Archive
הקורא בתפקיד העורך, גירסת 1950
לא רק האזרחים נאלצו בשנת 1950, בשיא ימי הצנע, להתמודד עם המחסור. גם העיתונים. נייר העיתון יובא אז מחו"ל (ממש כמו היום), ובשל המחסור במטבע זר צמצמה הממשלה באופן משמעותי את הייבוא. העיתונים הצטמצמו עוד ועוד, והיו ימים שעיתון ערב הופיע מודפס על גבי דף אחד בלבד, משני צדיו.
ב"מעריב", הנפוץ בעיתוני המדינה, החליטו ביולי 1950 לשתף את הקוראים במשימת הקיצוץ, ופרסמו את המודעה הבאה:
מצידו השני של הדף הופיעה השאלון. כך ביקשו במערכת לדעת – חצי מאה לפני אתרי האינטרנט והמידע הזמין על הקלקות וכניסות לעמודים – מה באמת האזרח רוצה, ועל מה הוא מוכן לוותר.
רק בפברואר 1951, במלאות ל"מעריב" שלוש שנים, הביא העורך הראשי עזריאל קרליבך חלק מממצאי הסקר במאמר חגיגי:
זה היה העיתון הנפוץ ביותר במדינה. היו ימים.
נפלאות התבונה
יושר אינטלקטואלי אולי יש לו, אבל מה עם התבונה הפוליטית והמדינית?
ברק, נובמבר 2011
תצלום מאתר Ynet
ובאופן טבעי מזכיר הציטוט את דבריו של ברק בשנת 1998:
ברק 1998, מתוך הספר "לא יעלה על הדעת", ע' 11.
ומה השלב הבא: "אילו הייתי רוצה לשרוד בפוליטיקה – הייתי מצטרף לליכוד?".
נפלאות התבונה.
שיעור בסובלנות
אחד המראות היותר מקוממים בירושלים, ולא רק בה, הוא המאמץ העקבי המביש למחוק את השמות הערביים משלטי רחוב, מתמרורי תנועה ועוד.
כראוי למדינה ש-20 אחוז מתושביה בגבולות הקו הירוק הם ערבים, השילוט הרשמי מספק מידע בעברית, ערבית ואנגלית. אבל בכל חוצות העיר ניתן למצוא שלטים שיד זדונית מחקה, טשטשה או הדביקה משהו על השורה הערבית.
המחיקה היא אקט אלים. יש בו לא רק זלזול במיעוט, אלא גם ניסיון לא רק להכחיד אותיות ושמות. וגם ביטוי לחלום מפוקפק ומסוכן על העלמותם של הערבים.
כתם שחור: אפילו למלך ג'ורג' אין חסינות בירושלים
סביר להניח שמדובר במעשה ידי אנשי ימין, אך התופעה בולטת במיוחד בשכונות דתיות וחרדיות. האם יש משהו בעקרונות הדת המחייב או מצדיק מעשים מסוג זה?האם זו משוואה שאין לחמוק ממנה – דת=קנאות?
למרבה הצער, מעטים – או נחבאים אל הכלים – הם המוסדות הדתיים היהודיים שנוהגים בסובלנות בין דתית. כדי לקבל שיעור בסובלנות כזו, שווה לבקר ב"מנזר השתקנים" בלטרון. עוד בטרם הכניסה למתחם הסגור של המנזר מצפה למבקרים פסל שכבר שמו משדר את המסר: "איש באמונתו יחיה". הפסל מוקדש לשלוש דמויות משלום דתות.
שלוש דתות על אבן אחת. יש גם דברים כאלה בארץ הקודש.
יושבי המנזר בלטרון אמורים אולי לשתוק, אבל האמירה שלהם במקרה הזה מהדהדת: אפשר גם אחרת. מתי נראה פסל או לוח כזה במוסד דתי יהודי?
הספרות והחיים (2): בין פריז למוסקבה
אין לי, בדרך כלל, תשובות מוכנות לכל שאלה (למשל: האם ישראל צריכה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן? לא יודע, צריך עוד לחשוב). אבל יש שאלה אחת שאני משיב עליה מיד ובחפץ לב: מהו ספר הילדים האהוב עליך ביותר?.
אני שולף את התשובה ללא היסוס: "ביאטריצ'ה, מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס", שכתב וצייר נחום גוטמן.
ביאטריצ'ה הגיעה לשם, למקום הראשון, לפני שנים רבות. לשם כך היה עליה לדחוק משם ספר אחר של גוטמן, "לובנגולו מלך זולו". את לובנגולו אני זוכר מכיתה א', כאשר המורה רות בן-משה קמארה קראה לנו, מדי יום או בימי שישי, פרק ממנו.
נשבתי אז בקסמו של גוטמן, המספר והצייר. ואחרי כמה פרקים בכיתה ביקשתי מהורי שיקנו לי את לובנגולו ליום ההולדת. הלכנו לחנות הספרים "מסדה" בלב המשולש הירושלמי, אבל שם נכונה לי אכזבה: הספר היה חסר. הבטיחו שיזמינו אותו. כשיצאנו מהחנות בידיים ריקות עמדתי על המדרכה ברחוב מרדכי בן-הלל ופרצתי בבכי. אחרי שבוע הגיע הספר והייתי מאושר. אינני יודע כמה פעמים קראתי אותו.
אחר כך התאהבתי בביאטריצ'ה. בכל פעם שאני מגיע לפריז אני נזכר בשורות הללו, המתארות את בואו של גוטמן לעיר האורות:
"עמדתי בתוך המולת התחנה בין שתי מזוודותי, ולא ידעתי לאן אפנה. הייתי עלוב כנעל בודדת שנשמטה מן הרגל ואבדה בשדה.
"והנה ניגש אלי נהג של מכונית, הרים את מזוודותי ושאל:
– לאן, אדוני?
לא ידעתי מה אענה לו והצטחקתי.
פתאום נפתח פי ולשוני דיברה מעצמה, בקול בטוח וברור:
– בבקשה לרחוב זורז' קיביה, בית מספר שלושים ושניים, קומה שניה!".
דבר, ינואר 1943
למי שלא קרא עדיין את ביאטריצ'ה, הנה הסיפור בקצרצרה. פעם אחת בא גוטמן עם חמורו לרופא הבהמות במושבה עם חמורו שהיה מרוגז ועצבני מחמת כאב שיניים. כשהמתין לרופא שמע שני אנשים משוחחים, והאחד הזהיר את חברו: כשתבוא פעם לפריז, אל תשכור חדר ברחוב ז'ורז' קיביה מספר שלושים ושנים, קומה שניה. על הגג של הבניין עוברת רכבת כל שתי דקות.
לימים הגיע גוטמן לפריז ולבית המשונה ברחוב ז'ורז' קיביה. לאחר שהתיידד עם שומר גן החיות הסמוך הביא אליו את הכלבה שגידלה בעלת הבית שלו, כדי שזו תניק גור אריות שהתייתם מאמו בעת הלידה. גוטמן ופריז כולה חגגו את אימהותה הפורחת של הכלבה, ואת שובבותו של הגור שהחל וגדל. הודות לתקשורת, כמובן. יום אחד גילה צלם חרוץ אחד את הכלבה בתא האריה, ולאחר ימים אחדים הופיעו בצילומים בכל עיתוני השבת בעיר.
כתב גוטמן: כל עיתון הוסיף כתובת וכותרת לפי טעמו: "נחת מבנים", "האביב בסוגר האריות". ולתמונת הגור, המתרגש לתפוש את זנבו המשתמט, קראו: "פרפטום מובילה" (קח מילון וראה מה פרושן של מילים אלה).
הסוף טרגי, אבל לא נתאר אותו כאן.
עד כאן הספרות. ועכשיו למציאות. לפני שנים אחדות חיפשתי את גיליון "דבר" מיום 24 באוקטובר 1934. בתאריך הזה נולד ידידנו איז'ו, ואני רציתי להביא לו במתנה תצלום של עיתון היום שבו בא לעולם. הלכתי לארכיון העיתונות באוניברסיטת תל-אביב, וכאשר מצאתי את הגיליון דפדפתי בו כדרכי, וקראתי כל מיני ידיעות ופרסומות שהיו בו.
פתאום כמעט נפלתי מהכסא: מצאתי שם את הידיעה הבאה:
האם הידיעה הזו טמנה במוחו היצירתי של גוטמן את הסיפור המופלא של ביאטריצ'ה? גוטמן הרי קרא את "דבר" וגם כתב וצייר ב"דבר לילדים". באותה שנה נסע לדרום אפריקה, למסע שהוליד את לובנגולו מלך זולו. יתכן שראה את הידיעה בארץ ב"דבר", ואולי כתבו על זה גם בעיתונים אחרים בעולם והוא נתקל בכך במסעו. אינני יודע אם חוקרי גוטמן כתבו על כך, או שאולי זו התרומה הצנועה שלי, הערת שוליים להיסטוריה של ספרות הילדים.
