אריאל נולד כבר בחודש השמיני – ובכך הקדים את זמנו. למרות הלידה המוקדמת שקל אריאל 3.560 ק"ג – כחצי ק"ג מעל משקל הלידה הממוצע בישראל.

הוריו של אריאל הבינו כי לבנם התחלה מצוינת. כדי לשפר את סיכוייו לנצח את הסטטיסטיקה, הם קראו לו בשם אריאל – שם בעל חמש אותיות, מעבר לממוצע השמות לבנים בישראל שעמד באותה תקופה על ארבע אותיות.

ועוד עזרה קטנה  נתנו לו הוריו – הם השיגו אישור מיוחד מהרב למול אותו כבר בגיל שבעה ימים.

אריאל גדל במהירות מפתיעה והגשים את כל הציפיות שתלו בו הוריו. הוא חייך כבר בגיל שלושה שבועות (שלושה שבועות לפני הממוצע), התהפך מהבטן לגב בגיל שישה שבועות (חודשים שלמים לפני הממוצע), ישב בגיל עשרה שבועות (כנ"ל) והלך בגיל תשעה חודשים (שלושה חודשים לפני הממוצע).

כשרשמה אותו אמו לפעוטון בגיל שנה וחמישה חודשים הוא היה גם הילד הצעיר ביותר וגם הילד המגודל ביותר בפעוטון בו זמנית. הגננת הרבתה בשבחים על התפתחותו המהירה של אריאל מבחינה פיזית ושכלית. מיותר לציין שהוא היה מושא הקנאה של כל שאר ההורים לילדים בפעוטון.

נדלג על כמה שנים (כי בסה"כ את מי מעניין ילד בגן אם הוא לא הילד שלכם של קרוביכם או של חבריכם?) ונגיע בזריזות לגיל ארבע וחצי – בו למד אריאל לקרוא ולכתוב וגם קצת חשבון – שנה וחצי מוקדם יותר מהממוצע בישראל!

כמובן שאריאל התחיל את כיתה א` בגיל הצעיר להדהים של חמש שנים וחמישה חודשים. הילד נודע ברחבי בית הספר והשכונה כילד שהקדים את זמנו. ללא כל ספק היה אריאל התלמיד הטוב ביותר בכיתה ובאופן יוצא דופן היה גם המהיר ביותר – עד כדי כך שבשיעור ספורט המורה להתעמלות לא התאפקה ומדדה את הזמן שבו רץ 100 מטר – 19.2 שניות – מהיר יותר בשנייה שלמה מהממוצע לילדים בגילו!

לא פלא שבכיתה ב` אותר אריאל כמחונן וזכה לשיעורי העשרה ולחוגים רבים. בכיתה ח` כבר התחיל אריאל ללמוד באוניברסיטה במסגרת תוכנית המחוננים, ובמהלך כיתה י"א הוא סיים תואר ראשון במתמטיקה בציון 93.2 – כך שהוא גם סיים את התואר בגיל צעיר יותר בחמש שנים מהממוצע וגם בציון גבוה יותר ב-12.3 נקודות מהממוצע באותה אוניברסיטה לאותה שנה!

אריאל הוכר ע"י הצבא כמתמטיקאי מצטיין, וכך מיד לאחר גיוסו (בגיל 17.5 – חצי שנה מוקדם מהממוצע) הוא שובץ ביחידה סודית בחיל המודיעין  שם טיפס בסולם הדרגות ולאחר קורס קצינים (אותו סיים בהצטיינות) זכה לדרגת סגן שלושה חודשים מהר יותר מהממוצע.

כמובן שהוריו של אריאל רוו נחת מהתקדמותו המטאורית ולא היה גבול לאושרם כאשר אריאל הודיע על נישואיו לחברתו בגיל המדהים של 20.3 – 6 שנים ושלושה חודשים מוקדם יותר מגיל הנישואים הממוצע לגברים בישראל באותה תקופה. לא רק זאת, אלא שהנישואים התקיימו לאחר היכרות של שלושה חודשים בלבד – שנה וחצי פחות מהממוצע.

החתונה התקיימה בפאר רב. לטכס הוזמנו 573 אורחים – 173 יותר מהממוצע – וההורים המאושרים אפילו שקלו להזמין שני רבנים שיקדשו את הזוג הצעיר (אחד יותר מהממוצע),  אך מכיוון שהסתבר שהדבר מנוגד להלכה נאלצו להסתפק בכך שאריאל שבר שלוש כוסות במהלך הטכס ( שתיים יותר מהממוצע – למרות שהשתיים האחרונות נשברו בטעות תוך כדי ריקוד סוער קרוב מדי לשולחנות).

אריאל המשיך להכות את הסטטיסטיקה – לזוג המאושר נולדו 3 ילדים (זוג תאומים ועוד בת חמודה) – 0.8 יותר מלזוג הממוצע לפי ארץ המוצא וההשכלה של אריאל ואשתו.

לאחר השחרור מהצבא אריאל השתלב חיש קל בחברת הייטק מובילה וזכה למשכורת הגבוהה פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק.

אך לא הכל התנהל על מי מנוחות – מסתבר שלאריאל היו גם שתי מאהבות (במקביל) – פי 1.5 יותר מהממוצע.

אשתו שחשדה בו שכרה לא פחות משלושה בלשים פרטיים לעקוב אחריו (פי שלושה מהממוצע) ולכל אחד מהם היא שילמה שכר הגבוה ב-30% מהממוצע לביצוע מעקבים מסוג זה.

הסוף היה כמעט צפוי… ערב אחד, לאחר שאריאל הודיע לאשתו כי הוא נשאר בעבודה כדי להשלים השקעה של 60 שעות עבודה בשבוע (20% יותר מהממוצע בהייטק) על מנת לקדם את הפרויקט שהיה בפיגור של שנתיים (רק 10% יותר מהממוצע) הוא פנה אל בית מאהבת א`, אך לתדהמתו הוא פגש שם פרט לא` גם את מאהבת ב`, אשתו ושלושה בלשים פרטיים.

אריאל חטף התקף לב במקום ומת מיד – בגיל הצעיר של 39 שנים ושלושה חודשים (וכך השלים רק 50% מתוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל).

הוריו של אריאל היו המומים מצער וישבו עליו "שבעה" שמונה ימים שלמים (14% יותר מהממוצע).

כך תמו חייו של האיש שניצח את הסטטיסטיקה (והקדים את זמנו).

ולנו נותר רק מוסר השכל אחד (מקורי, ובכל זאת גנוב): אם אדם עומד כשרגלו הימנית בדלי המכיל מי קרח ורגלו השמאלית בדלי המכיל מים רותחים – הרי בממוצע הוא מרגיש ממש נהדר.

שבת שלום!

לאור התגובות האוהדות לסיפור לשבת של השבוע שעבר, גמלה בליבי ההחלטה לספר סיפור גם לשבת הבאה עלינו לטובה. (שימו לב בבקשה שלא נאקה בליבי ההחלטה!)

כמובן שגם השבוע מותר לקרוא ביום חול…

למי שלא זוכר, אין באמת צורך בתקציר הפרק(ים) הקודמ(ים) מכיוון שכל קשר בין סיפור השבוע לסיפור השבת שעבר מקרי בהחלט (עד לא קיים).

מעשה בבחור צעיר, ושמו יהודה (כמובן שם בדוי, אך כל קשר לשם הבדוי מהשבוע שעבר מקרי בהחלט), שהיה מתלבט בבחירת דרכו המקצועית.

יהודה (ולא אזכיר שזהו שם בדוי, כדי לא ליצור קשר לסיפור של השבוע שעבר), השתחרר מהצבא לאחר שירות סדיר של שלוש שנים ביחידה שאת שמה לא  אזכיר מטעמי בטחון שדה (אבל אם תלחצו עלי ארמוז ששם היחידה מתחיל ב"ת" ונגמר  ב"ם" והיא עושה הרבה בומים), יצא לטיול ארוך במזרח הרחוק (בהתחלה הוא תכנן דווקא טיול קצר במזרח הקרוב, אך אז התברר לו היכן הוא אותו "מזרח קרוב") וכשחזר, החל לחפש את דרכו המקצועית בחיים.

ליהודה (זוכרים? יופי! כי אני לא מתכוון להזכיר שוב שזהו שם בדוי) היה ברור למדי מהן הדרישות שלו מהמקצוע אותו הוא מחפש: שיהיה מעניין (כך שלא ישתעמם בשנים הרבות בהן יעבוד במקצוע), מבוקש בשוק העבודה (כך שימצא עבודה בקלות), לא פופולארי בקרב הסטודנטים (כדי שלא יהיו לא הרבה מתחרים על המשרות הנחשקות), שהלימודים לא יהיו קשים מדי (כדי שיוכל להוציא ציונים טובים תוך כדי בילויים במסיבות), וגם לא ארוכים מדי (כדי שיוכל להתחיל להרוויח כסף בהקדם), שיכניס הרבה כסף (את זה לא צריך להסביר), שיהיה קל להתקבל ללימודים (כדי שלא יאלץ להשקיע בקורס הכנה לפסיכומטרי לדוגמא), שלא יהיה צורך להשקיע הרבה גם בעבודה (כדי שיהיה לו גם זמן לחיות) ושעצם הזכרת שם המקצוע יגרום להמיית הערצה – בעיקר בקרב בחורות (גם את זה לא צריך להסביר).

בקיצור, ליהודה (לא, אני לא אזכיר זאת!) היו אותן דרישות פחות או יותר כמו לכל בחור ישראלי בגילו (עשרים ואחת, שבעה חודשים ושלושה ימים).

הלך לו יהודה (די! נודניקים! אמרתי שלא אזכיר!) לייעוץ לבחירת מקצוע. ניסה אצל יועץ זה ואצל יועץ אחר, עבר מבדק פסיכומטרי קצר ומבדק גרפולוגי ארוך, קיבל ייעוץ חינם ממכללה א` וייעוץ בהתנדבות ממכללה ב`, בדק את מדורי הדרושים ואת הפורומים של המתלבטים באינטרנט ולא הצליח להגיע להחלטה.

המחשבה הראשונה שלו הייתה לעבוד ב"הייטק", אך לדברי הפורומים הדבר היה כרוך בשעות עבודה ארוכות וגם המשבר הכלכלי התורן הקשה על הענף (לא משהו שמזדה 3 בצבע כסף תפצה עליו).

למשך שלושה ימים תמימים היה יהודה (ששש!) נחוש בדעתו ללמוד רפואה, אך ביום הרביעי הוא גילה שמדובר בשבע שנות לימודים ארוכות ולא קלות וחוץ מזה לרופאי הנשים מגיעות גם נשים זקנות ומכוערות.

במשך 10 דקות בערך השתעשע יהודה (מבחן קצר: האם זהו שם אמיתי?) במחשבה ללמוד משפטים ולמצוא את דרכו לכורסא מרופדת היטב (רצוי בעור) של יועץ משפטי, אך אז גילה את הסטטיסטיקות המצערות בדבר מספר מסיימי לימודי המשפטים ואחוז המובטלים במקצוע.

אם לא מהנדס מחשבים, לא רופא ולא עורך דין (השילוש הקדוש של כל אם יהודיה) חשב יהודה (נכון, צדקתם) על קריירה מבטיחה בפוליטיקה. להתחיל מכורסת עור מובטחת בכנסת ולהתקדם בזריזות לוולוו ולשכה. למשך כמה ימים העתיד נראה מבטיח ויהודה (אין צורך לציין זאת) חלם בהקיץ על הקריירה המטאורית שלו, כשלפתע גילה כי שרי הממשלה כבר לא מקבלים וולוו אלא סקודה(!). כמובן שהחלום נגנז מיד… (מילא שר בלי תיק, אבל שר בלי וולוו?)

וכך חלפו להם הימים, שהצטברו לשבועות, שהפכו לחודשים. שנת לימודים אחת חלפה, יהודה (לא…) פיספס שתי שביתות מרצים ושביתת סטודנטים אחת ועדיין לא מצא את ייעודו המקצועי בחיים.

הוריו של יהודה (שדווקא הכירו אותו בשמו הלא בדוי) החלו להרגיש חוסר נעימות מסוים. אמנם בנם לא היה בן השלושים היחיד בארץ שישב בבית הוריו, חי על חשבונם ולא עשה דבר, אבל מבחינתם צרת רבים לא היתה נח (= חצי נחמה) וגם לא דבר של מה בכך (החצי השני) ולכן התחילו לשקול ללחוץ על בנם (אני מנסה לא לכתוב את שמו הבדוי כדי לחסוך בהערות בסוגריים שמקשות על רצף הסיפור) בעדינות כמובן, למצוא את עצמו כבר.

וכך, אחרי הכנות נפשיות ופיזיות רבות, פנה יום אחד אביו של יהודה (שוב עשיתי את זה!) אליו במילים אלה: "בני היקר. לא הגיע הזמן שתפתח בחיים עצמאים משלך? תרוויח קצת כסף ותקיים את עצמך? אתה יכול למצוא עבודה כבר מחר אם תרצה! (בתנאי שזה יהיה בשירות לקוחות)"

יהודה (אני כבר לא זוכר בעצמי למה משמשות ההערות בסוגריים) נעלב עד עמקי נשמתו מההתערבות הבוטה בענייניו האישיים. האם הוריו לא מבינים שהוא היה מתחיל לעבוד בשמחה כבר מחר (או בשנה הבאה לכל המאוחר) אילו רק היה מוצא את המקצוע המושלם?

ולפתע (לאחר שנה נוספת של התלבטויות) הבין פתאום יהודה (נזכרתי! זה שם בדוי) שהוא לא בזבז את כל השנים האחרונות לריק. כל הבירורים ושעות הייעוץ לימדו אותו מקצוע חשוב – ייעוץ לבחירת מקצוע.

וכך פתח יהודה (שבחר בשמו האמיתי לשם כך) בקריירה מדהימה של יועץ לבחירת מקצוע ותוך שנים ספורות הפך לגורו של כל המתלבטים בבחירת מקצוע בארץ, ואף הוזמן להרצות מעבר לים.

ומוסר ההשכל שלנו הוא: מי שלא יכול לעשות –  מלמד. (ואם לסטות לרגע מהדמות הבדויה הזאת לדמות האמיתית שלי, נוכל להשלים את הפתגם – ומי שלא יכול ללמד – מנהל)

שבת שלום!

אחת הפינות החביבות עליי הייתה "סיפור לשבת" של חזקל מוסרי.

הסיפורים עסקו בד"כ בדמויות פשוטות ואפילו יום-יומיות שקרו להן דברים פשוטים ויום-יומיים.

ותמיד (או לפעמים? זה היה מזמן…) היה לסיפורים האלה מוסר השכל.

כמחווה לעידן ההוא, ברצוני לספר סיפור לשבת משלי. (מותר לקרוא גם בימי חול):

לפני שנים רבות, בעיר קטנה שנודעה במאכליה המטוגנים, ועל כן נקראה רם-טגן, חי בחור צעיר שרק עבר אליה לאחרונה מהעיר קי. (ואם אינכן מכירים את העיר קי, נציין בקצרה כי השם קי הינו למעשה ר"ת של "קריית ים". וים זה כידוע קיצור של ירושלים, וירושלים היא עיר הבירה, כלומר נתניה בה מיוצרת הרבה בירה).

גיבורינו, לו  נקרא בשם בדוי משה (למרות שמשה הוא לא ממש שם בדווי), כונה ע"י ידידיו "משה (שם בדוי) העירקי" על שם עיר מוצאו.

למשה (שם בדוי) היו שתי בעיות עיקריות בחיים. הראשונה הייתה שלא היו לו ידידים והשנייה הייתה שהוא תמיד חלם – ועל כן ידידיו כינו אותו "משה (שם בדוי) העירקי החלמאי".

חלק מהקוראים אולי יחושו בסתירה קלה בין הבעיה הראשונה והכינוי שהצמיחה הבעיה השנייה (או ליתר דיוק, בין הבעיה הראשונה ולמכנים, או בקיצור למכנים המשותפים של שתי הבעיות).

צהרים אחד חלם משה (שם בדוי) העירקי החלמאי חלום מדהים. ובחלומו, פתח משה (שבע"ח) דוכן קטן שבו מכר לעוברים והשבים ולאנשי שלומו  כריכים משובחים ומשבע"חים כאחד. (ולמי שכבר איבד אותי – משבע"ח = משם בדוי עירקי חלמאי).

כשהתעורר משה (שבע"ח)  מחלומו, הבין לפתע כי בניגוד לחלומותיו הקודמים, חלום זה ניתן להגשמה וייתכן כי בעצם ייעודו בחיים .

שבר משה (שבע"ח) תוכנית חיסכון שפתחו עבורו הוריו שנים רבות קודם לכן, רץ לבנק להתחנן להלוואה, רץ לסניף אחר, מישכן את דירתו, לווה כסף בשוק האפור ורכש בכסף שהשיג דוכן פינתי בדרום רם-טגן במצב טוב. מעתה היה משה (שבע"ח) הבעלים הגאה של דוכן דרומי(או בקיצור בגד"ד)

כל ידידיו של משה (שבע"ח בגד"ד) נהרו לדוכן וזללו כריכים. החיים נראו טובים מתמיד, פרט לבעיה קטנה אחת – למשה (שבע"ח בגד"ד) לא היו ידידים כזכור, ולכן בעצם הדוכן עמד שומם רוב הזמן. משה (שבע"ח בגד"ד) עסק כהרגלו בחלומות על תורים ארוכים של לקוחות המגיעים מכל רחבי הארץ לדוכן שלו, אך כשהתעורר מחלומו גילה כי התור שהשתרך בחזית הדוכן מורכב בעיקר מנושים זועמים.

משה (שבע"ח בגד"ד) החליט כי הדרך היחידה לצאת מהצרות הינה להעלות את הדוכן היקר באש ולגבות את דמי הביטוח. ברגע האחרון, כשהגפרור כבר בידו, הוא נזכר שבעצם הדוכן לא מבוטח ושריפתו לא ממש תוציא אותו מהצרות.

ישב משה (שבע"ח בגד"ד) וניסה לחשוב על רעיונות אחרים לצאת מהצרות. ישב וחשב, חשב וישב, כשלפתע הגיע לדוכן דרדק כבן י"ג שנה ודרש… כריך. (לא, דרדק זה לא היה אחד הנושים. הסיבה להופעתו מיד תתבהר, אך ברמז נזכיר כי בסה"כ הדוכן נועד למכירת כריכים וזה עלול להסביר את המקרה התמוה).

משה (שבע"ח בגד"ד) התנער משרעפיו וניגש להכין כריך, אך אויה – הסתבר כי הדרדק הינו צמחוני (אלוהים ישמור) ונפשו בחלה במבחר הכריכים הרגיל – הוא לא הסכים לאכול פסטרמה ולא שניצל, לא נקניקיות ולא שווארמה. יתרה מכך, הדרדק התעקש כי רצונו בכריך בריא ללא מיונז, ללא חומרים משמרים ואפילו ללא צבעי מאכל. משה (שבע"ח בגד"ד) לא התייאש והציע לדרדק כריך בריא במיוחד עם טונה אך הדרדק התעקש משום מה כי גם טונה אינה מאכל צמחוני.

בימים כתיקונם היה משה (שבע"ח בגד"ד) בועט באחוריו של הלקוח הבעייתי ושולח אותו לכל הרוחות, אך מכיוון שבשלב זה כל שקל היה חשוב, אסף משה (שבע"ח בגד"ד) את כל התוספות שמצא בסביבתו, תפס פיתה ודחס לתוכה חומוס וטחינה, סלט ירקות וביצה קשה, פטרוזיליה וגם בצל. וברגע האחרון דחף פנימה פרוסת חציל מטוגן.

הדרדק הביט בו כלא מאמין ושאל – "זה בריא?" ענה לו משה (שבע"ח בגד"ד) – "זה סנדוויץ` בריא, יפה וחם. ח"י שקלים בבקשה!". שילם הדרדק והלך לביתו.

ובבית הדרדק שאלה אותו  אמו: "מה אכלת היום?" ענה הדרדק:" משהו חדש. סנדוויץ` בריא, יפה וחם. קניתיו אצל משה שבע"ח העירקי מבגד"ד."

תוך ימים לא מועטים צבאו רבבות חבריו של הדרדק ובני משפחתו על דוכן הכריכים הדרומי ודרשו סנדוויץ` בריא יפה וחם (או בקיצור סבי"ח).

הסבי"ח מבגד"ד התפרסם ברחבי המדינה ומשה שבע"ח בגד"ד התעשר, כיסה את החובות ואף רכש ידידים.

רק דבר אחד הוא לא הצליח לרכוש – זכויות יוצרים על הכריך החדשני. משום מה כולם התעקשו לטעון שזהו כריך שמקורו בעירק…

ומוסר ההשכל שלנו הוא: אם המצאת משהו טוב, היזהר בראשי התבות!

שבת שלום!

הבוקר, כשלקחתי את הילדים לבית הספר הרגשתי שבחוץ יותר חם מאשר אתמול בבוקר.

 זה קצת הפתיע אותי, כי בבוקר שמעתי ברדיו שצפויה "ירידה קלה בטמפרטורות", אבל לא מחיתי.

רק כשנכנסתי למכונית, גיליתי באדיבות חברת מזדה כי בחוץ שוררות 9 מעלות צלזיוס – מעלה אחת פחות מאשר 24 שעות קודם לכן. מיד התאמתי את הרגשתי לכך – מעתה אמור: "היום קר יותר מאתמול". ובכך תרמה חברת מזדה לאמוני בחזאים…

וברצינות… פעם אנשים היו יוצאים בבוקר מהבית, מסתכלים לשמים ואומרים "היום ירד גשם" או "יהיה חם" או "נראה יפה". היום אנחנו יושבים בבית ומקשיבים לחזאים, או גרוע מזה – יושבים במכונית, מסתכלים על לוח השעונים ואומרים "ממש חם היום".

האם באמת איבדנו את התחושה לגבי מזג האוויר?  האם כשאנו מתלוננים שהקיץ נעשה חם יותר והחורף נעשה קר יותר, אנו צודקים או רק מזדקנים?  ואולי בכל אשמים המזגנים?

כשהייתי ילד, לא היה לנו מזגן בבית ולא בבית הספר. לא היה לנו מזגן במכונית  (בכלל לא הייתה לנו מכונית…) וגם לא באוטובוס.

כשהיה לנו חם, פתחנו חלון (או במקרים קיצוניים הדלקנו מאוורר). כשהיה לנו קר, סגרנו את החלון (או במקרים קיצוניים "לבשנו משהו" כמו שאבי היה נוהג תמיד לומר – "קר לך? תלבש משהו!" אפשר לחשוב שבד"כ גרנו במושבת נודיסטים…)

והיום, אנחנו עוברים מהמזגן בבית למזגן במכונית, מהמזגן במכונית למזגן בעבודה, מהמזגן בעבודה למזגן במסעדה וחוזר חלילה (וחס וחלילה שבאחד מהמקומות לא יהיה מזגן…)

יום אחד ימציאו את המזגן האישי שיעטוף את כל גופנו בכל מקום, כך שלא ניאלץ להיחשף לפגעי מזג האוויר בין הבית לחניה. עד אז הבעיה היא הפרשי הטמפרטורות…

למזגן יש כפתור תרמוסטט. הייעוד המקורי שלו הינו לקבוע את טמפרטורת היעד סביב המזגן. לדוגמא –  בקיץ אפשר לקבוע שהחדר יקורר לטמפרטורה של 24 מעלות (צלזיוס. או אם אתם מתעקשים – פרנהייט)

אבל האדם הממוצע יודע שלתרמוסטט יש שני מצבים בדיוק: סיבוב עד הסוף שמאלה לקירור, סיבוב עד הסוף ימינה לחימום.

כך קורה שכאשר אנחנו נכנסים לבניין ביום חורף נעים שבו שוררות 18 מעלות בחוץ, יקדם את פנינו גל חום כבד של 30 מעלות, ואילו ביום קיץ חם נוכל לקפוא בבנין בטמפרטורה לא הגיונית של 14 מעלות.

פעם חשבתי שזו תופעה ישראלית, אך לאחר שיטוטים קצרים ברחבי העולם, גיליתי כי התופעה משותפת לעמים רבים בעולם.

ובכל זאת אנחנו מקשיבים לחזאים. כנראה כדי לדעת האם לקחת איתנו סוודר בקיץ (כי יהיה חם בחוץ ולכן קפוא בפנים) או ללבוש מתחת למעיל רק טי-שירט קצר (מסיבות דומות, אך הפוכות).

אבל האם החזאים צודקים? בארץ הם צודקים רוב הזמן. בין מאי לאוקטובר הם יכולים לחזות בביטחון רב כי מזג האוויר יהיה "דומה" (זהו ללא ספק מזג האוויר הפופולארי ביותר בארץ) ולפעמים אפילו הם יכולים להסתכן בקביעה כי יהיה "חם". הנועזים שבהם יכולים אפילו לומר כי יהיה "חם מן הרגיל לעונה"!

רק חבל שמד הטמפרטורה במכונית מוכיח כל פעם מחדש שהם טועים במידת החום, אבל אני לא רוצה להיות קטנוני. אם בחוץ 28 מעלות, 30 מעלות או 32 מעלות אני עדיין יכול לדעת בוודאות שאצטרך לקחת סוודר לעבודה.

אבל מה קורה בחורף?

בחורף לפעמים יורד גשם –  וזו יכולה להוות בעיה גם לחזאי המנוסה ביותר באמירת "מחר יהיה דומה". אבל לא חזאים כחזאינו ייבהלו: בדיוק לימים הבלתי ברורים האלה שעלולים ליפול עלינו בין נובמבר למרץ הם המציאו את "גשם מקומי", "ממטרים פזורים" וכמובן "50% סיכוי לממטרים". ירד גשם? כמו שהחזאים אמרו! לא ירד גשם? זה בדיוק מה שהם אמרו…

שמעתי על הרבה ימים בהם הגשם המקומי ירד רק במקום אחד – בית דגן.

אבא שלי אמר פעם שבימינו יש לחזאים כלים הרבה יותר מדויקים מאשר בעבר. באמצעות תמונות לווין הם יכולים היום לראות את ענני הגשם כבר מעל איטליה. אבל כנראה הם לא יכולים לצפות לאן הם יפנו… מזכיר לי סיפור פנטזיה שקראתי בילדותי על אדם שנקלע לכפר מבודד בו כל התושבים התעוורו לפני דורות רבים כתוצאה ממחלה גנטית. גיבורנו חשב שהוא יוכל להיות שם המלך, אבל למד בדרך הקשה שלעובדה שהוא רואה אין כל יתרון. יום אחד הוא מנסה להתהדר בכך שהוא יכול לראות מישהו מגיע מרחוק – לפני שהוא נכנס לטווח שמיעה – אבל לפני שהוא מגיע אליו הוא סוטה מהשביל והולך לכיוון אחר. אם גיבור הסיפור היה לומד מטאורולוגיה, הוא היה מודיע לשומעיו כי יש 50% סיכויים שאותו אדם יגיע.

בפעמים הלא רבות שראיתי את התחזית בטלוויזיה, שמתי לב לעובדה המעניינת כי החזאי התמקד במזג האוויר שהיה היום (כולל הוכחות), הרחיב על מזג האוויר הצפוי בערים שונות בעולם (ונראה אתכם מוכיחים שהוא טועה!) ובשלושים השניות האחרונות הוא עובר בחטף על מזג האוויר של מחר (יהיה דומה).

אפשר להאשים אותו (או אותה)?

לסיכום, הייתי אומר שיש הרבה מן המשותף בין חזאי מזג האוויר לבין האסטרולוגים. מזג האוויר, כמו הכוכבים , היה ויהיה. הוא אולי ישפיע עלינו ואולי לא. החזאים והאסטרולוגים ימשיכו לומר שהם יודעים מה יהיה ואנחנו נמשיך בחיינו בלי קשר…

הארוע לימד אותי מעט דברים חדשים על שוקולד הביא אותי למחשבות קיומיות בנושא. מהו שוקולד? למה הוא טעים כל כך? למה אנשים מתמכרים אליו? ולמה הוא גורם לי להרגיש טוב?

רשומה זו אולי תענה על חלק  מהשאלות.

אבל נפתח בשתי אזהרות:

– אכילת שוקולד מופרזת עלולה להוביל להשמנה, חורים בשיניים ולכלוך

– ציטוטים מרשימה זו ו/או מתן אמון במידע המובא בה עלול לפגוע בתדמית האנשים האינטליגנטיים שהצלחתם להנחיל לעצמכם בשנים האחרונות

(ולא שאני מנסה לרמוז שאתם לא אנשים אינטליגנטיים! להיפך! עצם העובדה שאתם קוראים את הבלוג שלי מראה שאתם אנשים מאוד אינטליגנטיים. למעשה את/ה אינטליגנטי/ת יותר ב-20% ממוצע הגולשים בתפוז.)

וכעת, אחרי האזהרות נעבור לנושא הרשומה.

תמיד ידעתי שמקורו של השוקולד באמריקה. לטענת אחד האורחים שלנו השוויצרים משוכנעים כי הם המציאו את השוקולד. אם תשוו את טעמו של שוקולד לינדט תוצרת שוויץ לטעמו של שוקולד הרשי תוצרת ארה"ב, אני מניח שתבינו את מקור הטענה. מדהים שהיבשת שנתנה לנו את השוקולד לא מסוגלת להפיק שוקולד טעים. (אני יודע ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח" אבל אני חושב שגם קשה להתווכח ש"שוקולד" הרשי ממולא בחמאת בוטנים הוא מין יצור בעל טעם אקזוטי שלא הייתם מאחלים לאף אחד).

השוֹקוֹלָטְיֶיה שהעביר את הסדנא אצלנו סיפר כי האינדיאנים האמינו ששוקולד הוא תרופה למחלות רבות. דבר זה שימח מאוד את הילדים שהתחילו לדמיין את הביקור הבא אצל הרופא: "תנשום עמוק… תנשוף… כן, זו שפעת. אני ארשום לך 200 ג` שוקולד חלב".

מה שהוא שכח לציין שהשוקולד של האינדיאנים לא הכיל סוכר. לעומת זאת הוא הכיל פלפל צ`ילי… אני באופן אישי מאמין שפלפל צ`ילי באמת יכול לרפא מחלות רבות (הכל תלוי במינון) אבל בויקיפדיה למדתי שהמרכיב הפעיל בשוקולד – התאוברומין – הוא באמת תרופה טובה נגד שיעול.

נראה לי שבפעם הבאה שאותקף בשיעול אנסה ליקר שוקולד מתובל בצ`ילי. אם זה לא יפסיק את השיעול זה בודאי יחסן אותי מפני מחלות עתידיות.

השוקולד מגיע בארבעה סוגים  עיקריים. כולם מכירים את החלב, המריר והלבן. לפי ויקיפדיה הסוג הרביעי הוא "שוקולד כהה" שהוא למעשה שוקולד חלב עם פחות סוכר. אבל אני יכול לדמיין כמה מועמדים אחרים לתואר "השוקולד הרביעי":

– צימקאו – כי בכל זאת הוא מופיע ביותר מדי מאכלים שבעצם דורשים שוקולד

– שוקולד למריחה "השחר העולה" -אצל רבים מאיתנו זה השוקולד של ילדותנו

– שוקולד פרה – כי אצל לא פחות רבים הוא השוקולד

– שוקולד מרוח סביב הפה – השוקולד הנפוץ ביותר אצל ילדים

לסיום, אני חייב לציין את הדבר החשוב ביותר שלמדתי בסדנת השוקולד: בניגוד לאמונה הותיקה שלי, אפשר לאכול יותר מדי שוקולד. ויותר מדי שוקולד גורם לבחילה. זה לא נעים.

הלכתי לרופא לטפל בזה והוא רשם לי 100 ג` שוקולד בלגי משובח.