אסף הראל לראשות עיריית תל־אביב-יפו

הולכי רגל IN - מכוניות OUT

מצב התחבורה בעיר נמצא בשפל של כל הזמנים. המדרכות הפכו לשטח מסוכן, מספר המכוניות עולה מדי שנה, לא נעשתה היערכות אמיתית לעבודות התשתית של הרכבת הקלה, אין מספיק שבילי אופניים או נתיבי תחבורה ציבורית, העיר אומרת ״כן״ לכל סוגי התחבורה והמרחב מתמלא בתאונות, פקקים, פציעות ולעיתים אף מוות - הכל כי אין לעיר מדיניות תחבורה! הגיע הזמן לסדר עדיפויות ברור - הולכי הרגל במקום הראשון. זו לא עיר של מכוניות אלא עיר של אנשים. המדרכות חייבות להיות מקום בטוח לילדים, מבוגרים והולכי רגל. חייבים להקצות יותר מקום לשבילי אופניים - ואת זה אפשר לעשות רק על חשבון כבישים וחניות של מכוניות פרטיות, שצריכות לחנות מחוץ למרכז. חולדאי מדבר על זה, אבל במשך 20 שנים לא היה לו את האומץ להוציא את המכוניות ממרכז העיר.

כמובן שתהליך כזה צריך להיעשות תוך יצירת תשתית של תחבורה ציבורית איכותית - מיניבוסים חכמים, via, קווי אוטובוס, קיימות שלל תוכניות מצויינות שפשוט צריך לבצע. במקביל, העירייה צריכה לאמץ מדיניות שנותנת עדיפות לכלי רכב של תושבי העיר על פני אלו שבאים מבחוץ (אגרת גודש / אגרה לנוסע בודד במכונית) ולהגדיל את מספר החניונים בכניסה לעיר, שם יוכלו תושבי העיר לחנות בחינם. התנועה בין המרכז לחניונים תוכל להתבצע ע״י שאטלים חשמליים חינמיים שיפעלו בתדירות גבוהה.

[צילום: יהל גלילי]

לא החצר האחורית של תל אביב

האוכלוסיה הערבית ביפו מצטמצמת מדי שנה. תל אביב דוחקת אותה בעקביות מחוץ לגבולות העיר, ובכך מאבדת את הרב תרבותיות וההטרוגניות שמאפיינות ערים בינלאומיות. התשתיות ביפו היו ונותרו מוזנחות, הביוב, המדרכות, הצמחייה - כולם מופקרים ולא מטופלים. עבודות התשתית של הרכבת התחתית מאיימות לרסק את העסקים בשדרות ירושלים, ותכנית התחבורה הציבורית שמקדם ראש העיר (בניגוד לדעת אנשי המקצוע במשרד התחבורה) תעביר את האוטובוסים לרחוב שלבים ותכריח את תושבי המקום לנסוע במכוניות או להחליף מספר קווים כדי לצאת מהשכונה. הגיע הזמן להפסיק להתייחס ליפו כאל החצר האחורית של תל אביב, יש לבנות דיור בר השגה לאוכלוסיה המקומית הערבית, להגן על העסקים הקטנים בשדרות ירושלים, לעודד יזמות חברתית שתחזק את המקום ולאפשר תחבורה ציבורית מכל רחבי העיר.

איחוד העיר ויצירת רצף אורבני מזרח-מרכז-צפון

גבולה המזרחי של תל אביב יפו אינו איילון! גבולה הצפוני של העיר אינו הירקון! למרות זאת, הם נתפסים ככאלה אצל מרבית התושבים, כיוון שבשני המקרים המרחב העירוני המאפשר הליכה רגלית נעימה נקטע ע״י כבישים מהירים. דימוי של שכונות ״פריפריה״ נוצר ברגע שחייבים אוטו כדי להגיע למרכז. על מנת להתגבר על החומה הפיזית והמנטלית שמציבים נתיבי איילון ונחל הירקון, צריך לאפשר ולעודד הולכי רגל ורוכבי אופניים. כיום אין אפילו שביל אופניים אחד (!) המחבר בין המזרח למרכז ואין שביל אחד מוצל להולכי רגל. תכנית הגשרים מציעה להרחיב את כל אחד מעשרת הגשרים הקיימים ברצועה של עשרה מטרים שתאפשר שדרה ירוקה, הליכה נעימה בצל וכמובן שבילי אופניים. יד אליהו נמצאת במרחק שני קילומטר מרוטשילד. זהו גם המרחק בין שכונת התקווה לפלורנטין או בין רח׳ ברודצקי ברמת אביב לאבן גבירול. אין שום סיבה לעשות את המרחקים האלה במכונית! את השדרה המסחרית של אבן גבירול, שמספקת צל והגנה מפני גשם, יש להמשיך עד לאזורי חן, דרך רידינג ולאורך לוי אשכול - כך ייווצר רצף אורבני שיאפשר תשתית ראויה להולכי רגל ואופניים. עם תכנון נכון שחושב על הולכי הרגל, אמהות מרמת אביב / יד אליהו / נחלת יצחק יוכלו לטייל בקלות עם העגלה עד למרכז העיר. ואפילו אבות.

בריכה מסובסדת בכל רובע

רוב המשפחות בתל אביב-יפו לא הולכות לבריכה בשבת. למרות שחם פה בטירוף וילדים מתים על בריכות, האופציה הזאת בקושי קיימת. למה? דבר ראשון כי אין מספיק בריכות. בלב העיר יש רק שלוש בריכות שאמורות להספיק ל-150,000 תושבים. ביפו יש בריכה אחת בלבד, שבסופי שבוע מגיעים אליה יותר מ-2,000 איש, דבר שיוצר עומס, צפיפות ואלימות. הסיבה השנייה והקריטית היא המחירים. בבריכת גורדון ובקאנטרי דקל למשל, משפחה עם שני ילדים תשלם בסביבות 350 ש״ח (!!) רק על כניסה, וזה עוד לפני האוכל, השתייה והחניה. זה משהו שמשפחה ממוצעת בתל אביב לא יכולה להרשות לעצמה. העירייה חייבת להוסיף עוד בריכות ציבוריות! צריך בריכה מסובסדת אחת בכל רובע! ברבעים צפופים אפילו שתי בריכות, גדולות ומרווחות, בהן כרטיס למבוגר יעלה 33 ש״ח בלבד. כך תושבי העיר יוכלו ליהנות בחודשי הקיץ הרותחים מבילוי משפחתי צונן במחיר שפוי.