מלחמת יום הכיפורים: הזיכרון הציבורי מושל בכיפה (ד')

מיתוס ה"מחדל" במלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית בשלביה הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (1982) וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים. דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא ההתפתחויות בנוגע לגרעין האיראני.

****************************

דוגמאות רבות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני מאז מלחמת יום הכיפורים מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, ובאורח פרדוכסלי, העובדות שנויות במחלוקת. הדוגמאות שלהלן (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים לבין אירועים נוספים במישור הסכסוך הישראל ערבי שנתפשו כמשמעותיים, הנמשך מזה ארבעים שנה. (ראו גם רשימה קודמת).

שתיים מבין שלוש הדוגמאות הבולטות לדיאלוג בין מיתוס המחדל למצב הביטחוני, המתקיים מאז המלחמה ההיא עד ימינו, לקוחות מתוך השיח הציבורי סביב שתי מלחמות נוספות שישראל השתתפה בהן אחרי מלחמת יום הכיפורים – מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006). הדוגמא הנוספת לקוחה מהשיח הציבורי של הזמן האחרון – השיח סביב נושא "האיום האיראני".

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון הראשונה (1982)

תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה חלקים נרחבים בציבור הביעו ביקורת נוקבת על מדיניות ממשלת בגין ועל חדירת צה"ל לעומק לבנון. בנסיבות אלה כונתה הממשלה "ממשלת המחדל". הדרישה ה"לאומית" לחשוף את מלא הדו"ח של ועדת אגרנט התעוררה ביתר שאת תוך כדי הלחימה, מתוך תקווה שהסרת החיסיון תחזק את הפן האתי המסורתי ("טוהר הנשק") של צה"ל בשדה הקרב, ותאפשר השוואה עם אופי התנהלותו בלבנון.

בשנים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, עלתה סוגיית "טוהר הנשק" לשיח הציבורי, כשהמדד לה הן מלחמות ישראל ובכללן מלחמת יום הכיפורים. יתרה מכך התייחסות למלחמה זו כמדד להשוואה נעשתה שכיחה בטקסי הזיכרון של חיל האוויר בימי השנה למלחמת לבנון הראשונה. מפקדיו הבכירים של החיל, שספג מכות קשות במלחמת יום הכיפורים, זוכרים היטב את נרטיב "הטיל כופף את כנף המטוס", שצמח בעקבות התבטאותו של עזר ויצמן אחרי 1973. הם זוכרים כיצד יכולתו של החיל לממש מכה מקדימה נכשלה וכיצד נכשל החיל בהשמדת טילי הקרקע-אוויר של האויב וספג אבדות קשות. מאז היה החיל נחוש להוכיח כי הופקו הלקחים המתאימים. בעת כהונתו של דוד עברי כמפקד החיל השתתף חיל האוויר בהצלחה במבצע ליטני (1978), בתקיפת הכור בעיראק (1981) ובמלחמת לבנון הראשונה. התדמית ההרתעתית של החיל הוכחה במלחמת לבנון הראשונה, כשהצליח להשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, במבצע "ערצב 19". מבצע זה צוין גם ביום השנה השלושים למלחמת לבנון הראשונה, כשהנאומים בטקס האדירו אותו בהשוואה ל"מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים: "במבצע ערצב 19 שינה חיל האוויר את עולם קרבות האוויר והחזיר לחיל את יוקרתו, שדעכה במלחמת יום הכיפורים" (י' לבנת, "לא ידענו שאנחנו עושים היסטוריה", אתר צה"ל, 8.6.2012).

ככלל, זכר המחדל בדבריהם של מפקדים לשעבר בחיל האוויר מצוטט בספרות המאוחרת.

תחילה אתייחס לאלוף עמוס ידלין (טייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים, מפקד מכללות צה"ל ובעל תואר שני במינהל ציבורי), שדבריו במלאת 30 למלחמה ההיא צוטטו בספר ערוך על ידי האוניברסיטה המשודרת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, 2005):

[...] וברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג, שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר [...] (ע' 8) האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו [...] (ע' 9) נוכח הנאמר לעיל, חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם" (ע' 14).

אגב, באותו מסמך של האוניברסיטה המשודרת (2005) התבטא יעקב חסדאי (אלוף משנה, מפקד גדוד 202 של הצנחנים). דבריו מדברים בעד עצמם: "[... ] השמונה באוקטובר, החווה הסינית וסואץ צרבו כאש את זיכרונות הלוחמים. המילה "מחדל" נישאה בפי כל ככינוי למלחמה [...] (ע' 66-57).

שמואל גורדון (שלושים שעות באוקטובר: החלטות הרות גורל על הפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים, 2008) עוסק אף הוא במחדל כטייס קרב  לשעבר ומפקד  לשעבר של טייסת 105 בחיל האוויר: "הסיפור של טייסת 201, אחת הטראומות הקשות שמקורן בצומת החלטה הרסני, אינו סגור, וכנראה לא ייסגר לעולם… (ע' 432).

השיח בחיל סביב הכישלון במלחמת יום הכיפורים והטחת אשמה במפקדים מסוימים משקף לא מעט פקפוקים לגבי העובדות לאשורן. ברם ניכר כי הזיכרון הציבורי של "מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים הוא המושל בכיפה.

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון השנייה

מיתוס ה"מחדל" במלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של  צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים.

השיח התקשורתי סביב מלחמת לבנון השנייה יצר משוואה בין איכות הארגון והביצוע של צה"ל ב-1973 וב-2006. דוגמה לכך הוא מאמרו של צדוק יחזקאלי, שראיין את האלוף במילואים בנימין תלם, מפקד חיל הים במלחמת יום הכיפורים. בראיון המליץ תלם למפקד החיל במלחמת לבנון השנייה "ללכת הביתה", לאחר שחיל הים ספג מכה אנושה במלחמה, שכן אם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת "המחדל המודיעיני", אפשר היה לפעול באחריות, חובה עליו להפיק לקחים מאז:

כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. בזמן שצה"ל כולו נרדם בעזרת גלולות השינה של אמ"ן הכושל, קיבל תלם החלטה מנוגדת לחלוטין לזו של הצבא. רק קצין המודיעין החילי שלו חזה שחורות ותלם החליט להיערך לאיום אף שאיש לא הכריז עליו [...] תחת פיקודו של תלם, רשם חיל הים את הפרק המפואר בתולדותיו דווקא במלחמה שזכורה כאסון נוראי [...] מפקד חיל הים הנוכחי [...] לא יכול להתחבא מאחורי מודיעין רופף. גם אם היה כזה [...] גם לי לא היה מודיעין, אבל חשבתי על הגרוע ביותר (צ' יחזקאלי, "תפקיד חיל הים במלחמת לבנון השנייה בהשוואה למלחמת יום הכיפורים", ידיעות אחרונות, המוסף לחג, 1.10.2006).

בין הדוגמאות לאזכור "מחדל" יום הכיפורים בשיח על מלחמת לבנון השנייה מעניינת הכתבה על קורותיו של צביקה גרינגולד במלחמת יום הכיפורים, מאת הכתב הצבאי עמיר רפופורט. הריאיון עם גרינגולד מגולל את מהלך הלחימה שלו כשריונר בגולן במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חטיבה 188. אחד הלקחים שהפיק גרינגולד מהמלחמה הוא האיכות הירודה של הכשרת המפקדים בצה"ל ב-1973 כמו גם ב-2006. ב-2006, כפי שנוכח גרינגולד, "נתנו לאיש חיל האוויר ולאנשי חי"ר לנהל את העניינים והם לא הבינו את מה שכל שריונר יודע – שמלחמה חייבת להיות מבוססת על מסת אש ותנועה [...] לצה"ל יש בעיה קשה בהכשרת מפקדים" (שנה מפרסום הכתבה במעריב, ראה אור ספרם של גרינגולד ודור-און, "כוח צביקה", 2008).

במאמר פרשנות מזווית ראייה של כתב צבאי, מנה עמוס הראל את לקחי מלחמת לבנון השנייה בעודו מצטט את "מחדל" יום הכיפורים. גם ספרו של הראל על מלחמת לבנון השנייה מ-2008 (יחד עם יששכרוף), משקף תובנה כי המאפיין המשותף לשתי המלחמות, "אמנם במינון שונה, הוא הזלזול ביריב [...] ובולטות לעין [גם] [...] תכניות מבצעיות לא רלוונטיות, פקודות סותרות, אפילו ביקורת על הקצינים הבכירים שנשארו מאחור." (ע' הראל, "שתי מלחמות אותה זחיחות", הארץ, 8.10.2008).

אכן קשה להתעלם מהעובדה שהדי המחדל מלווים את השיח הציבורי 33 שנים אחרי המלחמה. תמונת מצב זאת בולטת במיוחד על רקע העובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל כיום לא חוותה את מלחמת יום הכיפורים (לא נולדה אז או לא חייתה בישראל) ורבים אינם מודעים לפרטיה.

מיתוס המחדל מהדהד בשיח הציבורי סביב סוגיית הגרעין האיראני

דוגמא נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא השיח בנושא הגרעין האיראני. אינספור ידיעות ומאמרי פרשנות משנות התשעים ואילך הוקדשו לנושא זה, כלומר מידת הסבירות שלישראל נשקפת סכנה קיומית לאור הסיוע שאיראן מקבלת מרוסיה ומסין בפיתוח פרויקט הגרעין. בכירים במערכת הביטחון, שנשאלו לדעתם לגבי סוגיה זאת, הזרימו לתקשורת עד כה תחזיות והשערות בלבד על תוכניות הגרעין של איראן ועל השאלה כיצד הן תשפענה על מערך היחסים בינה לבין מדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל.

יש לציין כי בתחילת ספטמבר 1995 לא הורגשה בישראל מתיחות סביב סוגיית פיתוח הגרעין האיראני. אפשר ללמוד על כך מדבריו של האלוף (מיל') איתן בן אליהו, שהיה מועמד באותה עת לתפקיד מפקד חיל האוויר, והתבקש לחוות דעה על חטיפת מטוס נוסעים איראני, שהוחכר מחיל האוויר האיראני והוביל נופשים לאי קיש שבדרום איראן. בראיון לידיעות אחרונות התייחס בן אליהו גם לידיעות שהופצו בלונדון על כך שלאיראנים יש מכון להעשרת אורניום שסין הקימה בעבורם: "הערכת המצב האחרונה שלנו לגבי איראן מדברת על אפשרות לרכישת כושר גרעיני צבאי בתוך חמש עד עשר שנים". כשנשאל איך הוא מתייחס לאיום האיראני להעניש את ישראל על פרשת המטוס החטוף, השיב: "האיום האיראני לפגוע במטוס הוא נקודתי. ולאיום נקודתי צריך לתת מענה נקודתי" (א' פישמן, ידיעות אחרונות, 3.10.1995). כך, בנימה בוטחת, הרגיע בן אליהו את הציבור ואישר באופן עקיף כי לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד איראן. זכר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לא עלה בראיון.

ב-1996 התחלף השלטון בישראל והוקמה ממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהו.  הרטוריקה של ההנהגה באותה עת הציגה את איראן כמדינת המהפכה האסלאמית, שלעולם לא תשלים עם קיומה של מדינת ישראל. גם רבים ממנהיגי האופוזיציה היו שותפים לחשש, ויש להזכיר שגם ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, חשש מהאיראנים ומהרגע שבו יצטיידו בנשק גרעיני. ראש הממשלה נתניהו ניצל כל ראיון עימו כדי לבטא חשש מהטיל הגרעיני שאיראן מפתחת. הרטוריקה של "האיום האיראני" כבשה מקום גבוה בסדר היום המדיני. רבים מבכירי ההנהגה, וגם ראש אמ"ן האלוף משה יעלון, סיפקו לאמצעי התקשורת פרשנויות וכתבות רקע בנושא. כך נחשף הציבור באופן סדרתי למסר שלפיו ארץ האייתוללות מתחמשת בטילים ארוכי טווח, ומנסה לפתח נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל (א' שפרינצק, "איום שמום", הארץ, 29.9.1998).

השיח התקשורתי היה רווי פרשנויות מדאיגות למצב. רובן הזכירו את "מחדל" יום הכיפורים, תוך הבעת חשש מכך שקווי האופי של הנהגת ישראל לא השתנו מאז יום הכיפורים 1973. חלק מהפרשנים אף נקט קו חד-משמעי המזהיר מ"מחדל או ביזיון": "אין לשכוח ש-1,000 קילומטרים מכאן מכינה איראן את האיום הקיומי הממשי על ישראל. כדי להתייצב מול האיום הזה, נדרשת ישראל למצות את כל סגולותיה, שלא ניכרו באחרונה, בהתמודדות הזו, מחדל או ביזיון עלולים להיות קריטיים" (י' ארז, "24 שנים בין המחדל לביזיון", מעריב, 10.10.1997).

הרטוריקה של ההנהגה ויחד איתה הפרשנויות סביב ה"איום האיראני" לא נמוגו מאז 1996. גם הקישור בין הצורך בתגובה לאיום לבין זכר המחדל המודיעיני והמדיני-ביטחוני של מלחמת יום הכיפורים הפך לעניין שבשגרה, ודרבן לגיבוש אסטרטגית הרתעה מעשית. אחת הדוגמאות לשיח התקשורתי הזה היא כתבתו של אמיר אורן ביום השנה ה-32 למלחמת יום הכיפורים:

ערב יום הכיפורים, כאשר ההפתעה שמפניה נדרכת ישראל שוב אינה של מתקפה אווירית ומשוריינת, מצרים וסורית, אלא של טילים איראניים וטרור איסלאמי [...] ישראל צריכה להגיע למצב שיאפשר לה להודיע גם, כי היא 'לא תהיה האחרונה לספוג התקפה בנשק השמדה'. זה צד ההרתעה, אבל ההתרעה תלויה באמ"ן [...] [ו]אין כל ודאות שלא ייכשל שוב בהתרעותיו, כמו ב- 1973 (א' אורן, "שוטף פלוס  30" הארץ, 12.10.2005).

דוגמה נוספת לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי בדבר מחדל יום הכיפורים, עולה גם מהשיח הפוליטי. השר לעניינים אסטרטגיים בממשלת נתניהו השנייה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, הציע שישראל תתקוף באיראן כמהלך אקטואלי. הח"כ והשר לשעבר עוזי ברעם השיב לו כי למיטב הבנתו "2012 עלולה להיות מקבילתה של [...]." ברעם גם תקף את הממשלה המזניחה את הטיפול באיום האיראני, והזכיר את המחיר ששילמה ישראל על ההזנחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים:

בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית למה שעלול לקרות במזרח התיכון, [...] הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון [...] כולנו שילמנו את המחיר של 1973 ב-1974. לפיכך, במידה שישראל לא תיערך לסכנה, כפי שכבר קרה ערב מלחמת יום הכיפורים, גובר הסיכוי שנשלם את מחיר 2012 ב-2013 (ע' ברעם, "הלקח ההוא בזמן הזה", ישראל היום, 19.6.2012).

מסר בסגנון דומה שולב במאמר מערכת של העיתון ישראל היום. העורך הראשי, עמוס רגב, הביע אי-שביעות רצון מהעלאת סוגיית האיום האיראני ומהתגובה בשיח הציבורי בישראל. החשש העיקרי, לדעתו, הוא מהחבלה שאלה יגרמו לתהליך קבלת ההחלטות בעניין התקיפה באיראן. המסר המרכזי שרגב ביקש להעביר התייחס למידת הדחיפות שבטיפול ולחשש שמא ההנהגה נגררת לשאננות "דוגמת מלחמת יום הכיפורים" (ע' רגב, "ההחלטה", ישראל היום, 3.8.2012).

יש לציין את חילוקי הדעות בנוגע לעצם קיומו של שיח ציבורי סביב ה"איום האיראני" בשנים 2012-2011. במדינה המעודדת חופש ביטוי ובחברה קונפליקטואלית שיח ציבורי מסוג זה הוא הכרח קיומי. העיתונאית והעורכת במעריב, יעל פז-מלמד, הטעימה את "חופש הביטוי" המחייב שיח ציבורי סביב תכנית לתקיפה ישראלית אפשרית באיראן, ותיארה את השיח שהתקיים באותה עת כאחד החשובים והמוצדקים שהתקיימו עד אז בישראל. יתרה מכך, לטענתה, מי שתמך בקיומו ידע לציין את יחסו של הציבור ערב מלחמת יום הכיפורים למהלכים המדיניים. כלומר, תומכי "חופש הביטוי" טענו שהפסיביות וחוסר הביקורת ששררו ערב המלחמה ההיא הובילו בסופו של דבר לאסון, וכי "חשוב שהציבור יעמוד על המשמר וישמור שראש הממשלה ושר הביטחון לא יחזרו על 'טעות הקונספציה' של מלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר הובילה לאלפי הרוגים ישראליים" (י' פז-מלמד, "זכות הציבור להתנגד", אתר NRG, 16.8.2012). גם המתנגדים לתקיפה באיראן קישרו בין ההתנהלות המדינית ערב מלחמת יום הכיפורים להתנהלותה של ממשלת נתניהו בתגובה לאיום האיראני. לדוגמה, הפרשן המדיני של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ',  הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן והציג את גרסתו המחייבת את המדינאים להיכנס קודם כל למגעים מדיניים עימה ולפעול לפתרון הסוגיה בדרכים דיפלומטיות, בניגוד למה שעשתה ממשלת המחדל (א' אברמוביץ', "מחדל יום הכיפורים- אז והיום", אתר מאקו, 21.9.2012).

אלו הן מעט מהדוגמאות הבולטות ביותר לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי ומחדל יום הכיפורים כשעולות לדיון שאלות הקשורות למצב הביטחוני.

לסיכום: הדוגמאות דלעיל (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג המתמשך מזה כ-40 שנה בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ומיתוס המחדל מחד גיסא, והמצב הביטחוני מאידך גיסא. הדוגמאות מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, בעוד שבאורח פרדוכסלי העובדות המדויקות של מה שהתרחש לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים עדיין שנויות במחלוקת.

18 באוגוסט 2013 – 12:25 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, חברה, מיתוסים וסמלים מודרניים, מלחמת יום הכיפורים | Comments (12)

Tagged , , , , , , , |

מחדל יום הכיפורים בספרות שנות האלפיים (ג')

הקרב על הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים כבר בפתח. מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש לכך סיבות נוספות? ספרות המחקר מראה שהציבור בישראל מעולם לא חווה מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל הבלתי נשכחים הם שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

************************

הערת המחברת: עד כה פרסמתי שתי רשימות המבוססות על מחקר אקדמי ועניינן, הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ראו רשימה קודמת). קיבלתי אינספור תגובות בשני האתרים בהן מתפרסמות רשימותיי – וורדפרס וחדשות מחלקה ראשונה. ברשימה זאת אתייחס לספרות שנות האלפיים המבליטה את הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין בציטוטים מתוך הספרות ורק אחר כך בסיבות האפשריות לתופעה החוזרת על עצמה מדי שנה.

אמשיך להביא סוגיות מעניינות מתוך המחקר ובמידה ואתבקש להשיב על שאלות בערוץ הפרטי – לשונית: "כיתבו אלי" – אעשה זאת בשמחה.

ה"מחדל" בספרות  של שנות האלפיים

מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעבר לצורך לייצר תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה, מככבים הטראומה והמחדל של מלחמה זאת בספרות, במחקר ובפואטיקה.

ברשימה זאת אתייחס [באריכות מה, ועמכם הסליחה] לספרות שנות האלפיים המבליטה רובה ככולה את הטראומה והמחדל של יום הכיפורים תשל"ג-1973. אני ממליצה לעיין במובאות מתוך הספרות.

תחילה – ציטוט מ"מורשת קרב: הספרים שחושפים את סודות מלחמת יום הכיפורים" – כתבתה של כרמית ספיר ויץ, (NRG 11.8.2013, מדור תרבות-ספרות):

"רגע לפני ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מפשילות הוצאות הספרים שרוולים ותורמות את חלקן. מהדורות חדשות יוצאות לספרים ותיקים שאזלו מן המדפים לצד ספרי פרוזה חדשים, ספרי עיון, ספרי זיכרונות ועוד… מה עומד מאחורי ריבוי הספרים החדשים הרואים אור? האם רק העובדה שאנו מציינים בדיוק 40 שנה, או שאולי יש דברים נוספים?"

כידוע לכולנו, על "מחדל" יום הכיפורים נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים בארבעים השנים שחלפו מ-1973. ביוזמתם של לוחמים שהשתתפו במלחמה ראו אור עשרות ספרים שהקו המקשר ביניהם הוא המחדל וקורותיה של היחידה שבה שירתו. יחד עם זאת, בשני העשורים שמאז 1993 ובשנות האלפיים במיוחד, אנו עדים ל"פריחה" של ממש בז'אנר תיעודי זה, ולצידו מחקרים השואבים מידע חדש על המלחמה ממסמכים שהותרו לפרסום.

התיעוד, שנעשה ביזמת הלוחמים או מטעמם

התיעוד נועד לשמר בזיכרון האישי והציבורי את חוויות המלחמה והטראומה שחוו בחזיתות הצפון והדרום. זה הוא מדף ספרים המשמש בעיקר כיד זיכרון למלחמה. הייחודיות של ספרות זו היא הנגיעה האישית של מרבית הכותבים או המספרים לאירועים שבהם הם דנים. הכתיבה מערבת תיעוד עם תחושת הטראומה של מי שהיה שם או חי בישראל באותה תקופה, והמחדל משולב בספרות זאת בתיאורי ההישג האישי והיחידתי. בסיפוריהם של חטיבות, גדודים ופלוגות ניכרים כעס ואכזבה על הזחיחות והשאננות של מקבלי ההחלטות, ועל התעלמותם מהמחיר ששילמו הלוחמים על מחדליהם. ספרים אלה אינם רק מוצג הרואי; אלה הן מסות המלוות ברגש עמוק של תסכול וזעם, ביקורת על חוסר המוכנות, פקפוק בצדקת הדין ואף תהיה עצמית נוקבת.

זרם פרסומים מסוג שני, שראה אף הוא אור בעשרים השנים האחרונות (2013-1993), הוא ספרות מחקר, פרי עטם של היסטוריונים עצמאיים והיסטוריונים של צה"ל. המחדל מהדהד בספרות שנכתבה על ידי חוקרים עצמאיים, ואילו ספרות המחקר ה"רשמית" נועדה לדווח על מהלכים בשדה הקרב. מטבע הדברים, ספרות זאת ממעיטה לדון בקבלת ההחלטות שקדמו למלחמה – סוגיה שעליה נתנו את הדעת מחקרים שנערכו מיד אחרי המלחמה. ככזו, ניתן למצוא בה לדוגמה תיאור של מהלכי קרבות הבלימה. כללית, ה"ניצחון המזהיר" של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הופך בספרות הרשמית לחזות הכל.

אין הכוונה לסקור כאן את כל הכותרים של שני סוגי הספרות, מרתקים ורלבנטיים לדיון זה ככל שיהיו, כגון, א' אור, אלה האחים שלי, 2003; ע' אזוב, צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973, 2011; מ' אחי-עמוס הרשקוביץ, מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית, 2007; מ' אשכנזי וב' נבו, הערב בשש תפרוץ מלחמה, 2003; א' בקר, אינדיאנים על גבעה 16 – פלוגה בקרב החרמון, 2003; ר' בר-אילן, שלום לאהבה. כח שמוליק ארד במלחמת יום הכיפורים, 2012; א' כפיר, החווה הסינית: קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום הכיפורים, 2012.

אביא מספר דוגמאות כדי להמחיש שגם בשנות האלפיים מחלחל מיתוס המחדל (מיתוס במובנו המודרני, כפי שהובהר ברשימות קודמות) לכותרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים.

תחקירי לוחמים:

אחד מספרי התחקיר, הילוך חוזר: חיילים מספרים על קרבות שהשתתפו בהם במלחמת יום הכיפורים (ע' ארד, עורך, 2003), מכיל אסופת עדויות של לוחמים בנסיבות של תחקיר הנעשה בשטח. הספר מביא את הקולות האותנטיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים ששחזרו קרבות נודעים ביבשה, בים ובאוויר. דבריהם אינם בגדר זיכרונות רחוקים, אלא הוקלטו מפיהם זמן קצר יחסית לאחר תום המלחמה. הסדרה שודרה ב-18 פרקי רדיו בגלי צה"ל בשנים 1978-1976, ונערכה לאחר מכן כספר. הלוחמים הובאו למקומות שבהם נלחמו ב-1973 וסיפרו למיקרופון את הקורות אותם. ניקח לדוגמה את אחד הקרבות המתועדים – הקרב על תל א-סאקי, מוצב של צה"ל בדרום רמת הגולן. עם פרוץ המלחמה שהה במוצב כוח קטן של נחלאים שהותקף על ידי כוחות סורים. כוח שריון שנשלח לסייע להם נפגע מהאש הסורית, ואנשיו הצטרפו אל המגנים הנצורים. להלן קטעים מעדותו של לוחם, המתייחס ל"מחדל" במונחים של המוכנות הלקויה של חיל השריון בחזית הסורית:

[...] הבנתי שיש מלחמה רק כשהגעתי לבית החולים. שם שמעתי לראשונה את המונח "מלחמת יום כיפור". קודם לא חשבנו שזו מלחמה. בשעות הראשונות לא ידענו שהמלחמה מתנהלת בשתי חזיתות. [...] למזלנו, ברגע הנכון, לפנות ערב, הגיע המג"ד והוציא אותנו מהחלום. עד אז חשבתי, כמו כולם, שזה יום קרב. אחרי הצהרים, כששמעתי רדיו בפעם הראשונה ודיווחו על אש בדרום ואש בצפון, הבנתי שזה דבר יותר רציני. אבל מלחמה ממש? לא, לא האמנתי.

בדבריו ניכר תסכול רב. ראשית, המוכנות למלחמה לא עמדה על הפרק כשגויסו למילואים. שנית, לו ולחבריו נודע באיחור רב שפרצה מלחמה של ממש, בעוד שעד אז הוטעו על ידי הפיקוד הבכיר לחשוב שמדובר "בסך הכל" ביום קרב שגרתי. ולא זו בלבד, המידע בדבר פרוץ המלחמה נודע לו לראשונה משידורי הרדיו. במשך יממה שלמה היה משוכנע שמדובר בקרב: "במקרה שלי, לאחר ששמעתי חדשות כמה פעמים, ידעתי שמתרחש משהו רציני יותר מיום קרב. אבל גם למחרת בבוקר, כשיצאנו לתל סאקי [...] הייתי עדיין משוכנע שמדובר ביום קרב".

מה שייקרא לימים "מחדל" ורשלנות בהכנות של צה"ל למלחמה, מתואר גם בדבריו של לוחם נוסף המתועדים באסופה: "בשלב זה נגמרה לי התחמושת [...] אז, למעשה, הבנתי בפעם הראשונה שהמצב שלנו גרוע [...] קשה לתאר את מה שהיה שם. זה היה ייאוש נוראי". לוחמים אלה הוכו בהלם כשהבינו שאזלה התחמושת ושמדובר ב"מחדל". הם ספרו את הדקות והשניות עד שיתברר גורלם, ובינתיים השתמשו בנשק מילולי של אדם המבין שקיצו קרב – סרקזם. כך מתאר זאת לוחם נוסף: "הסיכויים הריאליים שלנו היו אפסיים. אתה יושב עם 18 חבר'ה בתוך חדר קטן, עולה עליך חצי הצבא הסורי ולך ביד יש רק עוזי [...] כולם התפללו". לבסוף החליטו הנצורים בבונקר בתל א-סאקי להתכונן לגרוע מכל: "הסורים היו כ-25 מטר מאתנו. השמדנו מפות ודפי קוד. שרפנו הכל בתוך הבונקר". אסופת העדויות מתייחסת ל"מחדל" בעקיפין ובמישרין, מתחילתה ועד סופה. היא אינה מותירה ספק בדבר חוסר הארגון וליקויי התפקוד בימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים.

תיעוד עצמי:

שפע של ספרים המשמשים כיד זיכרון וכאמצעי להנצחת מוראות מלחמת יום הכיפורים ראו אור בעשור האחרון. אלה מבוססים על תיעוד עצמי של חברים ליחידה במלחמה, ומקצתם מתבסס על מסמכים ארכיוניים. אחד הספרים מסוג זה – מעוז צור: גדוד 68 של חטיבת ירושלים וקרב המעוזים במלחמת יום הכיפורים (רגב ורגב-ירקוני, 2010) – מציג את המחדל מנקודת המבט של לוחמי גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית. אנשיו נקראו לתקופת מילואים שגרתית, צפו על המתרחש מעבר לגבול, בצד המצרי, וגילו אחריות כשמסרו לממונים עליהם כי המצרים מרכזים כוחות ומכשירים את גדת התעלה לצליחה. המחדל, לפי גרסתם, טמון בתגובה המזלזלת של הדרג הצבאי הבכיר, שנמנע מלהתייחס לדיווחיהם במשך שבועיים רצופים. לבסוף, כשגבר זרם הידיעות ששלחו, הם נזפו בהם בטענה שהם מעוררים "פאניקה מיותרת". הזלזול נמשך גם לאחר פרוץ המלחמה, כשהמידע על המלחמה שנפתחה בדרום לא הגיע אל מפקדי המעוזים בעוד מועד, למרות שראשי מערכת הביטחון ידעו על כך בוודאות כבר בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר 1973. הספר מסתמך על תיעוד עצמי של עשרות לוחמים ובני משפחות שכולות, ועל מסמכים צבאיים שהותרו לפרסום. קורותיהם של לוחמי גדוד 68 שאיישו מאז ערב ראש השנה תשל"ד את קו המעוזים שעל גדות התעלה הן תיאור אותנטי של המחדל. אחד מהלוחמים שנפלו בשבי המצרי השתתף בטקס המרכזי לציון שלושים שנה למלחמה, שם גם תיאר את מה שקרה ברגעים הראשונים למלחמה: "לפתע רעדה האדמה במעוזים שעל גדול התעלה, והמוות ניצב בפנינו במלוא עוצמתו ואובדנותו". לדבריו, הכל התרחש לפתע פתאום, והם ששילמו את מחיר המחדל. הפסקה האחרונה בספר מסכמת את גרסתם של לוחמי גדוד 68 ל"מחדל" כך:

אסונות מלחמת יום הכיפורים לא היו תוצאה של רשעות אלא של רשלנות ושחצנות שבה חטאו כל הדרגים, החל ברמות הפוליטיות, דרך הפיקוד העליון של צה"ל. היוהרה חלחלה עד לדרג מפקדים זוטרים בשטח. כתוצאה מחוסר הערכות מספקות ואטימות אוזניים ועיניים ניצבו לוחמי המעוזים מול כוחות עדיפים עליהם לאין ערוך, במניין ובציוד .

ספר נוסף מקטגוריית "התיעוד העצמי", המוסיף נדבך לתיאור המחדל מנקודת מבטם של הלוחמים – על בלימה: סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים (2009) – נכתב על ידי אבירם ברקאי, מ"פ שריון במילואים שפיקד על מחלקת טנקים במלחמת יום הכיפורים. הוא ערך סדרת ראיונות ושיחות תחקור עם 230 לוחמים ומפקדים, וכתב על קרבות הימים הראשונים למלחמה. המסמך מדבר בעד עצמו, במיוחד התיאור של "קומץ נערים" שניסו "בשארית כוחותיהם לבלום את הנחשול הסורי שנראה שאין לו סוף [...] כשחיילי גדוד המילואים נשחטים בציר הנפט, ויתר כוחות המילואים עוד רחוקים מרמת הגולן." (עמ' 309). השאלות הנוקבות והבלתי פתורות בתיעוד קורותיה של החטיבה, המובאות בהמשך, מלוות בקביעה: "היה כאן מחדל מודיעיני ענק [...] האחראי למספר כשלים מהותיים שנערמו לפתחם של לוחמי חטיבה 188 [הדגשה שלי]". הכשל החמור ביותר, מדגיש ברקאי, הוא של פיקוד הצפון, "האחראי הישיר לסדרת טעויות מעוררות תהייה ובלתי פתורות": "למה לא אמרו בקול רם "מלחמה"? האם מישהו יכול להסביר איך קרה שאף אחד מלוחמי חטיבה 188, ולא גם צדיק בודד אחד בכל רחבי רמת הגולן, לא ידע שהוא יוצא למלחמה? [...] אף אחד מהם לא נערך למלחמה, אלא נותר דרוך לשגרת יום קרב, מקסימום מחטף".

מחקר אקדמי:

ספרי מחקר בתחום ההיסטוריה הצבאית שראו אור בעשור האחרון, מתעדים את מהלכי הקרבות – חלקם אינו מתמקד בשאלה האם היה "מחדל". אחד מהם הוא ספרו של  משה גבעתי, אל"ם במילואים וחוקר היסטוריה צבאית שלחם בחטיבה 188. הוא מתעד את מהלכי הקרב בתל א-סאקי בנימה שונה מזו של ספרות התיעוד העצמי, שנימתה רגשית. אך למרות שהוא מתבסס על מפגשים אישיים, עדויות של לוחמים בפני ועדות בדיקה צה"ליות מיד לאחר המלחמה, תחקירי המלחמה, מסמכים של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, יומני מבצעים, קטעי יומן ועוד – אין גבעתי נצמד לעובדות היבשות בלבד. האידיאולוגיה הצה"לית – "מורשת הקרב" – משתלטת על חלקים בספר, והמחבר מעלה על נס את ערכי צה"ל כמו דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, דאגה לרווחת הלוחמים, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות ושליחות. לשון אחר – גבעתי תורם לחיזוק הגרסה הרשמית של צה"ל ולמיתוס צה"ל.

ספר נוסף בקטגוריית המשנה "מחקר אקדמי" המציין את המחדל הוא ספרו של אורי בר יוסף, המלאך: אשראף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור (2010). בר יוסף, המתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי, מתבסס על ראיות מודיעיניות וקובע כי היה "מחדל מודיעיני". לאחר הצגת הגרסאות וההשערות על אמינות מקור המידע המצרי, מציג בר יוסף גרסה מגובשת על המחדל, 37 שנה אחרי שהתבסס בזיכרון הציבורי:

מלחמת יום כיפור הייתה הקשה במלחמות ישראל מאז 1948 [...] במהלכה התברר כי חיל האוויר כשל בשתי המתקפות הגדולות שביצע על מערכי הטילים של מצרים ושל סוריה וכושרו לסייע לכוחות הקרקע הוגבל משמעותית בשל הקושי לפעול באזורים מוכי הטילים בצפון ובדרום. ובחזית הצפון התחולל כאמור באותן שעות הקרב הנואש שבמרכזו עמדה חטיבה 679, על השליטה באזור נפח ועל גורלה של רמת הגולן. משה דיין, שר הביטחון שעוד 24 שעות קודם לכן הטיל ספק ברור בכך שתפרוץ מלחמה, דיבר באותן שעות על "חורבן הבית השלישי" והציע הצעות "מיניסטריאליות" לנסיגות לעומק סיני ולשיפולי הרמה.

ספר נוסף בקטגורית המחקר האקדמי המציין את המחדל הוא – 1973 – הדרך למלחמה (2012) של יגאל קיפניס. הוא מתבסס על מסמכים ארכיוניים על מלחמת יום הכיפורים שהותרו לפרסום מאז 2008, ומסיק מתמלילי השיחות של ההנהגה המדינית שהמחדל העיקרי היה מדיני: "במישור המדיני, ולא במודיעיני, אפשר למצוא את התשובות וההסברים העמוקים להפתעת יום הכיפורים. שר הביטחון ממילא התייחס בערבון מוגבל לתחזיות אמ"ן, ואימץ אותן רק במידה שתאמו את ראייתו [...] ראש הממשלה הלכה בעקבותיו".

קיפניס מראה כי "כישלון הקונספציה המודיעינית", שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. לדרג זה היו שיקולים נוספים שהכריעו את הכף לטובת המהלך שבעטיו פרצה המלחמה בהפתעה. "המחדל המדיני" מסוכם על ידי קיפניס במשפט הבא: "השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני".

פואטיקה בהשראת המחדל:

פראפרזה צינית-לוחמנית על היצירה "מגש הכסף" של אלתרמן שיקפה את הלך הרוח הציבורי כשנה וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, על רקע "אות מלחמת יום הכיפורים" שהעניק שר הביטחון דאז, שמעון פרס, לקודמו בתפקיד משה דיין. גרסת הציבור ל"מחדל", כפי שהציג אותה דן אלמגור, מחבר הפראפרזה, התמקדה ב"שר המחדל", משה דיין, והציגה אותו כאחראי ל"מחדל". לימים ראה אור הספר המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות (2009), ובו ניתוח יצירתו של אלתרמן והפרודיה של אלמגור. נטען בו כי בעוד ש"מגש הכסף" ייצג את הקונצנזוס שלפיו מולדת מקדשת את דמם של הנופלים על הגנתה, אלמגור ראה במלחמת יום הכיפורים חריג ביחס למלחמות ישראל, שבהן התנהלה המדינה באחריות. ההנהגה לקתה במלחמת יום הכיפורים ב"מחדל". לדברי אלמגור "[...] בניגוד לימי מלחמת העצמאות ו'מגש הכסף', מותם של הצעירים [...] [הוא] תוצאה של פוליטיקה הרפתקנית שעשתה את חייהם ודמם הפקר" (ד' לאור, 2009).

מה עומד מאחורי ריבוי הספרים על מלחמת יום הכיפורים, שראו אור באחרונה

ההסבר הפשטני – בוגרי המלחמה מגיעים לגיל שבו הם מרגישים צורך לסכם… כמו כן הארכיונים בארץ ובחו"ל הגיעו לבשלות ונפתחים לעיונם של חוקרים מקצועיים וחובבים. סיבה נוספת וחשובה לאין ערוך, לדעתי, היא שמלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע טראומטי מאוד, שבמהלך השנים התגלו לגביו פרטים חדשים שהציבור לא ידע… (דברים שנאמרו על ידי פרופ' בר זוהר המוסיף  כי "אין בתולדותינו מקבילה למלחמה זו… " [מתוך הכתבה של ספיר-ויץ ב NRG]).

לדעתי – מעולם לא חווה הציבור מחדל כפי שקרה במלחמת יום הכיפורים. לא מחדל מודיעיני, לא צבאי ולא מדיני. מעל ומעבר לצורך לייצר (ו/או למכור) תיעוד מסודר של מה שקרה לפלוגה, לגדוד ולמחלקה – הטראומה והמחדל, אלו שני גורמים מרכזיים לריבוי הפרסומים.

12 באוגוסט 2013 – 1:03 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, מלחמת יום הכיפורים, תקשורת המונים וסדר היום הציבורי | Comments (5)

Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , |

מיתוס הניצחון במלחמת יום הכיפורים (ב')

יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס 'הניצחון הגדול ביותר שהיה לצה"ל'? מדוע כה רבים מאמינים בו עד כי אינם מבחינים שאין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר" – כפי שטוענים תומכי המיתוס?

*******************

לוחמי גדוד 52 של חטיבת השריון 401 שלחמה במלחמת יום הכיפורים נפגשו לאחרונה עם לוחמי הגדוד בהווה… בראיון לערוץ 7 סיפר סא"ל במילואים ומי שהיה מפקד פלוגה בגדוד במהלך מלחמת יום הכיפורים, אבי גור, 'לא אשכח לעולם את מלחמת יום הכיפורים בה התחלתי כסגן מפקד פלוגה בתעלת סואץ כשהמלחמה נפתחה ומעלינו מטוסים מצריים. כעבור כמה שעות המפקד שלי נהרג והפכתי להיות מפקד הפלוגה של 8 טנקים מול אלפי חיילים וכלים של המצרים". גור סבור כי צה"ל היה צריך להכריע את המלחמה תוך ארבעה ימים לולי "הפקודה לסגת אחורה כדי לפנות לחיל האוויר את השטח". בסוכות הקרוב מארגן גור מה שהוא מגדיר "כנס ניצחון" במטרה "להעביר בתודעה כי המלחמה הייתה ניצחון גדול". אם כי המלחמה התחילה אחרת אך לדברי גור, "אלו היו קשיים ולא יותר" – עד כאן מתוך הכתבה של ישי קרוב ("לולא הפקודה לסגת, היינו מנצחים את מלחמת יום הכיפורים ב-4 ימים"  – 23.7.2013).

זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול

(ראו גם רשימה קודמת) יש כאלה הזוכרים גם כיום את מלחמת יום הכיפורים כ"ניצחון גדול" ואת צה"ל כצבא חזק ומאורגן היטב ש"הפך את הקערה על פיה" במלחמה זו. איך התבסס הדימוי בתודעתם והפך למיתוס הניצחון הגדול? מדוע כה רבים מאמינים בו אף כי אין לכך הוכחה אמפירית? האמנם היו בפתיח של המלחמה "קשיים ולא יותר"? אמנם האדרת צה"ל לא נולדה במלחמת יום הכיפורים; היא צמחה מתחושה של מצוקה קיומית ומתוך הוקרה לחיילי צה"ל, שערך ההגנה על המולדת מנהיג אותם בכל מלחמות ישראל. אלא שבמלחמת יום הכיפורים הזרם שטיפח את מיתוס צה"ל חש שהיכולות ועוז הרוח שהפגין הצבא היו גבוהות בהרבה מאלה שהפגין במלחמות הקודמות. זרם ספציפי מתוך האוכלוסייה בישראל הִשְווה את לוחמי 1973 לדור הפלמ"ח והדגיש את ערכה של הלחימה המשותפת "אבות" לצד "בנים", שהשיגה הרבה מעבר למה שמושג באמצעות עוצמה צבאית גרידא. בחיילי צה"ל ראה זרם זה "חומה ומגן" ששמרה על ריבונות ישראל. הקִרְבה של זרם זה לטריטוריה הייתה אמוציונלית ופיזית, והמלחמה חיזקה את תחושת ה"ישראליות" שלהם: "להשתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה חיובית על הרגשת הישראליות. 80.3% דווחו על הזדהות חזקה".

רטוריקה של גבורה וניצחון

האיכות הפיזית והרוחנית של לוחמי דור 1973 תוארה על ידי כמה מהפרשנים מתומכי מיתוס צה"ל כך: "כמו לבה רותחת הפורצת מתוך לועו של הר געש, הסתערו לוחמי צה"ל חשופים בצריח". שר הביטחון, משה דיין אמר עליהם, "דור לוחמי  1973 גבר על דור לוחמי 67', שגבר על דור לוחמי 56', שגבר על דור לוחמי 48'" (שבתי טבת, משה דיין: ביוגרפיה, 1973, עמ' 18). הדימוי של "מעטים מול רבים" נשזר אף הוא בדברי ההלל, למשל בכתבה של אפרים קישון: "מול המיליונים והמיליונרים עמדה אומה בגודל זרת" (אפרים קישון, מעריב, 12.10.1973, עמ'  5).

לעתים בלטה ברטוריקה של זרם זה גם נימה מתלבטת ביחס למהות המלחמה, אך את גבורתם של הלוחמים המשיכו להלל, כפי שמשתמע מדבריו של יהושע שגיא, קצין מודיעין בשריון. הוא סיפר שמספר הנפגעים הגבוה בטנקים במלחמה הרתיע את הצעירים העומדים בפני גיוס, אך למרות זאת לא פחתה רוח ההתנדבות של הנוער, ה"מחפש סיפורי גבורה, תהילה וסמלים להיתלות בהם" (מתוך "מונולוג של קצין שריון", הארץ, 3.10.1975, עמ' 17). הלקח המרכזי של מיתוס צה"ל התמקד בראש ובראשונה באירועי המלחמה, במעבר מבלימה לתקיפת האויב וביכולתו העילאית של הצבא "להפוך את הקערה על פיה" מנקודת הפתיחה הגרועה של מלחמת יום הכיפורים. צה"ל נשא בתואר "חומה ומגן" בכל התנאים.

 מיתוס הניצחון מתבסס בתודעה

רוב יוצרי מיתוס צה"ל לחמו במלחמות ישראל עוד בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, אך חלקם חווה ביום הכיפורים את המלחמה הראשונה בחייו. הבולטים שביוצרי המיתוס היו אנשי הפיקוד הבכיר של צה"ל וראשי מפלגת העבודה. את "כשלון" הצבא בהדיפת האויב מעבר לגבולות ישראל הם הציגו כתוצאה של גורם ה"הפתעה" ולא כתולדה של היערכות ביטחונית לקויה או ירידה באיכות צה"ל. לדברי יעקב חסדאי (בעט ברזל, 1983, ע'  24), תומכי מיתוס צה"ל טענו כי אין קשר בין הכישלון לאיכות צה"ל וכישוריו. לטענתם, אילו היו הכוחות ערוכים כראוי, לא היה קורה מה שקרה בפרוץ המלחמה.

במהלך הזמן שחלף מאז מלחמת יום הכיפורים המשיך זרם תומכי מיתוס צה"ל להחזיק בתפישה זו, והתמיכה במיתוס אף התרחבה. נוספו לזרם תומכים מקרב המשפחות השכולות, פרשנים, עורכי עיתונים ואנשי ציבור ואקדמיה כמו חיים הרצוג. לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שכלל ביקורת על צה"ל ושהיה בה כדי לערער על ערכי המיתוס, המשיכו תומכיו לדבוק בלקח המרכזי שלו. עמדתם כלפי יכולותיו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים וגבורת לוחמיו התעלתה מעל לאפקט של מסקנות הוועדה היבשות. הרטוריקה האופיינית להם נשמעה כך, "חשופים בחצר המוות – אגדה הרואית שנרקמה מאחורי צליחתו של צה"ל אל הגדה המערבית של תעלת סואץ", "טנק הקצינים", "ראיון עם מפקד המזח – לאחר שנה", "הגיבורים רקמו אגדה לדורות".

איש האקדמיה והאלוף בצה"ל, מתי פלד, שהשמיע ביקורת על תפקודו של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבהיר לצידה כמה פרטים על אופי הקרבות, תנאי הפתיחה של המלחמה ואיכות הלחימה של החיילים, ואלה האפילו על הביקורת: בימי הפתיחה כמעט שלא פעל מודיעין שדה, והייתה השתעבדות מחשבתית ל'מודלים': "[...] [היה זה] מבחנו הגדול של צה"ל, שעמד בו בצורה מזהירה, היה ביכולתו, בסופו של דבר, חרף תנאי הפתיחה הקשים, להחזיר את שווי המשקל" (מתי פלד, מעריב, 31.7.1974, עמ' 7).

אחת התובנות המרכזיות של תומכי מיתוס צה"ל, זו של עמידת "מעטים מול רבים" למרות הקושי תוך שאיבת עוז מהקשר החזק בין "אבות" ל"בנים", נותרה על כנה ושיני הזמן לא יכלו לה.

לדוגמה, על רקע מתקפת הטרור על מלון סבוי בתל אביב. למרות ביקורת על איכות האבטחה הושווה הקרב נגד המפַגעים, חברי הזרוע הצבאית של אש"ף, להישגי חיל הים במלחמת יום הכיפורים "שאותם כולנו זוכרים". דרגת האמון בצה"ל נותרה כשהייתה, וגם מי שביקר את ה"פרצות ברשת השמירה ו[ב]איכות האבטחה" במלון, שהתגלו בעת חדירת המחבלים, לא ערער על לקחי המיתוס המרכזיים.  בהמשך, הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל היה פעיל גם בעיצוב מוטיבים מרכזיים בנרטיב ה"ניצחון" שנרקם סביב מבצע אנטבה. מבחינה זו הדהד הנרטיב של אנטבה את הזיכרון הציבורי של תומכי מיתוס צה"ל, תוך האדרת ביצועי צה"ל במבצע אנטבה ובמלחמת יום הכיפורים: "[...] צה"ל קשר לראשו ביום אנטבה כתר חדש [...] שזקף את קומתו של העם היהודי". עיצוב האירוע ברוח לקחי המיתוס ניכר גם בדברי ההספד של שר הביטחון, שמעון פרס, לסא"ל יהונתן נתניהו. פרס ציין כי ישראל והעם היהודי כולו זקפו קומה בשעה קצרה אחת, הודות לאיכות הלחימה, וראוי שהדבר ייזקף לזכותו של צה"ל, כפי שרשם לזכותו את הישגי מלחמת יום הכיפורים:

  [...] מבצע אנטבה הוא מבצע מיוחד בהיסטוריה הצבאית [...] הוא הוכיח שישראל מסוגלת לקיים לא רק גבולות בני הגנה, אלא גם זקיפות קומה בת הגנה, מול שיא של טרור [...] במרחק של למעלה מארבעת אלפים ק"מ מהבית. בשעה קצרה אחת הזדקפה קומתו של העם היהודי כולו [הדגשות שלי].

 מוטיב ה"ניצחון" שעוצב ברוח לקחי מיתוס צה"ל השתלט על השיח הציבורי

חלוקת עיטורי הגבורה, העוז והמופת (מבלי להיכנס לקריטריונים להענקת עיטורים אלו) ללוחמי צה"ל על תפקודם במלחמה לוותה בדברים הבאים:

"[...] אלו יזכירו לעם כולו את ימי המבחן הקשים של מלחמת יום הכיפורים [...] עתה נוספים לרשימה זו 78 גיבורים". שר הביטחון ציין: "הגיבורים רקמו אגדה לדורות", והרמטכ"ל הוסיף: "לא היה עוד צבא כצה"ל, שעבר כה מהר מהגנה להתקפה". גם במאמר מערכת במעריב חזר המוטיב: "במלחמת יום הכיפורים [...] את המדינה הצילו הלוחמים. הם שספגו את מהלומות הפתע, הם שבלמו את הזעזוע, הם שהתייצבו מול המחץ, הם שהפכו את הגלגל [...] היום הוא [העם] עומד, בפליאה ובהודיה מול הצעירים הנפלאים שיצאו מתוכו".

 כאז כן עתה

היוזמה של סא"ל (במיל.) אבי גור לקיים בחול המועד סוכות 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, "כנס ניצחון" כדי להחדיר לתודעה שצה"ל היה יכול לנצח במלחמת יום הכיפורים אלמלא הפקודה לסגת, מצטרפת למספר יוזמות ואמירות שכבר הופיעו בכתובים ומסתובבות בימים אלו ברשת. שכן, הדיאלוג בין אירועים הנתפסים כמשמעותיים, לבין האופן שבו זוכר חלק מהציבור את המלחמה ההיא והאידיאולוגיה המנחה אותו, ממשיך גם עתה וביתר שאת, לקראת ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים.

8 באוגוסט 2013 – 1:13 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, מלחמת יום הכיפורים | Comments (12)

Tagged , , , , , , , |

לקראת יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים (א')

השבוע מתחיל חודש אלול ויחד איתו, מניין ארבעים הימים עד יום הדין/הכיפורים, ובכלל זה – מלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים שלפי הלוח העברי פרצה ביום הכיפורים תשל"ג (תאריך לועזי – 6 באוקטובר 1973). האם ארבעה העשורים שחלפו שימרו את זכרה כטראומה במידה שווה בקרב כלל הציבור?

***************************

אקדים ואציין שהתייחסתי לזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים בעבודת המחקר שלי לדוקטורט וגם בחלק מהרשימות שלי באתר זה. ציינתי שם כי מלחמת יום הכיפורים התבססה בזיכרון הציבורי ונכתבו עליה מחקרים בתחומי ידע רבים וכמו כן, ציינתי שקיימת ספרות ענפה המתייחסת לחדירתה לתודעת הציבור בישראל. יחד עם זאת, ברשימה הנוכחית אתייחס לזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים והאם היא נתפסת גם בימינו אנו כטראומה היסטורית. מירב הפרסומים האחרונים, בין אם בספרות או בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, עוסקים באינטנסיביות הולכת וגוברת במלחמה זו ובעדויות שעדיין ניתן לגבות מאלו שהיו שם. עם זאת, על מנת לבחון מה אופיו של הזיכרון הלאומי של מלחמת יום הכיפורים כיום, ולעסוק בשאלה הספציפית, מי זוכר כיום את המלחמה ההיא כטראומטית, יש להביא בחשבון את ההרכב החברתי והדורי של אוכלוסיית ישראל כיום, בהשוואה לשנות השבעים של המאה הקודמת.

יותר ממחצית הציבור בישראל של ימינו אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה ההיא

אחת הדרכים למפות חברה היא באמצעות חתך כרונולוגי של "דורות סוציולוגיים", כגון קבוצות חברתיות שזהותן עוצבה בצל מלחמות שחוו. (במובן זה – צה"ל אינו רק כור היתוך חברתי אלא מסגרת המייצגת ערכים הקשורים לביטחון המדינה ולהגנה עליה). הספרות מגדירה את "דור תש"ח" – דור מלחמת יום העצמאות (1948); דור 1967 – דור "מלחמת ששת הימים" (1967); דור 1973 – דור מלחמת יום הכיפורים (1973) ודור האינתיפאדה – הדור שחווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בעיקר משנות ה-2000 ואילך.

זהותו של דור 1973 עוצבה בצל מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי שהיה בסיס ליצירת נרטיבים מיתיים, והטראומה שלו לא פגה: "37 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. רבים מהמפקדים הבכירים שפיקדו על הכוחות אינם איתנו, וחיילי הסדיר של אז נושקים לגיל 60. אבל הטראומה לא קהתה" (כותב ד' ספקטור במוסף ידיעות אחרונות 17.9.2010 תחת הכותרת "זוכרים את הגיבורים"). מנגד – זהותו של הדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים או שהיה צעיר מכדי לחוותה עוצבה בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסוגיות הביטחוניות הקשורות בו.

גם שינויים דמוגרפיים הנובעים מגלי העלייה לישראל משנים את האופן שבו עשויים מגזרים בציבור לזכור את מלחמת יום הכיפורים. הדורות הסוציולוגיים שעוצבו אחרי 1973 והאוכלוסיות שעלו לישראל מאז 1973, אינם שותפים לחוויית הטראומה של המלחמה וניזונים בדרך כלל מהזיכרון הציבורי שלה ומאזכורה בשיח הציבורי על ידי אלה שחוו אותה ישירות. לשון אחר, מאז הסכם אוסלו (1993), ובעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, זוכר חלק נכבד מהאוכלוסייה בישראל את מלחמות המאה הקודמת כהיסטוריה "רחוקה". אוכלוסיות שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים, ובהן עיתונאים וכותבים, מעלים לסדר היום התקשורתי סוגיות ביטחוניות בלי לקשור לדיון את מלחמת יום הכיפורים ולקחיה. ואולם – בימי השנה למלחמה מתעורר זכרה, ופרסומים על לוחמים, קרבות ותופעות כמו הלם קרב מופצים על ידי כתבים ובעלי עניין שאינם בהכרח בני דור 1973. חלק מהכותבים העוסק בתמורות הדמוגרפיות והסוציולוגיות, מדגיש שהדור שנולד לאחר המלחמה והאוכלוסייה החדשה מתייחסים אליה כאל אירוע היסטורי מהעבר הרחוק: "יותר ממחצית תושבי מדינת ישראל היום, כארבעה מיליון נפש, לא היו כאן במלחמת יום הכיפורים. בעבורם מלחמת יום הכיפורים אינה יותר מסיפור היסטורי, משהו כמו מלחמת החשמונאים או מרד בר-כוכבא" (כותב א' הבר במוסף ידיעות אחרונות ב-8.10.2008 תחת הכותרת "35 שנים: מדינה בהלם קרב".)

ואילו בעיני המשפחות והחברים של אלפי ההרוגים ועשרות לפי הפצועים והלומי הקרב נראים הדברים אחרת: "35 שנה אחרי, המלחמה ההיא חיה הרבה יותר מרוב האירועים הישראליים. בהרבה מובנים היא מלחמת העולם השנייה שלנו: אירוע כל-כך טוטאלי, אולי האחרון שהקיף באמת מדינה שלמה ונגע בכל אחד מאזרחיה" (כותב ע' שלח במעריב, מגזין 7.8.2008 תחת הכותרת "הקרב על הזיכרון").

גם הנתונים הסטטיסטיים מראים כי למעלה ממחצית הציבור היהודי הבוגר בישראל של שנות האלפיים אינו זוכר את מלחמת יום הכיפורים כטראומה לאומית. סקר שנערך ב-2000 בעבור הארץ הראה ש-53% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מדווחים כי אינם זוכרים את חוויית המלחמה, בהם 40% שלא חוו אותה כלל ו-13% שחיו אז בישראל אך היו צעירים מלזכור אותה. סקר נוסף, שבדק את השפעות המלחמה על עמדות הציבור בנושאי מלחמה ושלום, העלה כי תחושת הטראומה של המלחמה מלווה פחות ממחצית הציבור בישראל. כלומר- בימינו, פחות ממחצית הציבור זוכרים את מלחמת יום הכיפורים כטראומה היסטורית לאומית.

לקראת יום השנה ה-39 למלחמה ציירו הפרסומים בתקשורת תמונת מצב שהעידה כי ה"טראומה" ההיסטורית עדיין מלווה חלקים נרחבים מהציבור. בדיקה מדוקדקת של זהות הכותבים העלתה כי רוב הפרסומים הללו הם פרי עטם של כתבים ולוחמים לשעבר. הם אלה שיצרו בדבריהם רושם שכולם שותפים לתחושותיהם. ככלל, כתבות ומאמרי דעה ופרשנות כאלה, שפורסמו בישראל במהלך עשורים השנים האחרונות, הרבו להשתמש במונח "טראומה" ביחס למלחמה:

"לוחמי גדוד 13 של גולני, ששרדו מקרב החרמון ב-1973, סוחבים טראומה". "[...] יש מאות אחדות המתהלכים בינינו כשהם סובלים ממה שמכונה בשפה המקצועית 'תסמונת פוסט-טראומטית' [...] כל השנים האלה, בני המשפחה ניהלו את חייהם בצל הטראומה." "מלחמת יום הכיפורים שינתה את החברה שלנו, והביאה אותי למסקנה שאסור לנו לעבור עוד טראומה כזאת".

אך כאמור – מלחמת יום הכיפורים זכורה כטראומה במיוחד למי שחוו אותה פנים-אל-פנים או לבני דורם – המהווים כיום פחות ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

4 באוגוסט 2013 – 6:09 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, חברה, מלחמת יום הכיפורים | Comments (13)

Tagged , , , , , |

צירוף מקרים

רשימה לזכר חנה קרסיק ז"ל. דודתי, חנה קרסיק (לבית צ'רניאק), מתה בסופשבוע זה בגיל 90. גם שאול ביבר מת בסופשבוע זה, בגיל 90. לא רק הגיל ומועד הפטירה מקשרים ביניהם. אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, מוותיקי הפלמ"ח ובעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה, הוא החוליה המקשרת ביניהם.

נתחיל בדודתי, חנה. אישה יקרה, אמיצה וטובת לב שגידלה ארבעה ילדים, נולדה בסמולנסק שברוסיה לפני 90 שנה. אימה, סופי צ'רניאק, לבית להמן, הייתה ילידת גרמניה ועברה להתגורר ברוסיה כשנישאה לבעלה, שלמה צ'רניאק, יליד מינסק. אירועי התקופה הילכו איימים על הקהילה היהודית בסמולנסק. הבולשביקים התחזקו באותה תקופה – שנות ה-20 במאה הקודמת – ועימם גם האנטישמיות. חיי הקהילה היהודית ברוסיה בכלל ובסמולנסק בפרט, עברו תהפוכות. תחילה היו אלה מיגבלות הקשורות לקיום מצוות הדת. הן היו מלוות ברדיפות ומעצרים של מי שעבר על צווי השלטון החדש. תוך זמן קצר נושלו רבים מנכסיהם, ויחד עמם גם משפחתה/משפחתי. בדומה לרבים אחרים, חיפשו גם הם מוצא ופתרון.

לזוג צ'רניאק נולדו בסמולנסק ארבעה ילדים. גרשון הבכור (אבא שלי), שושנה, והתאומים – חנה ומאיר. ההחלטה לצאת את רוסיה לכיוון גרמניה ולהתאחד עם משפחתה של סופי צ'רניאק, סבתי ז"ל, הייתה אמיצה ביותר. שכן איש לא הורשה לצאת את הגבול לצמיתות. המשפחות הסתננו אל מחוץ לגבולות רוסיה חלקים-חלקים. כך, גם משפחתי. לכשהגיעו לגרמניה, לעיר מיינץ, המשפחה המורחבת דאגה לתמוך בזוג ובילדיהם הרכים. ואז עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. למודי ניסיון, החליטה המשפחה לארוז מייד ולהשיג סרטיפיקטים שיאפשרו להם לצאת מגרמניה ולעלות לישראל. השנה הייתה 1933. הם זכו לצאת מגרמניה בזמן והתיישבו בלב תל אביב. חנה ומאיר, הצעירים מבין הילדים, החלו ללמוד בבית הספר הדתי, תחכמוני – מבנה בית הספר קיים עד היום בנווה צדק.

חנה שלטה בעברית. היא גם היחידה מבין הילדים שנשארה נאמנה למסורת היהודית וקיימה מצוות יחד עם בעלה אשר. את ביתם הם הקימו בפתח תקווה, ברחוב פרנקפורטר, ליד בית הכנסת. אהבתי לבקר ולבלות עם המשפחה הזאת. חנה הקרינה אופטימיות על סביבתה. הצחוק היה בן לוויה קבוע של חנה. קשה לשכוח את הצחוק המתגלגל והרוח האופטימית שלה. הקשר המשפחתי איתנו היה הדוק ביותר, וכך הוא נשאר עד עצם היום הזה. יהי זכרה ברוך!

אחיה התאום של חנה, מאיר צ'רניאק, התגייס לפלמ"ח למחלקה הדתית בעיינות ב- 1941, פלוגה ה'. את קורותיו ניתן ללמוד מתוך אתר מוזיאון הפלמ"ח. בין היתר, קיבל צל"ש כ"לוחם ללא נשק" מאריק שרון ב-1970, ועיטור המופת מהרמטכ"ל דוד אלעזר ב- 1973. הוא קבע את ביתו בנגב והיה בין הראשונים שעברו להתגורר בדימונה, לאחר מכן, בערד ולבסוף בבאר שבע. אנשי באר שבע מכירים את קורותיו ובמיוחד את השירים שכתב על כל נושא שהיה קרוב לליבו. החל מטיולי הטבע, החוויות ממלחמות ישראל, וכלה בעבודתו ובמשפחתו.

הקשר בין מאיר לבין שאול ביבר התגלה לי לגמרי במקרה. ביום העצמאות 2012, ביקרתי לראשונה במוזיאון הפלמ"ח. לאחר הסיור בין המוצגים – כשלעצמו חוויה בלתי נשכחת – נכנסתי לאולם הארכיון, ובו כרכים המכילים תמונות ותיעוד של הפלוגות השונות של הפלמ"ח. מצאתי כמה מסמכים מעניינים שלא ידעתי על קיומם עד היום. המסמך המורחב אודות מאיר נמצא במאגר הדיגיטלי של אתר מוזיאון הפלמ"ח. שמחתי מאוד לצרף מסמכים אלו לאוסף המסמכים המשפחתי ויצאתי מן האולם. ממש ליד הדלת עמד שאול ביבר – "אבי הלהקות הצבאיות" ומראשוני הפלמ"ח.

שאול ביבר פנה אלינו ושאל מה חיפשנו בארכיון. האם יש לנו קרוב משפחה ששירת בפלמ"ח. השבנו לו בחיוב. סיפרנו לו על קורותיו של מאיר והוא ציין שהכיר את המחלקה הדתית שבה שירת מאיר. השיחה בינינו קלחה. שאול ביבר סיפר לנו על עצמו, על תפקידיו השונים ועל ההרצאות שהוא מעביר לקהלים שונים. בינינו לבין עצמנו חישבנו שהאיש אמור להיות קרוב ל-90. המוטיבציה שלו לשמר את תולדות הפלמ"ח ולהפיץ ברבים את קורותיו של הארגון נמשכת מזה שנים. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה באירוע שהתקיים בבית ציוני אמריקה, באוקטובר 2012, שהנושא שלו היה מלחמת יום הכיפורים. הוא עלה לבמה בכוחות עצמו, ודילג חזרה למפלס הכיסאות ללא עזרתו של איש! הקהל היה מצומצם ולא מפרגן במיוחד. החלו לצעוק שם, מה פתאום מנצלים את האירוע כדי "לעשות נפשות" לפלמ"ח. שאול לא התווכח והמשיך בתכנית. למי שלא יודע, הסיבה לכך הייתה ברורה: דדו. הוא היה איש פלמ"ח. מאז מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט ופרישתו של דדו מצה"ל בשברון לב, נמצאו כמה דרכים ללמד על דדו זכות. אחת מהן היא חנוך ברטוב והספר "דדו". גם שאול ביבר מצא דרך להציג לישראלים את דדו – דרך הפלמ"ח, הרמט"כלות בצה"ל ומלחמת יום הכיפורים. שאול, איש יקר. תמיד המשיך קדימה במטרה למלא שליחות. תנחומיי למשפחת ביבר. אבדה גדולה לכולנו.

21 ביולי 2013 – 2:06 pm קטגוריות: חברה | Comments (2)

Tagged , , , , , , , , , |

קידום מכירות על ידי המו"ל

קידום מכירות – לגיטימי בחברה המודרנית * בניסוח מעט שונה – שיווק אגרסיבי הנו מעשה לגיטימי בכל תחום שבו התחרות רצחנית * השאלה היא מהו הקו הדק המבדיל בין שיווק אגרסיבי של ספרי קריאה לבין הגזמה שיש בה טעם לפגם?

בסופשבוע היה לי חשק לקחת ליד ספר ולשקוע בסיפור דמיוני שאין בינו לבין האקטואליה ולא כלום. לא חשיבה מעמיקה, לא מורכבות לשונית או רעיונית, לא ריגושים מופרזים, לא מועקות, לא התפלספות או כל אותם אמצעים המוכרים ספר – כל זה לא עניין אותי.

ומה העלה הגוגל בחכתי? את "הילד שנגע באף של נמר" של קרול ברץ'. ביקשתי מבן זוגי למצוא את הספר בספרייה בה אנחנו מנויים וקיבלתי אחר כבוד את המבוקש. העפתי מבט על עטיפת הספר – היא מדברת בשם עצמה – מופיעה כאן תמונה ברורה של הפה הפעור של חיית טרף ומעליה הכותר "הילד שנגע באף של נמר", על רקע אדום. רק אז הבחנתי בכיתוב נוסף אך מוצנע, שמופיע מתחת לכותרת – הספר, כך נכתב על גבי הכריכה הקדמית שלו, מיועד לכל מי שאהב את "חיי פיי". למרות שברץ' איננה זו שחיברה את חיי פיי – ההמלצה כתובה על גבי הכריכה הקדמית. בנוסף, המו"ל טרח לציין גם את המילים, "מועמד לפרס בוקר 2011". בדקתי וגיליתי שאכן הספר היה מועמד ואפילו עבר סינון ראשוני.Jamrach's Menageriesקרול ברץ

עד כאן הממצאים הראשוניים. התחלתי בקריאה והיכרות עם גיבור הספר, ילד קטן המתגורר בשכונת עוני בלונדון של לפני מאה וחמישים שנה – אמצע המאה ה-19. כבר בעמודים הראשונים התברר לי שהתרגום לא משהו. חבל, יכולתי הרי לקרא את המקור, באנגלית, חשבתי לעצמי. אחרי מאה עמודים החלטתי – סטופ! גיגלתי והגעתי למידע בנוגע לכותר המקורי באנגלית.

קורה לכם שאינכם מבינים מה הקשר בין שם של כותר בעברית לשם הלועזי המקורי שלו? אגב, גם שמות הסרטים מכוונים למשוך קהל מקומי ולכן הם משקפים משהו מתוך העלילה ולעתים אין כל התאמה בינם לשם  הלועזי המקורי. ומה לגבי הילד שנגע באף של נמר, בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן 2013? הכותרת המקורית היא Jamrach's Menagerie. אה! עושה רושם אחר לגמרי מהכותרת שנבחרת לעותק בעברית, לא?

באתר הסוקר את כישוריה של קרול ברץ', הצצתי בתצלום שעל גבי הכריכה הקדמית של הכותר באנגלית. חיפשתי אחר הבדלים נוספים בין הכיתוב שעל גבי הכריכה לבין זה המופיע בעותק שבידי. אריזה בהחלט נועדה למכור את המוצר שבתוכה, אבל האם זה אתי למתוח את החבל עד כדי כך? התחכום השיווקי בכותר בעברית גלוי וברור. המו"ל המקומי הוסיף מידע מתחת לשם הספר, במטרה ברורה להגביר את היקף ההכנסות שיהיו לו מהספר – אבל לעניות דעתי, התוספת היא עליית מדרגה בטריק השיווקי האגרסיבי של ספרי קריאה. התחכום של המו"ל מסתכם בשני משפטים – האחד פונה לקהל המכיר את המוסד "פרס בוקר" היוקרתי, והשני מכוון לאלו שקראו או צפו בסרט הנפלא "חיי פיי".

וכאן עלי להדגיש – המו"ל של הכותר הלועזי לא נדרש לתחכום מסוג זה. הספר נמכר. קהל הקוראים הנאמן של קרול ברץ' דרג את הספר ב-4 כוכבים מתוך 5. יפה. זאת מבלי שנזקק למידע הנ"ל.

מה שעושה את העניין השיווקי לבעייתי בעיניי ואף מאוס הוא התרגיל המסריח הזה של המו"ל הישראלי. עד היום קראנו ספרים בגלל שנכתבו על ידי סופרים נערצים, מוכשרים ואהובים וגם בגלל רשימות רבי המכר והמלצות לקריאת ספרים של מחברים לא ידועים. מעתה עלינו להשתכלל ולעמוד על המשמר למרות ההמלצות. עלינו לפתח חיישנים חדים ולקרא את כל האותיות המופיעות על גבי הכריכה הקדמית – עם דגש על "הקדמית".

"מועמד" לפרס בוקר אינו אומר דבר וחצי דבר. אלפי ספרים נשלחים לקרנות יוקרתיות בכל שנה כדי לזכות בפרס שיריץ את המחברים שלהם קדימה ויאפשר להם להתפתח בתחום. מי כמונו, כותבי הספרים, יודע זאת (כולל אותי). ובאשר לתוספת האסוציאטיבית – הספר מיועד למי שאהב את "חיי פיי" – זו מכשלה ענקית. יש בינינו רבים שאינם זוכרים את שמות מחברי הספר שקראו רק לאחרונה, שלא לדבר על ספרים שקראו אתמול ושלשום. מלבד ספריהם של מחברים נערצים ואהובים.

קוראים יקרים, תפשפשו בזיכרונכם ואמרו בקול רם את שם מחבר הספר "חיי פיי"? כמה מכם זוכרים אותו? ואם נגלה לכם שמחברת הספר – קרול ברץ' – איננה זו שכתבה את חיי פיי, ושההפניה לחיי פיי, המופיעה על גבי הכריכה הקדמית של הספר היא בגדר הולכת שולל של כל אלו שהתלהבו מהעלילה בחיי פיי (כולל אותי) אך לא שמו לב לשם המחבר (לא כולל אותי)? לכו תחפשו את שם המחבר ותיווכחו – לא קרול בירץ' כתבה אותו, אלא יאן מרטל (מרשה לעצמי להוסיף המלצה חמה לספרו – וירג'יל וביאטריס).

מה לעשות? לעשות. או להטיח את התלונה בפני המו"ל. שכן קהל קוראי הספרים ממילא הולך ומצטמצם ופעולה שיווקית כזו עוד עלולה לגרום לצמצום ניכר עוד יותר. ו/או – לפתח נוגדנים. כן, לכל סוג של אמירה יש טווח זמן שבו היא אפקטיבית ושלאחר שטווח הזמן הזה פג היא כבר לא מסוגלת למכור את המוצר שאליו הוצמדה.

אצא מעודדת אם דברי יסייעו לפיתוח נוגדנים למקרים כמו זה שבו נתקלתי, במיוחד בקרב קהל קוראים שאכפת להם מהמהות, ושמציק להם כשמו"ל מנסה "לעבוד עליהם בעיניים" בדרכים חדשות לבקרים.

7 ביולי 2013 – 11:27 am קטגוריות: ביקורת ספרים | Comments (1)

Tagged , , , , , , , , |

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"

על פעילותן ההתנדבותית של נשים מסורתיות שומרות מצוות בתקופת היישוב, נודע ברבים רק לאחרונה. הספרות שחקרה את התנועה הדתית לאומית – המפד"ל במקור – העלתה על נס את הדמויות המרכזיות בתנועה, וציינה בעיקר שמותיהם של פעילים; הנשים הפעילות בחוגי המזרחי אוזכרו בשולי הדברים, אם בכלל. הקמתם של ארכיון הציונית הדתית באוניברסיטת בר אילן וגנזך הציונות הדתית במוסד הרב קוק בירושלים, תרמה רבות להמשך המחקר שממש לאחרונה החל להפנות את אור הזרקורים אל פועלן ההתנדבותי של נשים בשתי תנועות עיקריות של הציונות הדתית – "המזרחי" שנוסדה בשנת 1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס כתנועה דתית-לאומית במסגרת ההסתדרות הציונית והייתה בעלת זיקה למעמד הבורגני-דתי, ותנועת "הפועל המזרחי" שנוסדה בשנת 1922 וביקשה לשלב בפעילותה הציונית ערכים דתיים וסוציאליסטיים.  

******

הייתה זו תחילת דרכה של הציונות הדתית המודרנית, שראתה עצמה חלק בלתי נפרד מן התנועה הציונית החדשה.

בספטמבר 1918 הוקם ביפו המרכז הזמני של המזרחי, בהנהגת הרב בן ציון מאיר עוזיאל, לימים הרב הראשי והראשון לציון; הרב משה אוסטרובסקי (המאירי), מראשי המזרחי בארץ ישראל, איש חינוך, חבר במרכז העולמי של התנועה; והרב יהודה לייב פישמן (מימון), שהיה מהעומדים בראש התנועה העולמית וחבר בהנהלת הסוכנות היהודית. כן היו בין מנהיגי המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), נשיא המזרחי העולמי מ- 1924 וחבר בהנהלת קרן קיימת לישראל ופרופ' חיים פיק, מראשוני המזרחי בגרמניה ובארץ, חבר המרכז העולמי של התנועה ופעיל בהסתדרות הארצית. מטרת המזרחי הייתה כפולה: ראשית, לעסוק בבניין הבית הלאומי של עם ישראל על פי התורה הכתובה והמסורת; שנית, לחזק את היהדות המסורתית ולהגביר את השפעתה בתפוצות ישראל.

המצב הדינמי בארץ ישראל – קליטת העליות הגדולות, תקופות של מיתון כלכלי, ומעל לכל מלחמת העולם והשואה – הביא לייסוד ארגונים וולונטריים רבים שפעלו ביישוב בתחומים מגוונים. בהם היו ארגוני נשים שהחלו לפעול במהלך מלחמת העולם הראשונה ומיד לאחריה עם הכיבוש הבריטי. במסגרת הציונית הדתית בארץ ישראל הוקמו שני ארגוני נשים: "הסתדרות נשי מזרחי", שהוקמה בשנת 1918, ו"ארגון הפועלות של הפועל המזרחי" שנוסד בשנת 1935. את היסוד ל"ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל" הניחה הינדה אוסטרובסקי (המאירי) במושבה עקרון עם תום מלחמת העולם הראשונה.

על פי הצהרתו, התא הראשון של "נשי מזרחי" בארץ ישראל הזדהה לחלוטין עם ארגון הגברים, ובהתאם לכך קבע באספתו הראשונה (10.7.1918) את מטרתו המרכזית:

"אנחנו הנשים במושבה, נכנסות לאגודת המזרחי הציונית ונעבוד שכם אחד יחד עם האנשים לטובת בניין האומה על פי התורה והדת".

בין מנהיגות "נשי מזרחי" בלטו לאה זליגר, הינדה אוסטרובסקי וסופיה-תקווה פיק. לאה קוק עמדה בראש סניף "נשי מזרחי" בתל אביב, והרבנית שרה הרצוג התבלטה כמנהיגה ארצית, ולצידה פעלו אסתר רבין ואניטה מילא-כהן. אניטה פעלה בתל אביב וקיבצה סביבה קבוצה של נשי מזרחי, עולות מגרמניה. הקבוצה פתחה בית קטן לנוער עולה בבני ברק ("אורה"), שממנו התפתח מאוחר יותר בסיוע נשות מזרחי דרום אפריקה, המוסד החינוכי "אחוזת שרה". בקבוצה זו היו פעילות: גב' אלטמן, גב' צונץ, גב' סופי צ'רניאק וגב' חנה ריינהולד. מרכז ארגוני נשי המזרחי בארץ ישראל "אמן" (ארגון של נשי המזרחי בהיפוך אותיות) הוקם רשמית ב- 1940. היו בו כל הקבוצות והמוסדות של נשי המזרחי בארץ.

שנות ה- 2000  – כתיבה מחקרית חלוצית על נשי מזרחי , אמן ואמונה.

ד"ר רוזנברג-פרידמן לילך מאוניברסיטת בר אילן פרסמה שני ספרים שזכו להדים נרחבים ולציון לשבח – "מהפכניות בעל כורחן - נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב" (הוצאת יד בן צבי, 2005) ו"מאמונה למעשה: שבעים שנה לתנועת אמונה" (הוצאת כתר, 2006).  מפעלה החלוצי המתעד פעילות התנדבותית בסדר גודל לאומי של נשים מהציונות הדתית ראוי לציון בשל ראשוניותו ורוחב היריעה שלו, שאם לא כן, המידע היה נשאר בתוך תיקיות בארכיונים ולנו לא היה שמץ של מושג על פועלן. בימים אלו, כש"הדרת נשים" שהפכה לתופעה מקוממת בנוף הציבורי בישראל והיא עולה לעתים קרובות לכותרות בשיח התקשורתי והפוליטי, ראוי לאזכר מחקרים מסוג זה המביאים לידיעתנו את המפעל האדיר שהרימו נשי מזרחי בתקופת היישוב ומפעלן בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה, בקליטת ילדים יתומים, כולל ילדי טהרן. נשים בעלות תושייה אלו פעלו לצד הגברים שווה בשווה, ובמישור המעשי אף עלו על ציבור הגברים הפעילים מתנועת המזרחי.

*****

אחת הנשים שפעלו בהתנדבות, ושהמידע על פועלה נובע מיידע אישי ומידע שנדלה מתוך ארכיוני הציונות הדתית ומחקריה של ד"ר רוזנברג-פרידמן, היא סופי צ'רניאק, לבית להמן, מייסדת בית הילדים "אחוזת שרה" בבני ברק – סבתי היקרה שצאצאיה מוקירים את זכרה ומתגעגעים אל הליכותיה הנעימות וליבה החם. בבית הילדים "אחוזת שרה" הונצח זכרה של סופי צ'רניאק  כמייסדת המקום. הדברים שנכתבו לזכרה על גבי לוח ההנצחה ראויים לפרסום באכסנייה זאת.

סופי צ'רניאק – מייסדת "אחוזת שרה"  

י"א תשרי התר"נ  –   י' תשרי התשל"ט  (6.10.1889  –  11.10.1978)

סופי צ'רניאק

סופי צ'רניאק

"פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"

הגברת סופי צ'רניאק הקדישה את חייה בצעירותה לחזוק הדור הצעיר, לשמר ולפתח את הזיקה לערכי עם ישראל. בהגיעה לארץ ישראל המשיכה בחכמתה הרבה לפעול ולטפח את חינוכם של בני הדור הצעיר. בתקופת השואה ילדי טהרן מצאו בית במוסד "אורה" בבני ברק. בהמשך, בבית "אחוזת שרה" נקלטו ילדים עולים מארצות הגולה, חלקם במבצעי הצלה חלקם ללא הורים. וכן ילדי הארץ. גברת צ'רניאק ע"ה הקדישה את זמנה ומרצה ללא לאות בעצה ובתבונה לעודד את כולנו לקדם ולשפר את המפעל החנוכי לטובת הדור הצעיר (מר בינם וַז'ונסקי- מנהל אחוזת שרה מיום הקמת המוסד)

הקמת והפעלת בית הילדים אחוזת-שרה הינה גולת הכותרת של פועלה של סופי צ'רניאק. בראשית שנות ה-30 הצטרפה לנשי מזרחי בישראל ובשיתוף פעולה עם נשי מזרחי דרום אפריקה הן עסקו בהצלת נפשות ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. מאז שנות ה-30 של המאה העשרים הן דאגו להקמת בתי ילדים לקליטת ילדים יתומים. בתחילה הקימו את גן-אורה שבזיכרון מאיר, ולאחר שהמקום היה צר מלהכיל את זרם הילדים הגובר והולך מהפזורות ובמיוחד את זרם פליטי השואה הנאצית שחיפשו מקלט בארץ ישראל, הן הרימו פרויקט ענק זה – בית הילדים אחוזת-שרה בשיכון ה' בבני ברק. אחוזת-שרה הוקמה בלי כל עזרה ממשלתית או עירונית.

סופי צ'רניאק עבדה בצמוד לאדריכל, מר אבני, שתכנן את המבנה לפי השיטות המודרניות ביותר כדי לשכן בו 126 ילדים מגיל הגן עד גמר בית הספר. ידה  הייתה בכל פינה בבית זה. סופי צ'רניאק הייתה זו שדרכה עברו הכספים הדרושים להקמתו, שהגיעו מתרומות של נדבנים בדרום אפריקה וברחבי העולם. היא הייתה זו שגייסה את המנהל הראשון של אחוזת-שרה, מר בינם וַז'ונסקי, ועמדה עימו בקשר רציף ויום-יומי. סופי צ'רניאק הייתה מעורה בנעשה, המשיכה לעמוד על זכויות הילדים מול הממסד ולעניין גורמים בחו"ל במפעל חייה על מנת להשיג את המימון הדרוש להמשך הפרויקטים. זאת עשתה עד תחילת שנות ה-70, כחברת הנהלת אמונה וכאחראית מטעמה על המוסדות וההכשרה המקצועית משנת 1960. היא ידעה להעניק יחס חם לכולם, החל מהמנהל, בינם וַז'ונסקי, וכלה באחרון הילדים, שרצו לקראתה בשמחה בכל פעם שהגיעה לביקור ב"אחוזת שרה".

המטרה החינוכית של אחוזת-שרה הייתה ליצור אווירה משפחתית לילדים בלי הורים או אלה הנמצאים רחוקים מבית הוריהם. הניסיון הראה כי נבחרה הדרך הנכונה וכי צוות המדריכים הצליח ביצירת אוירה משפחתית טובה באחוזת-שרה, ממנה יצאו אזרחים נאמנים לתורה ולעם. לדבריו של המנהל הנוכחי של אחוזת-שרה, מר שמואל רון, פועלה של סופי צ'רניאק והרעיונות שיישמה בבית זה כפי שהוא היום הקדימו את הדור שלה. הצעותיה בתחומי התכנון, החינוך והפעלת אחוזת-שרה ניכרים בבית זה עד היום.

יהי זכרה ברוך ופעילותה הפורייה – מודל לחיקוי בקרב נשים וגברים כאחד

18 ביוני 2013 – 11:29 am קטגוריות: חברה | Post a comment

Tagged , , , , , , , |

הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי

הייתה התנגדות של היהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התוכנית להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בישראל בשנות ה-50 רצתה שהעם יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה , לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו.

*********

אמש, במעמד הדלקת המשואות לזכר הנספים בשואה שהתקיים ברחבת גטו ורשה ב"יד ושם" ירושלים, הובלטה העובדה שביום הזיכרון לשואה שחל השנה אנו מציינים מלאת שבעים שנה למרד גטו ורשה. הבוקר התראיין משה ארנס על מחקרו העוסק במרד גטו ורשה. ב-2009 ראה אור ספרו דגלים מעל הגטו, בהוצאת ידיעות ספרים, בו הציג ארנס ממצאי מחקרו השופך אור על מחלוקת היסטורית בין הזרמים האידיאולוגיים בגטו שחלקם סרבו לשתף פעולה עם מארגני המרד.

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

אנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, ביד ושם (באדיבות אתר סרוגים)

קטע מתוך ספרו של ארנס – פורסם באתר ידיעות ספרים – מספק הצצה על מה שקדם למרד גטו ורשה:

לקראת ערב פסח תש"ג (אפריל, 1943), הוציא היינריך הימלר, סגנו של היטלר וראש הס"ס, הוראה להשמיד את כל יהודי ורשה שנותרו בחיים. הגיעה עת המרד. אך גם בשעה זו לא הצליחו הנדונים למוות להתאחד. המחלוקת האידיאולוגית בין תנועות הנוער הסוציאליסטיות, שהקימו את הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', לבין בית"ר הרביזיוניסטית, שמתוכה הוקם הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאבל פרנקל, גרמה לכך ששני הארגונים פעלו בנפרד, ללא תיאום.

וכל השאר הוא היסטוריה. המרד נמשך שלושה שבועות שבמהלכם או זמן קצר לאחר מכן, כל אנשי הפיקוד הבכיר של אצ"י נהרגו. לעומת זאת, סגנו של אנילביץ' ואחרים מהתנועות הסוציאליסטיות שרדו וחלקם עלו ארצה.

וכאן מגיעה הפואנטה,

עובדות אלה והמשכה של המחלוקת האידיאולוגית בין התנועות הסוציאליסטיות והרביזיוניסטים הן הסיבות העיקריות לכך שחלקו החשוב של אצ"י במרד גטו ורשה נזנח וכמעט נשכח בהיסטוריוגרפיה של השואה. כתוצאה מכך, למרות שמרד גטו ורשה הוא אחד מאירועי השואה המונצחים והמתועדים ביותר, והוא ממלא תפקיד מרכזי באתוס הציוני ובזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, לא הייתה עד כה (2009, ת"ה) הכרה בחלק המשמעותי שמילא אצ"י במרד, ואשר לא נפל מחלקו של אי"ל.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

דגלים מעל הגטו, משה ארנס, 2009, הוצאת ידיעות ספרים.

גם הבוקר, אמר ארנס שתהליכי הזיכרון וההשכחה הם בידיו של השליט. רוצה, מעלה עובדה היסטורית על נס, רוצה, משכיח אותה. ותוך כדי כך ציטט ארנס את התובנה של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 – "מי ששולט בעבר – שולט בעתיד ומי ששולט בהווה – שולט בעבר". את הדברים הללו אמר ארנס בחיוך וציין שכיום אין כמעט מצבים כאלו. השליט אוחז בידיו את השרביט ושולט על ההווה בלבד. באשר לעבר, נחשפים מחקרים ונגבות עדויות וכל אלו מוצגים לראווה בספרות, בסרטים ובמוזיאונים. ממרחק של זמן כולנו מוכנים לקבל עובדות שבעבר לא הייתה כל לגיטימציה לקבלן.

כשעמדתי דום הבוקר במשך שתי דקות וכיבדתי את זכר ששת המיליונים מבני עמי שנספו בשואה, עדיין הדהדו בי מילותיו של ארנס מהראיון עימו בתכנית הבוקר של הערוץ השני: הייתה התנגדות של יהודים בגטאות של אירופה בתקופת שלטונו של היטלר, נגד התכניות להשמיד אותם – בניגוד למה שמפלגת השלטון בשנות ה-50 רצתה שהעם בישראל יאמין בו – שהיהודים הלכו כ"צאן לטבח". מחובתנו לעשות מאמץ ולשוב אל ההיסטוריה, לנבור במסמכים ולגבות עוד עדויות מניצולי שואה שעדיין חיים עימנו – עלינו, הציבור, מוטלת חובה לשלוט בהיסטוריה ולתת לה משמעות, כדי שנדע מי אנחנו – אז והיום – כדי שיהיה לנו עתיד.

8 באפריל 2013 – 11:13 am קטגוריות: זיכרון ציבורי, חברה, מיתוסים וסמלים מודרניים | Comments (2)

Tagged , , , , , , , , , , , |

שתי זוויות ראייה

רשימה זו מוקדשת לאופן בו אנו זוכרים את השואה – הטראומה ההיסטורית של העם היהודי.

טראומה היסטורית עשירה בלקחים. עם השואף ללמוד מלקחי ההיסטוריה שלו יישא את לקחיה, במיוחד לקחי טראומות היסטוריות, אל ההווה. ובמקרה של השואה, מה שלמדתי מצבי גיל, תוך הסכמה מלאה איתו, הוא כי הלקח החשוב שצריך בעזרתו לטפל בגילויי ההווה שלנו הוא שאין תחליף לקיום של עמים זה לצד זה. 

**********

בהיסטוריה של העם היהודי בעולם ובישראל התרחשו טראומות לאומיות. הסיפורים, המחקרים, הסרטים וכל צורות התיעוד עוזרים לזכור אותן ולדעת מה קרה שם. אנו מתייחדים עם זכרם של ששה וחצי מיליון היהודים שנספו בשואה. אנחנו מדברים על "שואה ותקומה" ומציינים שמדינת ישראל קמה למרות שלגרמנים הייתה תוכנית מפורטת שנועדה להכחיד את העם היהודי. אבל מלבד הזיכרון ה"סטטי" של השואה שיקבל ביטוי היום ומחר בטקסים לאומיים ואחרים, ישנם לקחים נוספים לטראומה הזו והם הומאניים אוניברסאליים. כלומר, ישנן שתי זוויות ראייה על לקחי השואה, המשלימות זו את זו.

זווית ראייה אחת: גם ממצבים קשים אפשר לצאת, ויותר מכך – אפשר לצאת מחוזקים

אחת הקרנות המעודדת מחקרים על השואה והפצת סיפורי השואה על ידי ניצולים, קרן יעקב וקלרה עגיט לספרות בנושא השואה וההתנגדות היהודית – סייעה ומסייעת להעלות על הכתב סיפורם של אלו שנשלחו למחנות עבודה ואחר כך למחנות שמד וניצלו ממוות. אלו הפכו לחלק מריטואל שמתקיים כל שנה בתאריך שיועד לו – כ"ח בניסן, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל המתקיים בכל שנה בה' באייר. ביום זה בנוסף לצפייה בסרטי טלוויזיה על השואה, ראוי גם לקרא ספרים כמו ספרה של רחל ברנהיים, ממקימי קיבוץ "יקום" (עליה כתבתי בעבר כאן), שנולדה בצ'כיה ולאחר הכיבוש הנאצי גורשה לאושוויץ שם הופרדה ממשפחתה, נשלחה למחנה עבודה ואחר כך נשלחה ב"צעדת המוות" לעבר ברלין. ביום השמיני למסע ברחה עם שתי חברות, ולאחר תלאות רבות נגלעה לכפר גרמני וחיה בו במסווה של פשיסטית הונגריה עד השחרור על ידי "הצבא האדום" (מתוך הכריכה האחורית). והסיפור ממשיך כך – לאחר המלחמה עלתה ארצה בעלייה הבלתי לגאלית, נתפסה על ידי הברטים וגורשה לקפריסין. עם קום המדינה הגיעה ארצה והצטרפה לקיבוץ יקום. בנה דני נפל במלחמת יום הכיפורים. ספרה של ברנהיים וספריהם של ניצולי שואה כמותה, מלמדים על נחישות וחוזק נפשי, על היכולת להוציא "מתוק מעַז".

זווית ראייה שנייה: יש לשנות את ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה

אבל ישנה זווית ראייה שנייה, שאליה התוודעתי דרך הבלוג של צבי גיל באתר "מחלקה ראשונה". לפי זווית הראייה של גיל, באין אקטואליזציה, של השואה – לימוד לקחיה ויישומם כאן במדינת ישראל על ידי אזרחיה – השואה תיזכר בריטואלים של אותו יום בלוח העברי שנקבע כיום הזיכרון שלה. השואה תיזכר בטקסים כגון, ב"מצעד החיים" של נוער במחנות ההשמדה בפולין. השואה תיזכר בספרי המחקר ובתוכניות הלימוד בבתי הספר ובספרות המתעדת אותה. ומי שיתעניין יוכל לספוג לתוכו עוד ועוד מידע על "מה שקרה". אבל לא מעבר לכך. רק כשנשאל את עצמנו לא רק "מה קרה שם" אלא "מדוע אירוע כזה התרחש בכלל", מדוע קיימת אנטישמיות בעולם, גזענות ושנאת זרים, ההיסטוריה תחדל להיות ריטואל ותהפוך לאקטואלית. בזאת עוסקת זווית הראייה של צבי גיל.

"הניסיון של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – כשל", סבור צבי גיל, ניצול שואה החי בישראל, פובליציסט ואיש תקשורת במקצועו. לפי גיל, מה שנכתב במנשר, בקטע לפני הסיום – "אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל שבעיות ייפתרו ולא בשפיכות דמים אלא בשיח ובשיג במזרח התיכון ובעולם כולו" – הלקח של השואה, הוא זה שיש לאמץ ולהדריך את הדורות הבאים ביישומו בפועל, במעשים. רק כך נהפוך את הזיכרון ה"סטטי והריטואלי" לזיכרון "חי", שימושי הממלא את ייעודו. שאם לא כן, לא זו בלבד שהזיכרון יהיה מוגבל בחלקים רבים של הציבור ליום מסויים בשנה, אלא גם אומות העולם תמשכנה להחזיק בדעה שאין קשר בין משאלת הלב הזאת של העם היהודי ובמיוחד ניצולי השואה לבין הנעשה בפועל. העולם יטען כי בישראל עדיין לא הופקו הלקחים האתיים והמוסריים של אותו אירוע נורא שאירע לעם היהודי בהיסטוריה.

צבי גיל מתייחס גם לדברים מתוך הנאום שנשא הנשיא אובאמה לאחרונה בבנייני האומה בפני קהל צעיר (23.3.2013). לדעתו עולה מדברי אובאמה מסר דומה: "אתם צעירי ישראל, מוכרחים לדאוג כעת לעתיד. אתם מוכרחים לכתוב את הפרק הבא בסיפורה של האומה הנפלאה הזאת… המחויבות שלנו היא להיות עדים אבל גם לפעול. עבורנו זה אומר להתעמת עם גזענות בכל צורותיה… אין לדברים הללו מקום בעולם המתורבת."

בנוסף, קטע הסיום של מנשר ניצולי השואה מדבר בעד עצמו: "השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני התרבות… לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבות של החינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות…"

מכך גוזר גיל מה שלפי תחושתו הוא צו השעה – יש לשנות את ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה. עד היום, השואה היא טראומה שבה עוסקים חוקרים וסופרים וכל מי שהשואה מעוררת בו עניין, אבל "בלי אקטואליזציה" של השואה, אומר גיל, היא תיוותר כסוגיה דיונית-עיונית בעיני הדורות הבאים. בלי אקטואליזציה, סופה שתהיה דומה לט' באב – היום בו חלקים מעטים מהציבור צמים בו כעניין שבריטואל, כדי לציין את אירוע היסטורי טראומטי, חורבן בית המקדש. המעמדים והטקסים חוזרים על עצמם ומעבירים את סיפורם של ניצולי השואה. אך ממרחק של זמן, אלו נתפסים כסיפור של שרידים חיים "שעוד מעט ייעלמו".

לפיכך, בכל הקשור לזכר השואה בהווה, "בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזיכרון השואה, המערכת החינוכית צריכה לשים דגש חזק על לקחי השואה היהודיים והאוניברסאליים… וממערכת החינוך המסר יגלוש לציבור בכללותו", לפי גיל. אקטואליזציה לאירוע טראומטי תימנע מצב שבו "כל שנותר לדורות הבאים בישראל הוא להיחשף לסיפורים שלהם", לזכור ולא לשכוח "מה שקרה".

כמי שמרצה על השואה בפני קהלים רבים, צבי גיל מעדיף לדבר על "קדושת החיים" כלקח מכונן של השואה: "רבים מלקחי השואה לא נלמדו בעולם וגם אצלנו" הוא מסכם.

בנוסף, במקביל לריטואל של "מצעד החיים", מציעה קבוצת שרידים, שגיל נמנה על שורותיה, לקיים את "מצעד התקומה" בישראל. צעדה שתתחיל ב"יד ושם" ותסתיים ב"גבעת רם", בניין כנסת ישראל, שהוא סמל לתקומת העם היהודי בארצו.

טראומה היסטורית עשירה בלקחים. עם השואף ללמוד מלקחי ההיסטוריה שלו יישא את לקחיה, במיוחד לקחי טראומות היסטוריות, אל ההווה. ובמקרה של השואה, מה שלמדתי מצבי גיל, תוך הסכמה מלאה איתו, הוא כי הלקח החשוב שצריך בעזרתו לטפל בגילויי ההווה שלנו הוא שאין תחליף לקיום של עמים זה לצד זה. שאין הצדקה מוסרית או אתית לשנאת זרים.

7 באפריל 2013 – 12:14 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, חברה | Post a comment

Tagged , , , , |

הרב ד"ר מאיר להמן – אב"ד של קהילת מיינץ (מחצית מאה 19) – סבא רבא של אבי

ערב פסח, תשע"ג

במשפחתי עובר מדור לדור הסיפור על הסבא-רבא של אבי – הרב ד"ר מאיר להמן - שנולד בגרמניה, למד באוניברסיטה בברלין,  קיבל דוקטורט לפילוסופיה, ולאחר מכן עבר להתגורר בפראג כדי ללמוד תורה וקיבל על עצמו את ראשות הקהילה האורתודוכסית במיינץ, הוציא לאור את העיתון "איזראליט" עבור יהדות התפוצות וכתב את פירוש "מאיר נתיב" למסכת אבות ולהגדה של פסח. כתביו ההיסטוריים, סיפורים שהביאו לכדי מימוש את כשרונו הספרותי ובהם אלמנטים חינוכיים ותמות יהודיות שמטרתן למנוע התבוללות, ראו אור בראשונה בביטאון "איזראליט" ואחר כך בספרים כרוכים.

הגדה של פסח

בפתיח להגדה של פסח שהאיר ופירש, כתבו עליו כי נדד לפראג הרחוקה כדי "להתאבק בעפר רגליהם של גאוני העיר", שבמחיצתם זכה והגיע לגדלות תורנית "ויהי לאילנא רברבא".

חוגי האמנות והספרות הגרמנית ראו בו כוכב עולה וניסו למשכו אליהם. היו לו הצעות מקסימות. אולם בתוך תוכו הוא ידע שנועד לו תפקיד קהילתי מכובד. וזה הגיע. הוא קיבל הזמנה אישית לכהן כרב הקהילה החרדית במיינץ. במיינץ של אותן שנים – אמצע המאה ה-19 – כמו ביתר ערי אשכנז, השתוללו רוחות ליברליים שהרסו כל חלקה טובה ביהדות. כאשר נפתח בשנת 1853 בית הכנסת החדש של קהילת מיינץ והרפורמים הנהיגו בו מקהלת נשים ועוגב, היה רק קומץ אנשים שפרשו מן הציבור "המתכחש" ליהדות, והתפללו לבדם בחדר קטן לפי הנוסח המסורתי. היו אלה: הגאון רב שמואל בונדי, ואחרים.Rabbi_Marcus_Lehmann

בתו של בונדי, תרצה, פגשה את מאיר להמן, כשהתמנה לרב אורתודוכסי של קהילת מיינץ והשניים נישאו והעמידו צאצאים.

הרב מאיר להמן קיבל על עצמו את ניהול הקהילה האורתודוכסית במיינץ. הוא היה נואם בחסד עליון. רבים נהרו להאזין להרצאותיו. תוך חודשים ספורים בית הכנסת נעשה צר מהכיל והרב להמן התמסר להקמת בנין גדול יותר שישמש בית כנסת לקהילתו. הוא ערך מסע והתרים את יהודי גרמניה ובעיקר את יהודי העיר מיינץ, צרף פרוטה לפרוטה ובסופו של דבר כשהוקם בית הכנסת האורתודוכסי זה  גרם למהפכה דתית בעיר. השפעתו הרוחנית של הרב להמן הייתה כבירה. אם בבואו למיינץ לא נמצא כמעט אף בית עסק יהודי שננעל בשבתות, כעבור חודשים ספורים מאז שהגיע לעיר, נסגרו בשבתות ובחגים כל החנויות היהודיות בעיר ובעליהם שבו אל חיק היהדות המסורתית.

גם לימוד התורה חזר לשגשג בעיר. להמן יסד בית ספר דתי אורתודוכסי והשפיע על ההורים שייאותו להעניק לילדיהם חינוך יהודי כשר. ברור שפעילות זאת קוממה עליו את חוגי הרפורמים. תחילה ניסו להשמיצו בעיתונות, וחיברו שירי לעג המתארים את סבלות הנוער היהודי מיום שלהמן הגיע לקהילה. מאוחר יותר החלו ראשי הקהילה הכללית להסית את הציבור נגדו בפומבי. השלטונות התערבו ואסרו עליו למלא את התפקידים הרשמיים של רב בישראל, לסדר קידושין, לשאת הספד ואפילו לנאום בבית הכנסת. הקהילה היחידה המוכרת בעיני השליטים הייתה זו שכללה את "פורצי החומות". והם ניצלו עובדה זו כדי לאסור גם את התפילה בבית המדרש של החרדים, שהוקם למעשה ללא הסכמת הקהילה "הרשמית".

להמן לא אמר נואש. הוא פתח במאבק נגדם, במישור החוקי. הוא הגיע אישית למוסדות השלטון, הגיש בקשות ותבע זכות עצמאות לקהילתו החרדית. דמותו צוירה בידי מתנגדיו כאישיות פנאטית ומה רבה הייתה הפתעתם של אנשי הממסד כשפגשו אותו אישית. מבוקשו ניתן לו.

או אז הכירו לו את אשתו לעתיד, תרצה. הם נישאו בשנת תרט"ו.

פועלו של להמן כלל פעילות ציונית ועיתונאות יהודית (ה"איזראליט"), פרשנות למסכת אבות ולהגדה של פסח, תחת הכותרת פירוש "מאיר נתיב"

der israelit

להמן פעל גם לטובת היישוב הארצישראלי, ונמנה גם על יוזמי הקמת בית חולים דתי בירושלים. דלת ביתו היתה פתוחה בכל שעות היממה ורבים הגיעו אליו כדי לשאול בעצתו בעניינים שונים.

אחרי שהקהילה החרדית במיינץ חגגה את ניצחון עצמאותה יצא הרב להמן במסע על פני ערים ועיירות אחרות בגרמניה, נדד לכל מקום בו נמצא גרעין יהודי אורתודוכסי, כדי לדרבן את היהודים לייסד קהילות עצמאיות ולהיאבק על זכויותיהם. הוא דאג להושבת רבנים חרדים צעירים בראש הקהילות שראו בו מופת אישי.

כאשר עצמאות העדות האורתודוכסיות היתה עובדה קיימת בהרבה מקהילות ישראל בגרמניה, הרחיב הרב להמן את חזית הקרב שניהל עם החילוניים והמתבוללים והתחיל בשנת 1860 להוציא לאור את העיתון "איזראליט", ביטאונה המרכזי של היהדות החרדית בגרמניה, שהופיע ברציפות קרוב ל- 80 שנה עד לפרוץ השואה. בביטאונו זה פרסם להמן מאמרים שיצקו דפוסי השקפה תורתיים בלב רבבות קוראיו, וחינך את דור הנעורים ליהדות. מעל דפי הביטאון ניהל ויכוח עם הרפורמים וקרא לליכוד הנאמנים לתורה.

גליון של ה"איזראליט" מוצג בבית התפוצות.

Der Israelit

Der Israelit

 הספרים הרבים שכתב להמן, שתורגמו לעברית והופצו בקרב היהדות החרדית בישראל, שימשו את הקהילה היהודית של מיינץ כערוץ להעברת המסורת היהודית לדור הצעיר ולכל יהודי באשר הוא. להמן הבחין בהשפעת הספרות של ה"משכילים" על נפש הנוער ובאמצעות סיפוריו כמו "השר מקוצי" ו"בוסתנאי" (1954 – תרגום לעברית) הוא יצר משקל נגדי כדי לחבב על הנוער את האמונה ואת הזיקה ליהדות. על מדף הספרים בביתי נמצאים ספרים אלו ובנוסף, גם הגדה לפסח.

ההגדה של להמן שזכתה להרבה מהדורות וניתן לרכוש אותה כיום רק בחנויות לספרי יודאיקה או יד שנייה ממשפחות חרדיות, משלבת בתוכה עיטורים, סיפורים, פירושים – כולם בגרמנית. אבל יש בידי גם התרגום לעברית של הספר – פירוש "מאיר נתיב" –  והם מרתקים. למעשה, התרגום לעברית משתרע על פני 343 עמודים והטקסט של ההגדה – סדר הפסח – מהווה בו עמודים בודדים בלבד.

פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח תורגם לעברית מגרמנית לראשונה על ידי צוות סופרים וראה אור בהוצאת "נצח" ב- 1967. בפתח ההגדה מובאים מנהגי הרב אליהו מוילנא בליל הסדר ובשולי ההגדה צורפו לקט אימרות ודברי עיון מעניני דיומא.

כמו כן, הרב להמן כתב הערות למסכת זרעים של התלמוד הירושלמי. סדר זרעיםעל כך הוא קיבל הסכמות מגדולי הדור דאז כגון המלבי"ם זצ"ל שהיה לימים אף חברו הקרוב והרב להמן הזמינו לגור במיינץ כאשר המלבי"ם נאלץ לעזוב את מקום מגוריו.

הביוגרפיה של הרב מאיר להמן נחקרה על ידי יונס להמן (Jonas Lehmann) וראתה אור תחת הכותרת: Biography of Dr. Markus Lehmann בפרנקפורט בשנת 1910.

הביוגרפיה שלו סוקרת בין היתר את כתביו ההיסטוריים, סיפורים שהביאו לכדי מימוש את כשרונו הספרותי ובהם אלמנטים חינוכיים ותמות יהודיות שמטרתן למנוע התבוללות. הסיפורים ראו אור בראשונה בביטאון "איזראליט" ואחר כך בספרים כרוכים.

הספרים פורסמו בגרמנית ותורגמו למספר שפות ביניהן, עברית, אנגלית, יידיש, צרפתית, ספרדית ורוסית. להלן כמה מהכותרים באנגלית  ולצידם שנת ההוצאה לאור של הספר המקורי, בגרמנית :

Faith and courage the Shach's daughter (1867); Del Monte (1869); Bostanai (1870); Just in time (1871); The count of Coucy (1872); The family y Aguilar (1873); The royal resident (1877); Rabbi Joselman of Rosheim, parts 1 & 2 (1878-79-80); The penknife (1880); Portrait of two families (1880); Rabbi Akiba  and His Tumes (1881); Ithamar (1888

25 במרץ 2013 – 11:06 am קטגוריות: חברה | Comments (4)

Tagged , , , , , , |

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 71 שכבר עוקבים אחריו