Feeds:
פוסטים
תגובות

ארץ חדשה

הערה (עבור עוקבים חדשים): הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ לפני שבוע. לפי ההסכם שלי עם אתר הארץ, אני מפרסם כאן רשומות 48 שעות אחרי שהן מתפרסמות שם, כך שהבלוגים הם בכפילות מלאה. אני ממשיך לתחזק בכל זאת את הבלוג הזה מכיוון שהוא מרכז גם את כל הרשומות שכתבתי בעבר, בחמש השנים שעברו מאז שהקמתי את הבלוג, וגם מכיוון שאחריו ניתן לעקוב במייל ואחרי הבלוג באתר הארץ לא ניתן. לאחרונה אני כותב בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכולכם מוזמנים לעקוב גם שם.


ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.

כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.

כבר למעלה משני עשורים מחנה ההיפרדות סופג מכה אחרי מכה. זה התחיל עם רצח רבין, המשיך עם האכזבה מהפלסטינים, האכזבה מתוצאות הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, לאחר מכן הייתה תקופה של תקווה בעקבות ההתנתקות מעזה, ואז הגיעו הרקטות על יישובים ישראלים, הנפילות של מפלגת קדימה ושל מפלגת העבודה ועוד – כל כך הרבה מכות שרבים במחנה ההיפרדות שכחו בכלל שזה המחנה שלהם. איבדנו כל כיוון. אנחנו מצביעים למפלגות שמאל, מרכז, ימין, כל אחד לפי טעמו האישי בפוליטיקאים שעל הפרק. הקולות שלנו מפוזרים ולא אפקטיביים, בזמן שמחנה הלא-נפרדים מרוכז מאוד ואפקטיבי מאוד, ומייצר בלי הפסקה סיפורי אימה המושכים אליו מאמינים חדשים.

חלק מאלו שעדיין מזדהים עם השמאל המובהק איבדו בשנים האחרונות את האמון בעצמם וביכולתם לנצח את הבחירות. הם החלו לדבר על "שינויים דמוגרפיים", על "הצבעה שבטית", ונקלעו למן סחרור הזוי של שכנוע עצמי בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית, שבסופו מצאו את עצמם בגרמניה של שנת 1933. הקיצוניים מביניהם הם כבר לא ישראלים בני המאה ה-21 המעוניינים לקבוע לארצם גבולות הגיוניים, אלא לוחמי חופש אמיצים אשר לקחו את הגלולה של המטריקס, ראו את העולם האמיתי, ואמרו באופן מפורש את שמו של וולדרמורט-ביבי-היטלר הרשע. חלקם מנסים לקרוא להתערבותן של מעצמות זרות, ואילו אחרים מביניהם יניפו את ידיהם למעלה בתנועת קטניס-אוורדין ויסתערו בעצמם עם קשתות וחצים על הקפיטול המושחת במטרה להשמיד את כוכב המוות, לנצח את כוחותיו של סאורון, לשחרר את אזרחי המדינה העיוורים מעול הפאשיזם ושוד הגז הגדול, ולאחר מכן הם יבנו עבור כולנו עולם חדש סוציאליסטי של ניסים ונפלאות. האנשים האלו וויתרו לגמרי על הפוליטיקה. הם כבר לא חיים במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה כוחות נאבקים אחד בשני על ידי שכנועם של אזרחי המדינה, אלא באיזה שהוא עולם סרטים דמיוני, בלתי ניתן להבנה עבור משקיפים מהחוץ, ובתחרות אינסופית של התקרבנות וקדושים מעונים.

זו הייתה גם הטעות של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. דווקא לא חשבתי שהדברים שהוא אמר קיצוניים או שהוא צריך להתפטר או להתנצל, ואת ההשוואות הדביליות של כל דבר לנאציזם לא הוא המציא, אבל הדיבור הזה על "מגמות" של הקצנה הוא גם מוטעה עובדתית וגם מוטעה טקטית. עובדתית, מכיוון ששיאו של הטרור היהודי נגד ערבים נמצא שלושים שנים מאחורינו, אי שם בשנות השמונים, בתקופה שבה יהודים רבים תכננו והוציאו לפועל מבצעי רצח ופיגועים שונים כנגד ערבים. אל תתנו לטוקבקיסטים קיצוניים ולמגיבים בפייסבוק להטעות אתכם, הם עושים המון רעש אבל הם לא מהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה. בזכות הרשתות החברתיות אתם רואים אותם יותר בשנים האחרונות, אבל הם היו קיימים גם בשנות התשעים ובשנות השמונים, ובמספרים גדולים לא פחות.

אך דבריו של גולן היו גם שגיאה טקטית, מכיוון שזו הרמת ידיים. בגרמניה של שנות השלושים למתונים לא הייתה יכולת להשפיע על ההידרדרות. בישראל 2016 יש לנו המון כוח. בכל פעם שאני מעז לכתוב שמדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אני מקבל בתגובה התקפות משמאל והאשמות בעיוורון, אבל אין שום נתון או מחקר רציני שתומך בכיוון הזה. מדובר בתירוץ נוח, זה הכל, כי אם מדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אז זה אומר שיש לנו את הכוח לשנות את המציאות. זה אומר שאם אנחנו לא מצליחים לשנות אותה, אם אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור, אז גם אנחנו אשמים. לא רק ביבי. אנחנו עדיין הרוב, ואנחנו שולטים כמעט בכל מוקדי הכוח. אולי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ונתחיל להתנהג בהתאם?

ישנם כאלו שמאשימים את הפלסטינים במצב הנוכחי. הם איכזבו אותנו קשות. מדוע הם מסרבים לנהוג ברציונאליות? מדוע הם מתעקשים לפעול באלימות, בזמן שכל דרך פעולה אחרת הייתה מניבה להם כבר מזמן מדינה משלהם? מדוע הם לא שווייצרים? ואולי אנחנו אשמים בדחפים האלימים שלהם? התשובה היא שזה לא חשוב. בני אדם עושים מה שהם עושים מתוך מגוון רחב של מניעים הנטועים עמוק בתוך התרבות שלהם וההיסטוריה שלהם, ומי שאינו חולק איתם את התרבות וההיסטוריה יתקשה להבינם. בעוד שבתור פרטים לעיתים קשה להבחין בין בני שני העמים, בתור קבוצה החברה הפלסטינית מאוד שונה מהחברה הישראלית. מדובר בחברה פאשיסטית, ענייה, מפגרת, ומושחתת, הקרועה בין כוחות מודרניים לבין שדים היסטוריים ודתיים, והלגיטימציה של מנהיגיה נובעת במידה רבה מהמשך קיומו של הסכסוך. הם לעולם לא יוותרו עליו, לא משנה לאיזה גבול נסיג את כוחותינו. הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לעולם לא יאמרו את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע. זה לא יקרה. שלום בין העמים יהיה, אולי, בעוד דור, או שניים, או שלוש, או עשר. יום אחד גם החברה הערבית תצטרף אל הציוויליזציה המערבית, רואים את המגמות האלו בנושאים כמו ילודה והשכלת נשים, אבל אם נבלה את כל חיינו בציפיה ליום הזה אנחנו רק נתאכזב. הם תמיד יהיו עניים ומפגרים ביחס אלינו, ואולי זה עצוב, אבל זו הבעיה שלהם, לא שלנו. במקום להאשים את הפלסטינים או לדבר על צדק, בואו נביט במראה ונדבר על חוכמה.

זה הכל אנחנו. זו ההחלטה שלנו. הפלסטינים לא חשובים. בשנות התשעים ביצע מחנה ההיפרדות טעות טקטית איומה: הצבת ה"שלום" בתור המטרה העליונה, בעוד שההיפרדות מהשטחים היא כלי להשגת אותו ה"שלום". טעות זו נבעה מחוסר הבנה של האתוס הפלסטיני, המבוסס על הדחקה ורגשות נחיתות, ומעומקה של התהום המפרידה בין שני העמים. חשבנו שהם כמונו, אבל הם לא. ההיפרדות מהפלסטינים היא לא כלי להשגת שלום. לא יהיה כאן שלום. ההיפרדות היא מטרה העומדת בפני עצמה. היא לא תכלול את פירוקו של צה"ל, לא בהכרח תחזיר אותנו לקווי 67, ובוודאי שלא תוביל לשלום.

האם הפלסטינים רוצים לגרש אותנו גם מתל אביב וחיפה, כפי שמאיימים הימניים? ברור שכן! למה שלא ירצו? כל אחד משני העמים היה שמח לקבל את ארץ ישראל כולה לעצמו, נקייה מבני העם השני. מה זה חשוב מה הם רוצים, או מה אנחנו רוצים? כל מה שחשוב זה מה שאפשר. מה שיש. הפלסטינים לעולם לא יוכלו לנצח במלחמה הזו. הסיכוי הטוב ביותר שלהם היה ב-1948, מאז הפערים רק הולכים וגדלים והם ככל הנראה ימשיכו לגדול. ביחס אלינו הם לעולם ישארו חברה מפוזרת, עניה, חלשה ומושחתת, המבוססת על חמולות הדואגות כל אחת לאינטרסים האישיים שלה, בעוד שהעם היהודי בישראל נוטה להתאחד במצבי לחץ ולפעול ביעילות העומדת פחות או יותר בסטנדרטים מערביים. ואנחנו, בתור מדינה זניחה, שנואה וחסרת מעמד בינלאומי, לעולם לא נוכל לגרש את כולם לירדן. אז כן, הפלסטינים יראו בנסיגה הישראלית מהשטחים ניצחון, וכן, הנסיגה תעודד בתוכם גורמים שיבטיחו להמונים כל מני הבטחות שווא על גירושם של היהודים בחזרה לפולין, ולא, לא צריך להיות לנו אכפת מהפנטזיות שלהם. הטיעון בעד ההיפרדות הוא לא שהיפרדות תביא שלום או תשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אלא שהיפרדות תביא גבולות. זה מה שחסר לנו.

התרגלנו כל כך לחיות ללא גבולות, שאיננו מסוגלים לתפוס את מלוא חשיבותם. אני לא מדבר כאן רק על הקו עצמו, על איזו שהיא חומה או גדר חשמלית, אלא הרבה מעבר לכך. גבולות פילוסופיים, רעיוניים. גבולות מוסריים, הקובעים עד כמה אנחנו, כחברה מערבית וליברלית, מוכנים להתרחק מהאתוס ההומניסטי ולפגוע באזרחים חפים מפשע על מנת להגן על אזרחינו מאלימות. גבולות דמוקרטיים, המפרידים בין קבוצת האנשים שהם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית וליברלית, האנשים שאנחנו מרשים להם להצביע לכנסת, ובין קבוצת האנשים שהם לא. גבולות של סולידריות, המפרידים בין קבוצת האנשים שאנחנו מוכנים להקים עבורם מערכת ביוב מתפקדת, ובתי ספר מודרניים, ולהגן עליהם עם מערכת הביטחון, ולשלם להם דמי אבטלה, הכל על חשבון כספי המיסים שכולנו ביחד משלמים, ובין קבוצת האנשים שאין לנו שום רצון בקשר כלכלי איתם ושום רגשי סולידריות כלפיהם. היעדרם של גבולות פוגע יותר מכל בערביי ישראל, שחלקם מועדים בדמיונם של פוליטיקאים ימניים לאותו טרנספר עתידי. כמה עשורים עוד יעברו לפני שנחליט אם ערביי ישראל הם אויבים או אזרחים שווי זכויות? גבולות יכריחו אותנו ואולי גם אותם לקבל החלטות שגם אנחנו וגם הם לא כל כך רוצים לקבל.

רק אזרחי מדינת ישראל יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. הפלסטינים חלשים מדי, אין להם יכולת להשפיע על החלטתנו. שאר אומות העולם רחוקות מדי. לא באמת אכפת להן, והן כבר עייפות מלשמוע את התירוצים של שני הצדדים. כן, יש שם בחו"ל כמה אנשים עם עודפים של כסף וזמן פנוי שאוהבים לפנטז שהם לוחמי צדק אמיצים, חלקם גם אנטישמים, ונוח להם לתקוף את ישראל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם. זה בוודאי קל ובטוח הרבה יותר מלתקוף מדינות כמו רוסיה או סין. עלינו להתייחס לאובססיה המוזרה שלהם ברחמים ובהבנה, אבל בסופו של דבר גם הם לא חשובים. מי שכן חשוב הם אזרחי מדינת ישראל, והגיע הזמן שהשמאל ישא את עיניו אליהם.

ישנם 5-6 מיליוני אנשים בוגרים בעלי זכות הצבעה לכנסת בארצנו הקטנטונת. יש ביניהם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים ודתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, עשירים ועניים, עולים חדשים ועולים ישנים, ערבים ודרוזים ויהודים ונוצרים ואחרים. לכל אחד מהם ישנם דברים מסויימים שמפחידים אותו, מכעיסים אותו או מנחמים אותו. לכולם יש עיניים ושכל. כולם מושפעים מחבריהם והוריהם, אבל את כולם ניתן לשכנע, אם רק נפסיק להתייחס אליהם בזלזול והתנשאות, אם רק נתחיל להתייחס לטיעונים שהם מעלים ברצינות ולדבר איתם בגובה העיניים. ורק הם יקבלו את ההחלטה על גבולות המדינה.

אך השמאל הישראלי, כאמור, שכח כיצד משכנעים. שכח כיצד להיאבק. במקום זאת הוא המציא לעצמו אגדה: המצב אבוד. גנבו לנו את המדינה. לא ניתן לשכנע אף אחד. זה מיותר. גרמניה, 1933. איזה כיף, חושבים אנשי השמאל לעצמם, אנחנו לא אשמים בשום דבר! אז מה אם פעם אחר פעם הצבנו בראשות מפלגת העבודה / המחנה הציוני מנהיגים גרועים, נישתיים וחסרי כריזמה? אז מה אם לא טרחנו להתפקד למפלגות הגדולות בגלל עצלות, או שביטלנו את ההתפקדות אחרי שקיבלנו כמה אסמסים ביום הבחירות וזה מדגדג לנו בקצה של האוזן? אז מה אם במערכות הבחירות האחרונות ניסינו להתחמק משאלת הגבולות ככל יכולתנו? אז מה אם הקרבנו את האינטרס של מדינת ישראל בעבור סכסוכים קטנוניים ופלגנות כרונית? אז מה אם נתנו את הבמה המרכזית של מחנה השמאל לכל מני גורמים קיצוניים וחתרניים, חלקם על גבול השפיות? אנחנו לא אשמים כי מלכתחילה לא היה לנו שום סיכוי לנצח.

"דמוגרפיה", הם אומרים, מושכים בכתפיהם ובוחנים את מחירי כרטיסי הטיסה לברלין. "תהליכים". "תקופות אפלות". במקום לנסות לשכנע את ההמונים שנמצאים באמצע ומצביעים ליאיר לפיד ולמשה כחלון, הם מנהלים דיונים פנים-שמאליים משעממים ומיותרים להפליא על הומניזם, סוציאליזם ופאשיזם, דיונים שלא מעניינים אף אחד שלא גר בכמה בלוקים של בניינים התחומים בין נהר הירקון, נתיבי איילון, רחוב יפו וחוף הים. הם שוכחים שההתנתקות הייתה בכלל יוזמה של אנשי ימין, כמו גם הנסיגה מסיני – אנשי ימין מתונים שפקחו את עיניהם ונשענו על תמיכת השמאל. הם שוכחים כמה קולות קיבלה ציפי לבני בבחירות של 2009, בפעם האחרונה שבה דיברו כאן ברצינות על היפרדות. מה זה משנה מיהו המנהיג שמבצע את המהלך, כל עוד המהלך יבוצע? אתם חושבים שביבי לא יסוג מהשטחים בשביל לשמור על כיסאו, אם יהיה לכם מספיק כוח? אתם בטוחים? האנשים האלו שוויתרו על המאבק הם פחדנים. פשוט פחדנים ארורים, שמעדיפים לשכב על הגב ולמות במקום להילחם על העתיד של הילדים שלנו. ואם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הם יהיו אשמים לא פחות מביבי ובנט.

מחנה הלא-נפרדים, לעומת זאת, לא שכח איך משכנעים. ההפך, מאז ההתנתקות מעזה הם הבינו שעצם קיומם תלוי ביכולת השכנוע שלהם. הם הבינו שאלוהים לא יציל אותם. הם הבינו שברגע האמת מרבית אזרחי המדינה לא מושפעים יותר מדי מדיבורים על ייעוד היסטורי וספרים בני אלפי שנים – אפילו לא הדתיים מבינינו. מרביתנו פשוט רוצים לחיות, ולא מבינים מה כל כך מושך בקיום יחסי שכנות קרובים עם אותה חברה פלסטינית רקובה, אלימה ומושחתת, רק כדי לאחוז באיזו פיסת סלע. אז כדי לשכנע, מחנה הלא-נפרדים לא מדבר על דת, אלא על רקטות. אלפי רקטות, שיגיעו מהשטחים לנתב"ג ולכל ישובי מרכז הארץ, כמו שהפלסטינים יורים מעזה. אבל מה מפריע לפלסטינים לשגר את הרקטות האלו כבר עכשיו? לצה"ל אין בסיסים בכל שכונה ושכונה, בכל עיר ועיר. הפלסטינים יכולים לשגר רקטות מיהודה ושומרון כיום בדיוק כמו שהם משגרים מעזה, והם יכולים לחפור מנהרות בדיוק כמו שהם חופרים בעזה, והם יכולים להוציא לפועל פיגועים המוניים באופן מאורגן, אבל הם לא רוצים. הם מפחדים מהתגובה הישראלית, והתגובה הזו תהיה רלוונטית אחרי ההתנתקות בדיוק כמו שהיא רלוונטית היום. כדי להכניס טנקים לרמאללה לא צריך להציב אותם מלכתחילה בבית-אל. לא צריך את בית-אל. זה לא רלוונטי בכלל. היישובים היהודיים בשטחים לא תורמים מאומה לבטחון המדינה. האם זה כל כך מפליא לגלות שמרבית שדרת הפיקוד בצה"ל, בשב"כ ובמוסד נוטה לשמאל? אם אתם לא מאמינים לי, אולי לפחות תאמינו להם? ואיך טיעונים כאלו קלושים הספיקו כדי להפיל את מחנה ההיפרדות לקרשים?

וישנן גם מפלגות המרכז. רובן בעד ההיפרדות, אבל השמאל הישראלי כיום הוא כל כך גרוע שהן לא מעיזות להזדהות איתו, אז במקום זאת הן מפלגות אותו, או פונות לכל מני נושאי נישה זניחים יחסית כמו כלכלה או גיוס החרדים לצה"ל. כן, אלו נושאי נישה. בנוגע לכלכלה אין באמת הבדל בין כל המפלגות, אפילו לא ברמת הסיסמאות, וגם בנוגע לגיוס החרדים מדובר בעיקר בתעמולת בחירות. עלינו להפסיק להתעסק עם הדברים האלו ולחזור לעיקר, לאותו סכסוך מעייף ומתיש. מה זה בעצם מרכז? אין כזה דבר "מרכז". מעולם לא היה, בשום מדינה, וגם לא בישראל. בנושא המרכזי והחשוב ביותר אין שום חלל ריק בין השמאל לבין הימין. יאיר לפיד הוא שמאל. מפלגת קדימה הייתה שמאל.

ישנם רק שני צדדים פוליטיים בישראל, משני צדי המתרס של הוויכוח החשוב ביותר של זמננו: מחנה ההיפרדות, ומחנה הלא-נפרדים.

זה הכל. זה הנושא המרכזי. זו ההחלטה העומדת בפני הדור שלנו. לדורות הקודמים היו האתגרים שלהם, ואולי אלו היו אתגרים ציוריים יותר, פשוטים יותר, קלים יותר. אולי הדורות הקודמים העדיפו להשאיר את האתגר הזה עבור העתיד, לדחות את ההחלטות הקשות. ההיסטוריה מראה שפוליטיקאים בכל מדינה ובכל תקופה תמיד ינסו לדחות החלטות קשות המפלגות את האומה, אבל דחייה היא לא פיתרון. קביעת הגבולות היא האתגר של הדור שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולא ראוי מוסרית שנדחה אותה לדור הבא. עלינו להחליט: מדינה דו-לאומית הנמצאת דרך קבע במלחמת אזרחים כנגד מיעוט גדול ומופלה, או מדינה מערבית, מודרנית, עם גבולות. רק אנחנו מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו. הפלסטינים ושאר אומות העולם אינם רלוונטיים.

זו לא תהיה החלטה קלה. היא תקרע את העם באופן שיגרום להתנתקות של 2005 להיראות כמו משחק ילדים. דם ישפך. אחים יעמדו משני צדי המתרס וילחמו האחד בשני בנשק חם. הרבה שאלות חשובות, כגון מעמדה של ירושלים, ככל הנראה ישארו ללא פתרון. הפלסטינים יחלקו סוכריות, רוצחים ומחבלים יחגגו בכיכרות, ובסופו של דבר אני מבטיח לכם שהם ימצאו דרכים חדשות להאשים את ישראל בכל צרותיהם, לא משנה מה נעשה. שמאלני העולם ה"נאור" לא יתרשמו כלל, וימציאו גם הם איזו שהיא סיבה חדשה לעשות לישראל דמוניזציה. הטרור לא יפסק. אף אחד לא יתן שום פרס לפוליטיקאים שינהיגו את המהלך הזה, והם לא יזכו למחמאות על מדשאות הבית הלבן או בארמונות אירופה. ההפך, יתכן שיהיו ניסיונות התנקשות בחייהם. עשרות שנים אל תוך העתיד אנשים רבים עדיין יגידו שזו הייתה טעות לוותר על השטחים מכיוון שזה לא הביא שלום או ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, ובכלל היה כל כך כיף בתקופה שבה יכולנו לגור בבתים מסובסדים על איזו גבעה באמצע שום-מקום שבו התהלך לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך.

אבל יהיו לנו גבולות.

גבולות מוסריים, גבולות דמוקרטיים, גבולות של סולידריות, גבולות קבועים ונצחיים. גבולות של מדינה שהתבגרה והתעצבה וקיבלה החלטה בנוגע לדמותה.

אחרי 68 שנים הגיע הזמן שלנו להתנתק מהעבר, להתקדם, להעז ולהגיע לארץ חדשה.

נתחיל מהסוף: אם אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, מעוניינים לחיות ברמת חיים מערב-אירופאית, אנחנו צריכים להיות עשירים כמו האירופאים. בשנת 2015 לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית הישראלי הממוצע ייצר תוצרת בשווי של כ-35,702 דולרים בשנה, לעומת השוויצרי הממוצע שייצר תוצרת בשווי של 82,178 דולרים, הדנמרקי שייצר תוצרת בשווי של 51,424 דולרים, השבדי עם 48,966 דולרים, וההולנדי עם 44,333 דולרים, אם ננסה להתמקד במדינות בסדר הגודל של ישראל. כאשר משקללים את המספרים האלו לפי כוח הקנייה המקומי ישראל נמצאת באזור המקום ה-35, לצד מדינות כמו ספרד, קפריסין, דרום קוריאה וצ'כיה, ורמת החיים היא בהתאם.

כדי להיות עשירים יותר, עשירים כמו השוויצרים, אנחנו צריכים לצמוח. כמובן, אפשר לשאול האם הצמיחה מיטיבה רק עם העשירים או גם עם העניים, והתשובה היא כמו תמיד "תלוי", אבל זה די ברור שצמיחה אפסית לא מיטיבה עם אף אחד. קודם שתהיה צמיחה, ואחר כך נוכל לדאוג לחלוקת הפירות. בשנת 2014 התוצר לנפש במדינת ישראל צמח בכ-0.6%, בשוויץ ודנמרק הצמיחה הייתה זהה, בשבדיה התוצר לנפש צמח בכ-1.4%, ובהולנד בכ-0.7%. המשמעות היא שאנחנו לא מתקרבים אל המדינות האלו ואל מדינות מערביות אחרות. בהשוואה לעשור הקודם שיעורי הצמיחה בישראל נמצאים בירידה, בין השאר מכיוון שככל הנראה מיצינו את מגמת הגידול בשיעורי התעסוקה שהחלה מאז המשבר של תחילת שנות ה-2000 וביטול הקצבאות.

כדי לצמוח יותר נדרש שיזמים מקומיים יפתחו יותר פירמות חדשות או ירחיבו את הפירמות הקיימות, נדרש שפירמות יעילות יצמחו על חשבונן של פירמות פחות יעילות, שסקטורים שבהם למדינת ישראל יש יתרון יחסי יצמחו על חשבונם של סקטורים מסובסדים, מוגנים ובלתי יעילים, ושיזמים מחו"ל יגיעו על מנת להשקיע כאן. הדברים האלו קורים פה ושם, אבל כרגע הם לא קורים בקצב שיכול לאפשר לנו יום אחד לשפר את מיקומנו היחסי בעולם.

בתקופה האחרונה ממשלת ישראל רק מחריפה את המצב מהבחינה הזו. כחלון פתח את כהונתו עם מספר מהלכים חיוביים, כגון הפחתת המע"מ ומס החברות (אם כי מס החברות בישראל עדיין גבוה יותר ממיסי החברות בכל המדינות האחרות שהזכרתי לפני כן). לאחר מכן הוא ניסה להילחם מעט כנגד החקלאים כדי להוזיל את מוצרי המזון ולפתוח את השוק ליבוא, אבל בסופו של דבר הפך את עורו, נכנע לחקלאים באופן כמעט מלא, והשבוע גם יישר קו עם יחימוביץ' ועמיתיה לשמאל הרדיקאלי והעביר את החוק המגביל את שכר הבכירים בחברות הפיננסיות.

עכשיו, אין לי ספק שחלק מהאנשים שיקראו את הרשומה הזו שונאים בנקאים. בשנאת הבנקאים שלכם אין שום דבר חדש, ואין לה קשר למשבר של 2008. כבר אלפי שנים אנשים שונאים בנקאים, מרבית הדתות הממוסדות ניסו להגביל את מוסד ההלוואות בריבית, וחלק לא קטן מהאנטישמיות שהופנתה כלפי יהודים באירופה נבעה משנאת בנקאים ומלווים בריבית.

אפשר להבין את שנאת הבנקאים. הרעיון של הריבית בתור "מחיר הזמן" אינו טריוויאלי. למען האמת, בזכות מערכת החינוך המופלאה שלנו מרבית האנשים הבוגרים במדינת ישראל, כמו גם במדינות אחרות, לא מבינים בכלל מה זה "בנק". הם חושבים בטעות שבנק הוא מן כספת שכזו שמטרתה לשמור על הכסף שלנו מפני שודדים, ואינם מבינים שבנק הוא בעצם מוסד המתווך בין לווים למלווים, והוא קיים מכיוון שהוא מסוגל לבצע את התיווך הזה באופן יעיל יותר מאשר מפגש ישיר בין שני הצדדים. תודות לחשיבותו של התיווך בין לווים למלווים בנקים הפכו במהירות רבה לנפוצים בכל העולם, הם חיוניים לכלכלה כמו אוויר לנשימה, ובלעדיהם לא יכולה להתרחש שום צמיחה. מדינה מודרנית יכולה להסתדר נפלא בלי חקלאות מקומית, בלי תעשייה בטחונית, אפילו בלי היי-טק, אבל היא תקרוס תוך רגע ללא מערכת פיננסית מתפקדת. ובכל זאת אני נתקל בעיתונות הכלכלית בישראל, בהקשר של הדיונים על החוק, במשפט כמו "הגופים הפיננסיים מנהלים את כספי המשק ואינם מייצרים צמיחה, לעומת החברות הציבוריות, למשל חברת טבע, שכן מייצרות צמיחה". ובכן, טבע לא תצמח לשום מקום ללא הלוואות מהמערכת הפיננסית, שלא לדבר על ישראלים המעוניינים לרכוש דירה עם משכנתא שאיתרע מזלם שלא להיוולד לאבא מולטי-מיליונר.

אבל נעזוב את זה. עדיין אפשר להבין את שנאת הבנקאים, גם אם מבינים מה זה "בנק". במדינות רבות לבנקים יש כוח שוק רב, השפעה על פוליטיקאים, לעיתים הם מהווים קרטל, ישנן בעיות אינפורמציה, ישנו הנושא של "סיכון מוסרי" עבור בנקים "גדולים מדי", ועוד שלל כשלים ועניינים. מעבר לכשלי השוק האלו, רבים טוענים שהשכר של מנהלים בכירים כיום לא משקף את תרומתם לפירמות שבהן הם מועסקים. מחקרים שנערכו בארה"ב מצאו למשל שמנהלים אמריקאים מרוויחים יותר ממנהלים אירופאים בלי קשר לשום מאפיין של החברה שאותה הם מנהלים, גודלה או הצלחתה בשנים האחרונות. מנהלים בשנים האחרונות מרוויחים, יחסית לעובדים אחרים, יותר מאשר מנהלים בעבר הרחוק, למרות שעבודת הניהול לא הפכה לקשה יותר עם השנים. יתכן שזה עניין של תרבות, של כל מני מאבקי כוח בין בעלי מניות למנכ"לים שלהם וכשלי שוק מסוג "בעיית הסוכן" שלא ניכנס אליהם לעומק כאן. בדומה למרבית הכלכלנים אני תומך ברגולציה על המערכת הפיננסית, אין לי התנגדות עקרונית לניסיונות להתערב ביחסים שבין מנכ"לים לבעלי מניות, ואין לי שום כוונה לטעון ששכר המנהלים במערכת הפיננסית מצדיק את תרומתם המופלאה למשק.

אבל החוק להגבלת שכר הבכירים הוא לא סתם עוד רגולציה על המערכת הבנקאית. החוק הזה הוא ברמה אחרת לגמרי.

ראשית כל, והכי חשוב – מדובר במדרון חלקלק. זה הטיעון המרכזי. חברי הכנסת בישראל, למקרה שמישהו לא שם לב, עוסקים ב"מירוץ איכפתיזם אל התחתית": כחלון הוריד את התקרה שהציע לפיד מ-3.5 מיליוני שקלים בשנה ל-2.5 כדי להשיג אותו במירוץ, ושלי יחימוביץ' וזהבה גלאון כבר אמרו שבכוונתן לקדם במושב הקיץ הצעה להרחיב את החוק לכלל החברות הציבוריות, מכיוון שהן לא יכולות להרשות לעצמן להיראות פחות חברתיות מכחלון. לא במקרה החוק עבר בתמיכה מלאה של כל חברי הכנסת, ומי שחושב שהמירוץ המטורף הזה יעצר שם טועה. נכון לעכשיו החוק מגביל את משכורת המנהלים לעד פי 35 ממשכורותיהם של העובדים הזוטרים, אבל מאיפה מגיע המספר הזה, "35"? למה לא עד פי 10? או אולי פי 2? ואולי פשוט נחליט שכולם חייבים להרוויח אותו הדבר? לחברי הכנסת לא אכפת מהתוצאות למשק אבל הם חייבים להשיג את האחרים במירוץ האיכפתיזם כדי להיבחר, והציבור מונע משנאת עשירים ובורות כלכלית, בין השאר באשמת אמצעי התקשורת שממשיכים להכחיש את קיומו של המירוץ ואף לעודד את המתחרים בו.

שנית, החוק הזה הוא ייחודי בעולם. שום מדינה מערבית לא חוקקה שום דבר דומה לזה. אם עד עכשיו היינו הסטארט-אפ ניישן, עכשיו נהיה אותה מדינה יחידה שבה הוחלט להגביל את שכר הבכירים במערכת הפיננסית (ובהמשך אני מניח שגם בשאר המשק), והתדמית שלנו בקרב משקיעים זרים תהיה בהתאם. נחמיה שטרסלר מציין שגם ככה בשנים האחרונות משקיעים זרים אשר יכלו להזריק תחרות לשוק המקומי לא התעניינו במיוחד ברכישת חברות ישראליות כגון תע"ש, מגה, הפניקס או כלל ביטוח, והציבור הישראלי מפסיד מהיעדר התחרות.

שלישית, החוק הזה לא ישיג את התוצאות שהפוליטיקאים חושבים שהוא ישיג. מלכתחילה מספר המנהלים הבכירים הוא די קטן כך שלא תהיה שום השפעה על מדדי אי שוויון אגרגטיביים. "חוק התוצאות הבלתי צפויות" של מדיניות ממשלתית שגויה יעבוד שעות נוספות, כפי שעבד בנוגע ל"חוק הספרים" ונושאים אחרים: פירמות ימצאו דרכים אחרות לתגמל את המנהלים שלהן שיעקפו את החוק, הן ימנעו מלהירשם בבורסה הישראלית שתיפגע קשות, הן יעדיפו להעסיק יותר עובדים בעלי שכר נמוך במיקור חוץ כך שהעובדים האלו לא יספרו ביחס של ה-35, יעדיפו להרחיב מפעלים עתירי עבודה בחו"ל ולא בארץ, יחליפו עובדים בתוכנות אוטומטיות ורובוטים, יעבירו את ההנהלה שלהן לחו"ל, או יפעלו בכל מני דרכים אחרות שקשה לחזות מראש.

חשוב לציין שאם באמת ישנו כשל שוק בנוגע לשכר המנהלים במערכת הפיננסית, אז השכר הוא התוצאה של כשל השוק, לא המקור לכשל. המקור הוא מאזן הכוחות בין בעלי המניות למנהלים הבכירים. תיקון השכר לא יפתור את כשל השוק, כפי שכדור נגד כאבים לא מסוגל לרפא סרטן. שכר המנהלים לא באמת ירד מכיוון שאין כאן שינוי של ממש במאזן הכוחות ביניהם לבין הדירקטוריונים.

לסיכום, לחוק לא תהיה שום השפעה חיובית על המשק, סביר שיהיו לו מספר השפעות שליליות, והכי חשוב – הוא מהווה זרז למירוץ איכפתיזם מטורף אל התחתית שאת סופו קשה לנחש.

תומכי החוק, בכנסת ובעיתונים, לא הגיבו עד כה לאף אחת מהטענות האלו. מבחינתם מדובר בחוק "צודק" מכיוון ששכר המנהלים בחברות הפיננסיות "גבוה מדי", הם חושבים שהחוק מתקן "כשל שוק" למרות שהוא לא מתייחס למערך הכוחות בין בעלי המניות למנכ"לים וגם לא לשום כשל שוק אחר, והם לא רואים שום מדרון חלקלק באופק. במקום לתקוף את טיעוניהם של המתנגדים לחוק הם מעדיפים לתקוף איזה שהוא איש קש הטוען שלממשלה אסור להתערב בשום אופן בשוק, משהו שאף כלכלן רציני לא טען מעולם. הם טוענים שהדיבורים על השקעות זרות הן הפחדה מיותרת כי הנה, תראו, מדי פעם מגיעה לכאן איזו חברה סינית ורוכשת את תנובה או משהו בסגנון, אבל הם לא רואים את כל המשקיעים הזרים שהיו יכולים להגיע לכאן אם המדיניות הכלכלית הייתה מעט יותר רציונאלית, והם לא רואים את הרווחים שיכל לקצור הצרכן הישראלי מהתחרות בין המשקיעים הזרים לבין החברות המקומיות.

לכן חשוב שוב להדגיש: החוק הזה הוא לא חוק גרוע מכיוון שזה "לא הוגן" לפגוע במנהלי הבנקים באיזה שהוא אופן, או מכיוון שאסור לממשלה לנהל רגולציה על המגזר הפיננסי, או מכיוון שאין ריכוזיות במגזר הפיננסי, או מכיוון שיש בעיות חשובות יותר שנדרש לטפל בהן. הוא חוק גרוע מכיוון שהוא מעיד על ניתוק מוחלט של כנסת ישראל מהסנטדרטים של הפופוליזם הנהוגים בשאר הפרלמנטים בעולם המערבי. אין יותר מבוגרים אחראיים בכנסת, אין מי שידאג להמשך צמיחתה של כלכלת ישראל, נשארנו רק עם חבורה של לוחמי צדק מטעם עצמם שחיים בעולם פשטני וילדותי של רעים וטובים, אבירים ודרקונים, ושלל כוונות טובות המובילות לגיהנום.

ראשיתו של חוק עידוד השקעות הון בשנת 1959, ומטרתו הייתה ונשארה לעודד השקעות בתעשייה הישראלית ולעודד תעסוקה בפריפרייה, על ידי הנחות מיסוי והטבות אחרות למפעלים אשר עמדו בקריטריונים מסוימים. במהלך השנים עבר החוק גלגולים רבים, בין השאר עקב מקרי שחיתות ועקב מחקרים שהעלו כי החוק איננו משיג את מטרותיו בנוגע לתעסוקה וקידום הפריפרייה (ראו סיכום של הספרות בנידון כאן). כיום ההטבות במסגרתו ניתנות לחברות אשר מייצאות מעל ל-25% מהתוצר שלהן ולחברות אשר מפעליהן ממוקמים בפריפרייה, כאשר ההטבות הן הנחות במס החברות וזכאות לניכוי פחת מואץ על ציוד ומבנים.

חוק עידוד השקעות הון הוא דוגמה מצויינת לארבעת היסודות הרעועים שעליהם בנויה, באופן עקום למדי, כלכלת ישראל: כוונות טובות, בורות, קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ. חוקים ומוסדות רבים המרכיבים את הכלכלה סובלים מאותם הפגמים, במידה כזו או אחרת, כך שהבנת האופן שבו הם מתבטאים בחוק עידוד השקעות הון יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב אודות היסודות המרכיבים את העולם שבו אנחנו חיים.

יסוד ראשון: כוונות טובות

בניגוד לדעה הרווחת בציבור, פוליטיקאים אינם בוחרים להיות פוליטיקאים על מנת למקסם את מספר השקלים בחשבון הבנק שלהם ופקידים אינם מקודמים לתפקידים בכירים לפי יכולותיהם לרצות מיליארדר כזה או אחר במדיניות שהם מובילים. למרות השקרים, השחיתות, מאבקי האגו ושלל חסרונותיהם האישיותיים, פוליטיקאים ופקידים בכירים כן מאמינים, ברובם, שבסך הכל הם תורמים למדינת ישראל בעבודתם. הכוונות של רובם, במשך מרבית הזמן, הן חיוביות – כן, גם של אותם פוליטיקאים שאתה או את אינכם מסכימים כרגע עם הדרך שבה הם בחרו, וגם כאשר הם מאמינים שהמטרה מקדישה את האמצעים.

גם חוק עידוד השקעות הון לא נחקק על ידי חבורה של מעשני סיגרים מושחתים בחדר אפל, אלא על ידי אנשים שרצו לעשות משהו טוב. מדינת ישראל תמיד התחרתה עם מדינות אחרות על משיכת השקעות זרות, וצמיחתן של מדינות שהוגדרו בתור "נס כלכלי" כגון אירלנד, פינלנד, טיוואן, סינגפור, הונג-קונג ודרום קוריאה מקושרת להצלחה שלהן במשיכת השקעות זרות, אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק עידוד השקעות הון. גם הרצון לעודד את הפריפרייה ולפזר את האוכלוסיה החוצה ממרכז הארץ הוא כוונה טובה מנקודת מבט ציונית-אסטרטגית, גם אם לא מנקודת מבט כלכלית צרה יותר.

רוב הכשלונות הכלכליים במדינות מערביות ודמוקרטיות מתחילים בכוונות טובות כאלו. אף אחד לא קם באיזה שהוא בוקר ואמר לעצמו: "היום בא לי לעשות משהו ממש מטופש". אך דווקא הכוונות הטובות הן מה שהופך את הכשלונות האלו לקשים כל כך למניעה, מכיוון שאין כאן אף אויב שניתן להאשים אותו בכוונת זדון. אין נגד מי למחות, אין איך להדביק לסיפור את הנרטיב העיתונאי הרגיל של כוחות האור הנלחמים כנגד כוחות החושך, אין אקשן, ולכן גם התקשורת נוטה להתעלם מהסיפורים הללו. אף אחד לא יודח מתפקידו או יושלך לכלא בעקבות כשלונות שמקורם בכוונות טובות, ולכן הפוליטיקאים הבאים עתידים להיכשל גם הם באותו האופן, שוב ושוב ושוב.

כמובן, כוונות טובות כשלעצמן יכולות להיות דבר מצוין. רק כאשר מערבבים אותן עם היסודות האחרים אנחנו מקבלים את התבשיל הזה שבו כולנו שוחים ביום-יום.

יסוד שני: בורות

הבורות הכלכלית בישראל גבוהה ביחס למדינות אחרות בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא המיקוד הטבעי של המערכת הפוליטית בנושא הביטחוני והרקע הצבאי של פוליטיקאים רבים, הרואים את כלכלת ישראל כמן יחידה לוגיסטית זניחה שנועדה לממן את פעילות הזרוע הצבאית השומרת על בטחוננו וממלאת ייעוד היסטורי בן אלפי שנים. השנייה היא העבר הסוציאליסטי של המדינה, המשפיע עד היום על דעות הציבור, הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. כל עוד המשק לא היה מצוי על סיפו של תהום קובעי המדיניות בישראל לרוב לא התעמקו יותר מדי בנושאים כלכליים, וגם היום ה"אידיאולוגיה" הכלכלית של רובם היא בליל חסר משמעות של סיסמאות שהם אינם מבינים. כלכלנים מקצועיים, לעומת זאת, מתבטאים בשנים האחרונות בעיקר נגד חוק עידוד השקעות הון. מדוע הם עושים זאת?

בדיון בנושא שנערך במכון אהרן למדיניות כלכלית, במרכז הבינתחומי בהרצליה, נכחו מספר רב של חוקרים בכירים ונציגים של משרדי ממשלה וחברות המושפעות מחוק עידוד השקעות הון. הדיון סבב סביב שני ניירות עמדה חדשים שהוצגו בנוגע לחוק וקראו לבטלו או לשנותו באופן משמעותי.

נייר העמדה הראשון, שנכתב על ידי עומר מואב ואסף צימרינג, סוקר את המחקר הקיים בנושא הטבות ליצואנים בארץ ובעולם. ראשית כל, הספרות מוצאת שהטבות ליצואנים לא מייצרות מקומות עבודה "יש מאין", אלא משנות את הקצאת העובדים בין חברות מייצאות לחברות שאינן מייצאות – פשוט מזיזות את העובדים מכאן לשם. על כן עידוד היצוא אינו תורם לתעסוקה. באותו אופן, פתיחת המשק ליבוא לא מחסלת מקומות עבודה, אלא משנה גם היא את הקצאת העובדים, ולרוב גורמת לעובדים לעבור מתחום הייצור של מוצרים שלמדינה אין יתרון יחסי בייצורם לתחומים אחרים ולסקטורים לא סחירים, המייצרים מוצרים שלא ניתן לייבא מחו"ל ( למשל שירותים או נדל"ן).

רבים מבקרים את הכלכלנים על שימוש במודלים תיאורטיים, אך כפי שכתבתי בעבר למעשה כל מי שמביע דעה על מדיניות כלכלית מסתמך על "מודל" כלשהו הנמצא בראשו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. בעלי הכוונות הטובות התומכים בחוק עידוד השקעות הון מסתמכים על "מודל" אינטואיטיבי לפיו קיימות רק השפעות ישירות לפעולות מדיניות: אם נעביר כסף לבעלי מפעל כלשהו הם יוכלו להתרחב ולהעסיק עוד עובדים, ואם נאשר יבוא מתחרה המפעל יסגר והעובדים יהיו מובטלים. אך בפועל הכלכלה לא עובדת באופן כזה, כל הסקטורים קשורים אחד לשני והתעסוקה נקבעת בשיווי משקל מלא בין הביקוש לעובדים והיצע העבודה. קשה יותר לסגל חשיבה מסדר שני, להבין כיצד סבסודם של מפעלים מסוימים יכול להשפיע על המקומות שאליהם הולך ההון הפנוי של אזרחי מדינת ישראל ועל שער החליפין, וכך למעשה לבוא על חשבונם של סקטורים אחרים. אך ברגע שמבינים זאת מבינים שהמודל האינטואיטיבי הישיר, המנחה את תומכי החוק, הוא פשוט שגוי.

הטיעון הרציני ביותר שניתן להעלות לטובת החוק מתייחס להשפעות חיצוניות. השפעות חיצוניות הם כשל שוק, המתבטא בכך שלהחלטותיו של פרט אחד ישנן השפעה על התועלת של פרטים אחרים. במקרה שלנו ההשפעה החיצונית הרלוונטית היא התועלת הנוצרת מקיומן של הפירמות המייצאות, המשפיעה באופן עקיף על פירמות אחרות ועובדיהן – למשל ידע הנצבר בחברת ענק עולמית כגון אינטל או טבע, ויוצא החוצה כאשר עובדים עוזבים למקום עבודה אחר או כאשר החברה מעבירה פעילות לספקי משנה. השפעה חיצונית כזו יכולה, תיאורטית, להצדיק מעורבות ממשלתית, כגון סבסוד הפירמות המייצאות.

אבל חשוב להבין שהטיעון של השפעות חיצוניות חיוביות הוא נורא בעייתי. אין כמעט דבר בעולם שלא ניתן לטעון, תיאורטית, שיש לו השפעות חיצוניות חיוביות כלשהן – אמנות, תרבות, חינוך, גינון, בריאות, תשתיות, סקטורים שונים בכלכלה, מוצרי צריכה מסוימים ועוד. אך טיעונים תיאורטיים אינם יכולים לגלות לנו אם ישנן באמת השפעות חיצוניות חיוביות, ומהי רמת הסבסוד האופטימלית הנדרשת על מנת להתמודד עם כשל השוק הזה. רק מחקרים אמפיריים מסוגלים לגלות לנו את זה. מואב וצימרינג סקרו את הספרות העולמית בנוגע להשפעות חיצוניות מהסוג הזה ולא מצאו עדויות אמפיריות לקיומן. זה כמובן לא אומר שאין השפעות כאלו בפועל בישראל, אבל במצב עניינים מעט יותר הגיוני נטל ההוכחה לגבי קיומן של ההשפעות היה צריך להיות מוטל על תומכי החוק, בעוד שכיום המצב הוא הפוך – המתנגדים לחוק הם אלו שצריכים להתגונן ולהוכיח שאין השפעות כאלו, בעוד שתומכי החוק לא מספקים שום עדות מעבר לטיעונים תיאורטיים. וכמובן, כפי שציין מיכאל שראל במהלך הדיון, גם קיומן של השפעות חיצוניות לא בהכרח אומר שמעורבות ממשלתית מסוגלת לשפר את המצב מבלי לגרום לבעיות גדולות יותר, תודות לשחיתות, חוסר יעילות, וחוסר יכולת לחשב מהי רמת הסבסוד האופטימלית.

מלבד ניתוח נתונים אמפירי, דרך נוספת לבחון את השפעות חוק עידוד השקעות הון היא להשתמש במודלים מורכבים אשר לוקחים בחשבון את השפעותיו, ומותאמים למשק הישראלי. זהו הנתיב שבו צעדו הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ, שהציגו את נייר העמדה השני בנידון במסגרת הדיון במכון אהרן. הם השתמשו במודל מאקרו כלכלי, אשר כמו כל המודלים מהווה הפשטה משמעותית של המציאות, אבל בכל זאת מתחשב בהשפעות באופן הרבה יותר ריאליסטי מהמודלים ה"אינטואיטיביים" שעליהם מסתמכים לא-כלכלנים. מסקנתם היא שביטול החוק ופיזור ההטבות הניתנות במסגרתו על פני כל החברות בישראל יורידו את מס החברות ל-16.7%, ויובילו לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה. הספרות הכלכלית בנוגע למיסי חברות מוצאת שיש להם השפעה מהותית על הצמיחה, ונייר עמדה אחר שפורסם במסגרת מכון אהרן על ידי מישל סטרבצ'ינסקי מוצא השפעה כזו גם בישראל, ומעלה תמיכה בהפחתת המס הקיים. מס החברות בישראל, עבור חברות שאינן נכללות בחוק עידוד השקעות הון, הוא גבוה יחסית למדינות מערביות קטנות אחרות: 25% בארץ לעומת 20% בפינלנד, 22% בשבדיה, ושיעורים נמוכים יותר באירלנד, שוויץ ומדינות נוספות.

אף אחד לא הופתע מהמסקנות של ניירות העמדה, ודוברים אחרים בדיון נטו להסכים עם הסתייגויות קטנות פה ושם. היחידים שהגנו על חוק עידוד השקעות הון היו אלו שהיו אחראים לחקיקה הנוכחית ואלו שמרוויחים ממנו באופן ישיר, ואפילו בתוך הקבוצה הזו ההתלהבות להגן על החוק לא הייתה גדולה כפי שהיה ניתן לצפות.

לו בורות הייתה הבעיה היחידה, סביר שהיה ניתן להתמודד איתה. אך כאשר נלוות אליה כוונות טובות אז קשה למצוא אשמים ברשלנות, וכאשר מוסיפים לתבשיל את שני התבלינים האחרונים – קיבעון היסטורי וקבוצות לחץ – אנחנו מקבלים שילוב קטלני במיוחד השורד לאורך עשרות שנים.

יסוד שלישי: קיבעון היסטורי

בישראל ישנה בעיה חמורה של משילות: ממשלות מתקשות מאוד לשנות את הסטאטוס קוו, בכל נושא שהוא, וגם בנושאים כלכליים. ישנו חוסר יציבות פוליטי, המבנה המפלגתי מבוזר מאוד, ומרבית החלטות הממשלה אינן מתבצעות, שלא לדבר על המלצות של וועדות למיניהן. מלבד זאת, גם התרבות התקשורתית המתמקדת בתליית אשמים בכיכר העיר לא משאירה שום תמריץ לפקידים ולפוליטיקאים לפעול לשינוי מהותי כלשהו כל עוד לא מתרחש משבר חמור. מסיבות אלו, גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד.

בנוגע לחוק עידוד השקעות הון, הקיבעון ההיסטורי מתבטא באופן הטוב ביותר בקריטריון הייצוא. כפי שציינו במהלך הדיון במכון אהרן חבר הכנסת מנואל טרכטנברג והכלכלן מישל סטרבצ'ינסקי, מקורו של החוק הוא בצל ארוך של טראומה לאומית: בעבר מדינת ישראל הייתה מוטרדת משאלת העצמאות הכלכלית, והמשק נמצא במשך זמן רב בגירעון במאזן המסחרי – כלומר, ערך היבוא היה גדול מערך היצוא. התפיסה הייתה שיצוא הוא המפתח לעצמאות כלכלית, ויש לעודד אותו בכל מחיר. מצב זה התהפך בשנים האחרונות וכיום אנחנו נמצאים בעודף, היצוא גדול מהיבוא, אך קריטריון היצוא בחוק נשאר במקומו, שריד למערכה שנוצחה לפני זמן רב.

שיקולים הקשורים לכלכלה פוליטית תורמים גם הם לקיומו של הקיבעון. כפי שאמר טרכטנברג בדיון, שום ממשלה ישראלית לא תהיה מסוגלת לומר לאינטל ללכת, לאור מה שיקרה בטווח המיידי בקרית גת לאחר עזיבתה של אינטל – גם אם בטווח הארוך המשק הישראלי מסוגל להרוויח מכך. באופן הזה הטבות זמניות הופכות לקבועות, וההיסטוריה מכתיבה את ההווה. בדיון נכחו גם חיים שני ומאיר קפוטא, שהיו בין האחראים מטעם משרד האוצר לשינוי האחרון בחקיקה, ולפי דבריהם האפשרות לבטל לחלוטין את החוק כלל לא עלתה על הפרק בדיונים.

שלושת היסודות שבחנו עד כה עדיין אינם מספיקים. הם משאירים מקום מסוים לתקווה: עם מספיק רצון טוב וכוונות טובות אולי ניתן, במאמצים רבים, גם להילחם כנגד הבורות וגם לשפר את מידת הגמישות של המערכת. אך כאן נכנס לפעולה היסוד הרביעי של כלכלת ישראל, ומוודא ששינוי חיובי שכזה לא יתרחש, חס וחלילה.

יסוד רביעי: קבוצות לחץ

כאן אנחנו מגיעים לנושא החביב על גיא רולניק, עורך דה-מרקר: אותן קבוצות קטנות של בעלי עניין, אשר ירוויחו הרבה מאוד כתוצאה מיישום מדיניות מסויימת, או מאי-ביטולה של מדיניות קיימת. העלויות של המדיניות מתפרשות על פני מיליוני אנשים, שכל אחד מהם סופג רק הפסד קטן, ולכן הם נוטים להיות אדישים לעניין בהשוואה לחברי קבוצת הלחץ. כאשר קבוצות לחץ מרוויחות מקיומה של חקיקה, הם ידאגו באופן פעיל להשאיר אותה על כנה. כאשר משלבים זאת עם הבורות, הכוונות הטובות וחוסר הגמישות של המערכת, מקבלים את המכונה המקולקלת והתקועה שהיא המשק הישראלי.

בראש קבוצות הלחץ המרוויחות מחוק עידוד השקעות הון עומדים התעשיינים הישראליים אשר הם בעלי חברות אשר עומדות בקריטריונים שנקבעו בחוק. במסגרת הדיון במכון אהרן נציגתם של התעשיינים האלו הייתה דפנה אבירם-ניצן מהתאחדות התעשיינים (המייצגת לרוב את התעשיינים הגדולים, ולא עסקים קטנים יותר), ואליה הצטרפו דורון הרמן מטבע וגילי הכהן מאינטל. חשוב לציין שלאף אחד מהשלושה האלו לא היו קרניים אדומות, זנב, או קלשון בידיים. הם לא מרושעים, לא ציניים ולא מושחתים, אלא פשוט אנשים העושים את עבודתם, כמו כל אחד אחר מאיתנו. תשכחו מסיפורים על רעים וטובים. שלושתם מאמינים שלחוק יש תרומה חשובה מאוד למשק הישראלי, וגם אם האמונה הזו מושפעת ממיקומם המקצועי הכוונות שלהם טובות.

בגדול הוויכוח בין נציגי קבוצות הלחץ לבין מתנגדי החוק, כאשר הוא מתנהל בצורה אינטליגנטית, חוזר תמיד לאותה הנקודה שהזכרתי בהתחלה: ההשפעות החיצוניות. הטיעון העיקרי של אבירם-ניצן הוא כדלקמן: חברות מייצאות הן חברות בעלות פריון גבוה המשלמות משכורות גבוהות יחסית, ועל כן סבסוד שלהן הוא דבר טוב – אנחנו רוצים שיהיו במשק חברות נוספות כאלו. אין לה כמובן התנגדות למתן הטבות זהות לכל החברות במשק, כל עוד זה לא בא על חשבון ההטבות שאותן חברות מייצאות מקבלות כיום (זו אמירה חסרת משמעות, מכיוון שמתן הטבות זהות לכל החברות במשק יכריח את הממשלה לקצץ את תקציבה באופן משמעותי או להעלות מיסים אחרים).

בעיה אחת עם הטיעון הזה, כפי שציינו עומר מואב ומגיבים נוספים, היא שהוא מניח סיבתיות שגויה: הוא מניח שבגלל הסבסוד לחברות המייצאות יש פריון גבוה יותר. על מנת שאבירם-ניצן תהיה צודקת נדרש שעצם קיומו של החוק יגרום לפירמות מסוימות לייצא, וזה יגדיל את הפריון שלהן מאיזו שהיא סיבה. הנחה סבירה יותר היא שפירמות שהן מלכתחילה בעלות פריון גבוה הן אלו שגדלות ומתחילות לייצא לחו"ל – בלי קשר לקיומו של החוק. כלומר, יש כאן קורלציה, לא סיבתיות. החוק עצמו לא גורם לפריון גבוה יותר, אלא נותן איזה שהוא "בונוס" לחברות שהצטיינו בנושא הפריון מלכתחילה, בונוס שהוא למעשה גם עונש לשאר החברות. צבי אקשטיין ומגיבים נוספים ציינו שהמיסים על הסקטורים הלא מייצאים, למשל סקטור הבינוי, הם גבוהים יחסית למדינות אחרות, בין השאר כתוצאה מההנחות שניתנות לחברות המייצאות במסגרת החוק, מה שיוצר אפליה ופוגע בפריון של אותם הסקטורים.

לולא הקיבעון ההיסטורי נקודת המוצא של הדיון הייתה מצב ללא חוק עידוד השקעות הון, ונציגי קבוצות הלחץ היו נדרשים להצדיקו על ידי שימוש במחקרים שונים בארץ ובעולם שמראים את קיומן של ההשפעות החיצוניות. אך בגלל הנסיבות ההיסטוריות נקודת המוצא היא באופן אבסורדי הנקודה ההפוכה – נטל ההוכחה הוא דווקא על המתנגדים לחוק, ונציגי קבוצות הלחץ יכולים להסתפק בסיסמאות על חשיבותה של אינטל לקרית גת.

התבשיל הקטלני

ארבעת היסודות שתוארו כאן מעורבבים יחדיו לתבשיל קטלני השומר את רמת החיים בישראל נמוכה, דרך שלל חוקים, תקנות, הטבות מס וסובסידיות. ברשומה זו עסקתי בחוק עידוד השקעות הון, אך היסודות האלו נמצאים בכל פינה ופינה של הכלכלה הישראלית: במכסים ובמכון התקנים המונעים יבוא, בפטורים והטבות מס לערים בפריפריה, במנהל מקרקעי ישראל וגופים ציבוריים נוספים בעלי כוח עצום, בחברות הציבוריות, בחוקי העבודה ובבתי הדין לעבודה, בהגנות על החקלאים ובקרטלים החוקיים שלהם, בועדות התכנון ושוק הנדל"ן, בבירוקרטיה החונקת עסקים קטנים, במשרד החינוך ובמערכת ההשכלה, במשרד הבריאות ובבתי החולים. בכל מקום שבו תחפשו תמיד תמצאו את הכוונות הטובות, הבורות, הקיבעונות ההיסטוריים וקבוצות הלחץ, תומכים אחד בשני ומחזקים אחד את השני.

אך בכל מקום תמצאו גם אנשים המנסים להילחם בכך.

בכל מקום תמצאו פקידים, מנהלים, חוקרים, לפעמים אפילו פוליטיקאים, אשר ניחנו בשילוב נדיר של כוונות טובות, היעדר בורות וקיבעון ואי תלות לפחות בחלק מקבוצות הלחץ. לרוב לא תשמעו על מעשיהם מכלי התקשורת, בטח שלא בכותרות הראשיות. לעיתים כלי תקשורת הנשלטים על ידי בעלי עניין תוקפים אותם או מנסים להסיט את דעת הציבור לנושאים אחרים. אך האנשים האלו ממשיכים לעבוד קשה, לאט לאט, מתירים את הסבך המפותל של החוקים, פה פותחים איזה שהוא חלק מהמשק לתחרות, שם מבטלים איזו שהיא תקנה היסטורית מיותרת ומפשטים את הבירוקרטיה, לא בגלל שיש להם תמריץ כלשהו לעשות זאת אלא פשוט מכיוון שזה הדבר הנכון לעשותו. אך הם לא יכולים לעשות את המהפך לבדם, כנגד הרוח. דרוש להם ציבור עירני ומיודע, ומטרתי בכתיבת הבלוג היא לתמוך בקיומו של ציבור כזה.

לאחרונה חצה מספר העוקבים אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג את ה-11,000. זהו מספר גדול הרבה יותר מכפי שדמיינתי כשרק התחלתי לכתוב. רציתי להודות לכל העוקבים והמגיבים, ביניהם רבים שכותבים לי, במילים כאלו או אחרות, "אני בד"כ לא מסכים איתך אבל תמיד נהנה לקרוא". פה ושם אני מתנסח בפרובוקטיביות ומנסה לתקוף את הדעות הקדומות הנפוצות בציבור, ואין לי שום ציפיה שתסכימו עם כל דבר שאני כותב. זו לא המטרה.

בשנים האחרונות צצו בלוגים כלכליים נוספים, אשר צברו גם הם מאות ואלפי עוקבים, וכותביהם אינם זהים לי בדעותיהם. ביחד אנחנו מעשירים את הדיון הכלכלי בישראל, ומאפשרים לקולות חדשים לחדור אל השיח. זהו תהליך ארוך טווח, אך אני מאמין שבסופו של דבר ריבוי הדעות וההשקפות יכול להוביל לתפיסות מאוזנות יותר, לשנות את התמריצים העומדים בפני הפוליטיקאים והפקידים, ולהעניק יותר כוח לאלו מביניהם אשר מעוניינים לעשות את הדבר הנכון עבור אזרחי מדינת ישראל.

להלן מספר בלוגים כלכליים מומלצים בעברית:

מבוא לכלכלה ג'

תועלת שולית

כלכלה והרהורים אחרים

הסולידית

נער אוצר

הבלוג של רון ברמן

הערה: רשומה זו הופיעה במקור בעמוד הפייסבוק של הבלוג. כמו כן, רציתי להודות למספר תורמים אשר תרמו לחשבון הבלוג בתקופה האחרונה.


לפעמים קורה שאני כותב משהו שנראה לי טריוויאלי ובלתי-פרובוקטיבי בעליל, לא חושב בכלל שאני נמצא בדעת מיעוט, ומקבל המון תגובות נגדיות שמפתיעות אותי. כך קרה גם עם סטאטוס שפירסמתי, שעסק בתערוכה חדשה בבת-ים תחת השם "הילדים רוצים קומוניזם". תערוכה זו עוסקת בתקופה הקומוניסטית בברית המועצות בפרספקטיבה נוסטלגית. כך כותב יהושע סימון, אוצר ומנהל המוזיאון והתערוכה:

״קומוניזם היא המלה שיותר מכל אחת אחרת מבטאת את השלילה המוחלטת של המציאות בה אי-שיוויון וניצול נחגגים כניצחון והצלחה בעולמנו. לכל מקום שקפיטליזם הולך הוא מביא איתו את הקומוניזם כאפשרות של שלילתו המוחלטת. בנוסף לשסע המעמדי שנוצר מתוך תנאי הקיום החברתיים תחת הקפיטליזם, קומוניזם מעמיד יחס שבינינו לבין העתיד״.

בתגובה לכך כתבתי כי אחת הטרגדיות הגדולות של המאה ה-20 היא שהמערב לא הצליח להרוג את החלום הקומוניסטי. דווקא האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בתולדות האנושות, הרבה יותר מהנאציזם, הצליחה לשרוד עד לימינו בתור אידיאל שעדיין ישנם אנשים בוגרים ושפויים השואפים אליו. כמו כן, כתבתי כי המרחק בין הסוציאליסטים והסוציאל-דמוקרטים לבין הקומוניסטים לא גדול כפי שהם היו רוצים לטעון. רבים התנגדו לטענות האלו.

באופן טבעי, שמאלנים היו מעוניינים שאת הוויכוחים האידיאולוגים שלי מולם אני אנהל על בסיס הדוגמאות של שבדיה ודנמרק, מדינות שהן כיום מתפקדות בהצלחה רבה, ולא אל מול איש קש קומוניסטי. הם כמובן צודקים במאה אחוז. אז מדוע בכל זאת אני מתעקש על הקומוניזם? האם זה באמת איש קש?

הגדרות הן עניין מטעה מאוד. אנשים קוראים לעצמם בהמון שמות: קומוניסטים, סוציאליסטים, קפיטליסטים, ליברטריאנים, אוסטרים, סוציאל-דמוקרטים ועוד, אבל זה לא תמיד ברור מה עומד מאחורי השמות האלו. זה ברור לכולם שהקומוניזם נכשל, אבל כפי שעולה מהשרשור הקודם רבים כלל אינם מבינים מדוע. האם הרעיון הוא טוב בתיאוריה ורק הביצוע היה כושל? האם יתכן שהוא יכול לעבוד בעולם של טכנולוגיות מידע טובות יותר? האם הוא נכשל עקב השחיתות והנפוטיזם האופייניים למדינות עולם שלישי שניסו אותו?

כדי לענות על השאלות האלו אנחנו חייבים לזרוק את ההגדרות לפח ולדבר תכלס. המקום הטוב ביותר להתחיל בכך הוא שבדיה של תחילת שנות התשעים. באותה התקופה תושבי שבדיה קראו לשיטה הכלכלית שלהם "סוציאליזם", לא "קומוניזם", המערכת הפוליטית לא הייתה מושחתת כמו בברית המועצות והמדינה לא נשלטה על ידי דיקטטורים אכזריים שרצחו את מתנגדיהם.

אך לסוציאליזם ולקומוניזם יש מאפיינים משותפים רבים, ובראשם הנטייה של הממשלה לשלוט בסקטורים יצרניים רבים ולנסות לתכנן את הכלכלה מלמעלה, תוך מעורבות ממשלתית משמעותית. המאפיינים האלו הובילו את שבדיה ואת שאר המדינות הנורדיות למשבר כלכלי קשה. המשבר נראה שונה מהמשברים במדינות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, או מהמשברים בקובה ווונצואלה. אנשים בשבדיה לא מתו מרעב, אבל הם סבלו מאוד, והסיבה העקרונית לסבל שלהם היא אותה הסיבה. השבדים הבינו את זה, ובחרו ב- Carl Bildt בשנת 1991, שהצהיר על עצמו כאנטי-סוציאליסט והתניע מיד שלל רפורמות קפיטליסטיות.

1

אבל הישראלים לא הבינו את זה. אנחנו חטפנו את המשבר שלנו בשנות השמונים, ולמרות התרומה של חובות הקיבוצים לעניין וההצלחה של הרפורמות הקפיטליסטיות שהחלו אחרי המשבר, הלקח לא הופנם. הגישה כלפי תכנון מרכזי והלאמות, ולא משנה אם תקרוא לזה "סוציאליזם" או "קומוניזם" או "שלי-יחימוביצ'יזם", היא עדיין חיובית במדינת ישראל.

המדינות הנורדיות מציגות בפני העולם את הגבולות של מה שאפשר להשיג ומה שאי אפשר. הן הפריטו את כל החברות הממשלתיות (בשבדיה למשל הפריטו גם בתי חולים ועברו לשיטת הוואוצ'רים בחינוך), ונמנעו מאז אמצע שנות התשעים מהכוונה מלמעלה של הכלכלה. במקום זאת הן התמקדו בפתיחת הכלכלה לתחרות ובהסרת חסמי מסחר, וכיום במדדים של חופש כלכלי הן עוברות את ארצות הברית. מצד שני, הן לא וויתרו על המיסים הגבוהים (מלבד מיסי חברות, שהם לרוב נמוכים יותר במדינות הנורדיות מאשר בישראל), שמרו על הטבות סוציאליות רבות, ולא פירקו את ארגוני העובדים.

בינתיים נראה, לפחות עבור המדינות הנורדיות, שזה עובד (אם כי ייתכן שדרושה לכך הומוגניות אתנית ומסורת היסטורית שאיננה קיימת במדינות אחרות). יש כאלו שקוראים לזה "סוציאל-דמוקרטיה", אם כי קשה לי להאמין שהסוציאל-דמוקרטים האלו יתמכו בהפרטת בתי חולים, בביטול מכסי יבוא, בשיטת הוואוצ'רים בחינוך, או בביטול הקביעות במגזר הציבורי (כפי שנעשה בדנמרק). לכן המילה "סוציאל-דמוקרטיה" היא מילה חלולה וחסרת משמעות. רבים מאלו שנושאים אותה בתור סיסמה מדברים על הלאמות וכיוון מלמעלה של הכלכלה, דברים שלא קיימים כיום במדינות הנורדיות.

אז במקום להתווכח ולהיעלב מהגדרות ושמות גנאי כאלו ואחרים, כל אדם אינטליגנטי שמכיר את העובדות צריך להתמקד בעיקר: תכנון מרכזי מלמעלה למטה של הכלכלה לא עובד, ולא משנה אם תכנו אותו "קומוניזם" או "סוציאליזם" או "סוציאל-דמוקרטיה". הוא מעולם לא עבד, ולעולם לא יעבוד, מסיבות שעליהם כתבו בהרחבה אישים רבים, מהאייק ועד נאסים טאלב. הוא פוגע בצמיחה ויוצר מדינות שהן פגיעות מאוד למשברים, ואז כשמתרחש משבר הן מתקשות מאוד להתאושש ממנו.

זה לא אומר שצריך לבטל את שכר המינימום או לסגור את מערכת הרווחה מחר, וזה לא אומר שארגוני עובדים בישראל לא יכלו לתרום לרווחת אזרחי המדינה לו רק הם היו נראים קצת יותר כמו ארגוני העובדים בשבדיה וקצת פחות כמו ארגוני העובדים ביוון. זה כן אומר שלהלאים את חברות הגז הטבעי, כפי שהוצע כאן לא פעם על ידי אנשים שפויים לכאורה, זה רעיון רע מאוד.

אני מודאג ממה שקורה בעולם, עם העלייה של סנדרס בארצות הברית, הפופולריות של יחימוביץ' וכפיליה בישראל, והעלייה של מפלגות שמאל קיצוני באירופה. יכול להיות שאני סתם מגזים. הרי בפועל מדינות העולם רק הולכות ונעשות יותר קפיטליסטיות בעשורים האחרונים, לפחות מבחינת הסרת מחסומי סחר, פגיעה בכוחם של ארגוני עובדים והפרטת חברות ממשלתיות, ומנהיגים בעלי נטיות סוציאליסטיות כמו ציפראס ביוון והולנד בצרפת נוטים להיתקל מאוד מהר בתקרת הזכוכית ולהיכשל ביישום הסיסמאות שהם הפריחו לאוויר לפני הבחירות.

לא הייתי מודאג אם הכוחות העולים של השמאל היו מגבילים את הרטוריקה שלהם למשהו שמזכיר את המדינות הנורדיות כיום. הדאגה שלי היא מכך שאותם אלו שמעלים על נס את הסוציאל-דמוקרטיות הצפון אירופאיות לא מבינים איך המדינות הנורדיות עובדות, מכך שהאנשים האלו לא הפנימו את הלקחים של משברי עבר – לקחים שהקומוניזם מדגים אותם באופן המושלם ביותר שניתן. לכן, בכל דור ודור ראוי שנספר לעצמנו ולבנינו מה התכנון המרכזי עולל לעשרות מיליוני אוקראינים וסינים, ולמה גירסאות מרוככות שלו גרמו בשבדיה ובישראל. זהו לקח שאסור לשכוח.

הסרט "מכונת הכסף", המבוסס על ספרו של מייקל לואיס, מעורר עניין מחודש באחריות המערכת הפיננסית למשבר הכלכלי של 2008, ביחוד לאור הירידות שנרשמו בבורסות העולם בשבועות האחרונים.

במרכז העלילה עומדים מספר קטן של אנשים שהבינו, בשנים שקדמו למשבר, שהמוצרים הפיננסיים החדשים והפופולארים באותה התקופה, המבוססים על משכנתאות, הם הרבה יותר מסוכנים ממה שכל האחרים חושבים. אבל האנשים האלו לא רק הבינו את זה, הם גם הימרו מכספם וכספי הלקוחות שלהם שהמוצרים האלו יתרסקו. קל לנבא נבואות זעם בתור עיתונאי או פרופסור לכלכלה באוניברסיטה; קשה הרבה יותר לעמוד מול הלקוחות של קרן ההשקעות שלך, המעוניינים למשוך את הכסף שלהם ולהגיש נגדך תביעה משפטית, ולומר להם שאתה צודק וכל שאר העולם טועה. נדרשת יכולת ביקורתית יוצאת דופן כדי להיות מסוגל לצאת באופן בוטה כנגד הזרם, כדי לרדת לשטח ולגלות שהרבה מאוד אמריקנים לא באמת מסוגלים לממן את הבתים שהם רכשו, ושהבנקים וחברות הדירוג אינם מבינים או מנסים להסתיר את העובדה הזו. הלחץ שבו עמדו האנשים האלו בשנים שלפני המשבר, כשהם מפסידים יותר ויותר כסף בגלל ההימור שלהם ומתקשים להבין מדוע אף אחד אחר לא רואה את מה שהם רואים, היה עצום – אך כולנו יודעים איך זה נגמר בסופו של דבר. ההימור השתלם בגדול.

עד כאן בנוגע לסיפור, אך מה בנוגע לסרט? האם הטיפול של הסרט במשבר ובאחריות המערכת הפיננסית הוא הוגן ונכון?

ראשית כל, חייבים להודות שהסרט עשוי מצוין. אני לא מבקר קולנוע, אבל אני יכול להעריך את האתגר שעמד בפני היוצרים – סרט שגיבוריו הם גברים לבנים משעממים הלובשים חליפות  וסוחרים ביניהם במוצרים מורכבים שהצופה הממוצע מעולם לא שמע את שמם. הרושם שלי הוא שהתסריט, הבימוי והמשחק עומדים באתגר, ומסוגלים לרתק את הקהל לסיפור האנושי העומד במרכז העניין כאן. התיאור של חלק מהדברים אמנם קצת שטחי ומפושט, אבל הוא תופס את המהות, והצופה הממוצע יצא עם הבנה לא רעה של מה שקרה (אך עם הבנה פחות טובה של הסיבות לכך, כפי שנראה בהמשך).

נקודה נוספת לטובת הסרט היא הצבת בעיית הסיכון המוסרי (moral hazard) במרכז העלילה. סיכון מוסרי הוא כשל שוק, המתבטא בכך ששחקן כלשהו יכול רק להרוויח מלקיחת סיכונים, ולא להפסיד. אם הסיכון יתממש שחקנים אחרים ישאו בעלויות, ולכן משתלם לו להגדיל את הסיכון עד כמה שניתן. במקרה של המערכת הפיננסית הסיכון המוסרי נובע מכך שהבנקים יודעים שהמדינה תציל אותם במקרה של משבר, ומכך שמנהלים וסוחרים יודעים שהפגיעה בהם במקרה של הפסדים בקנה מידה עצום תהיה זעומה, בעוד שהרווחים והבונוסים במידה שהסיכונים לא יתממשו הם משמעותיים. הבעיה הזו לא נעלמה לשום מקום, לא נפתרה אחרי המשבר, ולצערנו היא ככל הנראה לא תיעלם עד שבנקאים יתחילו ללכת לכלא.

אך בפועל לשלוח בנקאים לכלא זה לא קל. ראשית כל, למערכת הפיננסית יש לובי חזק בכל מדינה בעולם, וישנה דלת מסתובבת בין משרדי האוצר והבנקים המרכזיים לבין תפקידים בכירים בבנקים מסחריים. אבל גם אם נתעלם מכך, קשה מאוד להוכיח אשמה בנושאים כאלו, כאשר מנהל השקעות משקיע את כספי הלקוחות בדומה לכל שאר המנהלים בשוק, בהתאם לרמות הסיכון שקבעו חברות דירוגי אשראי שאמורות להיות אובייקטיביות. זה לא פשוט כמו להרשיע ברשלנות מהנדס שבנה גשר שהתמוטט, למרות שמבחינת המהות זה בדיוק אותו הדבר.

ואם שליחת בנקאים לכלא היא עניין קשה, אי הצלת הבנקים, שתתבטא בכך שהציבור הרחב יאבד את כספי החסכונות והפנסיות שלו, היא כבר פעולה כמעט בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, ואפילו לא בטוח שהיא חכמה מבחינה כלכלית. בסופו של דבר היה זה בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי בארה"ב, אשר דחק בפוליטיקאים שבקונגרס להקציב את הכספים הנדרשים לחילוצם של בנקים. הוא עשה זאת מכיוון שמשק מודרני לא יכול לתפקד בלי מערכת פיננסית המתווכחת בין לווים לבין מלווים, והיציאה של ארצות הברית מהמשבר הייתה לדעתו תלויה בתפקודה של מערכת כזו. המערכת הפיננסית, המזרימה את הכסף אל המקומות שבהם ניתן לעשות בו שימוש להשקעות מוצלחות, היא הלב של המערכת הכלכלית המודרנית. אי אפשר בלעדיה. ישנם כלכלנים המבקרים את ברננקי על פעילותו, אבל לפחות כרגע ככל הידוע לי הקונצנזוס נוטה לטובת ברננקי.

נושא חשוב נוסף שהסרט מעלה הוא הרגולציה על המערכת הפיננסית. הסרט מתאר רק פן בעייתי אחד של העניין, כאשר מישהי שעובדת במשרד האוצר האמריקני מחפשת את העבודה הבאה שלה אצל אחד הבנקים הגדולים. התיאור הזה מעט פופוליסטי. במשרד האוצר בישראל עובדים עשרות כלכלנים, אך רק מעטים מהם יתקדמו למשרות ניהוליות. האחרים יאלצו לעזוב בשלב כזה או אחר, אבל לאן? הם כלכלנים, זו ההכשרה שלהם, אין להם יותר מדי אופציות. האם מישהו מצפה מהם להיות מובטלים לשארית חייהם? ואם נכפה עליהם "תקופת צינון" של מספר שנים, האם זה ישנה משהו לגבי התמריצים שלהם? בעיות כאלו שאי אפשר לפתור אותן הן לא "בעיות" אלא פשוט חלק מהמאפיינים של העולם.

אך גם אם נתעלם מנושאים של שחיתות רגולציה רחוקה מלהיות פתרון אופטימלי. יצא לי לעבוד בעברי במשך תקופה קצרה במערכת הפיננסית בישראל, וניהלתי דיונים אל מול רגולטורים שניסו לוודא האם בתחום שבו עבדתי ישנה תחרות בין הפירמות השונות. רמת המקצועיות שלהם הייתה נמוכה מאוד יחסית אלינו, מכיוון שכל פקיד באוצר אחרי על תחומים רבים שהוא לא מכיר היטב, והוא לא מתעסק בהם באופן יום-יומי. אנחנו היינו צריכים ללמד אותם איך הדברים עובדים. לרגולטורים אין שום סיכוי לנצח בתחרות אל מול הפירמות שעליהן הם מפקחים, בייחוד בסקטור הפיננסי. הם תמיד ישארו כמה קילומטרים מאחור. אין לי משהו עקרוני נגד רגולציה (חכמה) על סקטור שמתקיימים בו כשלי שוק, והיא בוודאי עדיפה על כלום, אבל לא בטוח שהיא תמנע את המשבר הבא.

מהסיבות האלו ניתן להטעון שהסרט משלה את הצופים במידה מסוימת, ויוצר רושם שווא שלפיו אם רק היינו מעלימים את השחיתות ומשפרים את הרגולציה היינו מסוגלים למנוע משברים כאלו. המלחמה בשחיתות היא מלחמה ראויה, אבל גם אם ננצח בה עדיין נתקשה לשלוח בנקאים לכלא, ממשלות עדיין יצילו בנקים כושלים, הסיכון המוסרי ישאר, והרגולציה לא תצליח לעקוב אחרי ההתרחשויות במהירות מספקת. אך אלו הם לא הגורמים היחידים למשבר של 2008; הסרט נוטה להתעלם משני גורמים חשובים נוספים.

הגורם הראשון הוא הפוליטיקאים שדחפו מלכתחילה את כל נושא משכנתאות הסאב-פריים, משכנתאות שניתנו לאמריקנים חסרי יכולת השתכרות ואיפשרו למשל לחשפנית אמריקאית לרכוש מספר בתים להשקעה. מחקרים העלו שגם הלווים וגם המלווים הפוטנציאלים השפיעו על פוליטיקאים במחוזותיהם לחוקק חוקים שאפשרו את קיומן של משכנתאות כאלו, בשילוב עם רטוריקה "חברתית". לחץ למתן משכנתאות לעניים קיים גם בישראל, כפי שניתן לראות למשל במאמצי החקיקה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס. הרצון של פוליטיקאים לאפשר לעניים לקנות לעצמם בתים, מסיבות פופוליסטיות, לא נעלם לשום מקום. הסרט מפספס לגמרי את הלקח הזה, ולא מעביר את הביקורת הראויה על הרעיונות החברתיים שעמדו בבסיס בועת הנדל"ן האמריקנית.

הקבוצה השנייה החומקת מאשמה כאן היא הציבור הרחב (שמן הסתם לא היה נלהב לרכוש כרטיסים לסרט המאשים אותו באחריות למשבר). אמריקנים רבים חתמו על משכנתאות שהם לא מבינים את משמעותן, ופעלו בתור משקיעים בשוק שהם לא מבינים מתוך הנחה שמחירי הדירות יעלו לנצח. הטלת כל האשמה על המוכרים פוטרת את הציבור הרחב מאחריות אישית למעשיו, מה שמגביר את הסיכונים להתרחשותו של משבר נוסף. גם הציבור פועל מתוך "סיכון מוסרי", כשהוא מניח שאם יקלע לצרה מערכת הרווחה תציל אותו, הבנק המרכזי יציל אותו, מישהו יציל אותו. בדומה לתקשורת הכלכלית בישראל, הסרט בסופו של דבר מחזק בקרב הצופים את התחושה הפסיבית, הקורבנית, ש"כולם מושחתים ואין מה לעשות", במקום לעודד אותם ללמידה ופעולה אקטיבית שיכולה להגן עליהם מהמשבר הבא.

למרות שההתעניינות בכלכלה ופיננסיים גברה בעקבות המשבר, האזרח הממוצע במדינות המפותחות עדיין מבין מעט מאוד בנושאים האלו, ולוקה בשלל הטיות קוגניטיביות שעלולות להפוך לבועות ענק. מערכת החינוך הציבורית לא מתאמצת במיוחד על מנת לתקן את המצב הזה, וממילא גם כאן, בדומה לסיכון המוסרי ולרגולציה, השיפור האפשרי הוא מוגבל. בפועל, גם בעלי ניסיון וידע רב נוטים להימשך אחרי בועות פיננסיות, לחתום על מסמכים מבלי להתעמק בהם ולהעריך בחסר גידול של משתנים שהם מעריכיים באופיים, או רמות סיכון של משתנים שאינם מתפלגים נורמלית.

כשל נוסף בסרט הוא היעדר ניסיון לסתור את ההנחה המוקדמת של רבים מהצופים, החושבים שההטיות הקוגניטיביות והכשלים הקודמים שציינתי קשורים איכשהו ל"קפיטליזם" או ל"תאוות בצע" יוצאת דופן בהיקפה שגרמו למשבר. הן לא, משברים כלכליים ובועות הופיעו מאות שנים לפני שהקפיטליזם הומצא, ותאוות הבצע של סוחרים מוול-סטריט איננה שונה מהרצון של כל בן אנוש שחי אי פעם על פני כדור הארץ לשפר את רמת החיים האישית שלו.

משברים כלכליים ובועות היו נפוצים בהיסטוריה, וסביר שהם ישארו חלק מהעולם האנושי גם במאות השנים הבאות. יש עוד מקום לשיפור בנוגע לסיכון המוסרי, לרגולציה, לפופוליזם הפוליטי ולהבנה הפיננסית של הציבור הרחב, אבל הלקח החשוב ביותר של המשבר של 2008 עבור הדור שלנו הוא זה: משברים כלכליים קורים. זה משהו שיכול לקרות, וזה יקרה שוב, ואף אחד לא יחזה את המשבר הבא מראש, ושום דבר לא יוכל להגן עליכם באופן מלא מתוצאותיו – שום דבר מלבד חוש הביקורת והאחריות העצמית שלכם, אותן התכונות שהובילו את גיבורי הסרט להרוויח עשרות מיליונים בזמן שרבים מעמיתיהם במערכת הפיננסית איבדו את מקום עבודתם.

הפוסט פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של הבלוג. החלטתי להתחיל להעתיק לכאן פוסטים קצרים שאני מפרסם שם, מכיוון שלחלק מעוקבי הבלוג אין פייסבוק, ולמה לא בעצם. הרבה יותר קל להעלות לכאן פוסטים מאשר למערכת הבלוגים של "הארץ"…


 

באופן יחסי למדינות אחרות, למדינת ישראל מספר נתונים חיוביים: הצמיחה הכלכלית גבוהה, האבטלה נמוכה, החדשנות גבוהה, הילודה גבוהה, המערכת הפיננסית יציבה, האנשים מאושרים, מזג האוויר סבבה והחומוס אחלה. למדינת ישראל יש גם נתונים שליליים, באופן יחסי: רמת החיים נמוכה, הפריון נמוך, אי השוויון גבוה, מחירי הדירות גבוהים, ישנם חסמי מסחר רבים, התחרותיות נמוכה ואין לנו שום סיכוי להעפיל למונדיאל. הנתונים החיוביים והשליליים האלו לא השתנו באופן יחסי לשאר מדינות ה-OECD מאז המשבר של 2008, ולכן כל דוחות ה-OECD והמאמרים שנכתבו על ההשוואות האלו בשנים האחרונות הם זהים ומשעממים למדי.

העיתונים הכלכליים בישראל מדגישים בעקביות, בכל מאמר שכזה, את אותם הדברים. הם כולם ישימו בכותרות הראשיות בעיקר את הצדדים השליליים, למרות שמדינות רבות באירופה היו מוכנות בכיף לקחת את רמות אי השוויון שלנו בתמורה לרמות האבטלה שלנו – אבטלה היא בעיה הרבה יותר חמורה מאי שוויון לפי כל פרמטר אפשרי.

1

הנושא החיובי היחיד החביב על עורכי הכותרות הוא שביעות הרצון של הישראלים מהחיים. האם יתכן שההתייחסות לאושר נכתבת מתוך גישה צינית ומתנשאת? אין הרי שום דבר מפתיע בכך שאזרחים של מדינה שחוו בשנים האחרונות גידול משמעותי בשכר שלהם (גם הממוצע וגם החציוני, ראו כאן נתונים מפורטים יותר), ורק מעטים מהם מובטלים, יהיו מאושרים יותר מאזרחי מדינות אירופאיות אשר חוו בשנים האחרונות סטגנציה או ירידה בשכר מאז המשבר ורבים מהם מובטלים, שלא לדבר על מדינות כמו טורקיה ומקסיקו שבהן העוני האבסולוטי הוא תופעה נרחבת.

2

מאפיין שני מעניין: לרוב דה-מרקר הוא העיתון היחיד שיזכיר גם את חסמי המסחר, הריכוזיות והתחרותיות, שמופיעים באופן חד משמעי בדוח ה-OECD. עיתונים אחרים יעדיפו בדרך כלל להתמקד בעוני, אי שוויון או מחירי נדל"ן, לא משהו שחס וחלילה יפגע באינטרסים המסחריים של הבעלים.

המאפיין האחרון של הדיון הזה הוא כמובן השטחיות והיעדר הביקורתיות. למשל, ההשפעה של הממשלה על חלק מהמדדים המופיעים בדוחות האלו, כגון צמיחה ואי-שוויון, היא נמוכה עד אפסית. גם אם תעמידו מחר את דב חנין בראשות הממשלה ישראל תישאר מדינה לא-שוויונית יחסית לאירופה, בעיקר בגלל שיעורי הילודה הגבוהים בקרב הערבים והחרדים, ויעברו שנים עד שנראה השפעות כלשהן למדיניותו אם בכלל. אם כך, אז מהי החשיבות של ההשוואה הבינלאומית?

או, למשל, שאלה אחרת: מי אמר שהממוצע של ה-OECD הוא המקום הנכון לשאוף אליו בכל נושא ועניין? אם שיעור ההוצאה האזרחית בישראל מהתוצר הוא נמוך יחסית למדינות ה-OECD, האם זה טוב או רע? אולי המדינות האירופאיות צריכות לשאוף לשיעור נמוך כמו שלנו ולשיעורי מיסים נמוכים יותר אם הן רוצות לצמוח כמונו?

באופן כללי מדינות הן שונות במאפיינים רבים, ומה שמתאים לאחת לא בהכרח מתאים לאחרת. האם זה לא ברור מאליו שבמדינה שהיא גם עניה יחסית וגם יש בה יותר ילדים באופן יחסי ההוצאה על חינוך לילד תהיה נמוכה יותר? האם הגיוני להגדיל את מעורבות הממשלה לרמות סקנדיביות במדינה שבה המגזר הציבורי מושחת ולא יעיל ברמות דרום-אמריקניות?

במאמרים שאני ראיתי עד כה אף אחד, לא כלכלני ה-OECD ולא העיתונאים, מתייחס לשאלות יותר עמוקות כגון אלו, המעמידות בספק את חשיבותם של הגרפים הצבעוניים.

 

חבר הכנסת רועי פולקמן פרסם ב"הארץ" מאמר בנושא פיקוח על שוק השכירות תחת הכותרת "זו אידיאולוגיה, לא כלכלה", במסגרתו הוא מזכיר את המאמר הקודם שלי בנידון ומפרט מדוע הוא מתעקש להתעלם מהניסיון הנצבר במדינות אחרות ולנסות בכל זאת לחוקק חוק גרוע ומיותר.

חבר הכנסת פולקמן לא מתחיל את מאמרו עם תיאור הצעת החוק שלו או המצב הקיים, אלא עם מתקפה על מדע הכלכלה, שלשיטתו עוסק בתפישות עולם ובעמדות אידיאולוגיות "לא פחות מאשר בעובדות" – כל זאת מבלי להתייחס לשום עובדה שציינתי במאמרי ומבלי להביא ולו כלכלן אחד שיתמוך בעמדתו בסוגיה משיקולים אידיאולוגיים (ולא חסרים כלכלנים בישראל משני צידי המפה האידיאולוגית). מעבר מויכוח על עובדות ונתונים לויכוח אידיאולוגי הוא הכלי המרכזי שבו משתמשים פוליטיקאים כאשר הם מעוניינים להוביל מדיניות הסותרת את המסקנות העולות מהעובדות והנתונים, מכיוון שויכוח אידיאולוגי הוא עניין של טעם: אתה אוהב אידיאולוגיה אחת, אני אוהב אידיאולוגיה אחרת, כל האידיאולוגיות לגיטימיות וכולן שוות, וכל אחד יכול להמציא לו איזו אידיאולוגיה שהוא רוצה, בלי שום מגבלות ושום צורך להביט במתרחש בעולם. גם בסוף מאמרו כותב פולקמן כי הוא "בעד חידוד הפערים האידיאולוגים" מתוך כבוד הדדי, ואני בטוח שהוא היה מאוד רוצה להאמין שקיימים פערים כאלו שניתן לחדדם בשלווה מעל איזו כוס תה, אבל האמת היא שאין פערים אידיאולוגים של ממש ביני לבין פולקמן. אחרי הכל, בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגה שלו, והרושם שלי הוא שפולקמן הוא אדם מתון ולא מרקסיסט בתחפושת כמו סתיו שפיר, שלי יחימוביץ' או דב חנין.

לאחר הניסיון הראשון שלו להסיט את הויכוח למחוזות לא רלוונטיים, חבר הכנסת פולקמן ממשיך ומספר לנו כי הצעת החוק שלו איננה מתיימרת לטפל במחירים, מה שכמובן נכון, והופך את ההצעה שלו לחסרת משמעות לחלוטין עבור השוכר הישראלי, אך בכל זאת הרגשתי במאמרי הקודם צורך לדבר על האיוולת של הניסיון לשלוט במחירים מכיוון שחברת הכנסת סתיו שפיר ותומכים אחרים של ההצעה מנסים ליצור בציבור את הרושם המעוות כאילו שיש להם את היכולת להבטיח ניסים ונפלאות גם בגזרת המחיר.

ואז פולקמן מגיע לנושא המרכזי לדעתו: היעדר שוק שכירות ארוך טווח בישראל. בנוגע לכך מציג חבר הכנסת פולקמן נתונים חלקיים, וטוען שמדובר בבעיה. בתחילת מאמרו כותב חבר הכנסת פולקמן שיש לו רקע מסוים בכלכלה, ועל כן אין לי ספק שהוא יודע שנתונים אינם מספיקים על מנת לקבל החלטות מדיניות; נדרשת גם תיאוריה הנתמכת בנתונים ומצביעה על קשרים סיבתיים בין נתון אחד למשנהו, בין הצעת המדיניות לבין התוצאה הרצויה, תיאוריה שיכולה לענות על השאלה האם יש כאן בכלל בעיה או שמא מדובר פשוט בהעדפות של הציבור הישראלי, שביחס לתושבי מדינות אחרות מעדיף לרכוש לעצמו דירה ולא לגור בשכירות במשך זמן רב (ואכן שיעור הבעלות על דירות בישראל הוא אחד הגבוהים בעולם). פולקמן לא מספק שום תיאוריה כזו, אולי מכיוון שבחלק מהמדינות שבהן יש שוק שכירות ארוך טווח אין שום פיקוח מהסוג שחבר הכנסת פולקמן מציע, מה ששומט את הקרקע מתחת לטיעוניו. פולקמן לא טורח להסביר לנו מדוע התופעה שהוא מתאר היא אכן בעיה, מהן מקורותיה של התופעה, וכיצד הצעת החוק שלו מסוגלת להתמודד איתה.

"הבעיה שאיתה אנחנו מנסים להתמודד", הוא כותב מיד לאחר מכן, היא ש"השוכר נמצא בעמדת נחיתות אל מול המשכיר". חשבתי לרגע שהבעיה היא היעדר שוק לשכירות לטווח ארוך, אך מסתבר שטעיתי – מחקו נא את הפסקה הקודמת מזכרונכם. הבעיה עכשיו היא עמדת הנחיתות של השוכרים. אכן, כשל שוק, סוגיה מורכבת מאין כמוה שהתייחסתי אליה גם במאמרי הקודם, וקיימת כמובן בכל מקום בעולם. חבר הכנסת פולקמן כותב כי הוא וחבריו בוחנים סל של פתרונות המקובלים במודלים כלכליים שונים, וכי לכל חלופה ישנם יתרונות וחסרונות. אין ספק, עבודתם של המושלים לעולם איננה קלה כמו עבודתם של המבקרים והמושכים בעט, כמוני, שישמחו לבשר לחבר הכנסת פולקמן שלכל חלופותיו ישנו חיסרון אחד בולט: הם לא יפתרו את הבעיה שאיתה הוא רוצה להתמודד (בין אם מדובר בבעיה הנוכחית, או בזו שהוזכרה בפסקה הקודמת). גם כאן חבר הכנסת פולקמן לא כותב לעניין, לא מסביר כיצד סל הפתרונות המקובלים שלו יעזור במשהו לשוכרים הנמצאים בעמדת נחיתות אל מול המשכיר, ולא מגיב לטענות שכתבתי כשפירטתי מדוע המדיניות הזו לא תעזור. לא חסרות בעיות בעולם, אבל האתגר האמיתי הוא להציע מדיניות שיכולה לשפר את החיים עלי אדמות ולא להצביע על בעיות בלתי ניתנות לפיתרון.

לאחר מכן פוצח פולקמן בניסיון שני להסיט את הוויכוח למחוזות אידיאולוגים לא רלוונטיים, ומדגיש שוב, כמו כל אדם שהעובדות המעצבנות אינן טורחות להתייצב לצידו, שזהו לא וויכוח על עובדות אלא בכלל סוגיה אידיאולוגית. וכאן חבר הכנסת פולקמן עובר שוב למתקפה: הוא לובש את שריונו, חובש את הקסדה, עולה על סוסו, מוריד את מגן הפנים, מנמיך את הרומח, מהדק את המגן, ומסתער בכל כוחו כנגד איזה שהוא איש קש רעוע פרי דמיונו, ספק ליברטריאן ספק אנרכיסט, שטוען שלמדינה אסור להתערב בשום צורה ובשום נושא. לאחר שהצליח חבר הכנסת פולקמן להכניע בטיעוניו המהממים את אותו איש קש דמיוני, לקול הערצת הקהל, וזכה בוודאי לנשיקה מהנסיכה, שולף חבר הכנסת פולקמן תיאוריה.

כך כותב חבר הכנסת פולקמן: "אם מתכנן מרכזי יקבע עקרונות להסדרת השוק […] ייתכן שבטווח הקצר ייצאו כמה דירות מהשוק, אבל בטווח הבינוני והארוך השוק יסתדר בשיווי משקל בריא יותר".

אכן, תיאוריה מרתקת. הטווח הבינוני והארוך, שיווי משקל "בריא"… איך אני לא חשבתי על זה? הכל יסתדר בטווח הבינוני והארוך. הדירות שבהן מעוניינים העניים ביותר – אנשים אשר חייבים לגור בתל אביב בכל מחיר, אנשים אשר יבחרו מרצון דירה עם גג דולף למרות "שאט הנפש" שהדבר מעורר בחבר הכנסת פולקמן – הדירות שהאנשים האלו רוצים יחזרו לשוק איכשהו, במטה קסם, בטווח הבינוני והארוך.  או שאולי העניים פתאום יתעשרו להם ויוכלו להרשות לעצמם דירות משופצות?

ישנה סיבה טובה שבגללה כלכלנים כותבים את התיאוריות שלהם בדמות מודלים מתמטיים: המתמטיקה חושפת את ההנחות העומדות בבסיס המודל ומובילות לתוצאותיו, ולא מאפשרת את הלוליינות הלוגית המטעה המאפיינת לעיתים הצגה מילולית של תיאוריות כלכליות. עד שאראה את התיאוריה של פולקמן בתור מודל מתמטי של שיווי משקל מלא, אני מעדיף לחזור ולהתבונן בניסיון שהצטבר במדינות אחרות בעולם.

לסיכום, כותב חבר הכנסת פולקמן כי הכלכלה המודרנית מייצרת כשלי שוק מובנים, וכי לא צריך לפחד מרגולוציה כל עוד היא נעשית בחוכמה ובמידה. לא יכולתי להסכים איתו יותר, ואכן, כמו כל הכלכלנים גם אני בעד רגולציה על שלל תחומים ונושאים. "החוכמה", כותב חבר הכנסת פולקמן, היא "לבחון בלב פתוח ובמוח חוקר את המשמעויות, ולבחור בחלופה העדיפה". האם בחן פולקמן את החלופה הנקראת "לא לעשות כלום"? אני בספק, פוליטיקאים ישראלים מגיעים אליה לעיתים מאוד רחוקות כשמדובר בנושאים כלכליים (אם כי בנושאים מדיניים היא מאוד פופולארית בשנים האחרונות, אני מודה). לבסוף טורח חבר הכנסת פולקמן לציין שהוא בוגר בית הספר לממשל בהארוורד.

ובכן, אני אינני בוגר הארוורד, ואפילו את הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב עוד לא סיימתי. אינני חבר כנסת, אין לי עוזרים פרלמנטריים, אינני נדרש לשקול בכובד ראש חלופות מדיניות גרועות בעבור מטרות בלתי ניתנות להשגה ואינני נדרש לדאוג ששמי יופיע בכותרות העיתונים. אך למזלי יש לי מחשב עם חיבור לאינטרנט, ויש לי את אוצר המילים באנגלית המספיק על מנת להקליד מילות חיפוש מתאימות בגוגל ולברר כיצד נראו ניסיונות להתערב בשוק הדירות להשכרה במדינות אחרות, ומה כלכלנים חושבים על הנושא.

ישנם בעולם המון כלכלנים עם המון אידיאולוגיות ודעות, והם חלוקים ביניהם בנושאים רבים, אבל בנוגע להתערבות בשוק הדיור להשכרה נדרש לחפש בפינצטה כדי למצוא תומכים. ראו למשל את שני התרשימים הבאים, המתארים תוצאות סקרים שנערכו בין בכירי הכלכלנים בארצות הברית, הראשון בנוגע לשכר מינימום והשני בנוגע לניסיונות לפקח על שכר הדירה. בנוגע לשכר מינימום הכלכלנים חלוקים ביניהם כמעט באופן שווה מכיוון שהעובדות אינן חד משמעיות, וכך אפשר אולי לטעון שמדובר בויכוח אידיאולוגי. אך בנוגע לפיקוח שכר דירה, לעומת זאת, נראה שישנו קונצנזוס חזק מאוד. שם העובדות הן חד משמעיות.

סקר שכר מינימום

סקר פיקוח שכר דירה

אם חבר הכנסת פולקמן מעוניין באמת לשכנע את הבלתי-משוכנעים ולא רק לתפוס עוד כותרת או שתיים בעיתונות, אשמח אם יואיל בטובו לתאר בפירוט כיצד המדיניות הספציפית שהוא מציע מסוגלת להתמודד עם הבעיות הספציפיות שהוא ציין מבלי להיקלע לכשלים שהתרחשו בכל מדינה אחרת בעולם שבה פוליטיקאים מסוגו של פולקמן, אולי בוגרי הרווארד בעצמם, ניסו לשחק עם פיקוח על שוק השכירות. הסטת הויכוח למחוזות אידיאולוגים איננה טיעון לוגי תקף אלא בריחה מהתמודדות לא נוחה עם עובדות. אם מי שמגיע למערכת הפוליטית "עושה זאת מתוך כוונה להשפיע על מציאות העתיד", כפי שכותב פולקמן, עליו לדעת את מגבלותיו ולהשתמש בעובדות ובניסיון עבר על מנת להסיק לגבי השפעתו על אותה המציאות. זה כמובן הרבה יותר קשה מלחוקק חוקים גרועים ומיותרים.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 559 שכבר עוקבים אחריו