הערות שוליים להיסטוריה

בראשית אוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יצאו ממחנה שנלר ברחוב מלכי ישראל בירושלים שני משוריינים, אוטובוסים וכלי רכב נוספים. השיירה עשתה את דרכה אל מעבר מנדלבאום, חצתה את שכונת שייח' גראח במזרח העיר – ומשם עלתה להר הצופים. באחד האולמות של האוניברסיטה העברית, שהמולת סטודנטים וקולות המרצים לא נשמעו בו במשך שני עשורים, נערך טקס. נשיא האוניברסיטה העברית אליהו אילת ומנכ"ל "הדסה" הפרופ' קלמן מן הודו לקצינים ולחיילים על ששמרו על המקום במשך 19 שנים, שבהם היה הר הצופים מובלעת מנותקת מישראל. במיוחד הופנו התודות לסגן אלוף מנחם שרפמן, "מלך ההר", מפקדו האחרון של הכוח המיוחד שהחזיק בהר.

האווירה היתה חגיגית: זה היה אחד  מאותם טקסים שביטאו את האופוריה שאחזה במדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים. השיבה להר הצופים היתה אחד מסמלי הניצחון, בבחינת תיקון של עיוות שהתחולל ב-1948, כאשר האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" שהוקמו על הר הצופים נותקו מהעיר העברית. אבל דבריו בטקס של מפקד חטיבה 16, חטיבת מחוז ירושלים, אלוף משנה אליעזר אמיתי, חשפו ממד נוסף באשר להר הצופים ולחשיבות השליטה בו מאז תש"ח. "מעולם לא ראינו בהר הצופים רק מקום שיש לשמור עליו. הוא היה העיניים והאוזניים של צה"ל", אמר אל"מ אמיתי, והוסיף שגם במלחמת ששת הימים היה ההר בסיס לפעולות במזרח ירושלים.

תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954

להמשך קריאה…

"הקרב על הדרכים" היה מרכיב משמעותי במלחמת השחרור. חלק ניכר מהמאמץ הצבאי הופנה לאבטחת התנועה אל ישובים מבודדים, שללא הזרמת כוחות, מזון ואמצעים נוספים, היו עלולים ליפול. הבולט בכל אלה היה המאבק על הדרך מהשפלה לירושלים הנצורה. שלדי המשוריינים, המוצבים לצד כביש מס' 1, הם רק תזכורת אחת למאמץ הגדול שנעשה, תחילה על ידי ההגנה ואחר כך על ידי צה"ל, להגיע אל העיר.

כיצד חשו אזרחים שנסעו בשיירות שנעו בנתיבים המפותלים בהרי ירושלים, נתונות לאש מצד ערבים בבאד אל וואד (שער הגיא), באזור הקסטל ובחלקים נוספים של הדרך? למי שמבקשים לקבל מענה לכך, וגם להבין כיצד תארו בני התקופה את חווית השיירות, הנה לפנינו עדות כתובה מאותם ימים. הדברים הם פרי עטו של תושב ירושלים, הרב ד"ר טוביה גוטמן. לאחר מלחמת השחרור פרסום גוטמן ספרון המתעד את חוויות היום יום בעיר הנצורה והמופגזת. כיהודי מאמין ייחס גוטמן חלק מן הניצחון לקדוש ברוך שהוא, אך לא שכח את תרומתם של בני אנוש, אזרחים ולוחמים. הנה חלק מהפרק המתאר את המסע לירושלים, לאחר שהות קצרה בתל אביב. באותם ימים, בינואר ופברואר 1948, עדיין הופעלה תחבורה ציבורית בין תל אביב לירושלים, בין היתר באוטובוסים משוריינים, שהותקפו לעתים קרובות בירי ובהטלת רימוני יד לאורך הדרך.

להמשך קריאה…