עַל גַּלְשָׁן
בְּלֵב מַיִם מְלוּחִים
חַיִּים שְׁלֵמִים תָּפְסוּ גַּלִּים
לְמוּל עֵינַי.
שָׁאַלְתָּ הַאִם מָצוֹף יָכוֹל לִטְבֹעַ?
וַאֲנִי צָחַקְתִּי,
וּלְאַחַר-מָה צִלַּמְתִּי
אֶת הַלֵּב שֶׁל הַיָּם.
התרחשות של שמחה ותנועה לצד הצורך להנציח את הרגע – שעתיד להפוך את החווייה הראשונית והחיונית המתוארת פה, לקפואה. השיר, לעומת זאת, מעביר לקורא את "ליבו של הים".
לִפְרָקִים, כּשֶׁמִּתְרוֹפֵף הָאֶגְרוֹף הַקָּמוּץ
וּמִשְׁתַּלְטִים הַפְּחָדִים כְּמוֹ כֶּלֶב
סְמוּר פַּרְוָה אֲנִי נוֹשֵׁךְ בַּעֲקֵבִי.
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְרוֹאֶה יֶלֶד
רָץ אֶל הַכְּבִיש בּוּם רֶכֶב
שׁוֹעֵט אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה טְרָאח
שׁוֹמֵעַ אֶת הַמַּכָּה שֶׁאַחֲרֶיהָ דְּמָמָה
וְאֶת הַדְּמָמָה
שֶׁבְּעִקְבוֹתֶיהָ בֶּהָלָה אֲנִי חָשׁ
בַּעֲצָמוֹת מְרֻסָּקוֹת
תיאור צלול להפליא של התמרת האימה הפנימית למציאות מסוכנת, מאיימת. בתחילה הכותב מניח לפחדיו "להשתלט" ועד מהרה הוא עד לתאונת דרכים. המבע השירי מוהל את האימה הפנטסטית במציאות, באמצעות איון הגבולות שבין גוף הדובר לגופו של הילד שנפגע בתאונה והיכולת לחוש בעצמותיו המרוסקות של הזולת.
עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתָּה, גַּם אִם לֹא יְלַדְתִּיךָ,
הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת אֵינְסוֹף בְּחִידַת פָּנֶיךָ.
רֵיחַ גּוּרִים שֶׁלְּךָ פּוֹרֵט בִּי בְּאֶלֶף מֵיתָרִים, מַרְטִיט
סִינַפְּסוֹת רֶגֶשׁ.
כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ אֵלַי, גַּם עִם הָעֵינַיִם, וְהַיָּדַיִם הַנִּקְמָצוֹת,
לִבִּי נִפְשַׂק –
במסכת יבמות נאמר: "בני בנים הרי הם כבנים". הקשר הרגשי בין הנכדים לסבתות ולסבים הוא יקר ערך. שיר אופטימי וקורן זה מאפשר הצצה לקשר הייחודי והחם הנרקם בין הרך הנולד לסבתו.
אִשָּׁה זְכוּכִית
עוֹבֶרֶת מִיָּד לְיָד.
נִשְׁקֶלֶת בְּכַף יָד שְׂעִירָה
נֶחְקֶרֶת בִּמְגֻיֵּדֶת
לְהַעֲרִיךְ אֶת שָׁוְיָהּ הַשָּׁבִיר,
לְמַשֵּׁשׁ אֶת שָׁוְיָהּ הַשָּׁלֵם.
כָּל זִיז מַפְחִית אֶַּת עֶרְכָּהּ
כָּל סֶדֶק מַשְׁחִית אֶת הָאוֹר
(הַכָּלוּא בְּתוֹכָהּ)
פּוֹתֵחַ לָהֶם בְּרֵרָה
לְהָפְכָהּ חוֹל.
ניקוד: יאיר בן־חור
שירהּ של רחל בכר מדמה אישה שברירית לחפץ עובר לסוחר, העשוי מזכוכית. אומדים את שוויה, ממששים אותה ופוגמים בה. שיר קצר ומתריס על החפצת נשים.
לאייר וולפה
א
אָסַפְתִּי אֶת דִּמְעוֹתַי
וְהִסְפָּגְתִּי אוֹתָן כְּמוֹ אִפּוּר מִתַּחַת לְעֵינַיִךְ.
עַכְשָׁו גַּם אַתְּ בּוֹכָה, אָמַרְתִּי,
וְסִמַּנְתִּי אִתָּן בְּמוֹרַד לְחָיַיִךְ
מַסְלוּל הִתְרַחֲקוּת דִּמְיוֹנִי.
ב
הִשְׁאַרְתְּ לִי שַׂקִּית וּבָהּ דִּבְרֵי מְתִיקָה.
וְעָנָף שֶׁנּוֹתֵן רֵיחַ.
וּנְיַר עֲטִיפָה קָטָן וּבוֹ שְׁתֵּי צִפֳּרִים.
כְּשֶׁאֶתְעוֹרֵר מָחָר בַּבֹּקֶר
הָאוֹר בְּקֹשִׁי יַחְדֹּר בֵּין הַשְּׁלַבִּים.
כְּשֶׁאָחוּשׁ לְפֶתַע בְּחֶסְרוֹנֵךְ
אוּכַל לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה מָתוֹק,
לְהָרִיחַ בֶּעָנָף
וְלִשְׁרֹק.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר מוקדש לזכרה של אייר וולפה, שהלכה לעולמה בחודש שעבר. אייר הייתה שחקנית ויוצרת מופלאה. הייתה לי הזכות לביים אותה בהצגה 'פנים אחרות' – עיבוד לסיפורו של ש"י עגנון בתאטרון תמונע, ובה היא שיחקה את תפקידה האחרון על הבמה, בדמותה של טוני הרטמן. אייר הייתה חברה קרובה ואהובה שלי. אתגעגע אליה תמיד.
אנה בניאל
"זִקְנָה אֵינָהּ שִׂמְחָה" אָמַרְתְּ פַּעַם בְּפּוֹלָנִית מְאֻבֶּקֶת
וְעַכְשָׁו,
מְקֻפֶּלֶת אֶל תּוֹךְ סָדִין פִּרְחוֹנִי
מִטַּשְׁטֶשֶׁת אֶל הַפְלוֹרוֹסֵנְט וְאֶל רֵיחַ
חָמְרֵי הַחִטּוּי
אֲנִי רוֹאָה בַּגּוּף הָרָפוּי אֶת סִימַן הַכְּנִיעָה הָרִאשׁוֹן.
אֻמְלָלָה שֶׁלִּי,
כַּמָּה רַחֲמִים עוֹד תּוּכַלְנָה הָאֲחָיוֹת לְטַפְטֵף
אֶל תּוֹךְ זְרוֹעֵךְ
כַּמָּה מְכוֹנוֹת עוֹד תִּקְצֹבְנָה
פְּעִימוֹתַיִךְ הַבּוֹדְדוֹת
כַּמָּה בּוֹגְדָנוּת עוֹד תִּשְּׂאִי
טֶרֶם הַיֵּאוּשׁ בְּעֵינַיִךְ
ניקוד: אור שפירא
הרפואה יודעת להאריך את משך החיים, אך לצערנו לא תמיד מסוגלת לשפר את איכותם. כמו שנכתב בשיר: "זיקנה אינה שמחה", והזכות למות בכבוד היא משאלת לב שמתמוססת.
אִמָּא, אָמְרָה לִי,
אַל תִּדְאֲגִי
כְּשֶׁתָּמוּתִי יָבוֹא פִּיטֶר פֶּן לִתְפֹּס אוֹתָךְ
מֵעֵבֶר לַמַּעֲקֶה.
הוּא יִקַּח אוֹתָךְ לְאֶרֶץ
לְעוֹלָם לֹא.
לְעוֹלָם לֹא.
וְאַתְּ תְּחַכִּי לִי שָׁם
עַד שֶׁאָבוֹא גַּם אֲנִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר "הבטחה" של מאיה ויינברג מבטא את הקסם האפל של הקשר המשפחתי ובפרט, של הילדות. דמותו של פיטר פן כרוכה גם בילדות נצחית וגם בחיים שמחוץ לעולם הזה, בארץ לעולם לא, כלומר – כרוכה במוות. הילדה מפייסת את דאגתה של האם מתוך תובנה שכולם מתים בסופו של דבר, המבוגרים והילדים. זוהי הבטחה חזקה מאוד..
הַנֶּפֶשׁ צוֹלֶפֶת בָּהּ בְּשׁוֹטֵי הַשָּׁרָשִׁים שֶׁחָדְרוּ לַאֲבַדּוֹן
מַחְזִיקָה בָּהּ שְׁבוּיָה תַּחַת אֲדָמָה מַחְנִיקָה,
רְחוֹקָה.
הָאוֹר נֶחְלַשׁ וְכָבָה הִיא נִדְחֶקֶת לְמַטָּה
נִבְגֶּדֶת עַל יְדֵי הָעֲנָפִים הַנִּשְׁלָחִים לְעֶבְרָהּ.
שׁוֹקַעַת לְאַט־לְאַט
תַּחַת הָאֲדָמָה
הַצְּפוּפָה
הַחוֹנֶקֶת
חוֹל מְמַלֵּא אוֹתָהּ
וְאֵימָה גְּדוֹלָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר "חרדה" מתאר באופן פואטי-ציורי מה מתרחש בנפש שלקתה בחרדה קשה. הכותבת עושה זאת להפליא, באמצעות דימוי השקיעה האיטית מתחת לרגבי האדמה הצפופים, החונקים , החוליים
אֶת הָרָעָב
הַחִפּוּשׂ חֲסַר הַמְּנוּחָה
בְּיַעֲרוֹת־הָעָד אַחַר תּוּתֵי בַּר, דָּם
מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּכְתִּים אֶת הַחֻלְצָה הַלְּבָנָה
שֶׁיַּחְטִיא מֵהַגּוּף הַזֶּה ז', שֶׁחוֹטֵא לְעַצְמוֹ, שֶׁמַּרְדִּים
אֶת הַפְּצָעִים שֶׁבַּפֶּה: פְּרָחִים, פְּרָחִים, פְּרָחִים רְדוּמִים שֶׁרַק רוֹצִים
לְהִפָּתַח, שֶׁמַּחְבִּיא מִתַּחַת לַכָּרִית גְּלָמִים שֶׁל עָשׁ, יְצָרִים, גִּדְמֵי
נַרְקִיסִים, בָּשָׂר – אֶת עַצְמוֹ הוּא מַחְבִּיא, גּוּף שָׁלֵם וְעָקָר
שֶׁנֶּאֱחָז בַּאֲוִיר שֶׁלֹּא נִתְפָּס, מִתְחַטֵּא בֶּעָפָר,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹם הַנּוֹשֵׁם, מָקוֹם
שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שׁוּב
תָּמִים עִם
ניקוד: יאיר בן־חור
יערות עד. תותי-בר. דימויים שאינם אופייניים למדינה היוקדת, עתירת החמסינים הזאת. אם ב"תותי-בר" של ברגמן עורך הגיבור הקשיש חשבון נפש נוקב, הרי שבשיר הנוכחי, שנע בין היזכרות בעבר להווה הדובר, שפעם הקיז את דמו ובלבד שיצליח להרגיש, משתדל כיום ככל יכולתו "לחפש את המקום הנושם", המאפשר חיים.
נִרְאֶה שֶׁתִּצְטָרְכִי
לַחֲזֹר עַל הַשִּׁעוּר:
הַמְּהִירוּת וְהַזְּמַן הֵם הַדֶּרֶךְ
מַשֶּׁהוּ תָּמִיד נֶעֱלָם
חֲרִיקַת הַלוּחוֹת מַעֲבִירָה צְמַרְמֹרֶת בָּעוֹר
וְנוֹף, בִּלְתִּי מֻשָּׂג לְעֵת עַתָּה
נִשְׁקָף מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נעה במהירות במימד אחד שאת סופו מי ישער, והנוף – המימד השני, שאר העולם, נשאר בלתי מושג, האם המימדים יתלכדו בהמשך?