באמת מזמן לא דיברנו על פוליטיקה

אחד המרצים, שהוא גם ראש החוג, פתח את שיעורו היום בהקראת מניפסט לא קצר פרי עטו, מעין כתב גינוי למילותיו החשוכות של שר החינוך הנוכחי, רפי פרץ, כפי שפורסמו בריאיון לידיעות אחרונות בסוף השבוע האחרון. הוא ירה את נאומו אל חלל הכיתה וזעמו היה ניכר, ובצדק. לא אכביר בתוכן הדברים – עיקרם היה יפה ונכון, ועם רובם אני מזדהה – אך אם להיות לגמרי כנה, כמעט נחנקתי מסרחון התקינות הפוליטית ששרר בחדר.
בדיון שהתפתח לאחר מכן, הוא עמד על טענה שבה כל אחד שמקבל דעה לא-לגיטימית הוא שותף לגזענות ולא ליברל. מצד אחד, ברור לי מאד למה שמרצה באקדמיה במדינת ישראל יתקומם אל מול דעה חשוכה שמחזיק איש ציבור, קל וחומר שר חינוך שהוא גם יו"ר ההשכלה הגבוהה, אך מצד שני, עולה בי תהייה: האם הכעס מצדיק את ניצול המעמד לאינוס השמעת דעות פופוליסטיות והצהרות חותכות בפורום כה הטרוגני, שבו סטודנטים מסוימים לא יכולים להביע את השקפתם הסובייקטיבית מהסיבות הידועות? וגם, כיצד הסתה נגד אוכלוסיה מוחלשת כזו או אחרת היא דבר חמור, אך הסתה נגד אינדיבידואל שכל חטאו הוא אמירת דעות מיושנות ולא חכמות במיוחד (שעד לפני עשור ויותר היו מאד רווחות), היא לגיטימית?
אחת הסיבות שבגינה אין לי פייסבוק כבר מעל לשנה היא חוסר העניין שלי לקחת חלק באופנת ההיסטריה, ואני משתדלת לעשות את מרב המאמצים כדי להימנע ממנה. עיתונאים הם אנשי תקשורת חריפים ומתוחכמים שכבר למדו מה מטרגר את הנפש הרכה שלנו, בוודאי בשנים בהן אנו חיים על הקוונת הפייסבוקית, מצייצים כל הגיג ומתלהמים מכל פליטת פה איזוטרית בחירוף נפש למען יראו וילייקקו. אני מתבוננת מהצד וחושבת שכותרות מסוג זו שהתנוססה על העיתון בסוף השבוע, לגמרי מסתדרות לטובה בעבור אנשי השמאל של מערכת החינוך, מהסיבה הפשוטה שהן מאפשרות במה נוספת ומשמשות פתח מאולץ להבעת עמדה פוליטית מסוימת ומובהקת במסווה של גינוי "אדם מסוכן שעומד בראשינו", ובכך אף מוסיפות לנזק את תדמית הקהילה לה הוא משתייך ומנכיחות את הפילוג הקיים ממילא. אין שום דבר חתרני או בעל טעם בהטחת פאניקת המוסר הזו על כיתה של חמישים תלמידים שכל אחד מהם מגיע מרקע אחר ואוחז בפילוסופיית חיים שונה, בטח כשלא לשם כך נתכנסנו, ועל אחת כמה וכמה כשיש בנו את הבינה שלא להגיב בשום אופן, פן ניפול בלשוננו למלכודת הערמומית של התקינות הפוליטית.

מלו

מאגיה שחורה

נָעִימְאוֹד אֲנִי

הַחֲרָדָה הַקִּיּוּמִית שֶׁלְּךָ אֲנִי

אֲפַעְפֵּעַ בְּךָ אֶת לַעַג הַזְּמַן אֲנִי

אֲגַרְגֵּר אוֹתְךָ בִּגְרוֹנִי וְלֹא אֶיְרֹק וְלֹא

אֶבְלַע וְלֹא תֵּדַע

מֵאֵיפֹה זֶה יָבוֹא לְךָ

נָעִימְאוֹד אֲנִי סוֹף הָעוֹלָם

אֲנִי סוּפָה עֲלוּמָה עִקֶּשֶׁת אֲנִי אֲלֻמָּה

מְרַשְׁרֶשֶׁת בְּחֶדֶר לֵּב שֶׁשָּׁכַחְתָּ לִנְעֹל

וְלֹא אֶכָּבֶה עַד שֶׁתָּצֵל עַצְמְךָ

עַל שְׁחוּר פָּנַי

נָעִימְאוֹד אֲנִי

אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל אֵשֶׁת מָדוֹן מֹלֶכֶת

אִיֵּי-הַהִגָּיוֹן שַׁגְרִירַת מָחוֹג צְפוֹן

נַפְשְׁךָ – – – אֲשִׂימָהּ כְּנֶפֶשׁ

אַעֲרִים בְּרֶפֶשׁ

וְלֹא תֵּדַע מֵאֵיפֹה אָבוֹא לְךָ

פגישה עיוורת

אַתְּ סְטוּדֶנְטִית לְלָשׁוֹן
בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בֵּן־גּוּרְיוֹן
שֶׁבַּנֶּגֶב, שָׁמַעְתִּי נָכוֹן?
הַאִם כְּבָר מָצָאת מִי
שֶׁיְּנַגֵּב לָךְ אֶת הָרִיר בְּכָל פָּעַם
שֶׁאַתְּ מְעַסָּה שְׁרִיר אוֹ עוֹשָׂה
שִׁיר? דַּבְּרִי גָּלוּיוֹת,

מָה יֵשׁ שָׁם בִּמְצוּלוֹת
הָעִבְרִית, אָמְרוּ אַתְּ מֵתָה־לְשׁוֹנִית,
מִתְאַוָּה לְעָמְקֵי הָאוֹת הַגְּרוֹנִית,
סִפְּרוּ שֶׁאַתְּ הֲבָרָה פְּ ת וּ חָ ה
אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לָךְ
שָׂפָה רְעֵבָה, פוֹנֵטִיקָה אֵרוֹטִית
מֻטְעֶמֶת, אוֹהֶבֶת שֶׁשָּׂמִים בָּךְ
דָּגֵשׁ חָזָק, חָזָק, אֲנִי אוֹרִיד לָךְ
בֶּגֶד וְאֶפְתַּח כַּפְתּוֹר, אַל תִּדְאֲגִי
אֲפָרֵק בָּךְ אֶת הַנָּשׂוּא וְהַמֻּשָּׂא וְאֶת הַלְּוָאִים
נַשְׁלִיךְ מֵהַחַלּוֹן.

אַגַּב,
סִפַּרְתִּי לָךְ שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי מוֹרָה לְלָשׁוֹן?

שירז

וְאַתְּ הָיִית שֶׁלֶט חוּצוֹת עַל כְּבִישׁ מָהִיר

כְּשֶׁאוֹר הַנֵּאוֹן גִּמְגֵּם אֵלַי מְצוּקָה

(אוּלַי

אַף פָּלַט צְעָקָה

שֶׁנִבְלְעָה אֶל תּוֹךְ הַשִּׁיר

בְּדִיּוּק כְּשֶׁהִגְבַּרְתִּי אֶת הָרַדְיוֹ)

יונתי בחגוי הסלע

דַּבְּרִי אֵלַי כּוֹכָב בִּשְׁמֵי לַיִל לְבָנִים

אַבִּיעַ מִשְּׁאֵלַת לֵב חֲצוּיָה, אִם כִּי

לֹא תִּפְּלִי – – – לֹא נָפַלְתְּ מֵעוֹלָם כִּי דִּבַּרְתְּ

אֵלַי, תְּדוּבְּרִי בִּי לְעַד

שֶׁלֹּא אוּכַל. דַּבְּרִי אֵלַי פְּלִיטַת כַּדּוּר,

חוֹרְרִי בִּי פִּתְחַיִךְ,

שִׁירִי לִי שִׁיר אֶרֶס תָּמִים

הַרְדִימִי אוֹתִי אֶל הַנֶּצַח בְּאַדְמַת פְּחָמִים

דַּבְּרִי אִתִּי בַָּמִצְלוֹל הַאֱלוֹהִי עַד שֶׁאָבִין

חָכְמַת בְּנֵי תְּמוּתָה בּוֹדְדִים

הֲיִי אֲצִילִית, אֱלִילִית, אֵלַת כָּל טוֹב

וְאֵל כָּל רַע וְאֵלִי שֶׁלִּי, אֵלַי דַּבְּרִי

אֶת הַמַּהוּת, אֶת הָעִקָּר –

דַּבְּרִי אֵלַי גֶּבֶר, אִשָּׁה,

אִישׁ מְגֻנְדָּר בְּכָל

מִגָּדֵר תְּדֻבַּר

שִׁירָה. דַּבְּרִי אֵלַי זַיִן

בְּקוֹל עָבֶה עַד מְאוֹד עַד שֶׁלֹּא אוּכַל

דַּבְּרִי כָּל שֶׁהָיִיתִי אוֹמֶרֶת לוּ הָיִיתִי זָכַר

בְּתוּלִית הֲיִי, חַפַה מִמַּגָּע זָר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ אוֹתָךְ

חֲשׂוּפַת חָזֶה, גְּלוּיַית אֵיבָר

דַּבְּרִי אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי יוֹנֵק אֶת הַשָּׂפָה

מַדָּד הַמְּדַדֶּה בֵּין גּוּף לְגוּפָה

לַמְּדִי אוֹתִי אֲסַפְסוּפִילוֹסוֹפְיָה

כזוֹ שֶׁלֹּא תְּדֻבַּר בְּנִיב אֲקָדֵמִי לְעוֹלָם אַךְ בָּהּ

בָּרָאת עוֹלָם, דְּבָרַי אִתִּי

ר וּ חַ

סִטְרִי אוֹתוֹ בְּפָּנַי, לִטְפִי בּוֹ נֶחָמָה

סִמְכִי עָלַי, אֲנִי כְּבָר אֲאַמֵּץ לְעַצְמִי

כְּאֵב לֵב נוֹסַף

אִם רַק תִּהְיִי אִם

תְּדַבְּרִי קוֹל שֶׁהָיִיתִי אוֹמֶרֶת לוּ כָּתַבְתִּי

שִׁירָ

07.05.2018

סאשיי אוואי

אני יושבת על הרצפה ומורחת לק שחור עם נצנצים, כובשת את מימיי, מקללת את עצמי על שלא הלכתי לשירותים לפני שהחלטתי לצבוע את ציפורניי; מולי על המסך מרוץ הדראג של רופול, שזה רק כמעט הריאליטי-טראש הכי מזובל שיצא מאמריקה, כי את המקום הראשון לוקח "טעם האהבה" עם פלייבור פלייב ששודר ביס סטארס אי שם לפני שנים לא רבות. אפילו בתור ילדה בת 10 הייתה לי הבינה להבין שזה גועל נפש בטעם זוהמה בצורת זבל, אבל גם לא יכולתי להתיק את מבטי מהמיצג המחריד של עשרים נשים המשפילות זו את זו ואת עצמן בשלל אמצעים מגוחכים והזויים, ספק בשביל כמה דקות תהילה ספק כדי לכבוש את ליבו המזקין של ראפר סוג ז' המתהדר בדפוסי התנהגות של ילד בן 12 שעשה גוגל לראשונה על המילה "ציצים".

אני אוהבת את הדירה שלי. לא היה בה כלום, והפכתי אותה לממלכה קטנה, נקיה ומוארת, בהשתדלות מוקפדת על מינימליזם בכל הקשור לריהוט ולחפצים, אך כן בעלת אופי, עם הספה הורודה וכריות הנוי הורודות גם הן, עם הספרייה המסודרת לעילא לפי הוצאות, עם הנרות הריחניים על שולחן הסלון והתמונות בשחור-לבן שקניתי בחמישה דולר מרוכל סיני בניו יורק. אני מבשלת ירקות וקינואה וקונה דגים טריים בשוק, את כל הקטניות והתבלינים שמתי בצנצנות זכוכית שרכשתי במקסטוק ומיקמתי אותן על מדפים שהתקנתי על יד הכיריים. אין לי אינטרנט בינתיים, גם לא טלויזיה, אבל המוזיקה תמיד מופעלת ברקע על פלייליסט אקראי בספוטיפיי ויש לי אינספור עונות של רופול ושל criminal minds על המחשב שתמיד זמינות לי בעתות מצוקה של שעמום.

כיף לגור לבד, וגם קצת מרגש, כי השקט הוא אחר, מפחיד. בחור בא אלי לפני כמה לילות, נקרא לו "הפראמדיק", כי הוא היה פראמדיק בצבא. הוא אסף אותי מבר אחד בעתיקה, כבר הייתי שיכורה למדי אבל עדיין מתפקדת. הוא הביא איתו יין אדום והוצאתי את הכוסות הגדולות שאני אוהבת. שתינו (בעיקר הוא) ודיברנו עד הבוקר, ואז נכנסנו למיטה. הוא לא באמת הניח לי לישון, אבל הוא עשה לי הרבה נעים, גם במגע העדין וגם בעצם נוכחותו, היה קריר וחום הגוף שלו הרגיע אותי. בשלב מסוים הוא נרדם, ופתאום ממש שנאתי שהוא כאן, ושנאתי גם אותו קצת, אבל הייתי כל כך עייפה שהעדפתי לנסות לישון אם כי לא באמת הצלחתי. מתישהו הוא התעורר והיה צריך ללכת לעבודה, הצעתי לו קפה ושמחתי שהוא סירב, רק רציתי כבר להישאר לבד. ליוויתי אותו לדלת מטושטשת לגמרי וישנתי עד הערב. זו הייתה השינה הכי שקטה שחוויתי מזה זמן רב, ורק כשהתעוררתי לבסוף גיליתי שהשארתי את הדלת לא נעולה. מסתבר שיש הרבה דברים להתרגל אליהם כשגרים לבד, כמו להקפיד לרוקן את המאפרה בסוף כל יום, להוריד את הזבל, להסדיר את החשבונות, לנעול את הדלת, לגרש באלגנטיות את מי שנכנס אלי הביתה.

(או כמו שרופול, בדרכו הדיוותית והאקסטרווגנטית אוהב לומר: sashay away. אבל ספק אם הפראמדיק הומו מספיק בשביל להבין, ובלי טיפת ציניות, אני מוצאת זאת כחיסרון.)

מלו

יום גשום בסן לורנצו

אִם הָיִיתָ מִלָּה, הָיִיתָ אָנָטוֹמְיָה.
רוֹעֶה בְּשָׂדוֹת סֶמַנְטִיִּים שֶׁל גּוּף. רוֹאֶה בִּי
שְׁיָרֵי חַיִּים וְעַכָּבוֹת זִיּוּף.
בִּזְמַנִּים שֶׁל טֵרוּף,
הָיִיתִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתְךָ בְּאֶבֶן-שׁוּשָׁן וְחוֹתֶכֶת
אֶת זִקָּתְךָ הַנְּעוּלָה בְּבֵינְלְאֻמִּיּוּת – – –

כִּי אִם הָיִיתִי מִלָּה, הָיִיתִי שְׁלוּלִית.
לֹא סְפֵּצִיפִית מִדַּי, רַק תּוֹצַר לְוַאי
שֶׁל חֹרֶף. מִצְלוֹל הַמִּתְגַּלְגֵּל עַל לָשׁוֹן מְיֻמֶּנֶת.
רְטוּבָה. מְחַכָּה כְּמִכְשׁוֹל
בְּשׁוּלֵי מִדְרָכָה
לְכַף רֶגֶל יְחֵפָה, אַחַת, מְסֻיֶּמֶת.

LRM_EXPORT_7547068578870_20191007_005715762

דברים שאין להם מחיר

כבר עשור שלא גרתי על הגובה. קשה היה לי להתרגל לבית החד קומתי הזה, לנוף הסטטי מחלונותיו, לרעש המכוניות הטסות על הכביש הסמוך, לחוסר הפרטיות, לפריצות; ההרגשה שאני חשופה, שכל רגע יכול פולש אקראי לחדור לי למרחב. הפרגולה היא פיסת גן עדן יחידה בבית הוריי, בוודאי באביב ובערביי סוף הקיץ, בין חג לחג, כשלאוויר טעם של עוררות.

כששואלים איך אסתדר שם בחוץ, אני עונה: אין מחיר לעצמאות. זה לא שאני חפה מדאגות – חרדה כלכלית וקיומית היא העול הראשי שבבחירה בתואר במדעי הרוח. אני פוחדת שלא יהיו לי מספיק שעות ביממה כדי לעבוד וללמוד ולעבוד ולשנן ולקרוא ולישון וללמוד. מערכת השעות שלי לא הייתה יכולה להיות נאצית יותר. הבלונדיני טוען שאקרוס. הוא עמד מול החלון שבסלון ואמר שקומה שישית היא מוות ודאי, וביקש שאשמור עליו סגור בתקופות המבחנים. אין דבר כזה, אמרתי לו. יהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמכור תחתונים משומשים באתרים דיסקרטיים, ובעודי אומרת את זה חשבתי לעצמי שזה דווקא לא רעיון כזה גרוע. עיניו המתגלגלות כמעט יצאו מחוריהן.

אבל אני יודעת שאסתדר. גם כי האמונה שהעולם מחכה רק לי יצוקה בי מבטון וגם כי באר שבע היא עיר קלה יחסית, פרט להיותה מכוערת, ענקית ודרומית. עצם השהות בה מרגיעה כמו יד קרירה הנוגעת בפנים מיוזעים. דבר בה אינו מזכיר את כפר סבא המפולצנת (שאני אוהבת בכל נימי נפשי). אני שוב על הגובה, וזה מרגיש טבעי כמו חזרה הביתה. דירתי מוארת ונעימה, השמש פורצת פנימה וממזגת בה את הטמפרטורה האידיאלית. אם יש אלוהים, הוא דר בשיכונים וקונה חלב סויה מסופר לב בבן יהודה. אוויר יש בשפע, גם חניה, גם ירקות זולים. החיוכים בחינם. פארק הסופרים במרחק יריקה. אני גרה לבד, אבל יש לי שכנה קשישה שאופה לי עוגיות חמאה ושכן חתיך בדלת ממול שמחלק לי פלירטוטים. אין לי ספות אבל יש לי ספרייה. המכשפות שלי תלויות בחדר השינה. עדיין לא קניתי קומקום אבל אני מרתיחה קפה על הגז. מהחלון של חדר השירות אפשר לראות את מנהטן.

אין מחיר לכל זה.
מלו

אכולה

יש את הרגע שחוצים את הדלתות האוטומטיות של נתב"ג, החוצה מן מבנה אל סטירת האוויר החמוץ, הדחוס, הקלסטרופובי של הסחוניה-דל-מות – ברוכים הבאים למזרח התיכון – ואת מרגישה לרגע-שניים כמו דג מפרפר שנמשה מן המים כשהנשימות הראשונות הן קצרות, שטוחות, סוחבות בקושי את הלחות שעומדת במקום, ואת תוהה בינך לבין עצמך כיצד אפשר לחיות ככה, אבל משאיפה לשאיפה זה נעשה קל יותר, הריאות במהרה מסתגלות, כמו עיניים שמתרגלות לחושך, כמו גוף שמתרגל לכאב כרוני, מתמשך – החלון הפתוח במכונית עוזר – ועד שמגיעים הביתה שום דבר אינו נראה זר יותר, חוץ מעצמך בתוך כל זה.

וזה אולי הדבר הכי נורא שאדם יכול לומר על עצמו, שהוא כבר לא מזהה את האדם שהפך להיות. השינה שלי גרועה, מקוטעת ומקרטעת וקלה מדי, אין בה שמץ או רמז קל של סיפוק. אני לא זוכרת מתי העברתי לאחרונה יום ללא תשישות משביתה, שבין כה וכה אין לי מה לעשות איתה כי איני נרדמת, וכשכבר קורה ואני עוצמת עיניים, החלומות דואגים לצבוט אותי בשנתי בהיותם ריאליסטיים עד אימה, מפכחים.
כשהתיישבתי לארוז מזוודה הבנתי שאין לי שום בגד להכניס לתוכה כי הארון שלי לא עולה עלי יותר. בשנה שחלפה הורדתי ממשקלי חמישה עשר קילוגרמים ואם לא כל ההערות מסביב, גם לא הייתי שמה לב. אני מוצאת את ההערות האלו מטרידות, אמירות שאני בכוונה לא מכנה אותן כ"מחמאות" מסיבה אחת: אין בהן שום דבר שנעים לי לשמוע. מתסכלת אותי ההבנה שלסביבה שלי יש מודעות גבוהה כל כך לגוף שלי, לתנודות ולשינויים בו – התפישה שגוף הוא אובייקט ציבורי שכל אחד רשאי לתת עליו דעה היא הזויה וחולנית ומסוכנת.
במודע או שלא, בחרתי בתזונה נוקשה ובהתעמלות אינטנסיבית כבריחה ממצבים שונים שנאלצתי להתמודד איתם – ביניהם המחלה של אבי והנתק של אחי מהמשפחה – אין קשר לרצון להיות רזה יותר או יפה יותר, אלא רק לצורך בשליטה בלפחות אספקט אחד של חיי. המצוקה היא הזונדה של ההפרעה, הטריגר שמעיר אותה מצללי ההדחקה שבמערות האיברים הפנימיים, הפגיעים, המטפוריים. יש בי קול קטן שצועק את זה בכל פעם שהבטן הרכה שלי זוכה לביקורת כזו או אחרת, אך היחידה ששומעת את הקול היא אני. כך בדיוק, באבחת מילה אני נאטמת אל תוך העצמי שאינו אני יותר, ומרגישה שוב כיצד הנשימה שאני לוקחת לא תואמת את גופי שלי, האכול מאשמה ומטפילים מזדמנים, גופי הנבול והקמל, שאינו נרדם כבר חודשים, שבגדתי בו והוא בי.

מלו

משיקגו ועד ירושלים

לרוני סומק

 

הִיא צָדְקָה, סִמּוֹן דֶּה בּוֹבוֹאַר –

אֶת כָּל תּוֹרַת הֲפֵמִינִיזְם אֶפְשָׁר לְהַעֲמִיד

עַל זִקְפַּת כִּפָּתָהּ שֶׁל הַיֻּהֲרָה הַגַּבְרִית.

 
הֲסוּסָה דּוֹהֶרֶת כְּשֶׁרַגְלֶיהָ עוֹדָן שְׁקוּעוֹת

בְּבֹץ הָאִימָנֶנְטִיּוּת –

מִרְקַחַת דְּבִיקָה שֶׁל זֶרַע-רַע וְשֶׁל רִיר הָאִינְטֵלֶקְטוּאָלִים.

 
אִם הָיָה חַי זָ'אן-פּוֹל סַרְטֵר כְּדֵי לִרְאוֹת

הַלְּוַאי שֶׁהָיָה מְסָרֵס מֵהֶם אֶת הֶבֶל יֻקְרָתָם

בְּשֵׁם הָאֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם.

 

Image result for simone de beauvoir and jean-paul sartre