השבוע שחררה ריהאנה קליפ לשיר שלה Bitch Better Have My Money שכבר הספיק לעורר סערה מסוימת בקהילות פמיניסטיות ושחורות. הקליפ, שאורכו שבע דקות וגם בוים ונהגה על ידי ריהאנה מציג אותה כמי שמתנקמת ברואה החשבון שלה, אחרי שלא העביר לה כסף שמגיע לה. כנקמה היא חוטפת את אשתו וככל הנראה רוצחת אותו, כשבסצינת הסיום של הקליפ היא מוצגת מכוסה בדם ומתפלשת בכסף שלה אותו השיגה בחזרה.
בהינתן שרוב הקליפ מציג את ריהאנה ושתי חברות שלה חוטפות וכולאות את אשתו של רואה החשבון (הלבנה, הנה אתן רואות כבר לאן זה הולך), הקליפ ספג לא מעט ביקורת מפמיניסטיות לבנות על האלימות שלו, ועל כך שהוא מאשרר ומעניק לגיטימציה לאלימות נגד נשים. פמיניסטיות שחורות מאידך, ראו בקליפ עוצמה, כח והעצמה נשית. אני בתכלס די איתן, ורוצה להסביר תכף למה.
אני אתחיל קודם כל בלמה האלימות מגניבה לדעתי, ואחרי זה למה זה בסדר שהיא מופנית, גם אם בגרסה מרוככת יותר, נגד אשה לבנה.
אנחנו צריכות גם נשים אלימות
אמא שלי קיבלה השבוע דוקטורט על ניתוח ייצוגים מגדריים בספרי ילדים. אחד הדברים שהיא מצאה שם, ונדהמתי לגלות, נוגע ספציפית לאופן שבו אלימות היא משאב שמצוי רק בידיים של בנים. בקצרה – בספרי ילדים אין נשים אלימות. הן לא מרביצות, לא מחזירות כשמרביצים להן, על כל ספר שעוסק בללמד בנים איך להתמודד עם ה'יצר הרע' שלהם שגורם להם להרביץ, יש ילדה אחת שבוכה כשמרביצים לה. לילדות אין שום יצר אלים בתוכן שדורש ריסון.ילדים מלמדים לא להרביץ. ילדות מלמדים לסלוח כשמרביצים להן.
אפילו בספר הילדים הפמיניסטי של כל הזמנים 'הנסיכה שלבשה שקית נייר' לא מצליחים לדמיין אפשרות כזאת. במוקד הספר עומדת הנסיכה אליזבט, שיוצאת להציל את הנסיך שלה רונלד שנחטף על ידי דרקון אכזרי. הספר, שכולו כתוב באופן שנועד להפוך תפקידי מגדר מסורתיים, מציג את סצינת הקרב האולטימטיבית בין אליזבת והדרקון כרצף של טריקים ותחבולות שאליזבת עושה לדרקון. היא משכנעת אותו להראות את החוזק שלו על ידי שריפה של עשרות יערות, ומשכנעת אותו להקיף את העולם בעשר שניות (פעמיים). בסופו של יום הדרקון כל כך עייף שהוא לא יכול לזוז ואליזבת משחררת את רונלד, רק כדי להגיע למסקנה שהוא חתיכת בטלן. הסיפור נגמר ב"הם לא התחתנו אחרי הכל".
הסיפור הזה, שהוא אדיר בלי ספק, ממקם את עצמו בזירה מדומיינת לחלוטין, עם דרקונים שיכולים לעוף מסביב לעולם בעשר שניות ונסיכות אמיצות שמשחררות נסיכים. הוא אפילו מערער על הסוף ההטרונורמטיבי הקלאסי על ידי ביטול החתונה. למרות זאת, אפשרות אחת נשארת מחוץ למרחב הדמיון האפשרי – האפשרות שהנסיכה אשכרה תהרוג את הדרקון. נראה שהיה הגיוני יותר לשרוף עשרות יערות דמיוניים ולהשאיר את הדרקון לחטוף עוד נסיכים דמיוניים מלייצר תרחיש שכולל אישה נוהגת באלימות.
אנחנו צריכות נשים אלימות (ושוב, ים קרדיט לאמא שלי) כדי שנוכל לדמיין לעצמנו אפשרות שבה אנחנו מפרקות במכות גבר שהרביץ לנו או מנסה לאנוס אותנו. אני זוכרת שהלכתי לראות דג'אנגו לפני כמה שנים כשהוא יצא בקולנוע. הסרט, למי שלא מכירה, הוא ז'אנר של מערבון על מציאות של עבדות בדרום ארה"ב, וברגעי השיא שלו דג'אנגו – העבד, יורה ומפוצץ ומחסל את כל בעלי החווה שבה הוא הוחזק. זה סרט אלים וגרפי באופן די מזעזע, עם דם ואיברים נשפכים וכל הג'אז הזה. אני זוכרת שנגעלתי בטירוף לאורך רובו, אבל לקראת הסוף הרעיון של אלימות כדרך אפשרית לשחרור כבר לא הרגיש לי כזה מגעיל. הליידי-המתעלפת-לנוכח-דם שבי נרגעה קצת, והתחלתי להעריך את זה שטרנטינו מכריח אותי לראות את כל האלימות הזאת, להתרגל אליה. הסרט, כפי שכתוב בשקופית הראשונה, מתרחש כשנתיים לפני מלחמת האזרחים, נקודת זמן שנועדה להזכיר לנו שכך באמת השתחררו העבדים – עם דם ופיצוצים ואיברים נשפכים. חופש הוא לפעמים די דוחה. וטרנטינו, ככה הרגשתי, מכריח אותי להתבונן, להבין במה זה כרוך, בקשיחות הנפש שדרושה לעיתים כדי שאדם (או אשה) תוכל לשחרר את עצמה.
בסוף הסרט הייתי צריכה לצעוד למכונית שלי לבד בלב אזור תעשיה. בעשר הדקות האלו שהלכתי לאוטו הרגשתי את ההשפעה של הסרט על כל האיברים הפנימיים שלי. הייתי מוכנה לפרק, לנשוך, לקרוע את הבשר של מי שינסה להתקרב אלי. דג'אנגו הפך אותי תוך שלוש שעות מליידי מבוהלת למטר חמישים וקצת של אמזונה שלא כדאי להתעסק איתה. גם זה שחרור.
החיבור של נשיות עם חוסר אלימות ופסיביות מובהלת לא בעייתי רק במישור הפמיניסטי, אלא גם במישור הגזעי. נשים שחורות, ונשים מזרחיות בדומה, נבנו לאור מודל נשיות אחר לגמרי. אנחנו אף פעם לא הובננו בתקשורת כליידי-המתעלפת-לנוכח-הדם. הליידי הזאת תמיד הייתה לבנה. נשים מזרחיות ונשים שחורות תמיד היו אלימות במידה מסוימת, פראיות, לא מרוסנות. מסוכנות. זה לא מפתיע שרוב הנשים המזרחיות המולעגות במערכונים משוחקות על ידי גברים סיסג'נדרים לדוגמא כאן, וכאן. זה כי חלק מהתכונות שמשויכות לגבריות סיסג'נדרית זולגות גם לטייפ קאסט של האשה השחורה או המזרחית.
המתח הזה שבין נשים לבנות 'עדינות' שמשרטטות את הנשיות לנשים שחורות או מזרחיות שמנהלות ומתנהלות למול מודל נשיות אחר פוגע בנשים לא לבנות לא פעם. כך למשל, נמצא שנשים שחורות בשיעורים גבוהים יותר מנשים לבנות הורגות את הבעלים המכים שלהן. אלא שמערכת המשפט שמורגלת כל כך בדימוי של האשה המוכה הפסיבית פשוט לא יודעת להתנהל עם מערך התנהגות אחר. כרמלה בוחבוט היא מקרה מבחן מצוין לטיעון הזה. דוגמא נוספת היא יוזמה פמיניסטית (לבנה) שקראה לחייב שוטרים לבצע מעצר במקרה של תלונה על אלימות במשפחה. הרעיון היה למנוע מקרים ששוטרים מגיעים נוכח תלונה על אלימות רושמים תלונה ומפקירים את האשה בידי הבעל. מה שקרה דה פקטו זה שהיוזמה הזאת הקפיצה את 1) כמות הנשים השחורות שנעצרו על ידי שוטרים בעקבות תלונות ו-2) נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהם. אחד, כי המון פעמים, כמו שכתבתי, שוטרים הגיעו עקב תלונה ולא ראו מה שהם ציפו לראות – אשה פסיבית. בתגובה הם עצרו את האשה שהחזירה לגבר. ושתיים – כי עבור לא מעט גברים שחורים המשמעות של מעצר פשוט לא הייתה זהה למשמעות של מעצר עבור גבר לבן. רמת הבגידה בטלפון למשטרה כשברור שמעצר בסופו, האופן שבו גברים שחורים מסתבכים אחרת לגמרי בתוך מערכת הכליאה האמריקאית, הפכה את הטלפון למשטרה לצעד-אחד-רחוק-מדי שעלה ליותר מדי נשים שחורות בחיים שלהן (קצת על זה כאן).
בתוך המציאות הזאת יש חשיבות לריקליימינג של נשים שחורות את האלימות שלהן כאקט שיש לחגוג אותו – כמו שקורה בקליפ הזה. מעבר לזה, חגיגה של האפשרות של אלימות נשית היא הרחבה של מנעד האפשרויות של נשים לבנות, שהובנו הרבה יותר מנשים שחורות להתעלף נוכח דם.
המתח שבין פמיניזם לבן לפמיניזם שחור/מזרחי מוביל אותי לנקודה השניה בפוסט הזה – למה אני בסדר שחלק מהאלימות בקליפ מופנית כלפי אשה לבנה.
דיכויים בכל מיני צבעים
המשפט שחוזר שוב ושוב בשיר – Bitch better have my money הוא היפוך על מטבע לשון שסרסורים בד"כ מפנים כלפי הזונות שלהם. ריהאנה עושה פה משהו רדיקלי כשהיא שמה אותו בפה שלה – אשה, ומפנה אותו כלפי גבר (לבן). במובן מסוים תחת סיפור המסגרת של הקליפ, הגבר הלבן הזה הוא גם במובן מסוים סוג של סרסור – הוא לוקח את הכסף של ריהאנה על העבודה שלה (שכוללת לא פעם שימוש מאוד מתוחכם בגוף שלה לעשיית כסף). ריהאנה הופכת פה את מערך הכוחות ביניהם, אם בד"כ סרסורים מסוגלים לשמר את השליטה שלהם בזונות דרך הכוח הפיזי שלהם עליהן, ריהאנה היא זאת שמחזיקה את הסכין עכשיו. והוא – הוא צריך להחזיר לה את הכסף שלה. אבל כל זה מתחמק מהנושא שעליו החלק הזה אמור לדבר – למה לעזאזל היא צריכה לחטוף את אשתו כדי ללמד אותו לקח? למה צריך להראות אלימות נגד נשים כדי להעביר מסר פמיניסטי? אלו עיקר השאלות שהציקו לפמיניסטיות הלבנות שהזדעזעו מהקליפ הזה, ובנקודה הזאת חשוב לי להבהיר –
פמיניזם של נשים שחורות יהיה תמיד, ובהכרח, גם נגד נשים לבנות. כי נשים לבנות הן חלק ממערך הדיכוי של נשים שחורות או מזרחיות. במובן הזה, ה'סרסור' של ריהאנה, מי שלוקח לה את הכסף של העבודה שלה שלא בצדק הוא לא רק רואה החשבון, אלא גם אשתו שחיה בבית מזהב בזכות הגניבה שלו.
בדיוק כמו שכל אשה אשכנזיה או לבנה שנהנת ומרוויחה ממציאות גזענית שבמסגרתה היא בסיכוי להרוויח יותר מנשים שחורות/מזרחיות, להיות בבריאות טובה יותר, עם השכלה גבוהה יותר ועבודה טובה יותר היא חלק מהמערך שלוקח לנשים האלו את החלק שלהן מהעוגה. Bitch better have my money.
הצבת האקסיומה לפיה התקוממות שחורה נגד נשים לבנות היא לא פמיניזם תוחמת את הגבולות של מהו פמיניזם לסוג דיכויים ספציפי (מגדרי מובהק), שבאופן לא מפתיע משרטט את המאבק במדויק מסביב לדיכוי הנשים האשכנזיות. תחת סט ההנחות הזה, לא פלא שהפמיניזם של נשים שחורות ממושטר ונבדק בקפדנות שפמיניזם של נשים לבנות לא נדרש לה, כמו שכתבה היום בלוגרית שחורה על הקליפ של ריהאנה:
"The feminism of Rihanna, the feminism of black women in general, is consistently scrutinized and policed in a way it isn't with white women. It's important to be aware of that in any discussion about the video's feminist merits or failings."
בהתאם אגב, חשוב לציין שגם גברים שחורים/מזרחים הם חלק ממערך הדיכוי של נשים מזרחיות/שחורות (אם להזכיר רק במילה את הקליפ הראשון של ריהאנה – Man down, שבו היא רוצחת גבר שחור שאנס אותה), והתקוממות נגדם גם היא לא אמורה להיות מחוץ לגבולות המאבק המזרחי/השחור.
בסוף של יום המאבק הוא מאבק על משאבים. זה המאבק של נשים, זה המאבק של שחורים/מזרחים וזה בטח ובטח המאבק של נשים שחורות ונשים מזרחיות. מאבקים על משאבים יכול שיהיו אלימים ויכול שלא. עד שכל אחת מאיתנו תגיע למסקנה איזה מהם הוא המאבק שלה, אפשר לפחות לשמוח על ניסוח עוד אפשרות עבורנו.
כי הנה נקודה חשובה אחרונה לסיום – לא כל מי שלא מעוניינת לפעול באלימות עושה את זה כי דם מפחיד אותה. מאבק לא אלים הוא מאבק חזק בטירוף ורדיקלי באותה המידה. אלא שאנחנו יכולות לבחור להיות לא אלימות, במלוא המשמעות של הבחירה הזאת, רק בעולם שהאפשרות להיות אלימות מנוסחת עבורנו כאפשרות סבירה. ועולם כזה יכול להיות מפחיד למדי (בטח למי שמחזיקים בכוח). אבל טמון בו שחרור.
[ותודה לגלי פיפלקס שבזכותה בכלל התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה]
*** עדכונים ***
אחרי הפוסט הזה פורסם הוא גרר הרבה מאוד ביקורת, חלק ממנה אפשר לראות בתגובות לבלוג עצמו וחלק פשוט במסגרת דיונים ארוכים מאוד בפייסבוק. שתיים מהביקורות שהושמעו כנגד הבלוג אני מקבלת לגמרי ורוצה להביא אותן פה, ועוד נקודת הבהרה אחת (למען כבודה של אמא שלי!) והצעת פרשנות שעלתה בדיונים בפייסבוק. הפוסט אמנם ארוך מספיק גם ככה, אבל אני מביאה כאן רק דברים שחשבתי שהיו חשובים מספיק בשביל להלאות את מי שקורא/ת את הכל רק עכשיו עוד טיפונת:
1. ביקורת אחת שהרבה העלו ביחס לקליפ ולפרשנות שלי אותו היא שהתעלמתי לחלוטין שהמימד המרכזי דרכו הופעלה אלימות על אשת רואה החשבון הוא מיני. כלומר, האלימות נעשתה באופן שהוא 'סקסי' והיא כללה מאפיינים שנוגעים ישירות להשפלה מינית (ההפשטה והתלייה למשל). חשבתי על זה לא מעט ואני מסכימה לחלוטין. אני חושבת שזה מימד שהוא קשה ומיותר בהצגה של 'נקמה' במסגרת יחסי הכוחות, והוא יותר מהווה כניעה לפטריארכיה מאיזשהו כוח מתפרץ מלמטה למעלה.
2. ביקורת אחרת שאני מסכימה איתה (ונקודת הכאה על חטא, רעות שהיא גם מכותבות ומקימות הבלוג הזה אפילו כתבה לי אותה לפני שפרסמתי את הפוסט ולא הפנמתי את הביקורת שלה בזמנו) – היא השאלה של איזה אלימות מצונזרת ואיזה לא. למרות שלדעתי די ברור שהאלימות כנגד רואה החשבון קשה הרבה יותר מזו שסופגת אשתו, עדיין האלימות כנגדה היא משהו שאנחנו כצופות חשופות אליו בעוד שהאלימות נגד מצונזרת, זה יוצר במובן מסוים נרמול של אלימות כלפי נשים תוך שמירה על אלימות נגד גברים כמשהו שהוא עדיין 'קשה מדי' בשבילנו לצפות בו. גם זה חבל לדעתי.
3. הרבה (ממש) תגובות מאוד כועסות (למה?) הופנו כלפי הדוקטורט של אמא שלי, והאשמה שהיא טיפשה כי היא פספסה מלא דמויות של נשיות אלימה מהאגדות – אז רק לשם הבהרה – אמא שלי בחנה ספרות ילדים ישראלית קנונית לגיל הרך שנכתבה בין השנים 1977 ועד היום. שזה אומר בעיקר מאיר שלו, יוסי אבולעפיה, נורית זרחי ושאר חברים. בתוך המיקוד הזה היא לא מצאה כמעט דימויים של ילדות אלימות ולכך התייחסתי.
4. נקודה אחרונה – הדר סתו הציעה (אצלי בפיסבוק) פרשנות מגובה למדי לחלק מהאלימות שבא לי להוסיף כאן כי היא מעניינת – היא טוענת שאחרי החטיפה שהתחילה כאקט נקמה נוצרת סולידריות מסוימת בין אשת רואה החשבון לחוטפות שלה, כמו שאפשר לראות אולי בסצינה בחדר המלון שהן עושות לה רולים בשיער וכד', ושריהאנה מתעצבנת גם כן על כך שלרואה החשבון לא אכפת בכלל מאשתו והוא בוגד בה בינתיים עם נשים אחרות. ואכן, כשריהאנה בוחרת את כלי העינוי לגבר, המסור הגדול שהיא מרימה מתוייג 'בוגד' – כלומר, שהיא נוקמת גם את נקמת האשה הלבנה על הדיכוי שלה ע"י הגבר הלבן. זאת פרשנות מעניינת וחשבתי שיהיה נחמד להביא אותה פה.
ולסיום סיומת – שימו לב שלא מעט מהתגובות והתוספות שלי פה נוגעות לפרשנות את הקליפ ולמסגור של האלימות שמוצגת בקליפ כלגיטימי או לא. זה בכל זאת קצת חבל לי. אני השתמשתי בקליפ הזה כפלטפורמה לדון בשתי נקודות שהיו חשובות לי: א) החשיבות של אלימות כאפשרות מעצימה עבור נשים, והחשיבות שלה גם כבסיס מהותי יותר שעליו אפשר וצריך לא פעם לבסס תיאוריות של אי אלימות, ו-ב) החשיבות שבפריצת קשר השתיקה לגבי הדיכוי של נשים שחורות על ידי נשים לבנות, והעובדה שהשחרור של נשים לא לבנות כרוך לפעמים בפעולה נגד נשים לבנות, ושגם זה פמיניזם. זה לא אומר שאני מעודדת אלימות, זה אומר שאני שמחה עליה כביטוי אומנותי שמאפשר לנו לחשוב באופן מורכב על דברים שלא דיברנו עליהם קודם.
תודה שהקשבתן!
(ליהי יונה)
