שמחה הייתה תמיד אישה גדולה מהחיים. היה לה הבית הכי גדול, בית רחב
מידות בן שלוש קומות שחלש על בוסתן פירות. עבאס, הפועל הערבי שלה, היה עודר ומנכש קוטף את הפרות ומוריד מעציו ענפים מתים, ובזכותו הבוסתן נתן פירות עסיסיים בכל עונות
השנה, ענבים ורימונים, תפוחים, שזיפים ושסק, שמילאו קערה ענקית על שולחן הסלון.
היתה לה הספריה הפרטית הכי גדולה בתחום שלנו, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. עוד
בימיה הסטודנטיאלים היא רכשה מנוי לכל כתבי העת של התחום, וקנתה את כל הספרות
הרלוונטית. מדי כמה שנים הייתה קוראת לעבאס, הפועל הערבי המסור שעבד אצלה כשכיר
יום קבוע, והם היו צוללים לנבכי הספריה האדירה, שהשתרעה על פני כל קומת הקרקע של
הבית, מסירים את הספרים מהמדפים ומנערים את האבק מעליהם, ממיינים ומארגנים אותם
מחדש לפי נושאים או מחברים.

שמחה עצמה הייתה אישה גדולה פיזית, עם שמלות אוהל רחבות וצבעוניות,
ורעמת שיער שיבה ענקית. הילדים שלי כינו אותה בינם לבין עצמם 'אורסולה', הנבלה
העיקרית מ'בת הים הקטנה' של דיסני, ונאלצתי להסכים איתם. היא באמת הייתה דומה
לאורסולה מכשפת הים, כולל הנצנוץ המרושע בעיניה הירוקות. כשהייתה מארחת היה שולחן
העץ הכבד במטבח בקומה העליונה של הבית כורע תחת הררי הקצפת והתותים שהיו קורצים
אדומים ומושלמים הרבה לפני העונה הרשמית שלהם, וצלחת הסלמון המעושן הכילה כמויות
שיכלו להאכיל את כל אורחי השגריר האמריקאי במסיבת הארבעה ביולי עד להתפקע, ועוד
היה נשאר. עבאס היה מכין תחת הנחייתה המדוקדקת מאפי חצילים וגבינה בבצק עלים שהיו
משחימים בתנור ומפיצים ניחוח שגירה את בלוטות הרוק שלנו הרבה לפני סוף השיעור
איתה. ממילא השיעור היה רק תירוץ לארוחה המפוארת ולשיחה שהיא ניהלה איתנו במטבח,
מנווטת אותנו לעדכן אותה במה חדש בפוליטיקה הפנימית של החוג שממנו הודרה. אחרי כל
זה היא היתה שולפת בקול תרועה רמה מן המקרר טראפלס מושלמים שעבאס גלגל בקקאו
איכותי ומביטה בהבעת ההשתאות שפשתה על פנינו ובבליעת הרוק הצפויה כמו קוסם ששולף
את העורב עם נוצותיו המבריקות מהשרוול בדיוק בשיא המתח.

בכל שנה הייתה שמחה עוזבת את מעונה הענק בארץ בסתיו ועוברת לדירה קטנה
שרכשה בעיר אוניברסיטאית באירופה. שם הייתה חייה חיים מינימליסטיים ואפילו
ספרטניים במשך חצי שנה. היא בילתה את ימיה בספריה הגדולה של האוניברסיטה הוותיקה
והרעיבה את עצמה, וכשהיינו נפגשות היתה מציבה מולי כוס מי ברז בלבד, היא עצמה
מכרסמת גבעולי סלרי ירקרקים. כשהייתה חוזרת מאירופה לארץ הייתה שבה לחייה מנקרי
העיניים ומרחיבי הקיבה, ומעלה חיש קל את תועפות השומן שהשילה מעליה, כמו מעיל
שפושטים ולובשים מחדש.

על הקורס שלמדנו אצלה לא קיבלנו קרדיט. שמחה הייתה בעברה תלמידת
דוקטורט של פרופסור הרמן מטיל האימה, האב המייסד של תחום המחקר שלנו שהביא איתו
שיטות מחקר גרמניות וסימן אותה כמבטיחה שבין תלמידיו. היא כתבה למעלה מאלף עמודים
של מחקר מקדים על נושא א', ועברה לנושא ב' אותו מעולם לא סיימה. דבקה בה קללת
היורשים, שכן הייתה היורשת היחידה של אימפריית כספים אדירה של הוריה ומעולם לא
נזקקה למשכורת למחייתה. אדרבה. משהבינה שלא תסיים דוקטורט החליטה לפתוח חברת
טיולים לסיני. כדרכה, זו הייתה חברת טיולי הפתעה, והאנשים היו מגיעים אחרי יום של
טיפוס על הרים והליכה בואדיות צחיחים לשולחן באמצע המדבר שעליו הייתה פרוסה מפה
לבנה, ועליה נצבו גביעי זכוכית עדינה שצבעי השקיעה של שמש סיני העזה השתקפו בהם, בקבוקי
שמפניה צוננת שהזיעו אגלי טל, וצלחות עם גבינת קממברט קרירה שליבתה בשלה בדיוק
במידה. כמודל עסקי, מימון פנטזיית הפאטה מורגאנה במדבר לא הייתה רווחית במיוחד, וחברת
הטיולים פשטה רגל, כצפוי אחרי שכילתה חלק נכבד מירושתה של שמחה, אבל לא לפני ששמחה פגשה במסגרתה את ששון. שמחה היתה אז אחרי סידרת ניסיונות ממושכים להכנס להריון שנסתיימו במפח נפש אדיר ובפינוי חדר הילדים שהכינה כשנכנסה להיריון הראשון ובטרם
ההפלה. היא הורתה אז לג'רמי בעלה להפטר ממיטת הילדים היפהפייה שגולפה ביד, ומן
השידה שנקנתה בחנות העתיקות. את בגדי הילדים הזעירים שמעולם לא נלבשו השליכה לתוך
שקית זבל אטומה ומסרה לעוזרת הערביה שלה. גורלם של הנישואין עם ג'רמי נחתם והם הלכו
מאז והתדרדרו, ולא נותר אלא לחשב את קיצם לאחור. ג'רמי היה ממלא את בר המשקאות
בבקבוקים כהים מלאים באלכוהול משובח תוצרת חוץ שאותם היה מזמין במיוחד מהיבואן.
שתייה חריפה יוקרתית שכזו לא הכירו אז בארץ שיצאה זה עתה משנות הצנע. בימי שישי
היתה לשמחה הזמנה קבועה מבעל חנות הפרחים השכונתית, והוא היה ממלא את ביתה בזרים
ריחניים. בארוחות ליל שישי שנערכו בצל הניחוח הפרחוני הכבד שניקר באפן של כל
האורחות הירוקות מקינאה, ג'רמי היה שולף מהארון בקבוק וויסקי שיבאס ריגל סוג א' ומוזג
לעצמו ולכל אורחיו ביד נדיבה. שמחה נפטרה מג'רמי באמצעות סכום כסף נכבד שאותו שלשל
לכיסיו ושנגס נגיסה נוספת בירושה ההולכת ומצטמקת.

ששון היה קצין מהולל שנפל בשבי האישה הגדולה מכולם. הוא עזב את אשתו
ואת שלושת ילדיו ועבר לגור עם שמחה בבית הענק. כששמחה הזמינה אותנו לביתה ללמוד
קורס מחוץ לתוכנית, ששון זמם מזימה. הוא הראה לנו את מכשיר ההקלטה שנשא בכיס הז'קט
שלו, והשביע אותנו שלא נספר לשמחה שאסרה עליו לעשות בדיוק את המעשה הזה. מה תעשה
עם ההקלטות, שאלנו. עקב האכילס של שמחה היה הכתיבה שלה. היא קראה הכל בכל השפות,
וזכרה פרטי פרטים, אך בכל חייה כתבה רק מאמר אחד, שאותו פרסמה בספר היובל למנחה המיתולוגי שלה, פרופ' הרמן הידוע. ששון רצה להנציח את פניני חכמתה שאותם פיזרה בשיעוריה, ואף סבר שאם יקליט אותה מלמדת יוכל לשכנע אותה שהחומר ראוי לפרסום. אנחנו, תלמידי
הדוקטורט שהיא הזמינה באופן אישי לקורס המיוחד אצלה בבית, הבטנו אישה בפני חבריה,
והנדנו בראשנו. לא אהבנו את מעשה המרמה גם אם כוונתו ראויה, ואת הדרך שבה שיתף
אותנו במעשה. לא אמרנו דבר. אולי כי במיוחד לא אהבנו את ההתעמרות של שמחה בששון
בנוכחותנו. נודה על האמת, ששון הקצין לא היה טיפש, אבל גם לא אינטלקטואל דגול. הוא
גדל בבית חרדי, והחסך בידע כללי ניכר בו היטב. הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים
להסתיר אותו, או להשלים את הפער. מפעם לפעם היה שואל את שמחה שאלת ידע כמו ששואלים מורה, והיא הייתה מגיבה בהקנטה מזלזלת ומקטינה ורק אחריה הייתה גם מוסרת לו את התשובה. בכל פעם כזו הייתה צמרמורת של דחייה עוברת בי, והרגשתי נאנסת בעל כורחי
להיות עדה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. ההשפלה המילולית והרודנית של שמחה הייתה
זקוקה כנראה לקהל. מהר מאוד הביקורים בביתה נמאסו עלינו התלמידים, וכשהקורס
המאולתר הסתיים, שוב לא הצליחה שמחה לפתות אותנו לבית הממתקים, ורק מפעם לפעם
הייתי שולחת אליה תלמיד או תלמידה כדי שתסייע להם בחיפוש ביבליוגרפי אחר נושא
שעניין אותם. האישה הייתה אוצר בלום לכל דבר ביבליוגרפי שקשור לתחום, ואם ידעת
לנקות ממנו את הביקורת הארסית שתמיד נלוותה לכל הפנייה שכזו, הידע שלה היה יקר
מפז. תפקיד דומה מילאה שמחה באוניברסיטה האירופאית שנספחה אליה מדי חורף.

בכנסים באירופה שמחה התמקמה בבית מלון חמישה כוכבים, והייתה מזמינה את
החוקרים הצעירים לארוחת שחיתות במסעדה בלילה האחרון של הכנס. באחד הכנסים במהלך
הסעודה האחרונה פנתה אלי אישית וביקשה שאני והשותף ניקח על עצמנו ללוות את ששון בטיסה הביתה, כי היא לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה לדירתה האירופאית, והוא לא מרגיש טוב.
היא מסרה לידי את הדרכון שלו ואת כרטיס הטיסה כמו היה ששון ילד חסר ישע. הסכמתי. בבוקר היציאה עצרה המונית שלנו בפתח המלון של שמחה וששון. ששון הלך לעבר המונית לאיטו, פניו מוריקים. הוא נראה כבר מינן, ומפעם לפעם שלף כדור מקופסת כדורים מכיס הז'קט
שלו ובלע אותו באנחה עמוקה. השותף ואני הבנו שהמשימה אינה קלה. בשדה התעופה הבאנו
עבורו כיסא גלגלים, ואחד מאתנו גלגל אותו כשהשני מנסה להתמודד עם עגלה שעליה
העמסנו מזוודות של שלושה אנשים. בשל מצבו הרפואי המבהיל נלוו אלינו בחניית הביניים
שתי דיילות צהובות שיער שהובילו את החבורה המשולשת, השותף, אני וששון המוריק על כיסא
הגלגלים ישירות בלי לעמוד בתורים ובלי בידוק בטחוני קפדני למטוס. השותף הצליח ככה,
אגב, להגניב לארץ רובה פיינטבול. ששון עלה למטוס וכולנו התפללנו שיגיע לארץ חי.
כשהגענו לארץ חיכה לששון בשדה התעופה אמבולנס שלקח אותו הישר לבית החולים והוא עבר
ניתוח לב. ששון נשאר בחיים עוד חודשים ספורים בטרם השיב את נשמתו לבוראו.

עם מותו של ששון תבעו שלושת ילדיו את שמחה על מחצית ביתה. למרות שבמשך
השנים ששון ושמחה היו מעורבים בחייהם, ואפילו תיפקדו כסבא וסבתא לילדיהם, הילדים
של ששון כנראה נטרו טינה עמוקה לשמחה על שנטלה אותו מלכתחילה מהם ומאימם, ומעולם
לא סלחו לה על כך. בתביעתם טענו שהוא היה הידוע בציבור שלה, ולפיכך מחצית מביתה
שייכת לו, וכעת לאחר מותו, היא שייכת להם. שמחה התנערה כלביאה לקרב של חייה. היא
התגברה על מחסום הכתיבה שלה, וחיברה דוקטורט בן מאות עמודים שבו פירטה את כל מעשיה
למען ששון במשך חייהם המשותפים. היא גייסה את כל יכולות המחקר שלה ואספה עדויות
מבעלי ביתנים של מפעל הפיס שששון היה קונה מהם כרטיסים בכמויות. שמחה האריכה
בתיאור ההתמכרות המתמשכת של ששון להימורים. היה שם פרק שלם על החובות שצבר לגורמים שונים בשוק האפור, ועל איך מכרה את דירתה האירופאית כדי להציל את חייו, ובתמורה לכך שיעזוב אותה. היא קיבלה אותו בחזרה אחרי שחלה ולא היה לו לאן ללכת.

ה'דוקטורט' שכתבה שמחה עזר. היא ניצחה במערכה המשפטית החשובה בחייה,
אך הפסידה בקרב. המשפט רוקן אותה, הן כספית, הן נפשית, והיא הסתגרה בתוך עצמה,
חדלה מדיבור, חדלה מהתזת ארס ציני לכל עבר. היא עברה למחלקה גריאטרית בבית אבות.
ישובה בכיסא, בוהה בקיר שעות, פאסיבית לגמרי, מביטה במבקריה הספורים במבט ריק, אך
מהנהנת בראשה ומהמהמת המהומים שהעידו שהיא לא איבדה לגמרי את הקשר עם המציאות. לאפוטרופוס של האישה הגדולה מכולן מונה בן של מכר משותף מימי ג'רמי העליזים. אביו של הילד היה מגיע באדיקות לשתות את הוויסקי המשובח יחד עם ג'רמי והתמכר לטיפה המרה תוך שהוא זונח את אשתו ובנו. שמחה, שטופת רגשי אשם אימצה את הבן שלו שגדל ללא אב, וטיפחה
אותו לאורך השנים. כעת הוא היחיד שנותר לצידה. האפוטרופוס גילה שמהירושה הענקית לא
נותר דבר, וכדי לממן את השהות היקרה של שמחה במוסד היוקרתי ניגש למכור את הבית,
סלע המחלוקת בינה ובין ילדיו של ששון. כששמחה שמעה על כך היא הפסיקה לאכול.

האינפוזיה שהכניסו לה בכוח לא עזרה, ואתמול הלכה שמחה לעולמה. לוויה
לא תהיה כי שמחה תרמה את גופה למדע, ושבעה לא תתקיים כי אין קרובים. בצוואתה
הורישה שמחה את הבית הגדול לבן חסותה האפוטרופוס שנותר לצידה עד הסוף, וביקשה
שנערוך לזכרה מסיבה.

Scott Bergey, Her or Me

* מענייני דיומא. בישראבלוג כתבתי: טרם החלטתי לאן ואם אעבור. שני שדונים יושבים על כתפי, מימין ומשמאל. השדון משמאל אומר לי: סימן משמיים, יש לך כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם, חדלי. השדון מימין לוחש, את יודעת שלא תוכלי להפסיק, זה ממכר. לא יודעת מי מהם הוא הטוב ומי הרע. בכל מקרה, בטרם יגיע סוף החודש אודיע דבר. בינתיים הכנתי פה את הבית החדש, ומישהו כיבה את הזרם בסניף המרכזי ליום אחד, והשמיים נפלו. אז אני כאן.

עריכה: השולחן של שמחה במפגש לזכרה. התותים והקצפת היו בשולחן אחר.

(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)

הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'. זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!…' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.

אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.

לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ…' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.

הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.

עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.

Alicia Savage, Head in the Clouds

המייל שמגיע אלי מתחיל במיפעם מתון: ראש מחלקה מסוימת באוניברסיטה
חשובה מדווח לי על פתיחת תקן בתחום שלי. למייל מצורף עותק של תיאור התקן. העיניים שלי מרפרפות על הכתוב, אבל בהמשך הדברים הלב שלי מתחיל לפעום בחזקה. הם רוצים מאוד שאגיש מועמדות. כמובן, להגיש מועמדות זה לא אומר לקבל את התקן, אבל זה אומר שהם רוצים שאגש. שאני נראית להם מתאימה.

מזל שיש לכיסא משענת. אני מרגישה סוג של פיק ברכיים, והעיניים שלי מתרחבות. זה קצת כמו מסר מהאולימפוס, הדלת נפתחת, מחמאה אדירה. אני קוראת היטב את תיאור התקן. למרות שזה יישמע יומרני, אני יודעת שאם אגש אזכה, הוא תפור עלי. כל כך תפור שהוא למעשה מתאר אותי, את תחומי העבודה שלי, את הדברים שעשיתי, שעושה. אני מדמיינת את הבנינים של האוניברסיטה ההיא, את התנאים הנוחים למחקר, את התלמידים המלהיבים. אני יכולה לראות את עצמי משתקעת שם בין הדשאים הירוקים והמבנים מלאי ההדר, ממשיכה את המפעל המכובד ההוא, חוצבת לי בתוכו את מקומי בשלשלת ההו-כה-מכובדת של שמות מרכזיים בתחום. בו זמנית מכרסם בי הספק: איך אני מרגישה לגבי האפשרות לקום ולעזוב הכל, לחצות את האוקיינוס למדינות הקור, הרחק מהמשפחה, הרחק מהקולגות, הרחק מהבית. יתרה מכך. בתחום שלי גם המקום שבו אני נמצאת עכשיו מכובד ביותר. גם בו שימשו כוהנים וכוהנות במקדש המדע. אולי אפילו חשובים יותר מאשר באותה אוניברסיטה מכובדת. אלא שכאן יש את רעשי הרקע, הפוליטיקה, הבירוקרטיה, הסחבת שנמאסה עלי לגמרי. האם שם באמת כל זה איננו? רק מדע והוראה טהורים?

אני מבולבלת. השותף מציע להגיש מועמדות. אם ולכשנצטרך, הוא אומר, נתמודד עם המעבר לשם. בפעם הקודמת שנסענו מעבר ים לפוסט דוקטורט, היינו הורים לארבעה ילדים ולחתול. את כולם לקחנו איתנו לשם, והתמודדנו עם הכל. בדיעבד אלה היו שנתיים מתנה, שבהם הילדים למדו אנגלית ולמדו גם את חוויית האאוטסיידריות, הזרות. ורק החתולה, שהיתה בת 18 כשיצאנו לדרך, נשארה מאחור, מקום קברה לא ידוע. הכוהנת הגדולה מרימה גבות כשהיא שומעת. כרגיל היא אוצר בלתי נדלה של היסטוריה וסיפורים על ההוא שניסה ועל ההיא שרצתה, ועל הפעם ההיא שפנו אליה משם והיא סרבה. וגם על הניסיון שלה בוועדות קבלה שדנות במועמדות מסוג זה. היא לא אומרת לי מה לעשות, אבל אני רואה את הרצון שלה שאשאר. את שייכת לכאן, אומרות לי עיניה, אבל בפה היא אומרת לי – תנסי, אם אפשרות הדחייה לא תפגע בך יותר מדי. מקסימום אבוא לבקר.

היום אני דנה באפשרות בשיחת טלפון עם החברה שלי מאנגליה, אקדמית בכירה מאוד בעצמה. תשמעי, היא אומרת לי: אף פעם אל תגידי לא למשרה שלא הציעו לך.

Robin Wight, Don't Let Go

מוקדש לנובה, מהבלוג The girl from Pwndland.
הדיון הזה התחיל שם.

בעולם העבודה יש שתי גישות עיקריות לשכירת עובדים. על פי האחת,
משקיעים את מירב המאמצים במיון ובחירה. בתהליך הקבלה המועמדים עוברים כמה מדורי גיהנום: ראיונות ומבחני אישיות, חדרי בריחה, מכתבי המלצה וקורות חיים שנערכו בקפידה ושנסרקים במסרק כינים בטרם יבואו הזוכים המאושרים בשערי הארץ המובטחת. על פי השניה, הסריקה הראשונית מחפשת פוטנציאל, ודוחה את מקרי הקיצון. מירב ההשקעה נעשית בשלבי ההכשרה, מתוך הנחה שמנעד ההתאמה לתפקיד די רחב, ושלמעט אנשים עם מופרעות קיצונית וחוסר אינטליגנציה מובהק אפשר לקחת מועמדים רבים ולהכשיר אותם לתפקיד, וללוות את האנשים בעבודה כדי שגם אם תיעשינה טעויות הן לא תהיינה קריטיות או הרסניות.

בבחירת מועמד לחיים משותפים ולמערכת יחסים אנחנו, בתרבות המערבית, הולכים
לפי השיטה הראשונה. הנחת היסוד המקובלת היא שיש שם בחוץ 'מיועד' אחד ויחיד שיתאים
לנו, המכסה לסיר, דג הזהב מבין כל הדגים בים, פתית השלג המיוחד שלנו שמגרעותיו
יושלמו על ידי הזיזים שלנו, ומגרעותינו שלנו ימולאו על ידי זיזיו, כמו שני חלקי
פזל מושלמים שיחד יצרו תמונה שהשלם בה גדול מחלקיה. התרבות שבה אנו חיים על סרטיה
וסדרותיה, מסריה הגלויים והסמויים משדרת לנו שברגע שנמצא את המיועד נדע. המפתח
יכנס למנעול, הדלת תפתח והאור יציף את הלב. החיפוש הוא הנושא של מרבית הסרטים
והסיפורים, הכמיהה לביחד, לשלמות. אנחנו סוגדים לאלת האהבה.

אלא שבמציאות, כל ילד יודע שהסיפור אף פעם לא נגמר בדהירה משותפת אל
עבר האופק כשהשמש השוקעת צובעת הכל בזהוב. החתונה היא רק התחלת הסיפור, וכעת מתחילה העבודה האמיתית. איך יוצרים את השותפות שתצליח, שתצלח את מבחני החיים, את ארוחת ליל שבת אצל ההורים שלה, את ההערות העוקצניות של האמא שלו. שלא לדבר על קשיים כלכליים ומטלות החיים, עבודה וילדים, אוכל וניקיון, קניות וסידורים. איך מערבבים
את הכחול של תרבות המשפחה שלו, עם הצהוב של תרבות המשפחה שלה לגוון המסוים של
הירוק המשותף החדש שיתאים לתא המשפחתי המסוים הזה.

גם אני אוהבת סיפור אהבה טוב, ולכן הסתקרנתי והלכתי לראות את שני
הפרקים הראשונים של הריאליטי הישראלי החדש 'חתונה ממבט ראשון'. הטוויסט הוא שלוקחים
שני אנשים שמעולם לא ראו זה את זו ומפגישים אותם לראשונה מתחת לחופה. אלה אינם
חסידי גור או חרדים מזן אחר, למרות שבמשך המאה האחרונה היה להם מונופול על קונספט
השידוך. להם לפחות, כמו שאומר מוכר החליפות לחתן המיועד בפרק הראשון, מאפשרים להיפגש עם המיודע/ת ארבע או חמש פעמים בטרם יתנו הסכמתם ויועמדו מתחת לחופה. המשתתפים בריאליטי הזה מוסרים את המפתחות ללבם לצוות של ארבעה מומחים. תרגיל מרתק באיבוד שליטה של אנשים שהשליטה בחייהם חשובה להם ביותר. כשהם מבשרים לחבריהם ולהוריהם ולשאר מקורביהם שעוד מספר ימים תיערך חתונה שלהם עם זר/ה שאיתו/ה לא נפגשו, הם חוזרים על המנטרה הגואלת: בשיטות הרגילות זה לא הלך. הנה כאן יש מומחים לאהבה
וזוגיות, אנשי מדע האמונים על מיטב השיטות הבדוקות, שיתאימו להם את מי שהם צריכים,
ולא את מי שהם רוצים. ארבעת 'אנשי המדע' הם פרופ' אהרון בן זאב, מומחה מדעי לרגשות
שמתמקד בשנים האחרונות בחקר האהבה הרומנטית; המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר
תלמה כהן; ד"ר עירית לוי הפסיכולוגית, וד"ר ליאת יקיר, דוקטור לגנטיקה
מולקולרית שחוקרת פרומונים ואחראית על מבחנות שבהן שמורות חולצות שלבשו המועמדים 3
ימים כדי לערוך "מבחני התאמה מדעיים" גנטיים שכאלה, שנשענים על ריח גוף.
שמישהו יודיע לההפקה שחסר רק גרפולוג כדי להשלים את הפאנל ה'מדעי' המשכנע, אבל
אולי שידוך עם גרפולוג זה כבר קצת פאסה, סבנטיז או אייטיז כזה, והיום נלך על
פרומונים וחוש ריח.

אני חושבת על עצמי ועל השותף, האם המומחים היו מאשרים את ההתאמה שלנו?
לא יודעת. אבל החיים המשותפים, הילדים, השנים, הנסיעות, המשברים, והשינויים
הדרמטיים שעברו על שנינו ביחד וכל אחד לחוד, לימדו אותנו את הגוון הירוק המתאים
לנו נכון לעכשיו. אנחנו עדיין לומדים איך להפיק את המיטב מהביחד שלנו, ולפעמים
החיפוש לא פחות מהנה ממציאת הפתרון. לפעמים אנחנו יושבים ביחד במרפסת הבית, צופים
לעבר הואדי על כוס יין, ומעירים על הדרך שעברנו ביחד. שנינו כבר מספיק נבונים
ומספיק מנוסים כדי לדעת שאי אפשר לדעת מה יהיה.

ריאליטי, כמו ריאליטי, הולך על הטראש עם הנצנצים ולא על המדע או אפילו
הפסוידו מדע. משום מה העורכים סבורים שמה שהצופים רוצים לראות זה את מדידת שמלת
הכלה, או האם החתן יבחר בעניבה רגילה או ילך על עניבת פרפר נועזה. פיהוק גדול. קצת
דרמה הפיקו העורכים מתגובת המקורבים, החל באבא של הכלה המיועדת שסירב לקחת חלק
במשחק, ועד הסבתא של החתן שאמרה בביטול מזלזל שזה פצ'קה מצ'קה, או משהו דומה
בהונגרית שנשענת על ניסיון חיים של בת תשעים. החלק המעניין והחדשני ב'ניסוי'
המתוקשר הזה, הוא האם באמת אפשר להשתמש בכלים חדשים כדי למצוא התאמה בין אנשים,
ואת החלק הזה בחרו בעריכה להריץ במהירות קדימה. ממילא נדמה לי שהתוצאות מעידות
שבעניינים של הלב גם המדע החדיש ביותר הוא בסופו של דבר איש קטן וקרח שמסתתר
מאחורי מסך גדול ונוצץ.

בסופו של דבר, גם אחרי מאות המאמרים של פרופ' בן זאב וההרצאות
הפומביות של ד"ר ליאת יקיר, אין בשורה חדשה. הביקוש לזוגיות עדיין קשיח. האלטרנטיבה
כנראה גם כיום פחות אטרקטיבית למרבית האנשים. כמו שהודו המועמדים הם רוצים מישהו
שיהיה שם בערב וישמע מה עבר עליהם במשך היום, שיסחוב שישיית מים הביתה. המציאות
הוירטואלית כיום מרחיבה את מנעד אפשרויות הבחירה כביכול, השמיים הם הגבול. אבל
בפועל רוב האנשים מואסים באפליקציות מהר מאוד, ומוצאים את עצמם בחזרה בנקודת
ההתחלה, צרובים מבדידות, כואבים מתמיד. כמה מפתה לחשוב שלמישהו יש תשובות, שאפשר
לזרוק את הפתק עם השם לכובע קסמים ענק וחבורת קוסמים מופלאה תדע להתאים לך את
המיועד המדויק, בדיוק בשבילך. אבל את העבודה האמיתית שום קוסם או מכשפה לא יוכלו
לעשות עבורך. עבודת היחסים היא עבודת פרך יומיומית שוחקת, תובענית, שמתמודדת עם הרטינות והטינות, הקשיים והניסיונות שמהם מורכבים החיים הזוגיים שאחרי הטקסים והכינורות.
כדי לעמוד בשחיקה היומיומית הזו לאורך זמן צריך בגרות וגמישות, עמידות ונכונות
לויתורים, והרבה אהבה מלכתחילה. אם למועמדים ל'ניסוי' הריאליטי הזה היו כלים אלו,
הם ממילא לא היו ניגשים להתחתן עם זר מוחלט בתוכנית ריאליטי.

Marian Dioguardo, Get a handle on it, 2010

בתחילת השבוע הראשון של הסמסטר אני משתתפת בכנס שמתקיים באוניברסיטה
שלי. זה כנס קטן ואינטימי, והנושא מעניין אותי, ואני מתנצלת בפני המארגנים מראש –
אשתתף ביום הראשון, אתן את ההרצאה שלי, אבל ביום השני אני מתחילה ללמד, ואוכל
להגיע רק למושב הבוקר. ביום השני לכנס אני אכן מחליקה החוצה באמצע הרצאה, משתדלת
לפנות את הדברים ולהזיז את הכיסא בשקט, אבל יודעת שבכנס בסדר גודל כזה עיני כולם
עלי. בחדר אני מעיפה מבט בשנתון האוניברסיטה, לברר היכן השיעור הראשון שלי מתקיים,
יודעת שיש לי עוד שעה בערך להגיע לשם, מתכננת לאסוף את הדפים, הספרים והחומרים של
ההתחלה. ופתאום ההכרה המבעיתה מהבהבת אלי מן המסך: טעיתי. השיעור כבר התחיל לפני
עשר דקות. בדפיקות לב מואצות אני אוספת את עצמי ורצה לכיתה. בדרך אני עוקפת אנשים
שמכירים אותי ומבקשים לעצור ולשאול שאלה או לומר דבר מה. אני מאחרת, אני ממלמלת
בבהילות ותוהה אם השארתי מאחור את הכפפות הלבנות של הארנב. מתנשפת אני מגיעה
לכיתה. כזה עוד לא היה לי אף פעם, אני חושבת לעצמי, מסמנת נקודת שפל חדשה בחיים
שלי. כשאני מתמקמת בכיסא המורה, אני בוחנת את הכיתה דרך עדשות משקפי הראייה החדשים
שנתנה לי האופטומטריסטית לניסיון. אני מתנצלת עמוקות על האיחור, אומרת משהו על
חילופי חדרים. ואז אני רואה אותם. השומעים החופשיים. אלה שלא שלחו לי מייל וביקשו
רשות להשתתף בקורס, אלא פשוט הופיעו שם, יש מאין.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות, וגם זה יהיה תקדים בחיים שלי. צר לי,
אני אומרת. השיעור הזה הוא סדנה, וסגור לשומעים חופשיים. שקט מביך משתרר בחדר בזמן
שהשומעים החופשיים אוספים את דבריהם והולכים לדלת. במהלך הwalk
of shame הזה אני חושבת לעצמי שזה גרוע יותר אפילו
מהאיחור. אני משפילה את העיניים במהלך יציאת הכיתה המביכה, והלב שלי פיזית כבד
מאוד. נקודת שפל חדשה תופסת את מקומה של החוויה הקודמת תוך פחות משתי דקות.

אחרי השיעור אני מקבלת הודעת ווטסאפ. אחד מהשומעים החופשיים הוא רופא שהתחיל
לקחת את השיעורים שלי לפני כמה שנים, וכבר השתתף בכמה מהם. הוא שולח לי אייקון של
פח אשפה וכותב: תמיד יש פעם ראשונה. בסוף הוא מוסיף אמנם סמיילי עם עיניים עצומות
כאומר, אני אשרוד. הלב שלי צונח לרגליים. הנה הגיע השפל השלישי, והוא עולה על כולנה.
אני מתנצלת. זה לא אישי, אני כותבת לו. זו סדנה וזה הכלל, ולא יכולה לעשות איפה ואיפה.
אני מבקשת שוב סליחה. אין מה להתנצל, הוא חוזר אלי, הסיטואציה של להזרק מהכיתה מצחיקה.
החזרת אותי לכיתה י"א.

למחרת אני מלמדת את קורס המבוא. שם יש שומעים חופשיים בשפע, והם
תופסים את השורות הראשונות של האולם הרחב. בתחילת השיעור אני קוראת בשמו של אחד הסטודנטים, בודקת שהוא נוכח. בוא אלי בסוף השיעור אני אומרת לו, אני צריכה לדבר איתך. הוא ניגש אלי אחרי השיעור, ממתין עד שאסיים את ענייני עם סטודנטים שניגשים אלי עם שאלות.
כשאנחנו נותרים לבד אני בוחנת את פניו היטב. הוא סקרן, לא ברור לו מה אני רוצה,
ואני גם רואה קצת חשש מפני הבאות בין הגבות. ראה, אני אומרת לו בהבעה רצינית, מישירה את
מבטי אל עיניו, ועדת הפרסים החוגית בחרה להעניק לך פרס הצטיינות מיוחד. בוא לערב
שיתקיים בשבוע הבא ביום ג' ותקבל את הפרס מנציג המשפחה.

אם יש משהו כיף יותר מלקבל פרס, זה להעניק אותו. מזל שזה יום ג', הוא אומר בעיניים נוצצות, כי ביום ד' אני מתחתן.

Yayoi Kusama, Mirror room

את ממצמצת כשאת נוהגת, אומר לי השותף.

פעם הייתי אלופת העולם בראייה למרחקים. הייתי מזהה שמות רחובות
ממרחקים, קוראת מספרי מכוניות כשהן עוד היו נקודות קטנות באופק, סופרת עופות
נודדים כשהיו תופסים טרמיקה אי שם מעל שדות של מדינה שכנה. רציתי לכתוב מכתב לצבא,
יש לי סופרכוח, אני הרואה למרחקים, ודאי יש לזה שימוש כלשהו, אבל הסתפקתי בקריאת
מספרי הבתים בימי טרום ווייז ובידיעה שניחנתי בראיה מעולה. זה היה מרגש, לדעת שאני יכולה לראות דברים שאף אחד אחר לא רואה.

אחר כך הגיעו משקפי הקריאה. כמו ב'פרחים לעכבר לבן' ראיתי את זה קורה
לאחותי הגדולה, ממצמצת כשהיא צריכה לקרוא, מגששת אחר הזוג התורן. הדחקתי, אבל כשהיד
שלי כבר לא היתה מספיק ארוכה כדי להרחיק את הספר למרחק קריאה, נכנעתי. בהתחלה קניתי
את הסוגים הזולים, ואחר כך את היקרים. ניסיתי את השיטה של זוג משקפיים בכל פינה
בבית, וגיליתי שעבורי עדיף זוג אחד שנשאר מקובע על הראש – אם על האף כשקוראת – וזה
מרבית הזמן, אם על הראש כשלא, כמו זוג עיניים נוספות מציצות מבין השערות, כמו קשת אופנתית.
החלטתי להתייחס למשקפי הקריאה כאל קישוט, אם את לא יכולה לנצח אותם אמצי אותם
ללבך או לפחות לראשך, וקניתי משקפיים ססגוניים של רונית פירסט, שעלו כמו תכשיט יקר אבל גם קיבלו
תשומת לב בהתאם. התנועה של יד ימין שעולה לראש ומעלה את המשקפיים מהעיניים למצח או
להיפך הפכה לרפלקס קבוע.

עכשיו המסגרת של פירסט נשברה, ואני מגיעה לאופטומטריסטית, בוחנת מסגרות,
נמשכת אל אחת שנראית לי מועמדת טובה לתחילתה של ידידות ממושכת. אוהבת את הצבע, את
התחושה על האף, את הקלות והגמישות. אני חושבת לבחור בהם כמשקפי הקריאה החדשות שלי.
האופטומטריסטית חיוורת עם שיער שחור כעורב, ומשקפיים שחורים ממסגרים את עיניה
החומות. היא מושיבה אותי על כיסא בחדר חשוך, ועל הקיר ממול מוקרנים מספרים. אני
חושבת שהם מספרים, אלא שאין לי מושג מה הם. אני מטה את הראש ימינה, ואחר כך שמאלה:
תשע? לא. שמונה, אולי חמש. היא משחקת עם לוחיות הזכוכית המתחלפות, איך בולט לך
יותר, ככה יותר טוב, או ככה? תוך כדי היא מספרת לי על העסק האינטרנטי שלה, מכירת
תכשיטים מבגדי ים ממוחזרים. טוב שיש חלום. כשהיא גומרת איתי היא שואלת בעדינות:
אין לך כאבי ראש? את צריכה משקפי ראייה, ולא רק קריאה. אני מוחה דמעה מהעין. תראי
מה עשית, אני אומרת לה, זה מהמאמץ. אולי מהגיל, היא מציעה ואני שואלת מה עכשיו,
איך עוד הגוף יאכזב אותי, דליפת שתן? לא, היא עונה ברצינות, יש תרגילים לשרירי האגן.
תתחילי כבר עכשיו. אני מוחה דמעה נוספת, מה קורה לעיניים שלי שככה היה להן.

היא מציעה מולטי פוקל, משרטטת איך זה עובד. הכל נשמע מלהיב כל כך, חוץ
מהמחיר האסטרונומי. מצד שני, אני חושבת, לא מזמן שלמתי אלפי שקלים על שן אחת
בודדת. בסוף היא מכינה לי זוג משקפי ראייה חדשים. תנסי אותם שבוע, היא מציעה,
תגידי לי איך את מרגישה. תחזרי ונחליט מה לעשות, אם משקפי קריאה חדשות במסגרת היפה
שבחרת, או עדשות מולטי פוקל. יהיה שבוע של הסתגלות, אבל בסוף מתרגלים היא מבטיחה.
לא תצטרכי להחליף משקפים בין קריאה לראייה, תוכלי לנהוג וגם להביט במפה של הווייז.
 

במדרגות הלוליניות העולות הביתה אני מביטה נחרדת על הרצפה. מה זה כל
הלכלוך הזה, ואיך לא ראיתי אותו עד עכשיו.

*יהודה עמיחי

המייל הראשון שמגיע אלי צנוע וחביב. כותרתו 'בקשה להצטרף לשיעור'
והכותב מציג את עצמו בשמו ומעיד שהוא 'שומע חופשי'. אבקש לקבל את רשותך להשתתף
בשיעור שלך, הוא כותב, אשמח אם תתני לי אישור, חג שמח. זהו שיעור
מצומצם, תרגיל, מעין סדנה, והדינמיקה הפנימית בין התלמידים יוצרת את ההבדל בין
חווייה לימודית רגילה למדהימה. אני מתנצלת. השיעור הזה אינו מתאים לשומעים
חופשיים. אתה מוזמן להצטרף לשיעור המבוא שלי, שם זו 'הצגה' ויש שומעים חופשיים
רבים. הכותב חוזר אלי. מתנצל על הנדנוד. מעיד על עצמו שהוא מוכן להשתתף בדיונים,
אבל אינו בטוח שיתרום להם או שיהיה יצירתי דיו. בכל זאת ישמח לבוא אם לא יתפוס את מקומו של סטודנט 'אמיתי'. הוא מסיים בכך שיקבל סירוב בהבנה, ואני אכן מסרבת, עם
צביטה קטנה בלב. חמוד, אבל לא בבית ספרנו.

המייל השני בעל כותרת דומה, אבל כתוב בנימה אחרת לגמרי. גם הוא מבקש
להשתתף כשומע חופשי באותו שיעור. במקרה הזה המבקש פונה אלי בתארי המלא, מציין את
עברו האקדמי, מתי קיבל דוקטורט, מאיזה מוסד, באיזה תחום, היכן עסק במחקר, אילו
קורסים לימד בעבר (ועדיין מלמד), וכן את העובדה שהשתתף בקורסים אחרים בהנאה רבה מאז
פרש לגמלאות. חסרה רק רשימת פירסומים לקורות החיים שלו. אני מנסה להבין מדוע המייל
שלו מעצבן אותי, כי הוא מעצבן. אולי כי הנימה נקראת לי מתנשאת. כביכול הוא 'בחר'
בי ואני צריכה להיות אסירת תודה על כך. אני מנערת את הראש. זה אני, לא הוא, אני
כבר יודעת, אבל אני מסרבת גם לו. בנימוס רב, כמובן. בכל זאת הסירוב הזה נכתב בקלות רבה יותר, אפילו בהקלה.

בעבר לא סירבתי לבקשות להצטרף לשיעורים שלי. לכל היותר הייתי משוחחת
עם השומעים החופשיים בשיעור הראשון ומטילה עליהם להכין את השיעורים כמו כולם. אין
ארוחות חינם, ואם אתם רוצים לשבת בקורס עליכם לקרוא ולהכין אותו, ואף להיות מוכנים
להשתתף. היו ביניהם אנשים נהדרים, ונהדרים פחות. אחת מהשומעות החופשיות המשיכה
למ"א מלא כתלמידה מן המניין. אישה חריפה מאוד. השבוע שוחחתי איתה, והיא תמשיך
לדוקטורט אצלי. היא דיברה איתי על אפשרות לעזרה בקריאה, כי הראייה שלה נחלשת בשנים
האחרונות והעיניים שלה מתעייפות אחרי קריאה של שעה. היא בת 85.

פעם ישבתי בקורס-סדנה של הכוהנת הגדולה. היא נכנסה לחדר וספרה לזוועתה
למעלה מ-35 תלמידים. 'כל מי שלא חייב להיות כאן, שיצא' היה המשפט הראשון שלה. היא
עברה תלמיד תלמיד, בוררת את המוץ מן הבר. מהכיתה עפו בזה אחר זה שומעים חופשיים. תלמידים מחוגים אחרים מצאו אף הם עצמם מעברה השני של הדלת. יצאו אנשים שהכירו אותה ובאו לשמוע אותה באוניברסיטה. היא אפילו סילקה פרופסור בגימלאות מאוד מפורסמת, שלימדה אותה בעבר בקורס שפה כלשהי, שבאה לשמוע אותה אחרי הפרישה. היא התנצלה, אבל לא ויתרה. אין חריגים. הקורס ההוא היה אחד הטובים ביותר שלה.

Simon Evans, Everything I Have