אין לי הרבה מה לספר, שזה טוב. לפני הרבה שנים (עכשיו בדקתי וזה אשכרה לפני חמש שנים) ציטטתי את פפילון שאמרה שאם בלוגר הפסיק לעדכן כנראה שטוב לו. אני די יכול להגיד את זה על עצמי בתקופה האחרונה… לא כתבתי כי לא היה משהו רע שישב עלי. לא היה משהו שגירה אותי לכתוב. אבל כן, לפעמים גם כשטוב לך יש דברים שמטלטלים את כל עולמך.

אתמול לפנות ערב אני מקבל שיחת טלפון מחבר ילדות. עובייד, למי שקרא את הפוסט על חברי הילדות שלי. בקצרה:

בכרמיאל היו לי שני חברים טובים. יונס ועובייד. הכרנו ביסודי, התגבשנו בחטיבת הביניים, ונשארנו חברים מאז פחות או יותר. קראנו לעצמנו "הג'מעה". אם כי היו תקופות בהן השם הזה כלל עוד אנשים. כשהשתחררנו הקשרים עם בני שאר העיר התרופפו, אבל אנחנו שמרנו על קשר לפחות לעוד כמה שנים טובות אחר כך. עם השנים, גם הקשר הזה דעך והפכנו להיות חברים שנפגשים לעתים מאוד רחוקות, בעיקר בראש השנה ובליל הסדר כשכולנו שוב בכרמיאל.

והנה אתמול, טלפון ראשון מזה מי-יודע-כמה זמן. עובייד. כשאני חושב על זה, הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בסוף אוקטובר 2019. לפני חודש-חודשיים קבענו להיפגש אבל בסוף זה התפספס. אף אחד מאתנו לא דחף לזה יותר מדי… אני עונה והוא אומר שבת הזוג שלו בחמש-שש השנים האחרונות בהריון. ליתר דיוק, היא צריכה ללדת בכל רגע, והיום (כלומר אתמול) אמור היה להיות ה-יום. והוא רצה לעדכן אותי לפני שזה קורה. אמורה להיוולד לו בת. הילדה הראשונה בג'מעה.

כמובן שאיחלתי לו מזל טוב. דיברנו על איפה כל אחד מאיתנו נמצא בחיים. נשמע שהולך לו טוב. הוא מפלס את דרכו בתור עורך וידאו ובתור אמן, אשכרה מתעסק באמנות. שזה מה שהוא תמיד רצה. אמרתי לו שאני כרגע כותב תזה וחי ממלגת המחקר. כשדיברנו על מה הביא אותו ואת בת הזוג שלו להביא ילד לעולם, הוא אמר שאם הם החליטו שהם יחיו זה עם זו לשארית חייהם, אין מה להתעכב עם זה. וגם בגילאי ה30+ אין מה להתעכב עם זה. אמרתי לו שעכשיו גם אני מתלבט בסוגיות האלה עם נחושת. דיברנו עוד קצת על שמות לילדים ועוד כל מיני דברים בסגנון, ואמרנו שניפגש חמשתנו אחרי הלידה.

קשה לי לדמיין בתור אבא, מישהו שחרוט לי בזכרון בתור נער בן שש עשרה בכרמיאל. והידיעה הזו הובילה אותי להיזכר בכל מיני רגעים משותפים. שיחות על הצבא והבגרויות, מסיבות בית בתיכון, שיחות פילוסופיות במזרקה באמצע הלילה, מוניות למועדונים בחיפה, טיולי שטח בשמו"צ…

ואיפה אני בסיפור הזה של ילדים ומשפחה?

ובכן, לפני חודשיים כתבתי פה בפוסט שאני לא יודע מה השלב הבא. אני עדיין לא יודע מה השלב הבא. אומנם הרבה בעיות בחיי היום-יום שהפריעו לנחושת אז כבר לא מפריעות לה עכשיו. אני לומד דברים אחרי מספיק ניסוי וטעיה. השאלה הפתוחה היא שאלת הילדים.

לנחושת אין החלטה ברורה לגבי ילדים. אני יודע שלפני כמה פוסטים כתבתי כאן שהיא רוצה ילדים. אני יודע שבגיל 30+ (חגגנו לאחרונה את יום הולדת 32 שלה) ומצאה את בן הזוג של חייה, אז די הגיע הזמן להחליט… אבל במקרה שלה יש כל מיני שיקולים, שלרוב הזוגות אין, והופכים את ההתלבטות הזאת למאוד לא פשוטה.

אני – האמת שלאורך השנים לא היה לי איזה חלום להביא ילדים. נחושת היא מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי ולפניה די חשבתי שזה אף פעם לא יקרה. ואיך שזה הצטייר לי בראש, אם אני עדיין לא בשל לקשר רציני, שלא לדבר על מגורים משותפים ו/או חתונה, ילדים זה די מגדל פורח באוויר בשבילי. חוץ מזה שאם יש משהו שלא נמצא בטווח השגתי, זה יהיה יותר חכם לתכנן את החיים בלעדיו מאשר רק לרצות אותו עוד ועוד.

בפוסט מלפני שנתיים בו התייחסתי לסוגיה, כתבתי את הדברים האלה ממש:

ואני? מבחינתי, בשבילי לדבר על האפשרות להביא ילדים היא לא שונה בהרבה

מלדבר על נחיתה אנושית על מאדים. תרחיש מדע בדיוני שכרגע אנחנו בכלל לא קרובים

לאפשר אותו. בקצב הזה נראה גם ששני האירועים האלה יתרחשו בערך באותו זמן. לא הייתה

לי מעולם מערכת יחסים רצינית, שנמשכה יותר מחודש חודשיים, אני בקושי מסתדר עם עצמי

והמטלות שלי כרגע – אני לא יכול לדמיין בכלל איך זה להביא ילד או ילדה לעולם,

שאצטרך לדאוג לכל צרכיו/צרכיה. האם יש לי רצון או מוטיבציה להביא ילדים? לא ממש.

לא כרגע לפחות. בסופו של דבר, אני אוהב חלקים רבים מהחיים שלי. החלקים שאני לא

אוהב או רוצה לשנות (בעיקר הייתי רוצה להקדיש יותר זמן לספורט) לא קשורים בכלל

לתחומים הנ"ל. הדבר שהכי מטריד אותי זו אחריות ומחוייבות, והדבר שאני הכי

אוהב – זה כשאין לי אחריות ומחוייבויות. אני חי ומתנהג כמו ילד, אבל היי, מי אמר

שזה רע להיות ילד? אז נכון, יכול להיות שפריצת הדרך מחכה ממש מעבר לפינה, ואנחנו

נוכל להמציא חליפה להתמודד עם הקרינה הקוסמית וליצור חללית שתאפשר זמן שהייה ממושך

ותוכל לשאת כמות דלק שמספיקה לטיסה חצי שנה לשם וחצי שנה חזרה, ואנחנו פשוט לא

יודעים את זה (שזה הגיוני בעולם בו הטכנולוגיה מתפתחת בקצב אקספוננציאלי). אחרי

הכול, עשר שנים לפני הנחיתה על הירח אף אחד לא חשב שזו אפשרות ריאלית (לפחות ככה נראה לי). באופן

מקביל, יכול להיות שגם אהבת חיי מחכה לי מעבר לפינה, ואני עדיין לא גיליתי את זה.

אבל, קרה שהכרתי את נחושת וראיתי שהדברים שחשבתי שלא אזכה להם הם דווקא כן ברי השגה. לחילופין, הדברים שמילאו את חיי אז לא בהכרח בראש סדר היום עכשיו. כשנחושת ואני עברנו לגור יחד חתונה וילדים החלו להפוך אופציה ממשית. כשהזמן עובר הנטייה שלי היא יותר לעבר כן להביא ילדים. אין לי הצדקות לוגיות במיוחד או אידאולוגיה שדוחפת אותי לזה. אני חושב שילדים יכולים ליצוק בחיים שלי ושל נחושת משמעות. הייתי רוצה לראות שארי בשר והמשכיות. פחות בעניין של "להשאיר משהו אחרי" אלא בעיקר לראות את "עצמי – הדור הבא".

השאלה מה יהיה עם זה.

לילה טוב,
Jack Johnson

עברה עליי תקופה עמוסה מאוד. סיום העבודה לא הלך חלק. הודעתי לבוסית שלי באמצע אוגוסט שבאוקטובר אני עוזב. ההתראה בחוק היא של חודש (אני עובד שם מאז אוגוסט 19') ונתתי לה קצת יותר. בסוף הסתבר שאני צריך להתחיל פרוייקט בחודש האחרון שלי. פרוייקט ששנאתי כל דקה מלעבוד עליו. למעשה, זה היה הפרוייקט שלמענו היא שכרה את שירותי, באוגוסט בשנה שעברה, שבסוף לא יצא אל הפועל. מסתבר שלפני חודשיים הלקוח חזר אלינו בבקשה שנמשיך את הפרוייקט.

מה שקרה זה שהיא התחילה פרוייקט קצת לפני שהודעתי לה על העזיבה, התחילה לעבוד על זה, וב07.09 ביקשה ממני לבוא לעזור לה. חשבתי שאני פותר לה בעיה נקודתית וחוזר לסיים את הפרוייקטים האחרים שלי. בסוף זה הסתכם בלהוביל את הפרוייקט הזה. להתחיל פרוייקט בחודש האחרון שלי.

לא תלך רכיל בעמך

לא הייתי אומר שאני אדם רכלן. לא מעבר לממוצע. אומנם, יצא לי לדבר על אנשים מאחורי גבם. אחרי הכול, הבלוג הזה התחיל את דרכו בישראבלוג, וישראבלוג, למי שלא ידע, היה מדגרה של רכילויות במסנג'ר, וואטסאפ, מייל ושאר אמצעי תקשורת. כשהגעתי לסיטואציה של לדבר על אנשים מאחורי גבם השתדלתי לעשות את זה בטאקט. נניח, לא לומר דברים מביכים או כאלה שביקשו ממני לא להגיד או דברים שאמרו לי בסוד. לא נראה לי שאי פעם מישהו התעמת איתי על דברים שהוא שמע אותי אומר עליו מאחורי גבו.

מסתבר שתמיד יש פעם ראשונה.

כשלמדתי באוניברסיטה העברית הייתה איזו מישהי שלמדה בקמפוס. לא ממש היה בינינו קשר פרט לכמה ויכוחים בפייסבוק בסוגיות מגדר. הבנתי שהיא פמיניסטית ושמאלנית רדיקלית. באיזשהו שלב בתואר יצא לי לשמוע משהו על הרגלי המין שלה, שעלול להיות לא נעים לשותפים שלה לדירה. לצורך הפוסט נגיד שהיא צועקת בסקס. זה לא פרט שעניין אותי אז או היום. סיימתי את התואר. הפסקתי לראות אותה באוניברסיטה ולמעשה שכחתי מקיומה.

לא מזמן איזה חבר שהכרתי בתל אביב, חרדל"ש ביביסט ואנטי-פמיניסט, פרסם שהוא ואותה בחורה מחפשים שותף נוסף לדירה. ואני חשבתי, שחרדל"ש ביביסט אנטי-פמיניסט ופמיניסטית-שמאלנית רדיקלית עם הרגלי מין בעייתיים הם לא בהכרח השילוב הטוב ביותר לשותפים לדירה.

דיברתי עם אותו חבר במסנג'ר של הפייסבוק. כולל החלק של הרגלי המין הבעייתיים. אני לא גאה בעצמי על זה, אבל המטרה לא הייתה לדבר על מה שהיא עושה במיטה, אלא להתריע על סכנה פוטנציאלית.

מה שלא חשבתי שיקרה זה שהוא יקח את ההתכתבות הזו ופשוט ישתף את השותפה שלו בזה מייד אחרי שהתכתבנו. אותה בחורה כנראה שיתפה את זה עם החברות שלה, ואחת מהן התעמתה איתי לגבי זה.

התעמתתי על זה עם אותו בחור. מסתבר שהוא לא חשב שיש משהו רע בלדבר על ההרגלים המיניים של מישהי מאחורי הגב שלה.

קיצר, המסקנה היא שאת "לא תלך רכיל בעמך" צריך לעדכן ל"אבל אם אתה כבר הולך, תעשה את זה בטאקט".

מערכון של הפרלמנט שתיאר השתלשלות דומה של אירועים:

https://www.mako.co.il/tv-parliament/video?subChannelId=dd22d80cbbb48310VgnVCM2000002a0c10acRCRD&vcmid=e72ee0d82c5d7410VgnVCM2000002a0c10acRCRD

ולעניינים אחרים

חג הסוכות עבר על נחושת ועלי בסגר, כמו גם על כל עם ישראל. את רוב חול המועד השקעתי בעבודה על המחקר. אני והמנחה שלי מנסים לפתח אלגוריתם שמבוסס על אלגוריתם אחר שבעצמו מבוסס על אלגוריתם האליפסואיד. למרות שאני רק בתחילת הדרך, אני כן לחוץ. ועבדתי על זה קשה. קמתי בשש בבוקר בכל יום וישבתי על הפיתוח עד הערב. הראש שלי הוא שמאסטר זה שלב ביניים, בדרך לדוקטורט או למשרה משודרגת בשוק, אני לא רוצה למשוך את התזה שנים. שלחתי את מסקנות הביניים שלי למנחה, ואני מקווה שהוא יאהב את הכיוון ויציע התפתחויות נוספות.

Jack Johnson

איכשהו מייד אחרי פרסום הפוסט הקודם העניינים ביני ובין נחושת נרגעו ממש. פתאום היא שוב מכילה, שוב סבלנית. היחסים בינינו טובים מאי פעם. אפילו השבוע, כשהייתי צריך לעבוד על פרוייקט בתל אביב ולראשונה בחיי נסעתי ברכב לעבודה, והדרך חזור לפתח תקווה לקחה לי שעה וחצי (פספסתי פנייה בכביש 5+נסיעה בשעות העומס+התנועה באיזור עזריאלי בתל אביב) היא כמעט ולא כעסה. לא ממש מצאתי לזה הסבר. כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה שאם לא מסתדר לה בעבודה לפחות היא נאחזת בזוגיות. אני יכול לחשוב על סיבות אחרות. יכול להיות שהריבים האלה שחררו לאוויר כל מיני טענות שהיו לנו אחד על השניה והעמידו אותן למבחן. זכורה לי פעם אחת, בה נחושת הטיחה בי שאם לא היא הייתי חי על פריכיות וקוטג' או אוכל מוכן (במובן של אני לא יכול לדאוג לעצמי). עניתי לה שכבר חודש היא לא בבית, אני מבשל לעצמי (יש בי משהו שלא מסוגל להזמין אוכל ממסעדות), והכנתי לעצמי דברים לא רעים בכלל. באופן כללי, אחת המסקנות שלי מהתקופה האחרונה היא שריבים זה לאו דווקא דבר רע. גם, נחושת ואני תמיד שומרים על שיח מכבד וזה אף פעם לא מגיע לצעקות וכו'. גם, כי הם עוזרים להרגיע כל מיני דברים שרוחשים מתחת לפני השטח, לשדר לצד השני רצונות וכוונות מהקשר וסיבה נוספת – הם גורמים למערכת היחסים להיראות לא מובנת מאליה.

המשפט בכותרת זה ציטוט של המנחה שלי (הצרפתי…) ומהבחינה הזו אני בהחלט חוקר טוב, כי המצב הקבוע שלי זה לא לדעת לאן אני הולך. מזה כמה שנים שאני כותב בכל תחילת שנה עברית פוסט לשנה החדשה, שמסכם את השנה הקודמת, אז חשבתי לכתוב גם הפעם פוסט שמסכם את תש"ף.

תכלס, אומנם לכל העולם זו הייתה שנה איומה ונוראה אבל מבחינתי זו הייתה שנה מצויינת. אני מרגיש שעשיתי התקדמויות ענקיות בחיים, התקדמויות שלא היו אפשריות ללא נחושת. השנה, סוף סוף, הייתי (ועודני) במערכת יחסים רצינית. נחושת ואני הכרנו באוגוסט 19', במרץ, בסגר האשון, עברנו לגור יחד. זה היה סוג של "המבחן הגדול". מצאתי אדם שאני יכול לדבר איתו בחופשיות וללא מעצורים. לא חושב שהיה לי דבר כזה עם אף אחד אחר. בפעם הראשונה הבנתי מה זה לחיות עם אישה או בכלל אדם אחר. מצאתי אהבה. עולם שלם של תחושות, מחשבות ורגשות. הדבר הכי טוב שקרה לי.

כשאני חושב על הנושא מבחינות אחרות, ובכן, יותר עולה לי לראש המשפט של המנחה… התחלתי את השנה כשחתמתי על פרוייקט בתחום הML עבור מישהי שמצאתי בAllJobs. זאת הייתה אמורה להיות משרה זמנית וחלקית והתכנון היה שאקח הרבה קורסים בלימודים באותו סמסטר כי אחר כך סביר להניח שאעבוד במשרה מלאה. בדיעבד, אם מישהו במצב שלי לפני שנה היה שואל אותי היום על ההצעה הזו, הייתי מציע לו שלא לקחת אותה. מהרבה בחינות אני חושב שהפרוייקט הזה היה "מעבר למידותיי". מסתבר שהבוסית שלי לא חשבה כמוני כי היא לקחה אותי להרבה פרוייקטים אחרים שהיו לה בתחומים שונים לגמרי, ובעצם המשרה הזמנית הזו הייתה די קבועה (אני עובד שם שנה וחודשיים, שזה די הרבה במונחים של דור הY). בפרוייקטים אחרים שעשיתי אני מרגיש שהיו הצלחות, אם כי, כל הצלחה כזו, אני יודע שאנשים אחרים, שמצפים ליותר מהעובדים שלהם, היו רואים את זה ככשלון. "מודל העבודה" היה כזה: העבודה הייתה בד"כ בPower BI, שזה כלי שמאפשר הצגה של גרפים, טבלאות ועוד כלי ויזואליזציה ושליפה של דאטה. הלקוח היה אומר אני רוצה את הגרפים והטבלאות האלה והאלה, ואני הייתי מוצא את הדרך לשלוף ולהציג את המידע הזה.

בלימודים התחושה הייתה אחרת. פרחתי. נהניתי מכל יום באוניברסיטה. הסמסטר הראשון היה נפלא. הציונים לא היו כל כך טובים אבל לחוות שוב את חיי הסטודנט היה כל כך כל כך טוב. הצלחה נוספת הייתה שנחשפתי לתחום שאני רוצה לחקור, אופטימיזציה קמורה. אני חושב שגם השתפרתי ביכולות האקדמיות שלי. הסמסטר השני – די חלף מעלי. לא הייתי נוכח בקמפוס. לא כל כך הרגיש לי כמו סמסטר. הדבר העיקרי שאני לוקח מהלימודים זה ש, בניגוד לעבודה, כן הרגשתי שאני פעיל בקרב הסטודנטים. הרגשתי שיש לי מה לתרום. שאנשים מחפשים את הקרבה שלי גם מתוך הערכה אישית, אבל גם מתוך הערכה מקצועית. וזה משהו שחסר לי, ההצלחה וההערכה המקצועית.

וזהו. שנה חדשה בפתח. אני מתחיל לעבוד על תזה במשרה מלאה. נשארו לי שני קורסים בשביל לסגור את התואר.

נראה מה השנה הזו צופנת בחובה.

שנה טובה!
Jack Johnson

קצת אחרי פרסום הפוסט הקודם התקשרתי למנהלת שלי והודעתי לה על סיום ההעסקה. הסברתי לה שאני עובר לעשות את התזה אצל אחד המרצים שלי. היא קיבלה את זה בהבנה. אמרה לי שזה נורא חבל לה ושהיא מעריכה אותי מאוד. הייתה שיחה מאוד על מי מנוחות. כרגע אני מנסה לסיים את הפרוייקטים שלי ולעבור לשלב הבא.

התקדמות נוספת אני יכול לרשום בתחום הנהיגה. כתבתי פה רבות על חרדת הנהיגה שלי. ובכן, אני מרגיש שהייתה התקדמות רבה. בין השאר, בעקבות שעורי הנהיגה שלקחתי. בחודש האחרון ניצלתי כל הזמדנות שהייתה לי לנהוג ברכב של נחושת. טויוטה קורולה שנת 2004, קילומטראז' של בסך הכול 377,000 קילומטר, אבל זה די והותר לצרכינו. אני עדיין נוהג בדרך כלל כשנחושת לצדי, אבל גם יוצא לכביש לבד אני מרגיש שאני יותר משתלב עם הכביש, קורא את הנהגים, מאט ומאיץ כשצריך ומגיב בהתאם. אני מרגיש שהשלב הבא בשבילי יהיה לקנות רכב.

וגם עם נחושת יש דיבור על השלב הבא, וכאן מגיע החלק היותר פסימי של הפוסט…

כשנחושת ואני התחלנו לצאת, זו הייתה תקופה אחרת. אף אחד מאיתנו לא בהכרח חיפש את האהבה של חייו. לאף אחד מאתנו גם לא הייתה דעה חד-משמעית לגבי ילדים. וזה הגיוני במידה מסויימת, כי היינו יכולים לנהל מערכת יחסים של כמה חודשים, שהייתה זהה לחלוטין למערכת יחסים שהיינו מנהלים בתור בני שש עשרה. וזהו. אלא שנשארנו שנה יחד וכשאנחנו בני שלושים פלוס, זה הזמן להחליט מה הלאה. זה לא שרק עכשיו התחלנו לחשוב או לדבר על זה. אבל, זה נהיה בוער יותר ככל שהזמן עובר. ואחרי יותר משנה יחד, זה כבר די בוער.

וכאן העניינים תקועים. זה לא ברור מה לעשות הלאה.

כתבתי כאן לפני שני פוסטים על קשיים בקשר שהתעוררו אצלנו בסוף יוני – תקופה שאני הייתי לחוץ בה בגלל ההגשות ונחושת הייתה לחוצה בגלל המעבר לעבודה חדשה. לצערי, הריבים האלה לא נפתרו. להיפך, כל מיני בעיות שהיו נקודתיות, הולכות ונהיות בעיות מהותיות. הסיפור, בקצרה, הוא כזה: אני אדם שקשה לו לפתקד בעולם. אני לא מצליח להתמצא בסיטואציות חברתיות. אני לא מצליח להבין את ההיגיון בפעולות היום-יום. נחושת – הולכת ומאבדת את הסבלנות שלה. זה אומנם לא חדש, הדברים האלה תמיד היו על פני השטח, אבל אם פעם הם היו נענים בחיוך והסבר נעים על מה צריך לתקן, היום הרבה פעמים הם מלווים בתוכחה וטינה. אני מצד שני – גם, נורא נפגע מההתנהגויות האלה. טינה ורגשות אשם אלו דברים שאנשים הטיחו בי לאורך כל החיים שלי. וגם, מצד בת הזוג שלי כן הייתי רוצה קצת הלכה וקבלה ולדעת שאני יכול לעשות טעות ועדיין הכול יהיה בסדר.

אני חושב שאפשר להבין כל אחד מאיתנו. הדברים האלו הם *ה*דברים להתחשב בהם כשאתה חושב על האדם לנהל חיים משותפים איתו. בייחוד, כשנחושת, החליטה בזמן שעבר מאז שהיא כן רוצה ילדים, והשאלה שהיא שואלת את עצמה היא "מי האדם שאני מגדלת ילדים איתו?".

עולה לי לראש סיטואציה מיום שבת האחרון. במקום כלשהו על כביש 40, כרבע שעה מפתח תקווה, נחושת ואני על רבע טנק דלק מתכננים מתישהו לעצור לתדלק. הרמזור מתחלף לירוק, אנחנו על מהירות של כ40 קמ"ש. פתאום אני שם לב שמימין תחנת דלק ומעיר את תשומת לבה של נחושת לכך. רציתי לפנות ימינה אבל שמתי לב שהיה לי רכב בנתיב לימיני, שעמד להיכנס לתחנה. נהג מיומן יותר היה מאותת ימינה, נותן לרכב להיכנס, ופונה אחריו אבל אני לא ראיתי אפשרות להיכנס ובחרתי להמשיך ישר. פספסנו את התחנה. נחושת אמרה לי שהייתי יכול לאותת ימינה ולהיכנס אחרי הנהג. היא אומנם לא אמרה לי שום דבר פוגעני, אבל היא דיברה בקוצר רוח. בעצבנות. זה התפתח לשיחה לא נעימה ברכב. גם אני עניתי לה בציניות שזו התחנה האחרונה בעולם ומה נעשה עכשיו אחרי שפספסנו אותה. אמרתי לה שעם כל ההערות האלו היא הפכה להיות בלתי נסבלת בזמן האחרון. אני לא אומר שזו בהכרח התגובה הבוגרת ביותר אבל רציתי להעביר לה את המסר של איך הדברים שלה נשמעים בצד שלי.

העניין הוא, שאלו טעויות שאני מרבה לעשות. טעויות של חוסר תשומת לב או קריאה לא נכונה של המפה. אני לא יכול להגיד לנחושת שאני אשים לב או אהיה יותר מרוכז או משהו כזה, כי הדברים האלה לא עובדים. הגרסה העכשווית שלי היא אחרי שעשיתי את כל מה שיכולתי לעשות בשביל לתקן אותם. נחושת הציעה אולי לטפל בזה באיזושהי דרך, אבל אני לא מכיר שום קבוצה או טיפול שיכול לפתור את זה. חייתי הרבה שנים במחשבה שמתישהו משהו יקרה והכול יסתדר, והפלא ופלא, זה לא קרה.

תאוריה נוספת שאני יכול להציע – המקום שנחושת התחילה לעבוד בו בחודש שעבר שונה מאוד מהמקום הקודם. עכשיו, נחושת היא במשרת ניהול. העבודה שלה מלאה בלחץ וכאבי ראש. ויכול להיות שמקום העבודה גורם לה להוציא את זה עלי. יכול להיות שזו דוגמה חיה למחיר שהעבודה גובה בתחום הזוגיות.

נקודת האור שאני יכול להביא בפוסט הזה היא שהתקשורת ביני ובין נחושת היא פתוחה. אף אחד מאיתנו לא מהסס לדבר על הנושאים שמפריעים לו. וגם מה שכתבתי בפוסט הזה, נחושת מודעת לכל הדברים האלה לחלוטין.

Jack Johnson

הרבה זמן לא כתבתי, והאמת שהתקופה האחרונה לא הייתה עמוסה כל כך. להיפך, אחרי ההגשות והלחץ בעבודה, שכתבתי עליהם בפוסט הקודם, המצב קצת נרגע. ההגשות הסתיימו. את ההגשות הגשתי. אין לי עדיין ציונים (למען האמת אני מחכה לציונים של שלושה קורסים, שזה כשליש מהתואר שלי…), אבל הגשתי אותן. אחרי ההגשות, גם המצב בעבודה נרגע. זה בא בתזמון מושלם. הייתי צריך לנוח, ואכן הייתה לי תקופה של מנוחה.

פרט לזה, אין הרבה חדש.

לקחתי כמה שעורי נהיגה, בשביל לטפל בחרדת הנהיגה שלי, ובעובדה שאני והכביש אלו לא דברים שמסתדרים היטב אחד עם השני. יש אנשים שבאופן אוטומאטי מצליחים לתקשר עם נהגים ולהשתלב בכביש. אצלי, בעיות התקשורת שקיימות אצלי במציאות משתקפות בכביש במלואן. בינתיים אני נוהג בעיקר עם נחושת ליידי. דרך אגב, זה המקום להזכיר שגם לנחושת יש פחד מנהיגה, אבל לא ברמות כמו אצלי.

נחושת התחילה עבודה חדשה. היא עובדת ממשרדי החברה, אני מהבית, כך שרוב היום אנחנו לא נפגשים. העבודה הקודמת שלה הייתה מהבית החל מהתפרצות הגל הראשון של הקורונה, שזה אומר, מתחילת מרץ. בכל הזמן הזה, מתחילת מרץ ועד השבוע האחרון, פרק זמן של כמעט חצי שנה, חיינו שנינו באותו בית ולמעט סוף שבוע אחד שנסעתי לבקר את ההורים, תמיד היינו יחד. להיות יחד עם עוד בן אדם, עשרים וארבע שבע במשך חצי שנה, אומר להיות עם כל הקטעים המעצבנים שלו, והדרישות שלו, וההפרעות שלו, ועוד הרבה דברים לא סימפתיים. ואומנם זה קצת "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" לכתוב את זה, אבל אני חושב שהעבודה החדשה שלה עשתה לשנינו רק טוב.

והתוכניות שלי לעתיד הקרוב:

אני עדיין במגעים עם הצרפתי לגבי התזה. הוא נתן לי שני מאמרים לקרוא. נרשמנו במזכירות הפקולטה, ויש אפילו כותרת לעבודת גמר:

אלגוריתמי מינימיזציה מסדר ראשון: סיבוכיות, אנליזה ויישומים (הכותרת באנגלית. תרגמתי אותה בשביל למנוע את האפשרות שמישהו יגגל את הכותרת ויגיע לפה).

עכשיו צריך לראות האם עניין התשלום יצא לפועל. מה גובה המלגה אני בסופו של דבר אוכל לקבל.

אם אני המרצה יצליח להביא למלגה שתשביע את רצוני (7K ומעלה), וזה יהיה כתוב בחוזה מוסדר שמבטיח לי את גובה המלגה הזה, אדבר עם הבוסית שלי על התפטרות. אם לא, נצטרך לראות מה עושים. ברמת העיקרון, היתרוןהמרכזי של העבודה שלי היא שהיא מאפשרת לי גמישות מלאה עם הלימודים. עובד מהבית, קובע לעצמי את השעות, ועוד. מבחינות אחרות, אני מרגיש שהייתי יכול להתפתח יותר במקום אחר. בין השאר, בגלל שאני לא עובד מול אף אחד. זה רק אני לבד. כך שאני לומד רק את מה שהבנתי בכוחות עצמי, ואין לי קולגות להתייעץ בהם או אנשים להתאבק בעפר רגליהם. ואם לא היו הלימודים, כנראה הייתי מחפש משהו אחר. כך שאני ממש מקווה שהתזה תצא לפועל בקרוב.

מחר אעלה איתו לשיחת ZOOM על הסדר המלגה והתובנות שלי על אחד המאמרים. נראה איך הדברים יתגלגלו.

אסיים בשיר ששמעתי כמה פעמים בשבוע האחרון והתכתב עם חוויות הנהיגה שלי:

Jack Johnson

עברה עלי תקופה נורא עמוסה וקשה.

בפוסט הקודם כתבתי שהייתי בתקופת הגשות. היו לי שני סמינרים להעביר בשני קורסים שונים. נוסף על כך, היו כמה פרוייקטים בעבודה שהייתי עליהם.

הקורס הראשון, אופטימיזציה דינמית, היה קורס שבכלל לא התחברתי אליו. איפשהו החיבור דרך הZOOM והמרצה בן ה76 איבדו אותי. מבין רשימת המאמרים/נושאים לסקר שהמרצה הציע בחרתי במאמר שנראה לי מעניין וקצר, שבסוף התברר להיות כשלון גדול. המרצה הציע שאשלח לו אימייל בשביל שיחד נבין את המאמר ואז אני אסכם אותו יפה. גם אחרי ששלחתי למרצה אימייל ודיברנו, זה עדיין דרש זמן להבין את הרעיונות במאמר. בסופו של דבר שלחתי לו מצגת עם הסיכום של מה שהבנתי.

נוסף על העבודה על המאמר, שהתמשכה מעבר למה שציפינו, היו גם את שעורי הבית של הקורס. באחד הקורסים שעורי הבית היו כולם לסוף הסמסטר. היו לי לאורך כל הסמסטר מחוייבויות דחופות יותר בקורסים נוספים ובעבודה, אז החלטתי לדחות את הגשה של כל שעורי הבית לסוף. בערך חודש לפני תום הסמסטר התעשתתי על עצמי והתחלתי ללמוד את הקורס מחדש ולהכין את שעורי הבית. היו שאלות שהצלחתי לפתור, היו כאלה שלא. הגשתי את מה שיכולתי.

כנראה שהמרצה קשור איכשהו לחקר הקורונה כי בשלב מסויים הוא שלח מייל קולקטיבי לרשימת התפוצה בו כתב שאינו יכול להתפנות למיילים שלנו עקב העבודה שלו על COVID-19.

בקורס נוסף, שעוסק באלגוריתמים באופטימיזציה, כתבתי בפוסט הקודם שהייתה לי בו הגשה, שלדעתי הלכה טוב. גם שם למרצה היה דחוף לפרסם תרגיל שעורי בית. במילותיו, "אני מרגיש שאתם צריכים את זה". בתקופה כל כך לחוצה ועמוסה של מבחנים והגשות, ההרגשה שלי היתה דווקא שאני לא צריך את זה. המרצה אומנם הביא תרגיל מצומצם. בטעות הוא גם שיתף חלק מהתשובות. יחד עם זאת, היו בתרגיל גם שאלות שהיו לא-טריוויאליות. להיתקע על שאלה זה אף פעם לא נעים, ובמיוחד לא בתקופה כזו. ההגשה הייתה בזוגות, אבל בקורס הזה בחרתי בשותף שהקצב שלו היה איטי יותר משלי ובתרגיל הזה פתרתי הכול לבד. החלק שלו היה בעיקר בלעבור על התרגיל לפני ההגשה. הרבה פעמים יש לי נטייה לא לשים לב לפרטים או לא לציין פרטים חשובים. אז הוא היה זה שהצביע על כשלים מהסוג הזה.

בעבודה אני במצב "מעניין":

יש חוקר שמעוניין להנחות אותי. הוא מעוניין שאעבוד על המחקר במשרה מלאה (מסתמן שבתחום של bilevel optimization). בשלב הזה אנחנו לא יודעים אם זה יתאפשר לו בשנה הבאה, ומה יהיה גובה מלגת המחקר. אני מניח שתהיה לי תשובה קונקרטית יותר לקראת ספטמבר. חשוב לציין בנקודה זו שאני כן בקשר רציף עם המנחה ושאני כן "עם היד על הדופק". בעבודה יש לי שלושה פרוייקטים שאני עובד עליהם כרגע. נקודה שצריך להעלות היא שאין עוד אנשים שעובדים איתי על הפרוייקטים האלה. אני עובד מהבית (בלי קשר לקורונה). יש עובדים נוספים בחברה אבל אין לי קשר איתם (לרמה שאני לא יודע שום דבר מעבר לזה שיש עובדים נוספים). זה רק הבוסית שלי, אני, ואנשי הקשר של הלקוחות. הפרוייקטים שאני עליהם גם אמורים להיסגר לקראת ספטמבר. אם הכול ילך כמו שצריך, אסגור את הפרוייקטים לקראת ספטמבר ואתחיל את התזה.

כתבתי כאן, בחודש ינואר, שאחד הפרוייקטים תקוע ולא הולך לשום מקום. בערך כשכתבתי את זה העבודה על הפרוייקט הזה הופסקה והוא נפתח למשא ומתן מחודש בין הבוסית שלי והחברה שאנחנו מבצעים עבורה את הפרוייקט. ממה שהבנתי, בחצי השנה מינואר ועד עכשיו לא ממש היה משא ומתן. באמצע גם היה את הגל הראשון של הקורונה, גם אשת הקשר מהצד שלהם הייתה חולה (לא בקורונה). הבנתי שהיו שם כל מיני סיבוכים. אחרי חצי שנה שלא דיברנו, פתאום הם הזמינו אותנו שוב למשא ומתן. בפרוייקט הזה התגלעו בעיות די חמורות והתנהגות מאוד לא יפה מצד הלקוח. לפי איך שזה מתפתח, נראה שויתרנו על הפרוייקט הזה.

כתבתי אז שהבעיה היא בהם. כשאני חושב על זה שוב עכשיו, לכל אחד מהצדדים היה את החלק שלו בכך שזה לא הצליח. זה כמובן אומר דברים מאוד רעים, איבוד לקוח, איבוד פרוייקט וכו'. הצדדים הטובים בסיפור הם שזה פרוייקט שממש, ממש לא בא לי לעבוד עליו. וגם אנשים שלא בא לי לעבוד איתם.

אני יכול לכתוב שדברים הסתיימו טוב בחלק מהחזיתות. הציונים על הסמינר בקורס של הצרפתי (שכתבתי עליו כאן), תרגיל הבית והסמינר בקורס על האלגוריתמים היו 90, 99 ו100, בהתאמה. שזה שיפור לעומת הציונים בסמסטר הקודם.

וגם עם נחושת לא הכול ורוד…

באיזון הזה שבין לימודים ועבודה, הצטרף בשנה האחרונה גורם נוסף. הייתי רוצה לכתוב שנחושת הקלה עלי את התקופה העמוסה הזאת, ואכן היו מקומות בהם היא באמת עזרה לי – ישבנו שעות על תיקון שגיאות במצגות שהכנתי – אבל האמת היא שהרבה פעמים הרגשתי שהיא הקשתה עלי. כתבתי פה על נשים שהן high maintenance, זאת אומרת, שדורשות הרבה תשומת לב, יחס, השקעה וכו'. ותשומת לב זה משהו שנחושת בהחלט דורשת… פקטור נוסף, הוא שגם מבחינת נחושת זו הייתה תקופה של סטרס. היא בדיוק עוזבת מקום עבודה. היו פעמים שהיא התעצבנה עלי, והרגשתי שהיא יכולה לשמור את העצבים האלה לאחר כך, או לומר את הדברים בגישה אחרת. היו פעמים שהיא דרשה את התשומת לב שלה דווקא כשהסתבכתי עם איזה משהו או דברים לא עבדו ונעלבה כשאמרתי לה שאני לא יכול כרגע.

אני יודע שזו תופעה קיימת של אנשים שעסוקים כל היום בקריירה שלהם שאין להם זמן להקדיש לזוגיות ולמשפחה. לא נראה לי שאני כזה בן אדם. מבחינתי, כן הקציתי לה זמן. נכון, כשהייתה לי עבודה לעשות לא הייתה לי סבלנות לשמוע כל מיני דברים, כמו מה הלך עם החברות הסתומות שלה, אבל סידרתי את סדר היום שלי כך שאת הערבים בילינו יחד (לרוב מול הטלוויזיה). הרבה פעמים הרגשתי שהיא לא יכולה לשים את עצמה בצד, או להבין שכרגע לבן הזוג שלה יש דברים חשובים יותר לעשות. זה השפיע עלי גם בכך שהייתי צריך להתפנות מעבודה לדברים אחרים, גם בכך שהריבים האלה רודפים אותי לתוך העבודה ומונעים ממני להתרכז.

כן ניסיתי להבהיר לנחושת את המצב שלי. נניח, בפעם אחת ישבנו בבית קפה ועבדנו יחד. היא הייתה מרוכזת בכתיבת מייל. כשהיא סיימה, שאלתי אותה איך היא הייתה מרגישה אם בזמן כתיבת המייל הייתי דורש ממנה יחס ומשדר לה שאני נפגע מחוסר ההתייחסות שלה, או בפעם אחרת, כשדיברנו ואמרתי לה שגם אם אנחנו בקושי מדברים במהלך היום, זה שאנחנו מעבירים את הערבים יחד מול הטלוויזיה זה בערך הזמן שרוב הזוגות מקדישים אחד לשני.

אני לא אוהב אנשים שהם "פנקסנים", וזוכרים לאנשים כל דבר שהם עשו. מצד שני, יהיו לי תקופות עמוסות כאלה. בין אם זה בלימודים או עבודה, בין אם זה בפעילות פנאי כמו הופעה או מירוץ, שיגזלו לי את הזמן.

בשורות טובות,
Jack Johnson

סוף הסמסטר הגיע. בעבר, זה היה מרמז על תקופת מבחנים, אבל הפעם בכל אחד מהקורסים שלקחתי נדרש מאיתנו להגיש פרוייקט סיום במקום מבחן. יכול להיות שהגעתי לשלב הזה בלימודים. היו שלושה קורסים שלקחתי הסמסטר. קורס אחד היה הסמינר שכתבתי עליו פה בפוסטים קודמים. בקורסים האחרים פרוייקט הסיום לא היה ברור עקב הנסיבות, עד שהוחלט גם בהם לקיים סמינרים. הסמינר ההוא היה באורך שעה. הפעם הייתי צריך לקורס הראשון להכין פרזנטציה של עשרים דקות. בקורס השני הייתי צריך להכין פרזנטציה באורך שאינו קבוע מראש.

הקורס הראשון – קורס המשך לקורס של הצרפתי. הנושא שאני רוצה לכתוב בו את עבודת התזה (אופטימיזציה קמורה). אני חושב שאני יחסית שולט בחומר.

הקורס השני – לא כל כך הצלחתי להתחבר. המרצה היה מאוד מבוגר, שמצד אחד זה היה מגניב, בהתחשב בכך שסטטיסטיקה זה תחום מאוד צעיר, בן כמאה שנים (מתמטיקה זה תחום בן 6,000 שנה, לשם השוואה). הייתה לו היכרות עם כל מיני אנשים שהייתי רגיל לשמוע עליהם, אבל לשמוע על מישהו שעבד *איתם* זה בערך כמו שמוזיקאי יספר לי שהוא ניגן עם ג'ון לנון.

כל העומס התרכז לנקודת זמן אחת, יום חמישי האחרון, ולא עזרה העובדה שהתחלתי פרוייקט חדש בעבודה. אלו היו שלושה שבועות שנמשכו עד למאוד.

בכל בוקר קמתי ב05:00-05:30 בשביל להכין את המצגות הללו. בקורס של האופטימיזציה, מצד אחד הרגשתי הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי לגבי הסמינר. הבנתי את הרעיונות הבסיסיים די מהר ודי מהר הייתה לי גם מצגת מוכנה. פחות או יותר. הבעיה הייתה בכל מיני פרטים ופיתולים (intricacies?) של הרעיון המרכזי. כשהעברתי את המצגת אני חושב שזה הלך די טוב. הייתי די חרדתי, אני חושב שזה הורגש. המרצה לא עזב אותי בשאלות. באמת, משהו כמו רבע מהפרזנטציה שלי היה שאלות של המרצה, והייתי צריך להספיק הכול במסגרת זמן של עשרים דקות, על השעון. דרך אגב, זה מאמר בן 58 עמודים… אבל אני חושב שהלך בסדר. די יבאס/יעצבן אותי לראות אם המרצה יתן לי ציון נמוך. המצגת כן הייתה מקצועית. הכנתי אותה בbeamer. הכלי המוביל להכנת מצגות (שלפעמים דורש כתיבת קוד באורך 1,000 שורות בשביל זה). זה היה כמה רמות מעל מצגות בPower Point של סטודנטים אחרים והיו בה יחסית מעט טעויות בהשוואה לסטודנטים אחרים. פלוס מרצה שלא הפסיק לנג'ס לי (וגם הודה בכך).

הפרזנטציה השנייה הלכה, ובכן, פחות טוב.

מבין כמה נושאים בחרתי מאמר של אחד הסטודנטים של המרצה בשנות השבעים (שגדל בעצמו להיות פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, וכבר נפטר בינתיים). זה היה מאמר קצר יחסית. מה שדי שימח אותי. כי אין הרבה מה לקרוא/להבין. מה שפחות שימח אותי זה שכשמציצים במאמר מגלים שהוא לא נכתב בלשון בני אדם.שום מוטיבציה, שום דוגמאות, שום חלק שנועד להבהיר לקורא מאיפה מגיע הרעיון לפתרון… סתם אוספים של משוואות וזהויות לאורך עמודים שלמים.

אפשר לתאר את הבעיה כך: מהמר עומד מול כמות קבועה של מכונות מזל. כל מכונה עם התפלגות זכיות משלה. מהי האסטרטגיה האופטימלית של המהמר בשביל למקסם את סכום הזכיות?

יש לבעיה הזו המוני וריאציות ומקרים פרטיים, שהסטודנט פתר אחת מהן. הבעיה נהגתה במלחמת העולם השניה, על ידי צוותי המחקר של בעלות הברית ונחשבה כה קשה שהם הציעו לתת אותה למדענים הגרמנים בשביל שהם יבזבזו את זמנם בניסיון לפתור אותה.

כנראה שמה שהיה מבלבל את המדענים הגרמנים בלבל גם אותי. כמה שניסיתי להבין את המאמר, לא הצלחתי. חיפשתי בגוגל מקורות על הבעיה הספציפית שאותו סטודנט פתר אבל לא היו.

הלכתי לקרב אבוד מראש. הכנתי מצגת שמסכמת את המאמר, שבעצם כתוב בה את מה שכתוב במאמר, עם הסברים ותמונות. התקווה שלי הייתה שהמרצה, שהוא מאוד מתערב וחולק מהידע שלו, פשוט "ישלים את החורים" של המצגת.

סטודנט נוסף ביקש להרצות ראשון. מן הסתם שלא הייתה לי עם זה שום בעיה.

ואז הגיע הזמן לעלות. לדבר מול אנשים כשאין לך מושג על מה אתה מדבר ולנסות לא לצאת יותר מדי טמבל.

כצפוי, זה כשל. השקופיות הראשונות היו יחסית בסדר. כל מיני פיקנטריה הוספתי כמו האנקדוטה על המדענים הנאצים. ואז מהר מאוד זה עבר שאני לא יודע על מה אני מדבר.

המרצה שאל האם אני יכול להסביר משהו. לא הצלחתי. וההרצאה נפסקה ביזמת המרצה. הוא אמר שצר לו על זה שלא הבנתי את המאמר או שלא שאלתי אותו. אמרתי שאני באמת מצטער על זה שלא שלחתי לו אימייל והסברתי לו את הקשיים שלי עם המאמר. בדיעבד אני מבין שהיה עדיף אפילו לילה לפני לשלוח לו אימייל שאני לא מוכן לשיעור מאשר לעלות לא מוכן.

ההחלטה של המרצה הייתה שיש לי משימה להבין את המאמר ולהסביר לשאר הכיתה (ארבעה אנשים) את דוגמאות הנגד במאמר. שזה מאוד מתחשב מצידו… יום לאחר מכן שלחתי לו אימייל עם פרטים לגבי מה בדיוק במאמר לא הבנתי וזה מה שאני עובד עליו עכשיו.

לפחות למדתי את הלקח שלי: כשאני לא יכול לבצע משימה מסויימת, לדווח על זה לגורמים הרלוונטיים. יש לי לפעמים טעויות מהסוג הזה או דברים אפורים שאני לא מבין מהסוג הזה בעבודה ובכל מיני תחומי חיים אחרים. אני יודע שזה משהו שאין להקל בו ראש, אבל אני לא יודע איך אני פותר את זה.

Jack Johnson

הוא אמר שהוא מאוד מתרשם ממני ושהוא ישמח להנחות אותי לתזה. הוא התייחס למבחן בקורס שלו, ואמר שלא הלך לי בו כל כך טוב, אבל למרות זאת, לאורך הסמסטר הוא ראה את מה שאני עושה והוא מוכן לתמוך בי. כשזה הגיע מאדם שנורא בקיא בתחום זה היה משמח נורא לשמוע.

עם זאת, הוא אמר שהוא נוטה שלא לקבל סטודנטים שעובדים תוך כדי התואר. הוא חושב שחוקר צריך לעסוק במחקר ב100% מהזמן שלו. הוא יראה איזה תקציב מחקר הוא מסוגל לקחת מהאוניברסיטה ומה גובה מלגת הקיום שהוא יכול לתת לי. הוא אמר שלמיטב זכרונו זה משהו בסביבות 6-7 אלף ש"ח (בניגוד למלגות דוקטורנטים, שהן הרבה יותר גבוהות). אפשר להרוויח קצת כסף מהצד על תרגול/בדיקת תרגילים, ויש פטור משכר לימוד. זו לא משכורת הייטק, אבל זה אמור להיות more than enough.

דיברנו על הנושאים הבוערים כרגע בתחום. יש הרבה בעיות פתוחות. הרבה מהן פשוט קשות מדי ולא סביר לתת אותן למאסטרנט (למעשה, בתחומים רבים האנושות עדיין "באפלה"). אבל הוא יחפש בעיה שהוא מכיר היטב בשביל לתת לי לחקור אותה.

אין ממש תוכנית לגבי זמן להתחיל בו את התזה, אבל זה יקרה לכל המוקדם באוקטובר 2020. גם, יש שני קורסי חובה נוספים שאני צריך להשלים בסמסטר א' בשנה הבאה. אז זה יכול להידחות לסמסטר ב' (מרץ 2021).

כרגע הכול באוויר. יחד עם זאת, למרות שאין לי שום דבר קונקרטי ביד, אני שמח שיש לי איזושהי תוכנית ובן אדם שמוכן להשקיע בי. אלו בשורות משמחות.

נראה לאן זה יתפתח…

Jack Johnson

חיפוש מנחה לתזה

כמו בחודשים האחרונים, גם עכשיו אני בתקופה עמוסה. סוף הסמסטר מתקרב. הפעם אין לי מבחנים, אבל יש לי הגשות. בפוסט הקודם כתבתי שאני צריך לעשות פרזנטציה בשביל סמינר שאני לוקח. מאז הוסיפו לי עוד סמינר, ואחר כך עוד אחד. שניהם לסוף הסמסטר, שזה עוד עשרה ימים. גם בעבודה הלחץ מתגבר. ויחד עם שעורי הבית והעבודה, והסמינרים… הכול מתרכז לנקודה אחת ואני צריך לג'נגל בין הכול.

ביולי זה צפוי להשתחרר ואהיה יותר חופשי.

הגשתי את הסמינר שכתבתי עליו בפוסט הקודם. עד הרגע האחרון לא ידעתי איך אני עושה את זה. הרגשתי אבוד. עד הרגע האחרון נחושת ואני ישבנו ושיפצרנו את המצגת. במהלך הסמינר שמעתי את ההערות של המרצה. בהחלט, המאמר הזה היה כמה רמות מעלי. כשהמרצה העביר את ההערות שלו תוך כדי ההרצאה, הוא שם לב להרבה דברים שאני לא. לפי מה שאני הבנתי, אותם חוקרים הגיעו להשגות מסויימות ב2014, ומאז מפרסמים את אותן תוצאות שוב ושוב, יחד עם עוד דברים שחוזרים על עצמם מדי שנה. היו כל מיני שאלות פתוחות שהם השאירו בסוף המאמר מסוג "האם אפשר למצוא X?" ו "האם יכול להיות שY מתקיים?". הוא ענה שאין שום סיכוי. לי אין שום דרך לדעת. אבל, כמו שאומרים באנגלית, I'll take his word for it.

מעניין עד כמה הדברים האלה שכיחים באקדמיה.

באימייל שהמרצה שלח לאחר מכן, לקראת ההרצאה הבאה בסמינר, הוא התייחס למצגת שלי ואמר שהיא נחמדה.

כרגע אני מחפש מנחה לתזה. בשבוע שעבר נחושת ואני יצאנו לתל אביב. העיר שעכשיו אני כבר לא גר בה. ישבנו לחוף הים ובין השאר דיברנו גם על הלימודים. היא אמרה לי להזדרז עם זה כמה שיותר מהר. כתבתי בקבוצת מתמטיקאים בפייסבוק איך צריך לשלוח כזה אימייל. שלחתי אימיילים למרצים בפקולטה. שמעתי מכמה מקורות שבמאסטר ציונים הם בעדיפות פחותה. דווקא כמעט כל מי שחזר אלי ביקש גיליון ציונים, והסמסטר האחרון הלך לי ממש לא טוב…

באופן מפתיע, דווקא אותו המרצה בקורס של הסמינר נענה לאימייל והזמין אותי להיפגש איתו בזום. הוא ועוד אחד. בעיקרון, הוא עוסק בתחום שמעניין אותי, והוא שם דבר בתחום שלו. מה שיכול להיות מעניין… לא חשבתי שהוא התרשם ממני כל כך לטובה בסמסטר הקודם. לא הלך לי טוב במבחן. לא הלך לי טוב בשעורי הבית. היו כמה פעמים שאמרתי דברים ממש מביכים בשיעור… יכול להיות שהאדג' שלי זה שכל הידע שלי בתחום מגיע ממנו, כך שאני כמו חומר ביד היוצר. נראה מה יהיה בפגישה.

מה הנקודה הרחוקה ביותר שאפשר לראות ממנה את תל אביב?

בכל התקופה העמוסה הזו, שאלה שניקרה אצלי בראש בשבועות האחרונים היא מה הנקודה הרחוקה ביותר שאפשר לראות ממנה את תל אביב? כלי תעופה מחוץ לתחום. אני יודע שאפשר לראות את תל אביב מאלקנה, פדואל והתנחלויות אחרות בשומרון, (20-25 ק"מ בקו אווירי) אבל אלה לא הנקודות הרחוקות ביותר.

אני יודע שאפשר לראות את החרמון, בימים צלולים, מגג המגדל של אוניברסיטת חיפה. תהיתי אם אפשר להבחין בתל אביב בערך מאותו המרחק, שזה יוצא ההרים של ירדן (עבר הירדן המזרחי). ואז בדקתי וראיתי שבין עבר הירדן המזרחי לתל אביב יש את השומרון, והרי עבר הירדן המזרחי לא גבוהים מספיק. ואז הלכתי ובדקתי בעצמי את הנוף מעיר ירדנית בשם אס-סלט, באמצעות Google Maps. הנוף לכיוון מערב אכן מדהים, אבל לא רואים ממנו את תל אביב כי הרי השומרון חוסמים אותה:

ואז שאלתי כל מיני אנשים מה המקום הכי רחוק שהם מכירים ממנו ניתן לראות את תל אביב. קיבלתי כל מיני תשובות: אריאל, קדומים, אבו גוש… כולם בערך על המעגל ברדיוס 40 ק"מ מתל אביב. שמעתי גם טענות על נבי סמואל או גבעה 777 באיתמר, אם כי הן לא היו מבוססות. בינתיים המנצחת היא אבו-גוש:

כשהעליתי את השאלה הזו מישהי שאלה אם אני מעוניין לדעת את זה בשביל להציע נישואין לנחושת, בהתחשב בזה שאנחנו עוד מעט שנה ביחד. לא הייתה לי שווום מחשבה כזאת כשרציתי לברר מהי אותה נקודה. אבל זו אכן אפשרות שאני מהרהר בה…

בשורות טובות,
Jack Johnson

בסמסטר הקודם לקחתי ארבעה קורסים. אמרתי לעצמי שהבנתי את הלקח, ובסמסטר הבא אפחית את העומס. לקחתי שני קורסים וסמינר. בשבועות האחרונים הסמינר הזה, יחד עם העבודה, ישבו לי כמו עצם בגרון. הייתי צריך לסכם מאמר. המאמר הזה היה בשבילי נורא קשה. היו חלקים שהייתי צריך לקרוא שוב ושוב עד שהבנתי.

שני דברים מרכזיים שאני לוקח איתי מהכנת הסמינר:

הכנתי מצגת בלאטך שתסכם את המאמר. הצגתי את המצגת בפני נחושת. זה היה מאוד מלמד. גם, כי אתה לא מבין באמת תחום עד שאתה יכול להסביר אותו לבור מוחלט בתחום הזה. גם, כי יש לי נטייה לפספס דברים. אם לדייק, אני נוטה להתרכז בפרטים מאוד מסויימים עד שאני לא רואה את כל מה שמסביב. לכן כשזה נוגע למסמכים, מצגות וכו' אני מעדיף לקבל חוות דעת נוספת.

מזכיר לי סיפור על הבוס הקודם שלי. נמנעתי לכתוב אותו כאן בשעתו, כי אין לי מסקנה חותכת לגבי הסיטואציה, אבל שיהיה:

הבוס הקודם שלי היה מתחרפן על שגיאות כתיב או טעויות הקלדה, בייחוד במסמכים שהיינו שולחים ללקוחות. כשאני אומר ללקוחות, אני מתכוון לעובדים בחברה של הלקוח שאנחנו עובדים מולם על בסיס יומיומי. פעם הפקתי חוברת EXCEL בשביל להראות כמה דוגמאות, שהיו בו שגיאות כתיב מסוג ehich במקום which, אבל גם טעויות כמו פורמט אחד של תאריך בגיליון אחד לעומת פורמט אחר בגיליון אחר. שלחתי לו את הגיליון לפני שאנחנו שולחים ללקוח. הוא רתח מזעם על הטעויות האלה. הצעתי לו את האפשרות שיהיו כמה עיניים שבוחנות מסמך לפני שהוא עובר ללקוח. הוא לא רצה לשמוע על זה. בשביל להצדיק את הגישה הזו הוא נתן את המשפט שנחרט לי בראש "אז איך זה שאני לא טועה?". הגיליון הזה עבר עוד כמה וכמה ידיים וביקורות בשביל להתאים פורמטים של תאריכים או רוחב אחיד לעמודה. אחרי כל העבודה הזאת על קובץ EXCEL לבן אדם שאני עובד מולו לפחות הרגשתי מרוצה שהוצאנו קובץ לתפארת. ואז הוא שלח את הקובץ עם אימייל שילווה אותו. והאימייל היה מלא בטעויות כתיב באנגלית שלא היו לי בכיתה ו'.

הדבר השני שנורא נהניתי ממנו היה להתוודע בפעם הראשונה ל MIKTEX, הכלי בעזרתו בניתי את המצגת. פשוט מגוון אינסופי של אפשרויות. הרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים. החיסרון שזה הרבה עבודה. בסוף, המצגת לקחה לי כמעט 1000 שורות קוד.

1000 שורות קוד! אפשר לטוס לחלל עם 1000 שורות קוד…

הודעת שגיאה שנורא אהבתי, בגלל השורה בה הERROR קרה:

בשלב מסויים הבנתי שאפשר לעשות ויזואליזציות 3D בעזרת הכלי הזה וכמו שאומרים "עפתי על זה" ועשיתי ויזואליזציה די מרשימה. מעניין אם המרצה (הצרפתי העצבני מהפוסט הקודם) יתלהב מזה כמו שאני מתלהב.

המצגת

Jack Johnson