סקיצות

1.

על שולחן המטבח עציץ מתנה מ-Get Taxi, מרקרים זרחניים, מחברת וקפה שחור של בוקר. יש לי עשר דקות ואני חייבת להוריד משהו לדף אחרת אשתגע. אז אני מפזרת את שמונת המרקרים על השולחן וסוללת במהירות במחברת את דרכם של פרחי האנטוריום. זהו. תשע וחצי. חייבת לזוז למשמרת שלי. אימא ביום התשיעי בבית חולים. היא דווקא מרוצה מכולם, אבל לפעמים נדמה לי שאני שם מיותרת. את לא מיותרת אומר הימני, אני מרוצה מאיך שציירת אותי, גם אני, אמר האמצעי, עשית לי בצבעים מקוריים, סגול ותכלת, ואני אוהב אותך ציפצף הקטן, גם אני, גם אני, אמרו כולם. לגמתי לגימה אחרונה ויצאתי לכביש החדש שיודע להוביל בעשר דקות מהבית שלי לבית שמתקיים בו אחר לגמרי.

איריס איריסיה קובליו, טושים זרחניים, אפריל 2016

2.

בין לבין מוציאה את הכלבון לטיול היומי לפארק השכונתי. אנחנו עושים סיבובים אחדים מסביב לדשא בתקווה שיגיעו עוד כלב או שניים כדי לרוץ איתם. לפעמים אנחנו מסתפקים באי אלו צפרים לרדוף אחריהם. עם העורבנים צריך להיזהר במיוחד. הם כועסים ומתרגלים נחיתות על ראשו של הכלבלב כשהוא לבד בסביבה. לפעמים מתעופפות מעלינו כמה דררות מצווחות. זה דווקא גיוון נחמד, משהו קטן להיאחז בו במקום חסר ההשראה היומי. כן, אפשר להבחין בבוגנוויליה סגולה מטפסת על ברוש זקן במרחק, תופעה מרגשת כשלעצמה, או בעץ השסק הגדוש בפרות בשלים מדי מול גדר האבן הגבוהה, שממנה הציצו בשבוע שעבר שושני זהב וקמלו בבת אחת בשרב. אבל אמש היה משהו אחר להיאחז בו חזק לכמה שניות של אוויר. בקצה הדשא, ישובות על שמיכה צבעונית, שתי נשים צעירות, אוחזות כל אחת בתינוקה ומדברות בהולנדית. עשינו סביבם שלושה סיבובים, התקרבנו מאד, ובכל סיבוב שמענו יותר ויותר את השפה הזרה בשקיקה. בסיבוב הראשון ראינו תעלות מים חוצות אחו ירקרק ובו ברווזים מאושרים. בסיבוב השני ראינו את שדות פרחי הצבעונים כשבקצותיהם טחנות רוח מסתובבות בשמיים. בסיבוב השלישי ראינו ילדות עם שתי צמות בלונדיניות מטופפות בכפכפי עץ כשהן שרות במעגלים. רצינו מאד להישאר שם, בין המילים האלה שלא הבנו, להתגלגל באחו הפרחוני עד סוף הימים

איריסיה קובליו -הולנדית בעיגול, צבעי מים וטיפקס, 2016

פסח 1969.

–

אז מי צילם? זה שבכיסא הריק?

כולם מזועזעים? עכשיו? והמילים המקוממות "למה עכשיו?" למה? כי עכשיו קורה משהו מופלא (גם מכאיב וגם נפלא, היא אמרה) שלי שולפת חרבות (ואמילי מואטי הנהדרת) וגם האחרים, נגד הגבר המגיש הממלמל אז למה עכשיו. וכן, עכשיו כי כבר מותר לדבר על זה. לספר את הסודות בושות ההם שחתכו חלקים חלקים מנשמותנו, מעורנו שלא הצליח להצניע ולהגן על הנגזל, הניפלש בגסות. אני בת 57 . אפשר לדמיין מה היה בשנות העשרה/עשרים שלי, ולא רק בצבא ובמפקדים. גם בכוח השררה, הניצול והמניפולציות בכל המקיף אותך, גם ביפות הנפש של מורים לספרות, למוזיקה ולאמנות הריפוי האלטרנטיבי, בעיקר הפסיכיאטר, זה שאתם משלמים לו את שיפוץ המטבח והמכונית הנוצצת וזה ש"הגיע" להיות שר בממשלה. ועדיין -לא אגיד שם אחד. לעולם. בפומבי. גדלתי התפתחתי לכיוונים שונים, נעשיתי אימא, רעייה, והרבה מאד מורה. תמחקי ,אמרו לי. חחח. למחוק לא יימחק לעולם. אני עשויה מזה. מפלישות גסות מכל הסוגים. כי ככה זה גבר, אמרו לי, יש לו כוח, יש לו מוט נוקשה להחדיר, גבר? מי אמר "גבר". לא זה לא רק גבר, זה כל בעל/ת כוח ושררה, מנצל בשיטות גסות עד מתוחכמות, גבר את גבר, אישה את אשה, הורה את ילד, מורה את תלמיד, מטפל לנזקק, לקשיש, לחולה, זו תרבות של חוסר כבוד לגופנפש האחר, גם אלה ש"רק מנשקים על הלחי" נשיקות מצלצלות רטובות בבשמי זוועות עולם, שמרטיבות לך את הלחיים ואת מרגישה כמו נצרבת על ידי מדוזה מורעלת, ועד זוועות של כליאה ושליפת מיטה מתקפלת מהקיר , להחדיר בתוכך מכוח השטן החבוי בתוכו. אז למה עכשיו? באמת למה עכשיו. (!) להוציא מהקבר ! בנות ובנים, ילדים רכים כולנו. כי אנחנו לא רוצים למות עם מה שלא סיפרנו תעבנו בעצמנו יום אחרי יום בדרך כל חיינו

*

מֵאָז שֶׁפָּרַץ כָּאן כְּבִישׁ מֵאָחוֹר

הִתְרַבּוּ הַסִּירֶנוֹת

לְהַזְכִּיר

הַמָּוֶת מֵאִיר שָׁם בְּמִזְרַח

שׁוֹאֵב אֵלָיו אֶת הַמְּסֻמָּנִים

*

קוֹלוֹת הָעֶרֶב מְפַלְּסִים דַּרְכָּם

בְּתוֹךְ בּוֹץ הַחֹשֶׁךְ

חוֹר כָּחֹל  אַחֲרוֹן

נִסְתָּם בְּחוֹמַת עֲצֵי הֶחָצֵר

מִכָּאן הַזְּמַן יַהֲפֹךְ לַיְּלָלָה מִתְמַשֶּׁכֶת

עַד בֹּקֶר

*

כֹּה תְּמִימִים פִּרְחֵי הַבָּר

מַרְהִיבִים לְגֹבַהּ יָרֹק מְנֻקָּד בְּצָהֹב

כְּאִלּוּ שֶׁאֵין כָּאן טְרַקְטוֹרִים

פּוֹצְעִים תְּעָלוֹת בּוֹץ

מַחְרִיבִים אֶת מְאוּרוֹת הָעַכְבְּרוֹשִׁים הָעַלִּיזִים

*

הַבְּרוֹשׁ הַנּוֹטֶה הַמְּאֻבָּק

מִתְחָרֶה עִם הַבִּנְיָן הַנּוֹטֶה הַמְּאֻבָּק עוֹד יוֹתֵר

הַשָּׁמַיִם מִתְחָרִים עִם הָאֲדָמָה

מִי יְקַבֵּל לפניי מִי

*

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2016

אז בוא נשב פה קצת בחצר. נתחיל לפחות. נראה לי שלא קר היום, אתה שומע את הצפרים? כל כך הרבה השנה, מוסיקת טבע מנחמת יום אביבי פתאומי, אפשר כאן לצייר את כל מה שאתה רוצה ללמוד בתוך האוויר אלף גוונים של ירוק הזה, מה תרצה, ים? שדה, הר ביוון או סמטה בנפולי? את הכל יש כאן, אפילו הפוג'יאמה מצילום של חברת האיסטגרם היפנית שלי אפשרית, רק תבחר, לא, אתה אומר, משהו ישראלי שיש בו גם בתים. ואני מוסיפה שכדאי גם עצים וגם הרים וגם קרוב וגם רחוק, נקודת ריכוז ושטחי טשטוש, העיקר לשחרר את היד ולעוף עם המכחול כמו מכשפה על מטאטא או קוסם יותר נכון בשבילך, הנף את שרביט המכחול מכוס מים ורחף על פני קוביות הצבע והפוך אותם לכתמי אור, קודם כל כתמי אור, ומה שיבליט את האור זה הצללים שביניהם, אל תשתמש בשחור, רק בסגולים מעורבבים עם חום ואפור ואולי מעט כסף שיגלוש לשמים והרי הטורקיז, אבל לא טורקיז כזה של ים אלא של הרים בערפל שמעורבבים בענני בוקר ומשליחים אלומות על הגגות הכתומים אדומים חומים דבש, חום דבש זה צבע טוב כמו ירוק זהב, וורוד שושנה וצהוב חלמון מעורבב עם לבן שמנת ורק בסוף עם אולי מכחול דק ויבש תוכל להוסיף חלונות פה ושם, לא צריך להיצמד לצילום רק להרגשה שישנם פתחים בכל ריבועי האור הזה, ביניהם נאחזים הברושים ועצי הזית ושיחי בוגנוויליה מתפרצים, אתה יכול להשתמש בצבע ורוד מגנטה זוהר, זה המיוחד שאמרתי לך לקנות בשביל הרקפות, הוא מתאים לבוגנויליות של צפת או כל מקום פיוטי בארץ ישראל שאתה רוצה לצייר, רק תזכור שוב בתים מרחוק הם הפנינים שעל צווארה של כלה והברושים הם הריקוד של החתן והשמיים – חופה עוטפת והאדמה לא נראית כי אתה עף מעליה. תזכור בכל ציור אתה צריך לעוף ולא לפחד לעזוב את האדמה. ואז האדמה תחכה לך. חמה. מנחמת.

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, 2016

והנה עוד אחד

אולי תנסה הפעם לגמרי לדמיין , הסר מבטך מכל צילום, זכור: הר הוא לא הר, ברוש הוא לא ברוש, חלון הוא לא חלון של ארכיטקטורה. ואם את מתעקש חלון אז חשוב עליו כחלון לאחד מהעולמות שבו כל ההגדרות שהכרת מתבטלות, תן לידך להוביל, רק לשעה, אל תפחד, זו לא מחלה, זו אומנות, האומץ הזה לפרק, להתענג, לא לעשות חשבון לאף אחד בעולם חוץ מאשר להמיית ליבך בשעת הדבש הזו היפה

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, פברואר 2016