורן שיגר הודעה לעיתונות שבה ציין כי לטעמו, אין עוד סיבה להמשיך במו"מ. הוא נטש את הרצוג פצוע ומדמם בשטח.

הפרשנות המלאה ביום שישי ב"הארץ"