"בן גוריון נגד עבדול נאצר" – בטלוויזיה ובבתי הקולנוע
בראשית שנת 1956 נחתה בישראל אישיות אמריקאית בכירה, שנוכחותה בארץ עוררה עניין רב וזכתה לסיקור במרבית העיתונים. לא היה זה שליח מדיני בכיר אלא שדר הטלוויזיה אד מורו, איש רשת השידור CBS, שהתפרסם בזכות שידוריו במלחמת העולם השניה ואחר כך במאבקו על המרקע נגד "צייד הקומוניסטים" הסנטור ג'ו מקארתי. מורו הגיע ארצה עם צוות הפקה גדול כדי להכין פרק בתוכניתו היוקרתית See It Now על ישראל ובעיקר על רוחות המלחמה שהחלו מנשבות באותה עת בינה לבין מצרים. הוא סייר בין היתר לאורך קו הגבול שחצה את ירושלים, בנחל עוז ובעין גב, תיעד את הגעתם של עולים מצפון אפריקה, וראיין אישים רבים. הבולט שבהם היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עימו ישב לראיון ממושך בשדה בוקר.
דו קרב על המרקע: ידיעה במעריב לאחר שידור תוכניתו של מורו במרץ 1956.
העיתונאי המצרי שאיכזב את מארחיו
מעריב, 21.5.56
באפריל 1956, בעיצומם של ימים מתוחים במזרח התיכון. נחת בנמל התעופה לוד אורח יוצא דופן: העיתונאי המצרי איברהים עיזאת, כתב השבועון "רוז אל יוסוף". ביקורו בארץ התבשל שבועות אחדים קודם לכן ביוזמת כתב ה"ניו יורק טיימס" בלונדון, שהמליץ לדיפלומט הישראלי גרשון אבנר להעניק לעיזאת אשרת כניסה לישראל. אבנר העביר את ההמלצה ארצה, ובצמרת הממשלה הוחלט להיענות להצעה, והתיר את הגעתו של העיתונאי ממדינת האויב.
עם נחיתתו זכה האורח לטיפול אח"מים. מחדרו במלון "דן" בתל-אביב יצא מדי יום, מלווה בנהג ובשומר ראש, לפגישות עם אישים בכירים בהם שר החוץ משה שרת, גולדה מאיר ורב אלוף במילואים יגאל ידין. את השבת עשה אצל ראש עיריית חיפה אבא חושי. בסיורים ברחבי הארץ הוצג לכמה ממרואייניו כעיתונאי הברזילאי ג'ורג' איברהים חביב, אבל האישים הבכירים עמם נפגש ידעו היטב כי בן שיחם בא מקהיר, הבירה שממנה ניהל באותן שנים הנשיא גמאל עבדול נאצר מאבק אלים נגד ישראל.
נמרוד אשל ושביתת הימאים
"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.
שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".
ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.
"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.
לשון הפשקווילים: שואה, שמד ומלחמה
"דאגה בלב איש ישיחנה" נאמר בספר משלי. בחברה החרדית יש מי שאינם מסתפקים בכך: את הדאגות והחרדות מציגים בראש חוצות, על גבי הפשקווילים הנערמים זה על גבי זה על קירות האבן המאובקים בשכונות החרדיות. זו כמובן אינה דרכו של כל המחנה הגדול והמגוון עד מאוד של הציבור החרדי, אלא בעיקר מומחיותם של אנשי "העדה החרדית", אחד הפלגים הקנאים והקיצונים ביותר, הנלחמים בשצף קצף בכל סממן של מודרניות שקצה קצהו של ניחוח חילוניות עלול לעלות ממנו.
הנה מבט מצולם מעודכן על דאגותיהם וחרדותיהם של אנשי "העדה החרדית", ועימם עוד קבוצות חרדיות אחרות, כפי שעולה מסיור קצרצר ביום שישי בשכונת מקור ברוך בואכה גאולה בק"ק ירושלים. וגם הצצה למודעות אחרות שהודבקו בסמוך, בימים של ערב ראש השנה תשע"ו.
לקרוא את "כניעה" בפריז
"שלושה טיפוסים בשנות העשרים, שני ערבים ושחור, חסמו את כניסה, היום הם לא היו חמושים ונראו רגועים, לא היה שום דבר מאיים בהתנהגותם, אך היה עלי לעבור ביניהם… עצרתי לפניהם: הם ודאי קיבלו הוראות להימנע מפרובוקציות, לנהוג כבוד במרצים, כך לפחות קיוויתי". כך מתאר פרנסואה, פרופסור לספרות, גיבור "כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, את מה שהתרחש בדרכו להרצאה באוניברסיטת פריז 3.
באנו לבקר את האחיות שלנו, אמר אחד הצעירים, והצביע אל תוך הכיתה. ישבו שם שתי בנות ממוצא מגרבי "לבושות בבורקות שחורות, רשתות הגנה מסוככות על פניהן, הן נראו לי בהחלט ללא דופי". כשעזבו וברכו את המרצה לשלום, סיכם פרנסואה: "הפעם זה עבר בשלום". הוא מעולם לא פגש עמית שהותקף על ידי מוסלמים בקמפוס, אך כבר הגיעו לאזניו שמועות על אלימות כזו באוניברסיטאות אחרות.
באוויר התרוצצו גם שמועות על הסכם שנחתם בין הצעירים הסאלפים ולבין רשויות האוניברסיטאות בצרפת. פרנסואה תהה האם ההסכם גם אוסר על ארגונים יהודים לפעול בקמפוסים. גם זו לדבריו שמועה בלבד, אבל העובדה היא שאיגוד הסטורנטים היהודיים של צרפת כבר לא היה מיוצג, מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה, בשום קמפוס במחוז פריז, ואילו תאי צעירים האחווה המוסלמית פתחו יותר ויותר סניפים כמעט בכל מקום.
הכיסופים לכותל – לא לבית המקדש
"באלפיהם באו לרחבה הכותל, נעולים נעלי בד קלות ובידיהם ספרי התפילה, באו להסתופף בצלן של האבנים הגדולות, העתיקות, אבני הכותל המערבי. להתרפק על אבני הכותל באו, לבכות על חורבן בית המקדש. לקרוא, כל הלילה, את מגילת 'איכה' על המקדש שחרב, בצלו של הכותל היחיד ששרד".
כך דיווח "מעריב" באוגוסט 1967 על ערב תשעה באב הראשון שצוין לאחר מלחמת ששת הימים. זה היה תשעה באב שונה מכל קודמיו: חלפו רק כחודשיים מאז כבשו כוחות צה"ל את העיר העתיקה ושאר חלקיה של מזרח ירושלים. שני זרקורים שהציב חיל ההנדסה של צה"ל האירו את הכותל, אבל האלפים שבאו באותו לילה לרחבת הכותל המערבי לא נטלו חלק בשום טקס רשמי, גם לא בתפילה אחידה. "איש איש התפלל לפי נוסח עדתו", נכתב בעיתון.
נתגשם החלום. "דבר", אוגוסט 1967
מהפכת הנייד הראשונה: דור הטרנזיסטור
"אדם שתקן זה תוכלו לפגשו בקולנוע, יושב עם אשתו או ידידתו, בהפסקה גופו רכון על איזה כלי שחור ומרובע, וחרף כל ריטוניה של אשתו הוא מפליג לבדו לעולם רחוק, רכוב על הכלי השחור, כאותן מכשפות, להבדיל, על מטאטאיהן". כך תיאר יגאל לב ב"מעריב" את המראה שנגלה לעיניו בתל אביב בקיץ 1960. הכלי השחור אליו התמכר צופה הקולנוע לא היה אייפון או גלקסי. זה היה מכשיר נייד אחר, אשר שינה באותה שנה את הרגלי צריכת התקשורת של אזרחי ישראל – הרדיו טרנזיסטור.
