הערה (עבור עוקבים חדשים): הרשומה הזו פורסמה במקור בבלוג שלי באתר הארץ לפני שבוע. לפי ההסכם שלי עם אתר הארץ, אני מפרסם כאן רשומות 48 שעות אחרי שהן מתפרסמות שם, כך שהבלוגים הם בכפילות מלאה. אני ממשיך לתחזק בכל זאת את הבלוג הזה מכיוון שהוא מרכז גם את כל הרשומות שכתבתי בעבר, בחמש השנים שעברו מאז שהקמתי את הבלוג, וגם מכיוון שאחריו ניתן לעקוב במייל ואחרי הבלוג באתר הארץ לא ניתן. לאחרונה אני כותב בעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג, וכולכם מוזמנים לעקוב גם שם.
ישנם בדיוק שני מחנות פוליטיים מרכזיים במדינת ישראל: מחנה האנשים שמעוניינים להיפרד מהפלסטינים, ולעומתם מחנה האנשים שאינם מעוניינים להיפרד מהפלסטינים ומהשטחים שעליהם הם חיים. מדהים עד כמה האמת הפשוטה הזו עוותה על ידי אינספור סיסמאות וספינים. מחנה ההיפרדות מפוזר בין מפלגות שמאל, מרכז וימין, ומחנה הלא-נפרדים מתרכז ברובו בימין, אולי גם בשוליים הקיצוניים של השמאל. נציגי מחנה הלא-נפרדים מספרים כל מני סיפורים על "סיפוח חלקי", על "היפרדות עתידית", על "טרנספר מרצון", אינספור אגדות יש להם כדי להסוות את העובדה הבסיסית: הם פשוט לא רוצים, או לא יכולים, להיפרד מהשטחים האלו. לעומתם, ימניים רבים שייכים ברמה העקרונית למחנה ההיפרדות.
כן, אני מדבר אליכם: אתם החוששים מהמצב הביטחוני, אתם שסולדים לגמרי מהמילה "שמאל" וכל דבר שקשור אליה, אתם שמכבדים את המסורת, את ההיסטוריה ואת הדגל, אתם שבטוחים במאה אחוזים שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הזה ושהפלסטינים אשמים במצבם. אם אין בכם רצון לחיות במדינה אחת עם האנשים האלו, אם אין בכם רצון לשלוט עליהם לנצח או להחזיק אותם במעמד של אזרחים מסוג ב', אם אין בכם רצון לשלם להם דמי אבטלה וביטוח לאומי, ואם באופן עקרוני אתם מוכנים להיפרד מכמה גבעות נידחות על מנת לנתק את גורלכם מגורלם של הפלסטינים – אתם שייכים למחנה ההיפרדות. ייתכן שאפילו בנימין נתניהו ומתנחלים מתונים בגושי ההתנחלות הגדולים שייכים למחנה הזה. רק ברגע האמת נדע.
כבר למעלה משני עשורים מחנה ההיפרדות סופג מכה אחרי מכה. זה התחיל עם רצח רבין, המשיך עם האכזבה מהפלסטינים, האכזבה מתוצאות הסכם אוסלו, האינתיפאדה השנייה, לאחר מכן הייתה תקופה של תקווה בעקבות ההתנתקות מעזה, ואז הגיעו הרקטות על יישובים ישראלים, הנפילות של מפלגת קדימה ושל מפלגת העבודה ועוד – כל כך הרבה מכות שרבים במחנה ההיפרדות שכחו בכלל שזה המחנה שלהם. איבדנו כל כיוון. אנחנו מצביעים למפלגות שמאל, מרכז, ימין, כל אחד לפי טעמו האישי בפוליטיקאים שעל הפרק. הקולות שלנו מפוזרים ולא אפקטיביים, בזמן שמחנה הלא-נפרדים מרוכז מאוד ואפקטיבי מאוד, ומייצר בלי הפסקה סיפורי אימה המושכים אליו מאמינים חדשים.
חלק מאלו שעדיין מזדהים עם השמאל המובהק איבדו בשנים האחרונות את האמון בעצמם וביכולתם לנצח את הבחירות. הם החלו לדבר על "שינויים דמוגרפיים", על "הצבעה שבטית", ונקלעו למן סחרור הזוי של שכנוע עצמי בחוסר יכולתם להשפיע על המציאות הפוליטית, שבסופו מצאו את עצמם בגרמניה של שנת 1933. הקיצוניים מביניהם הם כבר לא ישראלים בני המאה ה-21 המעוניינים לקבוע לארצם גבולות הגיוניים, אלא לוחמי חופש אמיצים אשר לקחו את הגלולה של המטריקס, ראו את העולם האמיתי, ואמרו באופן מפורש את שמו של וולדרמורט-ביבי-היטלר הרשע. חלקם מנסים לקרוא להתערבותן של מעצמות זרות, ואילו אחרים מביניהם יניפו את ידיהם למעלה בתנועת קטניס-אוורדין ויסתערו בעצמם עם קשתות וחצים על הקפיטול המושחת במטרה להשמיד את כוכב המוות, לנצח את כוחותיו של סאורון, לשחרר את אזרחי המדינה העיוורים מעול הפאשיזם ושוד הגז הגדול, ולאחר מכן הם יבנו עבור כולנו עולם חדש סוציאליסטי של ניסים ונפלאות. האנשים האלו וויתרו לגמרי על הפוליטיקה. הם כבר לא חיים במציאות הפוליטית של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה כוחות נאבקים אחד בשני על ידי שכנועם של אזרחי המדינה, אלא באיזה שהוא עולם סרטים דמיוני, בלתי ניתן להבנה עבור משקיפים מהחוץ, ובתחרות אינסופית של התקרבנות וקדושים מעונים.
זו הייתה גם הטעות של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. דווקא לא חשבתי שהדברים שהוא אמר קיצוניים או שהוא צריך להתפטר או להתנצל, ואת ההשוואות הדביליות של כל דבר לנאציזם לא הוא המציא, אבל הדיבור הזה על "מגמות" של הקצנה הוא גם מוטעה עובדתית וגם מוטעה טקטית. עובדתית, מכיוון ששיאו של הטרור היהודי נגד ערבים נמצא שלושים שנים מאחורינו, אי שם בשנות השמונים, בתקופה שבה יהודים רבים תכננו והוציאו לפועל מבצעי רצח ופיגועים שונים כנגד ערבים. אל תתנו לטוקבקיסטים קיצוניים ולמגיבים בפייסבוק להטעות אתכם, הם עושים המון רעש אבל הם לא מהווים מדגם מייצג של האוכלוסיה. בזכות הרשתות החברתיות אתם רואים אותם יותר בשנים האחרונות, אבל הם היו קיימים גם בשנות התשעים ובשנות השמונים, ובמספרים גדולים לא פחות.
אך דבריו של גולן היו גם שגיאה טקטית, מכיוון שזו הרמת ידיים. בגרמניה של שנות השלושים למתונים לא הייתה יכולת להשפיע על ההידרדרות. בישראל 2016 יש לנו המון כוח. בכל פעם שאני מעז לכתוב שמדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אני מקבל בתגובה התקפות משמאל והאשמות בעיוורון, אבל אין שום נתון או מחקר רציני שתומך בכיוון הזה. מדובר בתירוץ נוח, זה הכל, כי אם מדינת ישראל לא הולכת ונעשית פאשיסטית אז זה אומר שיש לנו את הכוח לשנות את המציאות. זה אומר שאם אנחנו לא מצליחים לשנות אותה, אם אנחנו לא מצליחים לשכנע את הציבור, אז גם אנחנו אשמים. לא רק ביבי. אנחנו עדיין הרוב, ואנחנו שולטים כמעט בכל מוקדי הכוח. אולי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ונתחיל להתנהג בהתאם?
ישנם כאלו שמאשימים את הפלסטינים במצב הנוכחי. הם איכזבו אותנו קשות. מדוע הם מסרבים לנהוג ברציונאליות? מדוע הם מתעקשים לפעול באלימות, בזמן שכל דרך פעולה אחרת הייתה מניבה להם כבר מזמן מדינה משלהם? מדוע הם לא שווייצרים? ואולי אנחנו אשמים בדחפים האלימים שלהם? התשובה היא שזה לא חשוב. בני אדם עושים מה שהם עושים מתוך מגוון רחב של מניעים הנטועים עמוק בתוך התרבות שלהם וההיסטוריה שלהם, ומי שאינו חולק איתם את התרבות וההיסטוריה יתקשה להבינם. בעוד שבתור פרטים לעיתים קשה להבחין בין בני שני העמים, בתור קבוצה החברה הפלסטינית מאוד שונה מהחברה הישראלית. מדובר בחברה פאשיסטית, ענייה, מפגרת, ומושחתת, הקרועה בין כוחות מודרניים לבין שדים היסטוריים ודתיים, והלגיטימציה של מנהיגיה נובעת במידה רבה מהמשך קיומו של הסכסוך. הם לעולם לא יוותרו עליו, לא משנה לאיזה גבול נסיג את כוחותינו. הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית. הם לעולם לא יאמרו את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע. זה לא יקרה. שלום בין העמים יהיה, אולי, בעוד דור, או שניים, או שלוש, או עשר. יום אחד גם החברה הערבית תצטרף אל הציוויליזציה המערבית, רואים את המגמות האלו בנושאים כמו ילודה והשכלת נשים, אבל אם נבלה את כל חיינו בציפיה ליום הזה אנחנו רק נתאכזב. הם תמיד יהיו עניים ומפגרים ביחס אלינו, ואולי זה עצוב, אבל זו הבעיה שלהם, לא שלנו. במקום להאשים את הפלסטינים או לדבר על צדק, בואו נביט במראה ונדבר על חוכמה.
זה הכל אנחנו. זו ההחלטה שלנו. הפלסטינים לא חשובים. בשנות התשעים ביצע מחנה ההיפרדות טעות טקטית איומה: הצבת ה"שלום" בתור המטרה העליונה, בעוד שההיפרדות מהשטחים היא כלי להשגת אותו ה"שלום". טעות זו נבעה מחוסר הבנה של האתוס הפלסטיני, המבוסס על הדחקה ורגשות נחיתות, ומעומקה של התהום המפרידה בין שני העמים. חשבנו שהם כמונו, אבל הם לא. ההיפרדות מהפלסטינים היא לא כלי להשגת שלום. לא יהיה כאן שלום. ההיפרדות היא מטרה העומדת בפני עצמה. היא לא תכלול את פירוקו של צה"ל, לא בהכרח תחזיר אותנו לקווי 67, ובוודאי שלא תוביל לשלום.
האם הפלסטינים רוצים לגרש אותנו גם מתל אביב וחיפה, כפי שמאיימים הימניים? ברור שכן! למה שלא ירצו? כל אחד משני העמים היה שמח לקבל את ארץ ישראל כולה לעצמו, נקייה מבני העם השני. מה זה חשוב מה הם רוצים, או מה אנחנו רוצים? כל מה שחשוב זה מה שאפשר. מה שיש. הפלסטינים לעולם לא יוכלו לנצח במלחמה הזו. הסיכוי הטוב ביותר שלהם היה ב-1948, מאז הפערים רק הולכים וגדלים והם ככל הנראה ימשיכו לגדול. ביחס אלינו הם לעולם ישארו חברה מפוזרת, עניה, חלשה ומושחתת, המבוססת על חמולות הדואגות כל אחת לאינטרסים האישיים שלה, בעוד שהעם היהודי בישראל נוטה להתאחד במצבי לחץ ולפעול ביעילות העומדת פחות או יותר בסטנדרטים מערביים. ואנחנו, בתור מדינה זניחה, שנואה וחסרת מעמד בינלאומי, לעולם לא נוכל לגרש את כולם לירדן. אז כן, הפלסטינים יראו בנסיגה הישראלית מהשטחים ניצחון, וכן, הנסיגה תעודד בתוכם גורמים שיבטיחו להמונים כל מני הבטחות שווא על גירושם של היהודים בחזרה לפולין, ולא, לא צריך להיות לנו אכפת מהפנטזיות שלהם. הטיעון בעד ההיפרדות הוא לא שהיפרדות תביא שלום או תשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אלא שהיפרדות תביא גבולות. זה מה שחסר לנו.
התרגלנו כל כך לחיות ללא גבולות, שאיננו מסוגלים לתפוס את מלוא חשיבותם. אני לא מדבר כאן רק על הקו עצמו, על איזו שהיא חומה או גדר חשמלית, אלא הרבה מעבר לכך. גבולות פילוסופיים, רעיוניים. גבולות מוסריים, הקובעים עד כמה אנחנו, כחברה מערבית וליברלית, מוכנים להתרחק מהאתוס ההומניסטי ולפגוע באזרחים חפים מפשע על מנת להגן על אזרחינו מאלימות. גבולות דמוקרטיים, המפרידים בין קבוצת האנשים שהם אזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית וליברלית, האנשים שאנחנו מרשים להם להצביע לכנסת, ובין קבוצת האנשים שהם לא. גבולות של סולידריות, המפרידים בין קבוצת האנשים שאנחנו מוכנים להקים עבורם מערכת ביוב מתפקדת, ובתי ספר מודרניים, ולהגן עליהם עם מערכת הביטחון, ולשלם להם דמי אבטלה, הכל על חשבון כספי המיסים שכולנו ביחד משלמים, ובין קבוצת האנשים שאין לנו שום רצון בקשר כלכלי איתם ושום רגשי סולידריות כלפיהם. היעדרם של גבולות פוגע יותר מכל בערביי ישראל, שחלקם מועדים בדמיונם של פוליטיקאים ימניים לאותו טרנספר עתידי. כמה עשורים עוד יעברו לפני שנחליט אם ערביי ישראל הם אויבים או אזרחים שווי זכויות? גבולות יכריחו אותנו ואולי גם אותם לקבל החלטות שגם אנחנו וגם הם לא כל כך רוצים לקבל.
רק אזרחי מדינת ישראל יקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. הפלסטינים חלשים מדי, אין להם יכולת להשפיע על החלטתנו. שאר אומות העולם רחוקות מדי. לא באמת אכפת להן, והן כבר עייפות מלשמוע את התירוצים של שני הצדדים. כן, יש שם בחו"ל כמה אנשים עם עודפים של כסף וזמן פנוי שאוהבים לפנטז שהם לוחמי צדק אמיצים, חלקם גם אנטישמים, ונוח להם לתקוף את ישראל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם. זה בוודאי קל ובטוח הרבה יותר מלתקוף מדינות כמו רוסיה או סין. עלינו להתייחס לאובססיה המוזרה שלהם ברחמים ובהבנה, אבל בסופו של דבר גם הם לא חשובים. מי שכן חשוב הם אזרחי מדינת ישראל, והגיע הזמן שהשמאל ישא את עיניו אליהם.
ישנם 5-6 מיליוני אנשים בוגרים בעלי זכות הצבעה לכנסת בארצנו הקטנטונת. יש ביניהם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, קיבוצניקים ועירוניים, חרדים ודתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים, עשירים ועניים, עולים חדשים ועולים ישנים, ערבים ודרוזים ויהודים ונוצרים ואחרים. לכל אחד מהם ישנם דברים מסויימים שמפחידים אותו, מכעיסים אותו או מנחמים אותו. לכולם יש עיניים ושכל. כולם מושפעים מחבריהם והוריהם, אבל את כולם ניתן לשכנע, אם רק נפסיק להתייחס אליהם בזלזול והתנשאות, אם רק נתחיל להתייחס לטיעונים שהם מעלים ברצינות ולדבר איתם בגובה העיניים. ורק הם יקבלו את ההחלטה על גבולות המדינה.
אך השמאל הישראלי, כאמור, שכח כיצד משכנעים. שכח כיצד להיאבק. במקום זאת הוא המציא לעצמו אגדה: המצב אבוד. גנבו לנו את המדינה. לא ניתן לשכנע אף אחד. זה מיותר. גרמניה, 1933. איזה כיף, חושבים אנשי השמאל לעצמם, אנחנו לא אשמים בשום דבר! אז מה אם פעם אחר פעם הצבנו בראשות מפלגת העבודה / המחנה הציוני מנהיגים גרועים, נישתיים וחסרי כריזמה? אז מה אם לא טרחנו להתפקד למפלגות הגדולות בגלל עצלות, או שביטלנו את ההתפקדות אחרי שקיבלנו כמה אסמסים ביום הבחירות וזה מדגדג לנו בקצה של האוזן? אז מה אם במערכות הבחירות האחרונות ניסינו להתחמק משאלת הגבולות ככל יכולתנו? אז מה אם הקרבנו את האינטרס של מדינת ישראל בעבור סכסוכים קטנוניים ופלגנות כרונית? אז מה אם נתנו את הבמה המרכזית של מחנה השמאל לכל מני גורמים קיצוניים וחתרניים, חלקם על גבול השפיות? אנחנו לא אשמים כי מלכתחילה לא היה לנו שום סיכוי לנצח.
"דמוגרפיה", הם אומרים, מושכים בכתפיהם ובוחנים את מחירי כרטיסי הטיסה לברלין. "תהליכים". "תקופות אפלות". במקום לנסות לשכנע את ההמונים שנמצאים באמצע ומצביעים ליאיר לפיד ולמשה כחלון, הם מנהלים דיונים פנים-שמאליים משעממים ומיותרים להפליא על הומניזם, סוציאליזם ופאשיזם, דיונים שלא מעניינים אף אחד שלא גר בכמה בלוקים של בניינים התחומים בין נהר הירקון, נתיבי איילון, רחוב יפו וחוף הים. הם שוכחים שההתנתקות הייתה בכלל יוזמה של אנשי ימין, כמו גם הנסיגה מסיני – אנשי ימין מתונים שפקחו את עיניהם ונשענו על תמיכת השמאל. הם שוכחים כמה קולות קיבלה ציפי לבני בבחירות של 2009, בפעם האחרונה שבה דיברו כאן ברצינות על היפרדות. מה זה משנה מיהו המנהיג שמבצע את המהלך, כל עוד המהלך יבוצע? אתם חושבים שביבי לא יסוג מהשטחים בשביל לשמור על כיסאו, אם יהיה לכם מספיק כוח? אתם בטוחים? האנשים האלו שוויתרו על המאבק הם פחדנים. פשוט פחדנים ארורים, שמעדיפים לשכב על הגב ולמות במקום להילחם על העתיד של הילדים שלנו. ואם תהיה כאן מדינה דו-לאומית הם יהיו אשמים לא פחות מביבי ובנט.
מחנה הלא-נפרדים, לעומת זאת, לא שכח איך משכנעים. ההפך, מאז ההתנתקות מעזה הם הבינו שעצם קיומם תלוי ביכולת השכנוע שלהם. הם הבינו שאלוהים לא יציל אותם. הם הבינו שברגע האמת מרבית אזרחי המדינה לא מושפעים יותר מדי מדיבורים על ייעוד היסטורי וספרים בני אלפי שנים – אפילו לא הדתיים מבינינו. מרביתנו פשוט רוצים לחיות, ולא מבינים מה כל כך מושך בקיום יחסי שכנות קרובים עם אותה חברה פלסטינית רקובה, אלימה ומושחתת, רק כדי לאחוז באיזו פיסת סלע. אז כדי לשכנע, מחנה הלא-נפרדים לא מדבר על דת, אלא על רקטות. אלפי רקטות, שיגיעו מהשטחים לנתב"ג ולכל ישובי מרכז הארץ, כמו שהפלסטינים יורים מעזה. אבל מה מפריע לפלסטינים לשגר את הרקטות האלו כבר עכשיו? לצה"ל אין בסיסים בכל שכונה ושכונה, בכל עיר ועיר. הפלסטינים יכולים לשגר רקטות מיהודה ושומרון כיום בדיוק כמו שהם משגרים מעזה, והם יכולים לחפור מנהרות בדיוק כמו שהם חופרים בעזה, והם יכולים להוציא לפועל פיגועים המוניים באופן מאורגן, אבל הם לא רוצים. הם מפחדים מהתגובה הישראלית, והתגובה הזו תהיה רלוונטית אחרי ההתנתקות בדיוק כמו שהיא רלוונטית היום. כדי להכניס טנקים לרמאללה לא צריך להציב אותם מלכתחילה בבית-אל. לא צריך את בית-אל. זה לא רלוונטי בכלל. היישובים היהודיים בשטחים לא תורמים מאומה לבטחון המדינה. האם זה כל כך מפליא לגלות שמרבית שדרת הפיקוד בצה"ל, בשב"כ ובמוסד נוטה לשמאל? אם אתם לא מאמינים לי, אולי לפחות תאמינו להם? ואיך טיעונים כאלו קלושים הספיקו כדי להפיל את מחנה ההיפרדות לקרשים?
וישנן גם מפלגות המרכז. רובן בעד ההיפרדות, אבל השמאל הישראלי כיום הוא כל כך גרוע שהן לא מעיזות להזדהות איתו, אז במקום זאת הן מפלגות אותו, או פונות לכל מני נושאי נישה זניחים יחסית כמו כלכלה או גיוס החרדים לצה"ל. כן, אלו נושאי נישה. בנוגע לכלכלה אין באמת הבדל בין כל המפלגות, אפילו לא ברמת הסיסמאות, וגם בנוגע לגיוס החרדים מדובר בעיקר בתעמולת בחירות. עלינו להפסיק להתעסק עם הדברים האלו ולחזור לעיקר, לאותו סכסוך מעייף ומתיש. מה זה בעצם מרכז? אין כזה דבר "מרכז". מעולם לא היה, בשום מדינה, וגם לא בישראל. בנושא המרכזי והחשוב ביותר אין שום חלל ריק בין השמאל לבין הימין. יאיר לפיד הוא שמאל. מפלגת קדימה הייתה שמאל.
ישנם רק שני צדדים פוליטיים בישראל, משני צדי המתרס של הוויכוח החשוב ביותר של זמננו: מחנה ההיפרדות, ומחנה הלא-נפרדים.
זה הכל. זה הנושא המרכזי. זו ההחלטה העומדת בפני הדור שלנו. לדורות הקודמים היו האתגרים שלהם, ואולי אלו היו אתגרים ציוריים יותר, פשוטים יותר, קלים יותר. אולי הדורות הקודמים העדיפו להשאיר את האתגר הזה עבור העתיד, לדחות את ההחלטות הקשות. ההיסטוריה מראה שפוליטיקאים בכל מדינה ובכל תקופה תמיד ינסו לדחות החלטות קשות המפלגות את האומה, אבל דחייה היא לא פיתרון. קביעת הגבולות היא האתגר של הדור שלנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ולא ראוי מוסרית שנדחה אותה לדור הבא. עלינו להחליט: מדינה דו-לאומית הנמצאת דרך קבע במלחמת אזרחים כנגד מיעוט גדול ומופלה, או מדינה מערבית, מודרנית, עם גבולות. רק אנחנו מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו. הפלסטינים ושאר אומות העולם אינם רלוונטיים.
זו לא תהיה החלטה קלה. היא תקרע את העם באופן שיגרום להתנתקות של 2005 להיראות כמו משחק ילדים. דם ישפך. אחים יעמדו משני צדי המתרס וילחמו האחד בשני בנשק חם. הרבה שאלות חשובות, כגון מעמדה של ירושלים, ככל הנראה ישארו ללא פתרון. הפלסטינים יחלקו סוכריות, רוצחים ומחבלים יחגגו בכיכרות, ובסופו של דבר אני מבטיח לכם שהם ימצאו דרכים חדשות להאשים את ישראל בכל צרותיהם, לא משנה מה נעשה. שמאלני העולם ה"נאור" לא יתרשמו כלל, וימציאו גם הם איזו שהיא סיבה חדשה לעשות לישראל דמוניזציה. הטרור לא יפסק. אף אחד לא יתן שום פרס לפוליטיקאים שינהיגו את המהלך הזה, והם לא יזכו למחמאות על מדשאות הבית הלבן או בארמונות אירופה. ההפך, יתכן שיהיו ניסיונות התנקשות בחייהם. עשרות שנים אל תוך העתיד אנשים רבים עדיין יגידו שזו הייתה טעות לוותר על השטחים מכיוון שזה לא הביא שלום או ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, ובכלל היה כל כך כיף בתקופה שבה יכולנו לגור בבתים מסובסדים על איזו גבעה באמצע שום-מקום שבו התהלך לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך.
אבל יהיו לנו גבולות.
גבולות מוסריים, גבולות דמוקרטיים, גבולות של סולידריות, גבולות קבועים ונצחיים. גבולות של מדינה שהתבגרה והתעצבה וקיבלה החלטה בנוגע לדמותה.
אחרי 68 שנים הגיע הזמן שלנו להתנתק מהעבר, להתקדם, להעז ולהגיע לארץ חדשה.
