מכתב פתוח מכתב וואלה, יהושע בריינר
בעקבות הלחץ הציבורי הודיעה המשטרה כי תיסגר החקירה נגד כתב וואלה יהושע בריינר. מצורף מכתב שכתב בריינר לכ-120 העיתונאים שנכנסו לבלוג הזה והצטרפו למכתב שניסחו כתבי הצבא והשטחים, וגם למי שתמך בדרכים אחרות.
————————————————————————————————
עמיתיי,
לפני כחודשיים מצאתי את עצמי נחקר כחשוד תחת אזהרה במשטרת אריאל בעקבות כתבה שפירסמתי ובה ציטוטים מכרוז שהופץ ביוני 2010 נגד מח"ט שומרון. בשל פרסום הכתבה, ומסיבה זו בלבד, היו מי שמצאו לנכון לזמן אותי לחקירה כחשוד בעבירות של העלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות.
>> מכתב העיתונאים לתמיכה ביהושע בריינר
הבוקר קיבלתי שיחת טלפון מראש אגף החקירות במשטרה, ניצב יואב סגלוביץ', ובפיו התנצלות כנה על חקירתי. ניצב סגלוביץ' הודה בפניי כי עצם חקירתי הייתה טעות שאסור היה לה לבוא לעולם וסיפר כי הורה על סגירת תיק החקירה לאלתר. אני מעריך מאוד את העובדה שניצב סגלוביץ' ראה לנכון לומר בפני את הדברים, ואין לי אלא לברך על כך.
סגירת התיק לא היתה מתרחשת אלמלא התמיכה הרבה שקיבלתי בשבועות האחרונים מעמיתים רבים, שעם חלקם הגדול אין לי היכרות אישית, אך הם ראו לנכון להביע את דעתם בנושא כל כך מהותי. חופש העיתונות הוא אחד מהערכים החשובים לקיומה של מדינה דמוקרטית ועלינו לגנות כל ניסיון להצר את צעדינו באמצעים משפטיים או חקירתיים.
בהזדמנות זו אבקש להודות באופן אישי על התמיכה והסיוע למערכת וואלה, למועצת העיתונות ולעומדים בראשה, לאגודה לזכויות האזרח, לחברי תא כתבי השטחים ותא הכתבים הצבאיים, ליאיר טרצ'יצקי, יואב ריבק, לכל אחד ואחת מהעיתונאים ומאנשי התקשורת שחתמו על מכתב המחאה שנשלח וגם לאלו שלא חתמו אך הביעו את עמדתם בפני.
סגירת תיק החקירה בנסיבות אלו מהווה מסר חשוב, שכולי תקווה שיופנם בקרב הגורמים הרלוונטיים.
יהושע (ג'וש) בריינר, כתב לענייני צבא ומתנחלים, וואלה! חדשות
הזמנה למפגש הכלכלי השלישי: על ענף הנדל"ן
ביום רביעי, 2 בפברואר, ניפגש בשבע בערב למפגש השלישי בסמינר הכלכלי לעיתונאים. והפעם:
ד"ר יעקב שיינין, יו"ר חברת הייעוץ מודלים כלכליים, מומחה למדיניות מקרו-כלכלית וחבר בפורום המייעץ לשר האוצר, יעשה לנו סדר בתחום הנדל"ן – כיצד הגענו למצב שבו שכיר ממוצע צריך לעבוד 113 חודשים כדי לקנות את הדירה הממוצעת, לעומת 80 חודשי עבודה לפני שני עשורים בלבד? וכיצד שכר הדירה רק עולה ועולה? ומה המדיניות של הממשלה בנושא?
הסמינר הכלכלי מתקיים זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים יהיו בחינם ויועברו על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.
המפגש הבא:
פרופ' איתן ששינסקי – על תמלוגי הגז – התאריך יפורסם בהמשך
כל המפגשים ייערכו בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.
הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/
על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל[email protected] עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון. המייל חשוב גם כדי שנוכל להודיע על שינויים או עדכונים.
לשאלות והערות:
יאיר טרצ'יצקי 0548104567 [email protected]
מיקי פלד, 0524004002 [email protected]
מחשבה פסימית על התחזקות העיתונות החוקרת
יאיר: אתמול יצא לי להיתקל בעוד טור מעניין שכתב רפי מן באתר העין השביעית, ובו תיאר את השפעות תחקיר גלנט של כתב מעריב קלמן ליבסקינד ואת הצטרפותו של רן רזניק לישראל היום כהוכחה לכך שעוד יש עתיד לעיתונות החוקרת. קודם כל, שווה לכם לקרוא את הטור. הנה ציטוט מתוכו:
עבודת התחקיר היא הקשה והמסובכת שבמשימות העיתונאיות. משום כך היא גם המקצועית והיוקרתית שבהן. לא רק בישראל עוסקים בתחום זה רק קומץ של אנשים, בשעה שכל יתר העיתונאים עסוקים בסיקור שוטף. בוב גרין, תחקירן העיתון האמריקאי "ניוזדיי", תיאר את עבודתו כ"טיפוס על הר משובץ במלכודות. כאשר אתה מגיע לפסגה, התשואות הן קצרות. אתה עומד מול תביעות משפטיות, מו"לים נבוכים, חרם של מפרסמים, אובדן חברים, איום במאסר. ולפעמים גם רוצחים אותך".
הטור הזה די מדבר בעד עצמו, ולכן לא ארחיב על זה את הכתיבה, מלבד אזכור של מחשבה קטנה שהתחדדה אצלי במסגרת שני דיונים בנוגע לעיתונות החוקרת בישראל, שבמקרה יצא לי לנהל בשבועיים האחרונים. שניהם התחילו מטענה, שנובעת מהפסימיות שעוטפת את כולנו, ולפיה עיתונות התחקירים נחלשת. אני, לעומת זאת, חושב ההפך. היא דווקא התחזקה.
אינטואיטיבית נוצר אצלי הרושם שבשנים האחרונות עיתונים משקיעים יותר בתחקירים – למשל מחלקות התחקירים בהארץ ובידיעות. כמובן שזה כיוון חיובי, אבל לדאבוני אני חש שזה חלק מרכזי מתהליך שלילי. מצד אחד תחקירים זה חשוב. מצד שני אני חושב שהתחזקות התחקירים היא צעד משלים לטבלואידיזציה ולהידרדרות יתר התכנים – כי זה מה שהעיתונים חושבים שמוכר: שילוב של ידיעות סתמיות ובידוריות ביחד עם תחקירי ענק שמפילים קצינים בכירים וראשי ממשלה. מעיתונות פשוטה אך מעמיקה, שנותנת לקוראים כלים להבין את המציאות, לאיש כבר לא אכפת. ומה דעתכם?
זה עניין של כלכלה, של פוליטיקה
יאיר: ביום רביעי לפני כשבוע וחצי קיימנו את המפגש הראשון בסמינר הכלכלי-חברתי לעיתונאים. כ-20 עיתונאים, פרופ' לאה אחדות אחת, והרבה מידע חדש על מדידת עוני ומה עומד מאחוריה. השורה התחתונה: יש הרבה דרכים למדוד עוני, ולכל אחת יתרונות וחסרונות ובעיקר תפיסת עולם שניצבת בבסיסה. אם בפעם הבאה שמישהו מאיתנו יכתוב או יערוך ידיעה על דו"ח העוני הוא יבין קצת יותר מה עומד מאחורי המספרים שהוא מבליט, הרי שהיה שווה לכתת את רגלינו לבית העירייה הישן של תל אביב ביום חורף גשום שכזה. למה דווקא בית העירייה, ולא למשל בית העיתונאים כמתבקש? לצורך כך נעשה הפוגה קלה מהכלכלה ונעסוק בהיסטוריה (מוזמנים להפעיל את הפסקול של הפוסט, שממנו נלקחה הכותרת).
לפני קצת יותר משלוש שנים, באחד מאותם ערבי עריכה מתישים אך מסעירים בדסק החדשות של הארץ, נכנס לחדר שבו ישבתי חבר מהמהדורה האנגלית. "אשתי בכירה במכון ון ליר", הוא סיפר לי, "והיא שמעה על הדברים שיואב ואתה עשיתם בוועד של הארץ ובאגודה. היא מאוד תשמח להיפגש איתכם ולראות אם היא יכולה לעזור איכשהו".
לילה לא כלכלי. בית סוקולוב
כעבור כשבועיים נפגשתי איתה וסיפרתי לה על הקמת החטיבה הצעירה. "תמיד חשבתי שצריך לארגן קורס בסוגיות כלכליות לעיתונאים", אמרתי לה, "ואם מכון ון ליר יוכל להביא מרצים, הרי שזאת תהיה העזרה הכי טובה שנוכל לקבל כרגע". היא אהבה את הרעיון והבטיחה לקדם אותו. כעבור כמה חודשים קיבלנו תשובה שהמכון אישר תקציב לסדרה של מפגשים שייערכו בירושלים. "זה יקשה על אנשים להגיע", הסברנו, "וגם חשוב לנו לעשות את זה בבית סוקולוב כדי להחיות אותו ולגרום לעיתונאים להרגיש שהוא ביתם". הם השתכנעו. נסללה הדרך להוציא את הקורס לפועל. או כך לפחות חשבנו.
מנכ"ל האגודה, יוסי בר מוחא, חשב אחרת. "שמכון ון ליר ישלם לאגודה", אמר לי כשהעליתי את הרעיון, "למה שאני אתן לו אולמות בחינם?!". ניסיתי להסביר לו שזה בדיוק ההפך – ון ליר הם אלה שנותנים לאגודה מרצים בחינם – אבל זה לא ממש הצליח. לאחר לא מעט עימותים ומעורבות של גורמים אחרים באגודה וגם החלטה לגבות תשלום מהמשתתפים, בר מוחא הסכים לאפשר לקורס להתקיים. בתחילה הוא התעקש שהשיעורים יתקיימו רק בשישי בבוקר, כדי שיוכל להשאיר את האולמות פנויים להשכרה (כן כן, קודם נדל"ן ורק אחר כך רווחת העיתונאים), אבל לבסוף גם מהעץ הזה הוא ירד, אחרי שהבין שהפרופסורים מהאוניברסיטה לא מתכוונים לתת לקורס הזה לנגוס להם בסוף השבוע. לבסוף הקורס יצא לדרך. נרשמו אליו כעשרים עיתונאים, והוא ללא ספק הוכתר כהצלחה – גם על ידי ון ליר וגם על ידי המשתתפים (חלקם חברי אגודה, חלקם הצטרפו בעקבותיו).
באופן אירוני למדי, כשעיתונאית צעירה ניצלה את האסיפה הכללית כדי להטיח בבר מוחא ביקורת על כך שאין באגודה אירועים לרווחת העיתונאים, הוא בחר לתת כדוגמה דווקא את הסמינר הכלכלי – כן כן, את אותו סמינר שהוא כה התאמץ לסכל.
כעבור כמה חודשים דיברתי עם ון ליר על קורס נוסף. הם שמחו לקדם את הרעיון. בר מוחא שמח פחות, אבל כבר הייתי חבר בהנהלת האגודה ובוועדה המקצועית ולא נזקקתי לתיווכו. למרות זעקותיו, ההנהלה אישרה את הקורס, ובוועדה המקצועית הוחלט שאני אמשיך לרכז אותו ושהמחיר יישאר כמו בשנה הקודמת. אני והרכז מטעם ון ליר בנינו תוכנית של מרצים וניסחנו הזמנה, שהועברה לאישור יו"ר הוועדה המקצועית, רותם אברוצקי. אברוצקי דאג להנחות את מזכירות האגודה להפיץ את ההזמנה בקרב החברים וכיתב אותי על כך. נשמתי לרווחה. עד לאותו רגע חששתי ששוב אאלץ לכלות את זמני על מאבקים מיותרים עם בר מוחא, אך הפעם הסתמן כאילו הסמינר יוכל לצאת לדרך ללא מהמורות מיותרות. כנראה שהייתי תמים מדי.
כבר באותו ערב קיבלתי מייל נוסף מרותם אברוצקי, שבו הוא ציין כי לדאבונו הסמינר לא יוכל להתקיים בבית סוקולוב, מאחר שבר מוחא טוען שבגלל השיפוצים אי אפשר יהיה להתחייב על אולמות לתאריכים שבהם יתקיימו השיעורים. אי אפשר להתחייב? זאת כבר טרמינולוגיה מעניינת. הרי כל התאריכים הוצגו בפניו: אז או שהאולם שלא עובר שיפוץ פנוי או שהוא לא פנוי. אבל כנראה בר מוחא מעדיף להשאיר אותו פנוי כדי להשכיר אותו תמורת כסף, ורק אם ברגע האחרון יראה שהוא לא הושכר, יעשה טובה לעיתונאים ויאפשר להם לערוך בו פעילות. וגם אם יכול להיות שהאולמות לא יהיו פנויים, האין מנכ"ל האגודה אמור לדאוג לאיזושהי אלטרנטיבה? אמור, אבל לא בר מוחא, שדאג להצהיר בפני מספר אנשים כי "לא יהיה שום קורס של ון ליר". הבטיח וגם ניסה לקיים.
עירבתי בעניין את אברוצקי ואת יו"ר האגודה, אבי פז, שביקשו שהרכז מטעם ון ליר ידבר ישירות עם בר מוחא. בר מוחא היה מוכן לשתף פעולה עם הסמינר כל עוד אני לא אהיה מעורב. אמרתי לרכז שיסגור את הכל מולו, ושאם צריך את עזרתי להביא אנשים, אשמח לסייע מאחורי הקלעים. באותו יום הרכז יצר קשר עם בר מוחא, ולמחרת העביר לו מסמך רשמי מטעם המכון. לאחר עיכוב מסוים, שבעטיו גם נדחה השיעור הראשון, בר מוחא שלח את ההזמנה שניסחתי בתוספת שינויים קלים, שמעידים בדיוק על אופיו של האיש. להלן חלק מהתיקונים:
- המשפט הראשון של ההזמנה המקורית היה: "בעקבות ההצלחה בשנה שעברה, אגודת העיתונאים בתל אביב ומכון ון ליר מארגנים סמינר נוסף בנושא כלכלה וחברה". משום מה לבר מוחא היה חשוב להוריד את ארבע המלים הראשונות ואת המלה "נוסף". שננו לעצמכם: לא היה סמינר ראשון, וגם אם מישהו זוכר סמינר ראשון – אז הוא לא היה מוצלח.
- בדיון שהתקיים בוועדה המקצועית הוחלט כי המחירים יישארו כפי שהיו בסמינר הקודם – 50 שקלים לחברי אגודה ו-120 שקלים לעיתונאים אחרים – אבל בר מוחא התעלם מכך ברגל גסה. לאחר השכתוב שלו קפץ המחיר למי שאינו חבר אגודה ל-150 שקלים, והוא גם הוסיף כי "במידה ויוחלט על הרצאה נוספת או יותר ישלם חבר אגודה תוספת של 25 ש"ח ומי שאינו חבר ישלם סך של 75 ש"ח". או במילים אחרות: בר מוחא מחליט על דעת עצמו לגבות מעיתונאים 75 שקלים לשיעור שהאגודה מקבלת בחינם. אפילו בגופים שמממנים בעצמם את המרצים לא דורשים כאלו סכומים על הרצאה בודדת.
- התיקון שאני מנחש שהכי הסב אושר לבר מוחא, היה מחיקת המשפט "לפרטים נוספים ניתן לפנות ליאיר טרצ'יצקי", כי אם הוא לא הצליח למחוק את הקורס, אז לפחות שימחק את הקשר שלו אלי. התוצאה היתה שחברים פנו בשאלות תוכניות למזכירות של האגודה, שלא ידעו לספק תשובות.
איפה למד לבקש 75 שקלים על שיעור שקיבל בחינם? בטוח לא בסמינר הכלכלי. המנכ"ל בר מוחא
אבל בר מוחא לא עצר שם. כשחיילים מגלי צה"ל ביקשו לשלם תשלום של חברי אגודה, כדי לא לכלות על הקורס מחצית מהמשכורת הצבאית, הוא פתאום נזקק לאישור חברי ההנהלה (שאליהם לא פנה כשהחליט על דעת עצמו להגביה את המחיר שקבעה הוועדה המקצועית). אחד מרגעי השפל היה בהרצאה של פרופ' אריאל רובינשטיין, כשאיש התחזוקה של האגודה התעקש לגבות את התשלום באותו רגע מעיתונאית שאיחרה. "לא יקרה כלום אם תחכה לסוף ההרצאה", אמרנו לו אני והרכז מטעם ון ליר, "זה לא מנומס לקטוע ככה את חתן פרס ישראל לכלכלה". הוא השתכנע, אבל חזר אחרי כמה דקות: "אמרתי את זה לבר מוחא אבל הוא מתעקש שאני אעשה את זה עכשיו", הוא אמר, "ואני לא רוצה שיפטרו אותי". ההרצאה שוב נקטעה, והעיתונאית יצאה החוצה לסדר את עניין התשלום, מול עיניו הנדהמות של הפרופסור המכובד.
אפשר להמשיך עם הסיפורים מאותם קורסים כלכליים, אבל נראה לי שהרעיון הובן. ממכון ון ליר קיבלתי מסר, שכל עוד בר מוחא שם הם לא מתכוונים להמשיך בשיתוף הפעולה. אני עוד נתתי לזה כמה חודשים, עד שהתייאשתי סופית. התוצאה, בכל אופן, כבר ידועה (ודומה לסיפור של הסיורים): את הסמינר הכלכלי השלישי כבר עשינו מחוץ לאגודה. לעיתונאים זה חסך כסף, לי זה חסך כאבי ראש.
כולי תקווה שאת הסמינר הבא כבר נוכל לעשות בבית סוקולוב במסגרת אגודת העיתונאים. ובינתיים, בואו למפגש עם מנכ"ל משרד הבריאות ביום רביעי.
כשאור דולק בחלונך
יאיר:
כשאור דולק בחלונך. בית סוקולוב, הלילה
אזהרה: זה פוסט בלי יותר מדי מסרים חתרניים (והנה הפסקול של הפוסט. תאזינו תוך כדי קריאה). לפני כמה שעות הילכתי לי במעלה רחוב קפלן וחלפתי על פני בית סוקולוב. לרוב בשעות האלה, עם רדת החשיכה, הוא כבר סגור. הפעם ראיתי אור חזק מהחלונות הגדולים של האולם המכונה חדר העיתונאים. בפעם האחרונה שביקרתי בו, לפני כחצי שנה, הוא היה בעיצומם של שיפוצים שהיו אמורים להפוך אותו "ללאונג' עיתונאים מרשים", כדבריו של בר מוחא. השמועה אומרת שהשיפוץ הסתיים. מבעד לחלון ראיתי פועלים מסדרים את המקום. אולי אני קצת דפוק, אבל המחזה – אור בשעה כזאת בקומה השנייה של בית סוקולוב – ריגש אותי. אז הוצאתי את האייפון מהכיס וצילמתי. כדי שגם אתם תתרגשו. מקווה שבפעם הבאה שאראה שם אור בשעה הזאת הוא ישרת התכנסות של עיתונאים. לילה טוב.
למה שוב שילמתי דמי חבר לאגודת העיתונאים
יאיר: השבוע שוב שילמתי דמי חבר לאגודת העיתונאים בתל אביב. אני מוכרח להודות שלא ממש התלבטתי: הרמתי צלצול למזכירות האגודה, נתתי את מספר כרטיס האשראי ונפרדתי מ-480 שקלים בשלושה תשלומים. מי ייתן שעד שהתשלום האחרון ינוכה לי מחשבון הבנק, האגודה תיראה אחרת. אמן.
חבר עיתונאי, ששמע על כך, כינה אותי פראייר: "480 שקלים זה המון כסף", הוא אמר, "וגם ככה האגודה לא עושה כלום למען העיתונאים והכל הולך למשכורת המנופחת של בר מוחא". החבר צודק וטועה, וגם הביא על עצמו פוסט.
- לתפיסתי, אדם צריך להיות חלק מארגון עובדים. זה סיפור של סולידריות – עם המעמד ועם העמיתים למקצוע. על פי תפיסה זו, כל עיתונאי צריך להיות חבר באגודת העיתונאים. לא משנה בר מוחא, לא משנה כמה עולה, לא משנה מה קורה. לפני הכל, זה עניין עקרוני. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
- 480 שקלים זה אכן לא מעט כסף – כמעט שתי משמרות של עורך ממוצע בדסק חדשות של אתר אינטרנט – ובכל זאת, חשוב לזכור שכוחו של ארגון נמדד ביכולתו הכלכלית. לדעתי (ואני לא בדיוק בצמרת השכר של הענף) זה סכום סביר, אבל רק אם באמת מקבלים תמורתו גב חזק – גם בנושאים המקצועיים וגם בהגנה על זכויותנו כעובדים ושיפורן.
- עם כל הצער שבדבר, הדברים היחידים שקיבלתי כחבר אגודה זה חנייה בחינם בבית סוקולוב (אחלה דבר) וייעוץ משפטי (ללא ייצוג בבית דין לעבודה). הייעוץ הזה חשוב בעיקר בנקודות הקצה – כשמצטרפים למקום עבודה או עוזבים. לי זה חסך מאות שקלים. אמנם קשה לי לחשב האם הכסף שהייעוץ המשפטי חסך לי מכסה את כל דמי החבר ששילמתי, אבל זה גם לא ממש משנה. האגודה צריכה ויכולה לתת הרבה יותר מזה ולהפוך את החברות בה לדבר מאוד משתלם.
- אפשר שכל אחד ימשיך להשוות מה הוא מקבל לעומת מה הוא משלם, אבל הגישה הזאת לא תיקח אותנו רחוק. אנחנו צריכים להפסיק לחשוב כצרכנים ולהתחיל להתנהג כיצרנים – להרגיש שהאגודה הזאת שלנו ולהיאבק כדי שהיא תיראה כמו שאנחנו רוצים. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. כדי שיבוא שינוי צריך שעיתונאים יפסיקו לשבת על הגדר ולחכות לימים טובים. תצטרפו לאגודה. כל קול משפיע. כך או כך, אני נשאר שם. הסיכוי לייצר אלטרנטיבה שווה לי 480 שקלים בשנה.
נ.ב
אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.
פוסט אופטימי לסיכום 2010
יאיר: שלום שלום. מצורפת גרסה מלאה של מאמר שלי, שחלקו פורסם הבוקר באתר העין השביעית ונכתב במקור לרגל פרויקט סיכום השנה שלהם. לפני שאתם קוראים אל תשכחו להצטרף לחותמים על מכתב התמיכה בעיתונאי יהושע בריינר ולבוא למפגש השני של הסמינר הכלכלי.
========================================================================
בין בכיינות לשינוי. אני אדם אופטימי מטבעי, ואם אצטרך לתאר את 2010 בעולם העיתונות בצורה הכי אופטימית שאני יכול, אכנה אותה "השנה שלא התרחש בה שום תהליך חיובי". אבל זה לא טקסט של התבכיינות, והוא גם לא עוסק ב-2010, אלא מביט הלאה, לשנת 2011 שמחכה לנו מעבר לסיבוב. עם כל האופטימיות שבדבר, סביר להניח שבטקסטים שיסכמו את 2011 בדיוק בעוד שנה מעכשיו לא נקרא על עיתונאים שהקימו כלי תקשורת עצמאי ומשפיע, או על שיפור דרמטי בשכרם ומעמדם של העוסקים במקצוע או על שידור ציבורי שנולד מחדש – ובכל זאת, 2011 יכולה להיות שנת המפנה.
סטירה מהיד הנעלמה. ההיגיון הפשוט של הקפיטליזם, שמעצב מקצועות אחרים על בסיס היצע וביקוש, טומן בחובו סכנה גדולה לעיתונאות. להבדיל מהחנווני, מוכר הבגדים, המלצר במסעדה או אפילו יוצר של תוכנית ריאליטי – אנחנו לא אמורים לספק ללקוח את מה שהוא בהכרח מבקש, אלא את מה שאנחנו חושבים שהוא צריך. קשה לדמיין זבנית שדוחפת לנו ג'ינס שיושב עלינו רע או מלצר שמתעקש שנזמין אוכל שמעורר בנו בחילה – אבל לנו, כעיתונאים, תמיד היתה זכות לעשות זאת, וטוב שכך. איכשהו, היד הנעלמה של כלכלת השוק שיתפה עם זה פעולה, ואנשים המשיכו לקנות עיתונים. בשנים האחרונות, היכולת של זה להמשיך להתקיים מוטלת בספק. היד הנעלמה חבטה בעיתונות, והפכה אותה לעסק לא משתלם.
מביא לצרכן מה שהוא מבקש, אבל כמו העיתונאים גם מתקשה לשרוד. משה, מלצר, חולון
אם נמשיך להביט מנגד על כוחות ההיצע והביקוש מעצבים לנו את המקצוע, בקרוב מאוד לא יישאר ממנו כלום: כמעט כולנו נהפוך לאנשי תוכן – תפקיד שמבחוץ נראה מאוד דומה לעיתונאי, אבל נטול הערך המוסף שלרוב נסתר מהעין: שליחות חברתית, אתיקה ושאיפה לחשוף את האמת. או במילים אחרות: איש התוכן הוא זבן של טקסטים. אחד שיודע מה הלקוח רוצה, וגם ידאג לספק לו את זה. בהתחלה עוד יקראו לנו עיתונאים, אבל אחרי כמה זמן יבינו שזה כמו לקחת נער שהופך המבורגרים במקדונלדס ולכנות אותו שף, ולכן יאפשרו למונח עיתונאי להישאר נחלת האנציקלופדיות וספרי ההיסטוריה.
הביטו שמאלה, ימינה ושוב שמאלה: אין אף אחד שיעצור את זה. מבחינת המו"לים לייצר עיתונות זה הרבה יותר יקר מסתם להפיק תוכן בידורי, את רוב הפוליטיקאים זה בכלל לא מעניין, לבעלי ההון נוח לקבל עיתונות בלי שיניים שיכולה לעטוף את הפרסומות שלהם בניחוח של אסקפיזם ולאזרחים עצמם כבר נמאס מהאנשים שקובעים בשבילם מה חשוב. כך או כך, לבד זה לא ייפתר. צריך להכניס למשוואה כוח נוסף שיפעיל לחץ לכיוון הנכון. מלבדנו, העיתונאים, אף אחד לא יעשה את זה.
אנחנו? אנחנו! האם בכל הקשור לעיתונאים בישראל אפשר בכלל להשתמש במילה "אנחנו"? העיתונאי והסופר וולטר ליפמן בטח היה מספק לשאלה זו תשובה שלילית נחרצת. אין באמת כזה מושג ציבור, הוא טען בפולמוס ידוע שניהל בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת עם הפילוסוף ג'ון דיואי. לדבריו, מה שמכונה בטעות ציבור הוא אוסף של יחידים, שכל אחד מהם פועל בנפרד למען עצמו. דיואי, מצדו השני של המתרס, התנגד לשלילה הגורפת של מושג הציבור, כפי שהציג אותה ליפמן. מבחינתו, קבוצה גדולה של אנשים יכולה להפוך לציבור, אם חבריה יבינו שהם מדוכאים בשיטתיות, יפתחו תודעה משותפת ואף ינסו לשנות את המצב.
להפוך מיחידים לציבור. דיואי, פילוסוף, ניו יורק
לו ליפמן היה נזקק לדוגמה חיה שתמחיש את טענתו, הוא בוודאי היה ממהר לספר על העיתונאים בישראל. לו דיואי היה רוצה לסתור את טענותיו של עמיתו המלומד, הוא בוודאי היה פונה לעיתונאי ישראל ואומר להם: "תבינו שמדכאים אתכם, תפתחו תודעה משותפת וצאו לשנות את המציאות. במקום להתנהל כמו יחידים, תתחילו לחשוב כציבור".
לשכתב עם האויב. תחרות זה טוב. היא גורמת לנו להביא את הסיפור הכי טוב והכי בלעדי, את העיצוב הכי יצירתי ואת הדעות הכי חתרניות. אבל התחרות יכולה גם להזיק – להפוך את העיתונאים משותפים לדרך לאויבים. הוויה מעצבת את התודעה, ובמקרה הזה התחרות מעצבת מערכת יחסים בעייתית בין העוסקים במקצוע, ועיתונאי לעיתונאי – זאב.
זה בא לידי ביטוי בכתבים שמסכלים אחד לשני סיפורים, במתחים בתוך מערכות ובצלמים שמגלים לאם על מות בנה כחלק מהתקוטטות מי יביא ראשון את התמונה. לתחרות פרועה שכזאת יש חלק מרכזי בשחיקת המקצוע. השינוי יבוא רק אם לצד התחרות נצליח לייצר גם תחושת שותפות. תחושת שותפות מייצרים על ידי מפגשים, חוויות ומוסדות, אבל קודם כל על ידי החלטה שנמאס – שאנחנו קודם כל שותפים לדרך.
להמציא מחדש את הגלגל. מהפך תודעתי הוא תנאי הכרחי אך לא מספק. עלינו לתרגם את החשיבה כציבור לפעולה משותפת, להפוך לכוח שיכול להוביל שינוי ולייצג את האינטרסים של המקצוע והעוסקים בו בתוך המשא ומתן המתמיד שמעצב את התחום. כוח כזה נוצר רק מתוך התאגדות, שהופכת אותנו מיחידים לקבוצה, שמוסמכת להיאבק למען האינטרס של חבריה – במקרה זה העיתונאים.
אלמלא אגודות העיתונאים נוסדו עוד בשנות ה-30' של המאה הקודמת, היה צריך להמציא אותן. הרעיון שעומד מאחוריהן – שילוב בין ארגון עובדים לבין גילדה מקצועית – טומן בחובו את יכולתם של העיתונאים לקחת אחריות על גורלם. אולם קיום אינו מספיק כל עוד הן נכשלות פעם אחר פעם בעת מילוי בתפקידן, ואינן מהוות כוח אמיתי שיפעל למען האינטרסים העיתונאיים בישראל. בתוך כך, האיגוד הארצי – שאמור לאגד את האגודות לחוד חנית שיוביל את המאבק – רוקן מתוכנו במודע ובמוצהר על ידי העומד בראשו על תקן ממלא מקום, יוסי בר מוחא. זה אותו בר מוחא, שכמנכ"ל האגודה בתל אביב משמר אותה כגוף ריק מתוכן, שנע על הציר המתמיד בין שיפוצים להפקה של כנס אילת. אבל לא מהבריכה של מלון היוקרה הרודס יבוא השינוי.
בין אילת לשיפוצים. יוסי, מנכ"ל, תל אביב
ציניות מובילה לצינה. אסור לנו להמשיך לעמוד מנגד ולצקצק על חוסר הרלוונטיות של האגודות, או לספר לעצמנו ולאחרים שיש דברים שאי אפשר לשנות. הציניות הזאת, שמאפיינת עיתונאים ומהווה תוצר לוואי כמעט הכרחי אצל מי שאמון לבקר את כולם, היא בעוכרינו. בנוגע לעתיד עולם העיתונות, להבדיל משדות אחרים שאנו מסקרים, אין לנו את הלוקסוס להשתלח ולחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה. הגיע הזמן להיפטר מהציניות, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשנות את אגודות העיתונאים מבפנים.
לא (רק) עיתונאי. מנהיג. אחת הנגזרות של שיטת ההעסקה בעולם העיתונות, שמתגמלת רבים מעט ומעטים הרבה, היא שהזוטרים מפחדים לסכן את הסיכוי להגיע לצמרת ואילו הבכירים מפחדים לסכן את מה שכבר השיגו. כך לא יבוא שינוי. התקוממות של המסה העיקרית של העיתונאים – הזוטרים, הצעירים, הפועלים השחורים של הענף – היא תנאי הכרחי, אך לא מספק, לכזה שינוי. והתקוממות שכזאת קרתה, כשכ-350 עיתונאים הגיעו לבית סוקולוב לכנס הקמת החטיבה הצעירה באגודת העיתונאים. במקביל צריכה להיווצר הנהגה, שתתווה כיוון ודרך ותסחוף אחריה את האחרים.
לא חסר אנשים איכותיים בתחום שבו אנו עוסקים. בכוח מילותיהם חלקם מסוגלים להשפיע על מהלך מלחמה, לגרום לבורסה להתרסק או לאחד את הציבור הישראלי מול מסך הטלוויזיה. כשזה מגיע לנעשה בחצר האחורית שלהם, קולם לא נשמע מלבד הבלחות זריזות לתיק תקשורת לצורך צקצוק בנוגע לעוד תופעה שלילית, שרובם לא עשו שום מעשה אמיתי כדי למנוע אותה. הגיע הזמן שהם ייקחו את המושכות לידיהם, ויעסקו לא רק בביקורת אלא ביצירת אלטרנטיבה ועיצוב מחדש של העיתונאות בישראל – ראשית בכוח דמותם, ושנית על ידי עבודה קשה ושוחקת, ולעתים אף מלוכלכת. קוראים לזה הנהגה. רק משם יבוא המפנה.
מחשב מסלול מחדש. 2011 יכולה להיות שנת המפנה דווקא בגלל כל הדברים שאנחנו נוטים לראות בהם אויבי המקצוע, ובראשם התחזקות האינטרנט על חשבון הפרינט. בסוציולוגית מדוברת אפשר היה לאפיין את השלב הזה בתולדות העיתונות כתקופה של אנומיה – ימים שבהם התפיסות הערכיות מתערערות, הפיקוח החברתי מתפוגג ובני האדם מתחילים לחוש זרות ומבוכה כלפי העולם שבו הם חיים. תקופות של אנומיה מתאפיינות בעליה חדה במקרי ההתאבדות, אבל הן גם פתח לשינויים היסטוריים.
כך גם העידן שבו אנחנו כעיתונאים פועלים, שמתאפיין בהתרפקות אינסופית על מה שהיה פעם ובחוסר ודאות משתק לגבי כל מה שיקרה בתוך שנים ספורות. המשבר הכלכלי בענף, הירידה בדימוי של המקצוע, הפיכת האתיקה לכלי ריק מתוכן, והמבוכה אל מול המדיה החדשה שכבר החלה לשנות ובקרוב תשנה לגמרי את הפרקטיקה המוכרת – כל אלו יכולים להביא את קבורת החמור של העיתונאות, אך מאידך גם להיות מבשריו של עידן חדש שמתאפיין בנגישות של מידע, בתלות פוחתת בבעלי הון וביכולת להגיש טקסטים עיתונאיים באופנים שעד עתה ניתן היה רק לחלום עליהם. לא חסרים כוחות שינסו לחזק את התקשורת כעוד לחם ושעשועים להמונים, אנחנו צריכים להיות הכוח שימשוך לצד השני. אך עלינו להחליט – האם להתאבדות קבוצתית פנינו או שמא לשינוי.
מפגש שני בסמינר הכלכלי: על בריאות וכלכלה
ביום רביעי, 19 בינואר, ניפגש בשבע בערב למפגש השני בסמינר הכלכלי לעיתונאים. והפעם:
הסמינר הכלכלי מתקיים זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים יהיו בחינם ויועברו על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.
המפגשים הבאים:
פרופ' יעקב שיינין – על המשבר בענף הנדל"ן – 2.2.2011
פרופ' איתן ששינסקי – על תמלוגי הגז – התאריך יפורסם בהמשך
כל המפגשים ייערכו בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.
הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/
על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל[email protected] עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון. המייל חשוב גם כדי שנוכל להודיע על שינויים או עדכונים.
לשאלות והערות:
יאיר טרצ'יצקי 0548104567 [email protected]
מיקי פלד, 0524004002 [email protected]
מכתב נגד חקירתו של כתב וואלה, יהושע בריינר
חברים עיתונאים
עמיתנו יהושע (ג'וש) בריינר, הכתב של וואלה לענייני צבא ושטחים, נחקר לפני שבועיים במשטרה לאחר שפרסם ידיעה שעסקה בכרוז נגד מח"ט שומרון. כתבי השטחים והצבא ניסחו מכתב שמגנה את החקירה. לטעמנו ראוי שכל עיתונאי, שחופש העיתונות עומד לנגד עיניו, יצרף את שמו למכתב. כל מי שמעוניין לחתום מתבקש לשלוח מייל (עם שם, טלפון, תפקיד ומערכת) ל[email protected]
מצורף הנוסח המלא של המכתב:
===========================================
לכבוד
היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין,
פרקליט המדינה, עו"ד משה לדור,
המשנה לפרקליט המדינה עו"ד שי ניצן,
האחראי על תפקידים במיוחדים בפרקליטות המדינה עו"ד דן אלדר,
הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט,
מפקד מחוז ש"י, ניצב חגי דותן
הנדון: חקירתו של יהושע בריינר בחשד להעלבת עובד ציבור ופגיעה בפרטיות
מכובדי,
לפני שבועיים נחקר יהושע בריינר, כתב "וואלה!” באזהרה במשטרת מרחב שומרון, בחשד ל"העלבת עובד ציבור" ו"פגיעה בפרטיות", בגין ידיעה שפירסם ב20 ביוני, בו ציטט חלקים מכרוז מחאה שהופץ בשומרון נגד מח"ט שומרון (דאז) אל"מ איציק בר.
אנו, כתבים צבאיים וכתבי שטחים במערכות התקשורת השונות בישראל, סבורים כי חקירה זו מהווה פגיעה חמורה בחופש העיתונות והביטוי במדינת ישראל. במסגרת עבודתנו העיתונאית אנו מסקרים מחלוקות וויכוחים, המתקיימים בשפה שאינה נעימה לעין ולאוזן. אלו ויכוחים על נושאים שמפלגים את החברה הישראלית מזה שני דורות. לא נוכל להתעלם מויכוחים אלה, גם אם שפתם עוברת את גבולות הטעם הטוב. בדומה לכרוז אותו ציטט בריינר, מופצים מדי שנה עשרות כרוזים נוספים, המשקפים מחלוקת אמיתית על גבולות המדינה, קיומו של המשטר הצבאי, גבולות חופש הביטוי, גבולות מעמדם של אוכפי החוק. אם פרקליטות המדינה סבורה שיש בדברים המצוטטים משום העלבת עובד ציבור, לא יתכן שהנחקרים יהיו השליחים, המצטטים את הדברים. האם יתכן שעיתונאי שידווח כי בהפגנה מסויימת נאמר "מוות לערבים" יחקר בגין הסתה לגזענות, או עיתונאי שיצטט מדברי הרהב של החמאס יחקר בגין "תעמולה תבוסתנית"?
עיתונאים אינם מעל החוק. עם זאת, על מערכת אכיפת החוק לנקוט משנה זהירות בבואה להשתמש בכוחה נגד עיתונאים הממלאים את תפקידם. עיתונאים הם שליחים, השופטת בדימוס דורנר כתבה על העיתונות החופשית כי היא "חלק מאינטרס חברתי מוגן. אינטרס זה אינו של העיתונאים, רשתות הטלוויזיה והרדיו, העיתונים או סוכנויות הידיעות בלבד; זהו אינטרס ציבורי כללי, המשרת בין היתר גם את גילוי האמת, את ההליך הדמוקרטי ואת היציבות החברתית" (בג"ץ 02\5627 סייף נ' לשכת העיתונות הממשלתית). דברים אלו יפים גם לעניינו.
אנו תקווה כי חקירתו של בריינר היא אירוע אפיזודי שיחלוף מן העולם, ואינו משקף שינוי מדיניות של מערכת אכיפת החוק. בשל חשיבות הדברים, נבקשכם למסור התייחסותכם והבהרות לנושאים שהועלו במכתבנו.
על החתום:
רועי שרון, כתב שטחים, חדשות 10
אוהד חמו, כתב שטחים, חדשות 2
אופיר ברק, כתב שטחים, קול ישראל
תמר לוי, כתבת שטחים, גלי צה"ל
יוחאי עופר, כתב שטחים, גלי ישראל
עמיחי אתאלי, כתב שטחים, מעריב
עקיבא נוביק, כתב שטחים, ידיעות אחרונות
אפרת פורשר, כתבת שטחים, ישראל היום
חיים לוינסון, כתב שטחים, הארץ
עמוס הראל, כתב צבאי, הארץ
יעקב כץ, כתב צבאי, הג'רוזלם פוסט
חנן גרינברג, כתב צבאי, Ynet
אמיר בוחבוט, כתב צבאי, מעריב
אמיר בר שלום, כתב צבאי, ערוץ 1
אור הלר, כתב צבאי, חדשות 10
גל גבאי, הטלוויזיה החינוכית
יואב ריבק, סגן ראש מערכת החדשות ועורך הדעות, מעריב
יאיר טרצ'יצקי
חגי מטר, כתב מוניציפלי, זמן תל אביב
דימי ריידר, מגזין 972
שלומי אלדר, חדשות 10
אייל דץ, עורך בטיים אאוט תל אביב
אוריאל דסקל, כלכליסט
רוני שיצר, צלם פרילנס
אסף ליברמן, עורך ומגיש, גלי צה"ל
אריאל גוטליב, עורך עמודים בדה מרקר ויו"ר ועד עיתונאי הארץ
שייקה קומורניק, קול ישראל
עמיר קורץ, כתב מגזין, כלכליסט
עודד ירון, עורך וכתב, הארץ
ליעד מודריק, גלי צה"ל
רועי ברק, עורך תוכניות החדשות והאקטואליה, רדיו ת"א 102 FM
ניר יהב, כתב לענייני ערבים, וואלה
ליאת שלזינגר, כתבת מגזין, מעריב
יונתן ובר, עורך חדשות חוץ, Ynet
בועז ווליניץ, כתב חינוך ורווחה, וואלה
שירלי זינגר, עורכת ראשית, ידיעות הקיבוץ
ניק קוליוחין, כתב בחדשות הוט במרכז
אליה גרינפלד, כתב מגזין, טיים-אאוט ירושלים
מתן שירם, כתב מגזין וקולנוע, גלובס
שרון רופא אופיר, ידיעות אחרונות
שוקי שדה, כתב מגזין, הארץ-דה מרקר
רחביה ברמן, עיתונאי
יוסי קופמן, עורך וכתב צבא ובטחון fresh
לינוי בר גפן, כתבת, תכנית התחקירים "360", רשת, ערוץ 2
ניב חכלילי
עמי קאופמן, ראש דסק בכלכליסט
יפעת שלם, סגנית עורך מוספשבת, מעריב
אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ
איתי רום, כתב מגזין, גלובס
פנחס וולף
אור ברקת, עורך בדסק החדשות, וואלה
מורן נגר, כתבת, ידיעות השרון
צבי זינגר
רמי שני, גלי צה"ל
אסף שטול-טראורינג, כתב, "הארץ"
עידן אבני, כתב וואלה בצפון
יונת פרילינג, פוקס ניוז
ירון זילברשטיין, ראש דסק, וואלה
עידו קינן
אמיר זוהר
דני זאק, nrg מעריב
עמירה הס, כתבת הארץ בשטחים הכבושים
מוטי פוגל, גלובס
ניר חסון, כתב, הארץ
ליטל גרוסמן, כתבת בריאות, מעריב
מיטל יסעור בית-אור, כתבת בריאות, Ynet
דנה רוטשילד, ספרות, 7 לילות
מרב בטיטו, ידיעות אחרונות
אשר גולד
עומר ברק, עורך ומגיש, גלי צה"ל
נטע אחיטוב
מרב דוד, כתבת, חדשות 10
צפריר רינת, כתב, הארץ
דודו בכר, צלם, הארץ
יוסי מלמן, כתב, הארץ
יצחק לאור, הארץ
מרים פיינברג-ומוש, מתרגמת, הרלד טריביון
אורי משגב, ידיעות אחרונות
דליה קרפל, כתבת, מוסף הארץ
יוסי ורטר, כתב פוליטי, הארץ
יוסי שריד, הארץ
עוזי בהר, עורך חדשות, הארץ
אריק מירובסקי
עקיבא אלדר, חבר הנהלה ובעל טור, הארץ
אפרת אסקירה, עורכת עמודים, TheMarker
אבירמה גולן, הארץ
טל ניב, עורכת מגזין IHT
נועה אפשטיין, עורכת ראשית, עכבר העיר אונליין
בת-שבע צור עציון, מתרגמת, המהדורה אנגלית של הארץ
אן פצ'ה, מתרגמת, המהדורה האנגלית של הארץ
אילנה נורמן, עורכת, ישראל היום
יוסף חרש, עורך באתר TheMarker
אור קשתי, כתב חינוך, הארץ
אביב דילבסקי, עורכת עמודים וראש דסק שוק ההון, דה מרקר
נעם בן זאב, מבקר המוסיקה הקלאסית, הארץ
כרמלה מנשה, כתבת צבאית, קול ישראל
קרול קוק, משכתבת, הארץ באנגלית
אייל שדה, עורך עמודים, הארץ דהמרקר
חיים הר-זהב, רכז המערכת, "חדר החדשות" (החדשות המקומיות בכבלים, בהפקת קודה תקשורת)
אסתר זנדברג, הארץ
יונתן מנדלס, סגן עורך "הארץ השבוע"
עמרי רוזן, כתב, נענע10
מיכל רמתי, כתבת TheMarker
עדי חסיד, מעצבת, מוסף הארץ
נרי ליבנה, כתבת, הארץ
העתק:
שר המשפטים פרופ' יעקב נאמן
נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימ') דליה דורנר
יהושע בריינר
לעוד רקע על הפרשה מתוך העין השביעית:
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/231210_Police_hostile_to_journalists.aspx
הסמינר הכלכלי לעיתונאים חוזר: מפגש ראשון ברביעי הבא
אנחנו ממשיכים את מסורת הסמינר הכלכלי, זו השנה השלישית, והפעם מחוץ לאגודת העיתונאים, שהערימה לא מעט קשיים בפעמים הקודמות. השנה אין בר מוחא שמתעקש לגבות כסף על הסמינר וגם יש פחות מגבלות לו"ז. המפגשים יהיו בחינם ויועברו על ידי מיטב המומחים בימי רביעי פעם בשבועיים בשבע בערב.
המפגש הראשון, ביום רביעי הבא:
5.1.2011
פרופ' לאה אחדות, לשעבר סמנכ"לית למחקר ולתכנון של המוסד לביטוח לאומי, תסביר מהו עוני, כיצד מודדים אותו ואיזו תפיסת עולם עומדת מאחורי כל שיטת מדידה.
המפגשים הבאים:
19.1.2011
מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו – על הממשק בין כלכלה לבריאות במדינת ישראל
2.2.2011
פרופ' יעקב שיינין – על המשבר בענף הנדל"ן
התאריך יפורסם בהמשך
פרופ' איתן ששינסקי – על תמלוגי הגז
כל המפגשים ייערכו בבית העיר, בניין העירייה הישן של תל אביב ששוחזר באופן מרשים. הכתובת: רחוב ביאליק 27 תל אביב.
הסבר הגעה בקישור: http://beithair.org/hours-directions/
על אף שההשתתפות היא בחינם, בגלל מספר מקומות מוגבל יש להירשם לכל מפגש בנפרד באמצעות שליחת מייל ל[email protected] עם שמכם, תפקידכם, שם המערכת ומספר טלפון.
לדף האירוע בפייסבוק:
http://www.facebook.com/event.php?eid=114786931927198&num_event_invites=0
לשאלות והערות:
יאיר טרצ'יצקי 0548104567 [email protected]
מיקי פלד, 0524004002 [email protected]
