Archive
"לא תמיד היתה האמת נר לרגליו"
מעריב, 7.11.86
האירועים הפוליטיים האחרונים בזירת קדימה-ליכוד הזניקו שוב לקדמת הבמה את צחי הנגבי, שישב בבית בשנים האחרונות לאחר שהורשע בבית המשפט.
מי שהאזין להנגבי, בן 55, בשנים האחרונות בראיונות רדיו יכול היה להתרשם כי מדובר במדינאי שקול, כבד ראש ומנוסה. שונה לחלוטין מהדימוי של צעיר פרוע שליווה אותו בעבר.
הרקורד הציבורי והאישי שלו כלל בין היתר מעורבות כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1980 בתגרות אלימות שהתחוללו בקמפוס בין אנשי שמאל, סטודנטים ערבים ופעילי ימין באגודה, התבצרות על האנדרטה בימית כדי לנסות לעצור את פינוי ישובי פתחת רפיח כחלק מביצוע הסכם השלום עם מצרים, ועוד שורה של אירועים.
השנים חלפו, אבל יש ציטוט אחד שמלווה את הנגבי כבר כבר שנים רבות. הוא לא נאמר מפי עיתונאי ביקורתי או יריב פוליטי, אלא מפיה של שופטת בית המשפט.
הספרות והחיים (3) מזימות אפלות חותכות אלכסונים
בעולם העיתונות (או שמא בביצת התקשורת) התחוללה השבוע סערה נוכח החלטתם של עורכי "ישראל היום" למחוק את שמותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ מנוסח מכתבו של משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנה במוצאי שבת, 14 ביולי, בתל-אביב.
במכתב, שחילק סילמן דקות לפני שהעלה עצמו באש ברחוב קפלן, כתב כי הוא מאשים את מדינת ישראל וגם את "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". האשמה, על פי סילמן, היא בשל "ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירי ולעובדי המדינה".
ב"ישראל היום" רצו לחסוך מהקוראים, ובוודאי גם מראש הממשלה ובני ביתו, את הביטוי "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". אבל הודות לתגובות של גולשים ב"פייסבוק" לא נעלם הצעד המוזר הזה מעיני ציבור. הפרסום המצונזר נהפך בתוך שעות אחדות לצינזור מפורסם, שלווה בביקורת ו/או בגיחוך על החינמון שהוקם על ידי איל ההון שלדון אדלסון כדי לסייע לבנימין נתניהו.
הפואטיקה של האונס (הפרטי)
ממש במקרה, בחיפוש אחרי שיר אהבה שישמש כברכה לחתונה, נתקלתי לפני ימים אחדים בשירו של אורי ברנשטיין.
דפדפתי באנתולוגיה המשובחת שערך זיסי סתוי "מה זאת אהבה?" (מבחר שירי אהבה מהספרות העברית החדשה), שראתה אור בשנת 2000. ולפתע, בעמוד 228, נעצרו העיניים על הכותרת "אונס פרטי".
הערבים אותם ערבים, והים אותו הים
ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר הלך אמש לעולמו. העיתונים היום מלאים בדברי הספד.
נדמה לי שאין אמירה שמאפיינת את יצחק שמיר ז"ל יותר מ"הערבים אותם ערבים, והים אותו הים". הדברים הללו מבטאים גישה פסימית באשר לסיכוייה של ישראל להגיע להסדר על שכניה, ברוח "לנצח נחיה על חרבנו".
