עדיין לא נפרדים מהנייר: ספרים דיגיטליים בישראל 2015
לקריאת הדוח המלא באתר המכון
הספר הדיגיטלי (e-Book, Electronic Book, Dynamic-book, Digital book, Talking book) הוא חלק בלתי נפרד מתעשיית הספרים בעולם מאז ראשית המאה ה-21. בשונה מהספר המודפס, הספר בפורמט הדיגיטלי כולל מידע טקסטואלי וחזותי שאותו אפשר לקרוא באמצעות מחשב נייח או נייד, טאבלט, סמארטפון או מכשיר ייעודי שפותח למטרה זו. לעתים הספר הדיגיטלי הוא המקבילה האלקטרונית לספר המודפס, ולעתים גרסה דיגיטלית עצמאית.[1] בשנים האחרונות נמשך גידול הדרגתי בהטמעת הספר הדיגיטלי בעולם הספרים בישראל ובהרגלי הקריאה של הישראלים, אולם עדיין מדובר בנתח שולי מצריכת הספרים במדינה. פרק זה מוקדש לסקירת ההתפתחויות בתחום תקשורתי-תרבותי-טכנולוגי זה בישראל בשנת 2015. הנתונים וההערכות מבוססים על שיחות עם גורמים מרכזיים בתחום, ובכלל זה ממלאי תפקידים בכירים בהוצאות ספרים ובחנויות לספרים דיגיטליים,[2] וכן על סקרים על הרגלי הקריאה של ישראלים שנערכו במהלך השנה.
להמשך קריאה…
ברווזי המים של 1 באפריל
"בערב התפוצצה פצצה", כתב ביומנו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-1 באפריל 1959, לאחר ששמע בביתו, יחד עם אזרחי ישראל, הודעה דרמטית בקול ישראל.
"הזמנה אווילית בתשע שפות כהקדמה לשידור קצר על התייצבות שלוש יחידות קטנות. נדהמתי ולא ידעתי נפשי. ניסיתי להתקשר עם חיים [לסקוב, הרמטכ"ל] שידעתיו נמצא בהיכל התרבות, אך לא יכולתי לקבל אותו. בא חבד [אלוף משנה חיים בן-דוד, המזכיר הצבאי] והסביר שנפלה איזו טעות. אחר כך בא גם חיים – אבל היה נבוך. כנראה לא ידע אף הוא על השידור הזה".
אכן היתה זו פצצה: אירוע שחולל באותם ימים סערה בציבור, בצבא ובפוליטיקה. ועדת החקירה שהוקמה למחרת השידור כתבה בלשון זהירה ומאופקת כי לאחר שידור ההודעה ברדיו "נשתררה ציפיה מתוחה בקרב קהל המאזינים, ולאחר שידור הקריאה, שנתארך לרגל תרגומיו המרובים עד כדי שמונה דקות, היה הקהל במבוכה ונתעוררו פירושים מטעים בחוץ לארץ".
מסע בארץ הפשקוולים, מרץ 2015
ושוב ביקור במרחב הססגוני, הגועש והמרתק, של שכונות גאולה, זכרון משה ומאה שערים. וגם הפעם העדשות מופנות בעיקר אל השיח הצעקני המתנהל מעל קירות האבן של השכונות החרדיות הללו. הנה עדכון קצר על הנושאים שמחרידים בשבועות הללו את הציבור החרדי, מבעד לפשקווילים.
הנושא הראשון במעלה, לפחות על פי נפח השיח הפשקוולי, הוא המשך המאבק נגד הנסיונות לגייס חרדים לצה"ל. נכון, הכנסת אישרה אמנם בנובמבר האחרון את תיקון מס' 21 לחוק שרות הביטחון, שבמסגרתו בוטלו או נדחו חלק מהסעיפים שעסקו בגיוס חרדים ובעקרון השיוויון בנטל. אבל בעולם החרדי, במיוחד באגפיו הקיצוניים יותר, אין מרוצים גם מהמצב הנוכחי. להמשך קריאה…
הקרב על המזנון: שביתת הכתבים הפרלמנטריים
השביתה שפרצה בתוככי בניין הכנסת בדצמבר 1958 היתה יוצאת דופן: הכתבים הפרלמנטריים, המסקרים בקביעות את דיוני הכנסת, הכריזו על הפסקת הכיסוי של ישיבות המליאה בחלק משעות הדיונים. על אירועים אחרים בכנסת העבירו רק דיווחים קצרצרים.
העילה לכך היתה החלטת נשיאות הכנסת (היושב ראש וסגניו) לאסור על הכתבים להיכנס למזנון חברי הכנסת בין אחת לשתיים בצהריים ובין שבע לשמונה בערב, כדי לאפשר לנבחרי האומה לסעוד את ליבם ללא הפרעה.
פועלי הדפוס: ימי העופרת ותוספת החלב
"יושב היה אדם שתקן, לוחץ מנענעים והמכונה הומה, מצלצלת, מניעה זרועותיה הארוכות, ומפליטה תוך כדי כך, בקטעי זמן קבועים, יצוקי עופרת של שורות, בהן נראו אמות האותיות", כך תאר ד"ר יוחנן בדר, חבר הכנסת ומי שהיה עורכו הראשון של העיתון "חרות", את זכרונות נעוריו ממכונת הסדר, הלינוטייפ, בעיתון מקומי בעיר בפולין. "עמוק במכונה המתה האש בהתיכה את המתכת, רעשו הגלגלים, סאנו זרועות הפלדה. החשות החשה רק האדם, אשר בתנועותיו המהירות והעדינות כלכל את כל הפלא הזה".
מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951
המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".
ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".
בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.
הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב:
להמשך קריאה…
"בן גוריון נגד עבדול נאצר" – בטלוויזיה ובבתי הקולנוע
בראשית שנת 1956 נחתה בישראל אישיות אמריקאית בכירה, שנוכחותה בארץ עוררה עניין רב וזכתה לסיקור במרבית העיתונים. לא היה זה שליח מדיני בכיר אלא שדר הטלוויזיה אד מורו, איש רשת השידור CBS, שהתפרסם בזכות שידוריו במלחמת העולם השניה ואחר כך במאבקו על המרקע נגד "צייד הקומוניסטים" הסנטור ג'ו מקארתי. מורו הגיע ארצה עם צוות הפקה גדול כדי להכין פרק בתוכניתו היוקרתית See It Now על ישראל ובעיקר על רוחות המלחמה שהחלו מנשבות באותה עת בינה לבין מצרים. הוא סייר בין היתר לאורך קו הגבול שחצה את ירושלים, בנחל עוז ובעין גב, תיעד את הגעתם של עולים מצפון אפריקה, וראיין אישים רבים. הבולט שבהם היה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, עימו ישב לראיון ממושך בשדה בוקר.
דו קרב על המרקע: ידיעה במעריב לאחר שידור תוכניתו של מורו במרץ 1956.
