דוריס לסינג – לזכרה

הסופרת הבריטית, דוריס לסינג, ילידת 1919 הלכה לעולמה היום (17.11.2013). עולם הספרות אבל על מותה של סופרת שהייתה מבין החשובות ביותר במאה ה-20. לסינג שזכתה בפרס נובל לספרות  (2007) בגיל מאוחר יחסית – 88 – מסמלת עבור הבריטים והעולם כולו את התשוקה לכתיבה איכותית. היא התמסרה לכתיבה כמו כל בעל מקצוע האוהב את מלאכתו. ספריה עוסקים בנושאים מגוונים החל מפוליטיקה וכלה במדע בידיוני. האמירות המאפיינות את אופן חשיבתה המיוחד של לסינג על החיים וכל מה שכרוך בהם שבו את לבי ואת ליבם של רבים מקוראיה.
Doris Lessing with her prize insignia of the 2007 Nobel prize in literature

Doris Lessing with her prize insignia of the 2007 Nobel  prize in literature . Photographed by Shaun Curry/ AFP/ Getty Images

אחת האמירות של לסינג, להלן, מתיחסת לבחירת ספר קריאה, ליחס של הקורא לספר שבחר לקרא בו, לדרך שבה עלינו להתיחס לכל ספר קריאה באשר הוא. בנוסף וחשוב לא פחות לדעתה של לסינג, הוא העיתוי המתאים לקריאת ספר מסויים. אוהבי הקריאה בוודאי יסכימו עם כל מילה שבציטוט הלקוח מתוך ספרה "מחברת הזהב" – יצירת מופת כשלעצמה:

There is only one way to read, which is to browse in libraries and bookshops, picking up books that attract you, reading only those, dropping them when they bore you, skipping the parts that drag-and never, never reading anything because you feel you ought, or because it is part of a trend or a movement. Remember that the book which bores you when you are twenty or thirty will open doors for you when you are forty or fifty-and vise versa. Don’t read a book out of its right time for you

ובתרגום חופשי:

יש רק דרך אחת לקרא: עליכם לנבור בספריות ובחנויות ספרים, לקחת ליד ספרים הנראים לכם מושכים, ולקרא רק את אלו. אלא שברגע שהספר שלקחתם ליד מתחיל לשעמם, עזבו אותו, או דלגו על חלקים שנמשכים עוד ועוד. לעולם אל תקראו ספר רק משום שאתם חשים שזה מה שצריך לעשות, או שהספר המסוים הפך לשם דבר ולרב מכר. זיכרו שהספר ששעמם אותכם כשהייתם בני עשרים או שלושים עשוי לפתוח בפניכם דלתות כשתהיו בני ארבעים או חמישים – וגם ההיפך נכון. אל תקראו ספר בעיתוי שאינו נכון עבורכם.

יהי זכרה ברוך

17 בנובמבר 2013 – 11:53 pm קטגוריות: ביקורת ספרים, חברה | Post a comment

Tagged , , |

הזמנה לכנס: מלחמת 1973: בהידום התותחים

ביום רביעי, 13.11.2013, מתקיים כנס באוניברסיטת בן גוריון בנגב לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

 

מלחמת 1973: בהידום התותחים

מלחמת 1973: בהידום התותחים

  הכנס – מלחמת 1973: בהידום התותחים – יעסוק בשני נושאים רחבים :

   א. הקרב על הזיכרון

   ב. חברה, ביטחון ודיפלומטיה ביום שאחרי

  פרטים נוספים: הכנס מתקיים באולם הסנאט שבקריית האוניברסיטה, בין השעות 14:00 ל- 17:45, כולל הפסקה של חצי שעה.

                                                                           הציבור מוזמן!

8 בנובמבר 2013 – 8:54 pm קטגוריות: מלחמת יום הכיפורים | Comments (1)

Tagged , , |

הסטה שהיא הסחה וגם הסתה

מאמרו של סמי פרץ "הפוליטיקה החלשה של המין החזק" עושה שלושה דברים: הוא מסיט את תשומת לב הקורא מנושא חשוב וממקד אותו בסוגיה שונה לחלוטין, מסיח את דעת הקהל מסוגיה מגדרית, ומסית את מחצית הציבור ה"גברית" בישראל נגד יוזמה שמחציתו האחרת מייחלת לה.

*******

סמי פרץ, שכיהן עד כה כעורך המהדורה היומית של "דה-מרקר" ובקרוב יהיה העורך הראשי של "מרקר" דיגיטל ופרינט, מותח ביקורת במאמרו "הפוליטיקה החלשה של המין החזק". הוא שואל מדוע יאיר לפיד מסתפק בבחינת תתי נושאים של אי-השיוויון במשק במקום "לבחון את אי-השיוויון על היבטיו השונים"?

ספציפית, מדוע לפיד מצמצם את הדיון באי-השוויון ותוחם אותו לעניין המגדרי בלבד? בכך הוא מסיט את הנושא לכיוון אחר, מסיח את הדעת מהנושא העיקרי ומסית את מחצית הציבור (הגברים) נגד לפיד.

בחלקו הראשון של המאמר פרץ מברך על אירועי השבוע האחרון,

בשבוע אחד מונתה בראשונה נגידה לבנק ישראל – קרנית פלוג, מונתה מנכ"לית בנק שלישית – לילך אשר-טופילסקי, והוקמה ועדה שתעסוק בפעם הראשונה בבחינה מגדרית של תקציב המדינה, ותבדוק 'באיזו מידה הולמת חלוקת המשאבים את הצרכים וסדרי העדיפויות של נשים וגברים'.

בהמשך, פרץ מצדיק את הקמת הוועדה,

לעתים אי-השיוויון כופה על נשים אורח חיים שונה מזה של גברים, שכלל אינם מודעים למגבלות שמטרידות נשים. למשל, כמה מחברותי הטובות רצות להנאתן, אבל הן לא רצות בחשיכה בפארק או בשדות, כי זה מפחיד. התקנת תאורה במקומות כאלה היא לפיכך עניין מגדרי. תשאלו כל אישה והיא תספר לכם על אלף מגבלות כאלה.

את השבחים על היוזמה הוא מרעיף על ח"כ ד"ר עליזה לביא (יש עתיד), חברת מפלגתו של שר האוצר. ומבהיר שללביא יש עבר אקדמי בתחום וידע מעמיק על בעיות מגדריות.

איך מסיטים את הדיון מהנושא המרכזי? מציגים נתון הזועק לשמיים, שתמיד אפשר לנפנף בו כדי לקבור יוזמה, ושכאן היא אף זוכה לכינוי "תת-נושא" של אי-השוויון בישראל: "אי-השיוויון בישראל זינק בשלושת העשורים האחרונים, ושם אותנו בין המדינות הכי לא-שיוויוניות בעולם המפותח." ויש דוגמאות המומחשות על ידי גרפים מאוד בולטים, למשל: משכורת חודשית ממוצעת בישראל של אישה ב"מקצוע גברי" הוא 8,460 ₪ לעומת משכורת של גבר במקצוע גברי – 9,93 ₪. דוגמא נוספת: תקציב ממוצע של משרד החינוך לתלמיד ב- 2012 בשקלים הוא: 27,053 בזרם הממלכתי דתי לעומת 24,830 בזרם היהודי חילוני, לעומת 21,146 במגזר הערבי.

הרטוריקה של פרץ סותמת את הגולל על פעילות הוועדה, לפני שזו הספיקה להציג ממצאים ולפרסמם,

לא בטוח שההיבט המגדרי הוא הגורם המרכזי לגידול באי-השיוויון – יש עוד הרבה מאוד סיבות אחרות ורבות משקל. ההבדל המגדרי הוא רק אחד בשורה של סוגיות כמו, יהודים מול ערבים, ותיקים מול עולים, רוסים מול אתיופים, אשכנזים מול מזרחים.. שאפשר לבחון ולמצוא בהן את שורשי האי-שוויון…

פרץ עושה מאמץ להסיח את דעתנו (במיוחד דעתם של גברים) מהסוגייה שסוף-סוף תקבל תשומת לב של אנשי מקצוע, ולהציג את אי-השיוויון כמושג רחב שצריך לטפל בו. איך הוא לא מבין שבעשותו כן, הוא מציג עמדה אנטי-לפידית ובעיקר – הוא מציג עמדה זהה לעמדות של "גברים", שלא רק שאינם מסוגלים להבין לאשורו את מלוא ההיקף של הקיפוח ה"מגדרי". דבריו גם מספקים דלק נוסף לקיבועו.

הייתי מצפה ממי שנבחרה לעמוד בראש הוועדה, יעל מבורך – סגנית הממונה על התקציבים באוצר – שתבהיר לפרץ במאמר תגובה שיפורסם בשבוע הבא ב"דה-מרקר", שההצעה שלו להקים ועדה שכתב המינוי שלה יהיה לבחון את אי-השיוויון והעוני בישראל על כל מקורותיהם ושבראשה יעמוד איש ציבור בעל משקל, פירושה כריית קבר ליוזמה מבורכת של הקמת הוועדה שבראשה היא עומדת.

עוד בעניין אי-השוויוניות ראו את הפוסט האחרון של נעמה כרמי

25 באוקטובר 2013 – 12:14 pm קטגוריות: חברה, רטוריקה פוליטית | Comments (2)

Tagged , , , , , , , |

ה"ניצחון" שנוי במחלוקת גם אחרי 40 שנה

commemorating Yom Kippur Warהמסרים שהועברו אתמול במדיה במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, מזכירים לנו שלמרות שחלפו 40 שנה, מלחמה זאת עדיין משמשת מקור לא-אכזב ללקחים, שעליהם מבססים חוגים שונים בחברה הישראלית טיעונים בעד ונגד החלטות ששינו וישנו את ההיסטוריה גם בעתיד. גם כיום אין תמימות דעים לגבי השאלה "האם ניצחנו במלחמה ההיא". ומה שמסתתר מאחורי ה"ויכוח" בנושא זה הוא אג'נדה שקבוצה אחת מעוניינת לקדם בעוד שיריבתה מעוניינת לקדם אג'נדה שונה לגמרי.

******

לאחרונה סיפרה לי תלמידת תיכון שבבית ספרה מלמדים על מלחמת יום הכיפורים. נו, שאלתי אותה, ניצחנו שם או לא? היא לא ידעה מה לומר אבל מפיה יצאה אמירה חד-משמעית: אנחנו למדנו על "המחדל"! התעקשתי ושאלתי, במלחמה יש מנצחים ויש מפסידים, לא? והיא השיבה לי, הנושא הזה לא עלה בכיתה וגם ספרי הלימוד שלנו לא מתמקדים בזה. אמרתי לה שב-6 באוקטובר יהיה עליה לחפש כתבות או מאמרים על מלחמת יום הכיפורים ואולי אז יתגלה לה מי ניצח במלחמה. הבוקר היא חזרה אלי ואמרה: "מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים…" קראתי בעיתון…

שלוש גרסאות ל"ניצחון" 

גרסה א'

פרופסור א' המתמחה במחקרים אסטרטגים פרסם אתמול באחד היומונים מאמר הפותח במילים אלו:

"מלחמת יום כיפור, אשר היום מציינים 40 שנה לפריצתה, הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים. צה"ל הפגין יכולת נדירה להתגבר על התקפת פתע בשתי חזיתות, וסיים את המהלך בעומק מצרים במרחק 100 ק"מ מקהיר, ובסוריה בנקודה שבה היתה דמשק בטווח הארטילריה" – איש אינו מטיל ספק בעובדות – צה"ל הגיע קרוב מאוד לקהיר ובצפון – הארטילריה של צה"ל איימה על דמשק. הבה נמשיך לגרסה ב'.

גרסה ב'

לפני עשור, בשנה שבה ציינה ישראל 30 לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים, אמר בכיר בחיל האוויר:

"ברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג. שעל אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 ק"מ מקהיר… האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו…" – כאן כבר שומעים זמירות אחרות. יש מי שחושב שצה"ל ניצח ויש מי שחושב שלא. יותר מכך, התשובות האפשריות, בהתאם לדבריו של הבכיר, הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו.

גרסה ג'

בישיבת כנסת שעסקה במלחמת יום הכיפורים נאמר על ידי אישיות בכירה:

"חברי הכנסת… הפסקת-אש ותחילת משא ומתן ישיר של שלום, יכולות להיות מיפנה היסטורי בהתפתחויות במזרח התיכון, מיפנה ממלחמה אל שלום…" – מה שהובלט כאן הוא הרגע ההיסטורי של הפסקת האש שיכול להיות מיפנה היסטורי ממלחמה אל שלום. ומה בדבר הניצחון, ההישגים של צה"ל – אף לא מילה אחת.

איזו אג'נדה מנסה כל אחת מהגרסאות לקדם?

גרסה א'

לפי דברי הפרופ' המתמחה במחקרים אסטרטגיים, חשוב לשמור על "עומק אסטרטגי" וזה מתחבר באופן מוצלח ביותר ללקח שהוא ודומיו מעוניינים להציג בפומבי: "אחד הגורמים החשובים שאיפשר את התאוששות צה"ל מההפתעה היה העובדה שהלחימה החלה במצב של גבולות בני הגנה, הרחק מלב הארץ" – ללמדך, שמקבלי החלטות חייבים לקחת בחשבון ש"הפתעות אסטרטגיות עלולות להתרחש בכל עת", על ישראל להיערך לתרחישים הגרועים ביותר ולשמור על עומק אסטרטגי – בזכותו ניצלנו במלחמת יום הכיפורים ובזכותו "ניצחנו".

גרסה ב'

בכיר בחיל האוויר מקדם אף הוא אג'נדה, שונה מפרופ' א'. לדבריו של הבכיר מחיל האוויר לא ברור אם באמת ניצחנו "במלחמה הקשה ההיא":

"חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שיימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם…" – ברור שהאינטרס שלו מונע ממנו לקבוע שהיה ניצחון. אם נקבע שניצחנו, איך נתקן טעויות? איך נפיק לקחים וניישם אותם? כידוע, חיל האוויר יצא פגוע מהמלחמה, תחקר את שהתרחש במלחמת יום הכיפורים והפיק לקחים.

גרסה ג'

בישיבת הכנסת שהתמקדה בהסכמתה של ישראל להפסקת אש בחזית המצרית הופנו מעייניה של אישיות בכירה לקידום אינטרס פוליטי של ההנהגה הבכירה: האישיות הבכירה הבינה שבישיבת הכנסת רצוי להציג בהבלטה יתרה את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה של מדינת ישראל לאחר שצה"ל השיג הישגים. דהיינו, הזדמנות להיכנס לתהליך של משא ומתן לשלום. בעקיפין, ייצוג זה איפשר לאישיות זאת להסיט את תשומת לב חברי הכנסת ואת תשומת לב התקשורת וכל עם ישראל מההפתעה, חוסר המוכנות, חוסר הארגון והביצוע הלקוי של צה"ל ערב המלחמה ובימים הראשונים לאחר שפרצה ואף להעניק משמעות למותם של אלפים.

מיתוס פוליטי הוא כלי חיוני לכל חברה אנושית

קלוד לוי-שטראוס כבר טען במאה הקודמת שאין חברה שאינה זקוקה למיתוס כדי לצלוח את תהפוכות המציאות. כל חברה אנושית, בכל המקומות ובכל הזמנים, אינה יכולה להתקיים ללא מיתוסים. לעולם לא נשתחרר מהצורך הזה. המיתוס, באמצעות שפת הסמלים שלו, נועד לתת הסבר ומשמעות לחיינו באמצעות סיפור מעשה – שהיה או לא היה – והוא מתייחס למה שהיה ולמה שיהיה.

מיתוס הוא נרטיב, כפי שהגרסאות ל"ניצחון" מלמדות אותנו. איזו מהגרסאות היא ה"אמיתית"? המיתוס נמדד לא לפי מידת האמת שבו אלא לפי מידת האמונה שלנו בו והמבנה הדרמטי של הסיפור. "ניצחנו" "הגענו כמעט עד קהיר ודמשק"! בכל מיתוס יש שחקן ראשי – קבוצה. מיתוס פוליטי מתייחס לאובייקט פוליטי משמעותי בעיני הקבוצה. הניצחון במלחמה הוא משמעותי בקבוצת הלוחמים, המפקדים וצה"ל כולו. האמירה "אנחנו ניצחנו", מסייעת גם להשליט אג'נדה מוגדרת על סדר היום הפוליטי. הקבוצה משווה למיתוס נופך דרמטי. פרטים אחרים שהתרחשו אף הם במסגרת אותה חוויה משותפת אינם מהווים נושא לשיחה. כשהם  מצוידים במיתוס פוליטי  קל לחברי הקבוצה לבסס את האג'נדה שלהם.

פרט לסוגיות קריטיות שמטבע הדברים דורשות קונצנזוס ואחדות לאומית, ריבוי גרסאות ממלא תפקיד חשוב בקבלת החלטות. יש להכיר בכל אחת ואחת מגרסאות ה"ניצחון" ולכבד את תומכיה ומייצגיה.

7 באוקטובר 2013 – 5:18 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, מלחמת יום הכיפורים, תקשורת המונים וסדר היום הציבורי | Comments (10)

Tagged , |

עקדה נצחית (ו')

זכר המלחמה הנוראה ההיא שימש ומשמש אותי כשדה מחקר, מזה כעשרים שנה. הממצאים מראים שחילוקי הדעות בישראל בנושא השלום העמיקו מאז מלחמת יום הכיפורים והקונפליקט האידיאולוגי בנושא זה השתקף לעתים קרובות בשיח הציבורי והפוליטי. את הרשימה הזאת אני מקדישה לדור מלחמת יום הכיפורים 1973, הדור שדימה את עצמו ל"עקודים בעל כורחם", את המלחמה דימה מאז ועד היום לעקדה נצחית, ואת המציאות מאז 1973 דימה ל"הווה שאין בו גם קרן אחת של אור".

**********************

הערת המחברת: ראו רשימות קודמות בנושא הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים התקבעה בזיכרון של הלוחמים בני דור 1973 כמלחמה מיותרת, שבה נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקרבנות המיותרים. במקביל, האדירו הלוחמים את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה כי מלחמה באשר היא אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנותה של מנהיגות זחוחה שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה בכלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך ממושך עם המדינות השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כסמל לאיוולת שבכל המלחמות – בעיקר בשל כשלים הנובעים מאי המוכנות למלחמה וניהולה הלקוי אך גם בשל המיותרות שבה. בצל המלחמה התעוררה בהם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.

הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור 1973, שכן הוא טמן בחובו תקווה לפתיחת משא ומתן מדיני עם ישות פוליטית "עוינת" והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שהמלחמה כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו ציין גם מפנה ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. נכונותה של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן עם הפלסטינים דחקה לשוליים את זכר המלחמה, וזו הוזכרה רק לעתים נדירות, וגם זה בהקשר של סיכויי ישראל ושכנותיה להגיע ומתן לשלום. בלב השיח הציבורי עמד תהליך ההקמה של הרשות הפלסטינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.

פרט למלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האיראני", התנהל סדר היום הציבורי במישור היחסים בין ישראל ושכנותיה במנותק מזיכרון המלחמה כ"עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחיה הוזכרו כאמור באופן קבוע באמצעי התקשורת בימי השנה למלחמה, בהתקרב יום כיפור, ובספרות שיוזמיה הם מלוחמי 1973.

אתוס מובחן אנטי מלחמתי של דור 1973

הספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים, למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), שכתב מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), שכתב מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית, ושניהם מציגים עמדה "אנטי מלחמתית". גם בני הדור הצעיר, שלא גויס אך נחשף לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שהספרים הללו הם "אנטי מלחמתיים", שכן מי שקורא בהם "…לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים אלה, שנכתב בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה, מצביע אף הוא על נטייה "אנטי-מלחמתית" בהם, ומוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, המצויים בשניהם, לבין חווית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים המסר ברור: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.

תומכי נרטיב העקדה-הנצחית דיברו גם על ה"אבסורד" שבמלחמה. ספציפית, מי שלחם בחזית הדרום סיפר שחווה מפנה ביחס לחיילי צבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה ביחס למלחמה. לדברי הכותב, יוסי יונה, הייתה לו ולחבריו לגדוד עד לסיום המלחמה כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". זה היה סוג של אינדוקטרינציה מבחינתו. כל זה הופרך אחרי הפסקת האש, כשנפגש עם חיילים מצריים והתוודע אליהם כאל בני אדם רגילים. יונה מודע עד היום לאותו מפגש, שממנו והלאה השתנו תפיסותיו על המלחמה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו ואת חבריו שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטפל בסכסוך מדיני (25.5.2012).

מלבד ספרות המחקר "נטולת הפניות" של העשור האחרון, ספרות ההנצחה והכתבות שפורסמו בתקשורת, נשאלת השאלה איזה תפקיד מילא התיאטרון להתחזקות מיתוס העקדה-הנצחית או להיחלשותו בזיכרון הציבורי ארבעים שנה אחרי המלחמה. כדי להתרשם האם התיאטרון בן ימינו הזין את הזיכרון הציבורי בלקחי המיתוס, נבחן שלוש דוגמאות: המחזות "בצהרי היום", "איסמעיליה" ו"עיר הנפט". ביחס לעצם הלחימה ניכר בשלושתם כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה [...] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", כפי שטוענת העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות:

כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור [...] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום [...] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד [...] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.

שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. בכך גם תרומתם.

האתוס עולה מהשירה הישראלית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ספר שפורסם 30 שנה לאחר המלחמה קובע שהשירה היא תגובה של הלם. בשיר "עקדת יצחק" של אבות ישורון, מתוך מחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני" שנכתב בעקבות המלחמה, בולטת עמדה אנטי-מלחמתית של המשורר:

הלכו שני המילואימניקים אל השבר/ הסורי אפריקני: באת אלינו לברוח מן הלבן,/ אבל שאתה תהיה הנבל? מאוס לי המוות/ כי אפקירי בידך/ יש לנו בעיה של עקדת יצחק/ ולכם כסבור, עקדת יצחק./ לנו זה יוצא כרַחם אב על בנים./ לכם זה יוצא כרַחם בן על עצמו (12 אוקטובר 1973 – 19 ינואר 1974) .

המטפורה הגיאולוגית של השבר הסורי-אפריקני משקפת את השבר הגדול של מלחמת אוקטובר 1973, ומחאת דור הבנים הישראלי כלפי דור ההורים החוזר ועוקד אותם במלחמות, משולה בעיני ישורון לשבר. הנה נולד דור שהכריז כי אינו מוכן למות "בעד ארצנו" או לשלוח את ילדיו לעקידה; דור שאיננו מוכן לקחת חלק בפולחן העקידה, לא מצד אברהם ולא מצד יצחק; דור שהפנה עורף לאתוס הציוני של ההקרבה והוא מעדיף פתרון סכסוכים בדרכי שלום.

האתוס עולה גם מדברים שכתבו ופרסמו אמהות שכולות. בעוד שאמהות שכולות במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל ומצאו נחמה בהקרבה למען המולדת, אמהות שכולות מיום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע לצידוק הדין. חלקן אף ביטא טרוניה נגד המלחמה המיותרת, שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. כתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים אלא נגד מלחמה בכלל יש בדבריה של אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה זו. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנט תוכחה על האיוולת והרשעות של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי. המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים אלו הוא חסר משמעות – זו "עקדה" לא-מוסרית שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).

מסר דומה אך בוטה יותר עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בפרוץ המלחמה. הן בוצעו באופן פרטי על ידי איש המילואים אבי יפה, ששירת במעוז "פורקן" והביא עימו מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לא ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים – זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצער: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה." הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסבלת.

בחלוף השנים, אזכור העקדה הנצחית מופיע בתדירות נמוכה

למרות שאזכור העקדה-הנצחית בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים, האתוס של דור 1973 עדיין איתנו. אחת הסוגיות שעל סדר היום, שעוררה לקחים אלה והתדיינה איתם בשיח הציבורי, היא ה"איום האיראני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה סביב תכניתם של ראש הממשלה, נתניהו, ושל שר הביטחון, ברק, לתקוף יעדים באיראן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי – תקשורת כתובה ומשודרת – וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים, ואחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון [...] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה [...] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).

דור 1973 כבר לא מאמין בכלום

המחאה הייתה לאפין בולט בזהותו של דור 1973, שעוצבה במלחמת יום הכיפורים, אך כלל לא ברור האם גיבש דור זה השקפת עולם קונסטרוקטיבית שתנחה אותו. אי אפשר לסיים את הדיון במיתוס העקדה-הנצחית, המעביר מסר מהפכני, בלי לתת את הדעת לשאלה זאת ובלי להתחקות אחר ה"אני מאמין" של דור בעל תודעה סוציולוגית מובחנת, שהעז לומר "לא" למנהיגים ששלחו אותו למלחמה.

נדמה שפרט לגוון האנטי-מלחמתי שבזהותם, לא הניב ה"אני מאמין" של דור 1973 דרך מגובשת ומסודרת. המסרים העולים מדברי נציגיהם באזכרות ובטקסי יום-שנה למלחמה ממשיכים את הקו האנטי-מלחמתי, עד שנדמה כי רשימת הלקחים שלהם מאותו שדה קרב באה במקום גיבוש משנה סדורה. הסגנון הציני והאופי הביקורתי והספקני אפיינו אותם מאז המלחמה, והם ממשיכים להוכיח את אלה ששלחו אותם ל"תופת המלחמה הארורה ההיא". הם מערערים על סמכותם של בני הדור הקודם – בעיקר דור תש"ח – ומזלזלים באתוס הציוני ובזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל השלמה. הם דור סוציולוגי המשקף את האיפכא מסתברא של כל מה שקדם להם, אך ספק אם יש להם אתוס חלופי להציע. לשון אחר – לפי כל קנה מידה אובייקטיבי פיתח דור 1973 גישה ביקורתית וידע לעלות על בריקדות, אך בלי להציע חזון מגובש והשקפת עולם אלטרנטיבית. השלב בחיי בני הדור, שבו אמורים היו לעצב השקפת עולם קונסטרוקטיבית, נדמה כלא היה.

אפשר להמחיש זאת באמצעות דוגמאות רבות, למשל כתבות שפרסמו בני הדור  וצעירים מהם ביום השנה ה-37 למלחמת יום הכיפורים. באחת מהן נכתב:

מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם [...] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים [...] המפקדים והלוחמים [...] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).

כותב נוסף, מבני דור 1973, מנה רשימת לקחים טכנית שהפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון, בלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים [...] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר [...]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".

בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופיים לאלה של דור תש"ח או דור 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים, ולמעשה הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה" – הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".

העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:

נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי – היום הם בני 65 בערך – שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה – הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות [...] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה [...] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר – כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי [...] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור. הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם [...] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).

11 בספטמבר 2013 – 8:26 am קטגוריות: חברה, מלחמת יום הכיפורים | Comments (8)

Tagged , , , , , |

איך נוצרת שירת מלחמה "קרובה"?

"אין שירים רבים אותנטיים משדה הקרב"  – כך כתב לי המשורר מאיר צ'רניאק בעודי טורחת על עבודת הדוקטורט על הזיכרון הציבורי והמיתוסים הפוליטיים שנרקמו סביב מלחמת יום הכיפורים. שאלתי אותו, אם כך, איך נוצרת שירת מלחמה 'קרובה'?

***********************

מאיר

לצורך הדיון ניקח לדוגמא את השיר 'עֶברֵי המיתרָס'" - הסביר לי  המשורר מאיר צ'רניאק והוסיף:

קיבלתי על עצמי לבנות סוללת חול מול כוחות האויב בסיני במלחמת יום כיפור. כל אחד ממרכיבי החוויה עורר סערת רגשות שעשויה להוליד שיר. כל שיר כזה יכול לשמש כביטוי לפורקן אישי וכנדבך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי.

המצרים כבשו "תעוז" שלנו. תעוז – עמדה מבוצרת גדולה בקו השני. "מעוז" – עמדה מבוצרת גדולה בקו הראשון על שפת תעלת סואץ. האחרונה נזכרת בשיר של נעמי שמר, "שבחי מעוז". השיר שלה נכתב כשיר מלחמה "רחוק".

המצרים הפעילו ארבעה דחפורים בשביל לבנות סוללה בחזית התעוז. הפעלתי דחפור יחיד להכין סוללה במקביל במרחק כמאה מטר. בין שתי הסוללות היה שדה מוקשים. המצרים, בכוונה לתקוף, שלחו חיילים לפרק את המוקשים. כל כמה שעות התפוצץ אחד מחיילים אלה. חיילים אחרים חפרו בור במקום וזרקו לתוכו את החלל. היה כעין הסכם לא כתוב בינינו לבין המצרים שאנחנו לא נשמיד את הדחפורים שלהם והם לא ישמידו את הדחפור שלנו. מפעם לפעם לא הבליגו וצלפו לעברי.

החוויה במקום זה נמשכה ימים אחדים. את עיקרי החוויה ניתן לסכם כך: (א) צריך היה לעבוד מחושך עד חושך ומעבר לכך, כי הסוללה נדרשה לכוחותינו, ובנוסף – אסור היה לפגר אחר הקבוצה המצרית, כי אז היו משמידים אותי לאחר סיום עבודתם. צריך היה להתגבר על עייפות כתוצאה מעבודה קשה ותנאי שטח קשים אוד מקודם. (ב) צריך היה לקבל את הסיכון שבצליפות המצרים. (ג) התופעה של מצרים המתפוצצים ממוקשים. (ד) החרדה מפני צבא מצרי גדול השוטף את המדבר ומסכן את מדינת ישראל, כפי שעשו במלחמות קודמות. (ה) הכעס על מנהיגי המדינה והצבא שנהגו ברשלנות ובאדישות, כי ידעו שההתקפה המצרית צפויה בכל יום. רק לא ידעו את היום המסוים. (ח) הכעס על אבדן ההישגים ממלחמת ההתשה – הישגים שנקנו בעקשנות ובהקרבה. (ז) הכעס על שלא ניתן למפקד הקודם של פיקוד דרום להמשיך בתפקידו, כי אז היו נמנעים הישגי המצרים. (ח) כעס על כי נשיא המדינה נאלץ לומר "כולנו אשמים", כי רוב העם לא נתן את המרב בעבודה ובלחימה. (ט) הקרבה למפעילי הדחפורים המצריים. כל אחד ממרכיבי החוויה עורר סערת רגשות שעשויה להוליד שיר. כל שיר כזה יכול לשמש כביטוי לפורקן אישי וכנדבך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי. התבטאתי בסעיף האחרון (ט). נוצר מתח בין הדחף להתקרב למפעילי הדחפורים המצרים, וזה בגלל מנטליות קרובה של בעלי מקצוע, וגם על כי תנאי השדה הקשוחים דחפו לחפש חום אנושי גם אצל חיילי האויב. מאידך, החרדה ממה שאלה עלולים לעולל לנו ולמדינה. הפריד בינינו שדה מוקשים מוחשי ושדה מוקשים מטאפורי.

המשך

עברי המתרס

(מאיר צ'רניאק, המשך, עמ' 47-46, ה'תשמ"ז 1987)

הוי אתם שמפעילים את דחפורי האויב
הוי אתם האויבים שמפעילים דחפורים
סוללתכם אל סוללתי לא תהינו לקרב
כי מפריד ומאיים בינינו שדה המוקשים.

וצפיתי ורשמתי צוותכם כקבוצה
הייתי פה האחד לעומתכם הרבים
והיה כי תיעלמו מאחרי הסוללה
אז יכני כדורכם מעבר שדה המוקשים.

אולי עדיף נפוש בין סוללות המקבילות
תראו אפעיל את ציודי, תראו לי דחפורים
נוציא הפול עם פתה – הלוף עם מציות
אך זה לא יתכן, פרוש בינינו שדה מוקשים.

היכן דחפתם עפר בטרם פרוץ המלחמה
האם פרשתם תשתיות לשיכונים החדשים
ומשפחותיכם – האם תצאנה לרווחה?
אך זה לא תספרו לי – יש בינינו שדה מוקשים.

הן אזמינכם אלי לראות העיר והשדה
ואויבים היום יהיו מחר כחברים
אשמח לפקוד ביתכם וליהנות מן הקפה
אך זה דורש מראש פירוק, סילוק של המוקשים. 

וכי תלחצו בלחץ על הפרנסה
ותתקשו הבא הטרף לבתים
מנהיגיכם יאמרו כי ישראל האשמה –
בפני המוניכם. – כאן שדה מוקשים.

הערה: דודי, מאיר צ'רניאק (2003-1923) פרסם מספר קבצי שירה בנושאים שונים הקרובים לליבו. קיבל צל"ש ב- 1970 מאריק שרון ועיטור המופת ב-1973 מהרמטכ"ל דוד אלעזר.

10 בספטמבר 2013 – 11:01 am קטגוריות: מיתוסים וסמלים מודרניים, מלחמת יום הכיפורים | Comments (1)

Tagged , , , , , , |

תיקון עולם

בפרוס השנה החדשה מרבים לשוחח על דה והא וגם על נושאים מהותיים. בתכנית ברשת ב' בהנחייתה המצויינת של ענת סרגוסטי, התנהל ביום ג' (3.9.2013) דיון שהתמקד ב"תיקון עולם". נאמר בין היתר שלקראת תחילתה של שנה חשוב במיוחד להרהר בתיקון עולם ולחפש דרך הן במישור האישי והן בציבורי כדי להגשים או לפחות לנסות להגשים זאת, המרואיינים נשאלו לדעתם.

******************************

איחולים לשנה של תיקון עולם

איחולים לשנה של תיקון עולם

תיקון עולם

זמני לא היה מצוי בידי בשפע אבל מכיוון שהנושא עניין אותי במיוחד על רקע אי אלו נתונים מדאיגים הנוגעים לסדר העולמי והמקומי מצאתי עצמי מאזינה בחצי אוזן לדיון. כל זאת כשאני עסוקה בברורים אחרונים בענייני המשפחה והאירוח לחג. היה רגע אחד של הפוגה והתפניתי להקדיש את מלא תשומת הלב לנאמר ובדיוק אז העלו לשידור את הרב גלעד קריב – מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת. לאחר מספר משפטי מבוא הציג הרב את המושגים  הבאים:

 "אנוכי עפר ואפר"

"בשבילי נברא העולם"

אין צורך להכביר מילים כדי להבין שהמושג הראשון מייצג אדם כנוע וצנוע והמושג השני מייצג אדם שחושב במונחים של "אני ואפסי עוד".

מצויד בשני מושגים אלו הרב קריב המשיך והסביר:

כשמדברים על תיקון עולם רצוי שכל אדם ואדם יפשפש בכיסיו ויחפש מה רשום על הפתקים שטמן בהם (מטפורית כמובן). לדעתו, יתברר שחלק מבני האדם מחזיקים בכיסם פתקים מסוג אחד בלבד. או – "אנוכי עפר ואפר" או – "בשבילי נברא העולם". המצב האידיאלי, אמר הרב קריב, הוא מצב של איזון. ורצוי שכל אחד מאיתנו ידאג להחזיק פתקים משני הסוגים גם יחד. בפועל – על כל אחד מאיתנו לנסות לאזן בין צניעות וכניעות לבין תחושה שהעולם נברא עבורו. שכן אם נאמץ גישה כנועה וצנועה לכל אורך הדרך ייווצר כאוס. גם אם ננהג כאילו אין בלתנו, ייווצר כאוס. במקרה הראשון נהיה שפוטים של רצון הכלל ובמקרה השני נשאף להכפיף את העולם לאינטרסים צרים וקרים. לפיכך, תיקון העולם נתון בידינו כאפשרות ריאלית.

אם לא די בכך, הועלה לשידור העיתונאי, וזוכה פרס סוקולוב, יוסי מלמן. הוא לקח את הדיון לכיוונים בלתי צפויים כשבישר שמה שהוא עומד לומר בשידור חי יורחב בכתבה שעומדת להתפרסם בגיליון החג. בדבריו התייחס מלמן לתחום ספציפי – מדיניות החוץ ואמר – מדיניות החוץ של ישראל בנויה כולה על סיפוק אינטרסים עצמיים. המוסר ממנה והלאה. ולא רק זה, ישראל סוחרת בנשק עם מדינות שאין לה איתן קשרים דיפלומטיים דוגמת אבו דאבי (שכזכור בשנה שעברה דווח על משבר ביחסי ישראל אבו דאבי בגלל עסקת נשק). נקודה לרעתנו, ורמז לגישה היומרנית של "בשבילי נברא העולם". זאת במיוחד לאור הכרזות דוגמת הקו האדום שהציב אובאמה לאחרונה, כשנימק את הצבת הקו האדום בטעמים הומניטאריים. וכולנו יודעים שבתוך כך יש לאובאמה גם שאיפה לספק אינטרס עצמי של הממשל. רוצה לומר, שכאן מסתמן כבר יותר איזון בין שני המושגים ותרומה חיובית לתיקון עולם.

רוצו לעיין בכתבה של מלמן ותתווכחו איתו על הרעיון ועל הביקורת שהוא משמיע עלינו. לענייננו, מלמן סבור אף הוא שנחוצה חשיבה ממסדית שיהיו בה יותר סממנים של התחשבות באחר. כשנקרא את הכתבה נדע על כך יותר.

תפוח בדבש

אי אפשר לסיים בלי לשלוח ברכות בפרוס השנה החדשה לקוראי הרשימות שלי ומגיביי. אך לפני זה עוד הערה קטנה – כמדי שנה, גם בערב ראש השנה תשע"ד יברכו המוני בית ישראל זה את זה ויאמרו ברכה תוך טבילת תפוח בדבש. גלשתי באינטרנט ובדקתי לגבי התפוח: מדוע הוא נחשב לסמל הטוב  ומדוע טובלים אותו דווקא בדבש – מוצר של בעל חי שאיננו אוכלים מחמת אי-כשרותו. גיליתי מגוון של מאמרים ותילי תילים של פרשנויות שכדאי לכל אחד מכם לעיין לפחות בחלקם. אבל לא בזה העניין.

תוך כדי גלישה צצה שאלה, האם עץ הדעת שבגן העדן היה עץ תפוח או עץ פרי אחר? פועל יוצא הוא, האם הפרי העולה על שולחננו בראש השנה הוא זכר לפרי שגדל על עץ הדעת?

הופתעתי לגלות שלפי המקורות – התלמוד והמדרש – אין עץ הדעת מזוהה עם התפוח. בספר בראשית נאמר רק "פרי עץ הדעת טוב ורע". בתלמוד נטען למשל שמדובר בכלל בגפן או בתאנה והמדרש הוסיף לכך את האתרוג; בפירוש לא תפוח. יתרה מכך, יש אומרים שזיהוי התפוח עם עץ הדעת החל בתפיסה הנוצרית. אמונה זו אף סיפקה בסיס לציורים הראשונים שניסו לתאר את גן העדן. אלו הציגו את עץ הדעת כעץ שעליו גדלים תפוחי עץ יפים ואדומים….

ברכותיי ואיחולי לשנה של תיקון עולם, שנה טובה כתפוח ומתוקה כדבש לכל קוראיי ולמגיבים לרשימות שפרסמתי ואמשיך לפרסם (בלי נדר) גם בשנת ה'תשע"ד.

מועדים לשמחה, כתיבה וחתימה טובה

3 בספטמבר 2013 – 2:41 pm קטגוריות: חברה | Comments (2)

Tagged , , , , |

אפקטיביות של "קו אדום"

איך מגיבים הלכה למעשה על חציית "קו אדום"? חלפה שנה מאז הנשיא אובאמה השתמש בביטוי "קו אדום" והכריז בפני עיתונאים בבית הלבן ב-20 באוגוסט 2012: "האמירה שלנו מאוד ברורה והיא מופנית כלפי משטרו של אסד, וגם כלפי שאר השחקנים המעורבים. מבחינתנו, קו אדום הוא כאשר ניתן לצפות בעין בלתי מזוינת בקיומם של מצבורי נשק כימי או בשימוש בהם על ידי המשטר… אם זה יקרה תשתנה עמדתנו מקצה לקצה…"

***************************************

מבחינה מטפורית, "קו אדום" מיוחס לקרב היסטורי – קרב בקלווה (1853) במלחמת קרים. הביטוי הונצח בפואמה "טומי" של הסופר והמשורר הנודע, רודיארד קיפלינג (1892). המטרה שלו הייתה לתאר את ההיערכות לקרב של חיילי סאת'רלנד היילנדרס בקו חזיתי דק שבו בלטו בגדיהם בצבע הארגמן, כשהמתינו למתקפת האויב, וכך כתב, "But it's thin red line of 'eroes when the drums begin to roll". המטפורה "קו אדום" משמשת מאז כביטוי של נחישות לפעול, במקרים של סכסוך טריטוריאלי, שימוש בנשק גרעיני ועוד.

ברב  המקרים, השימוש בפומבי במונח "קו אדום" נועד להמחיש נחישות לפעול לנוכח חציית הגבול בין המותר והאסור המסומן על ידי הקו האדום. יחד עם זאת ההיסטוריה מציגה דוגמאות רבות ל"פשרה" בעניין הקו האדום. מה כל זה אומר? שבבא העת כלל לא ברור מה ייעשה הלכה למעשה, אלא אם כן הוגדר הדבר מפורשות בעוד מועד בעת שהובא ה"קו האדום" לידיעת הציבור. ולמרות זאת, זו אחת ההתבטאויות השכיחה ביותר ברטוריקה של מנהיג פוליטי.

יש לציין שבהודעתו בשנה שעברה (20.8.2012) הנשיא אובאמה לא פירש באופן ספציפי מה תהיינה התוצאות אם אסד יחצה את ה"קו האדום" האמור. וכעת, שנה מאוחר יותר, לפי רשת המודיעין האמריקנית, נרצחו לאחרונה בסוריה 1,429 איש מנשק כימי. הן ג'ון קרי והן אובאמה התייחסו לידיעה זו כאמת עובדתית. אבל הדילמה באשר לתגובה קונקרטית על חציית ה"קו האדום" – כפי שתיאר אותו הנשיא אובאמה בשנה שעברה – העסיקה את ממשל אובאמה במשך מספר ימים. עד שלא היה מנוס מההופעה של שר החוץ, והנשיא האמריקני ברשתות הטלוויזיה במטרה להבהיר לציבור ולקהיליה העולמית את עמדות הממשל האמריקני.

ג'ון קרי השתמש בביטוי קו אדום בהודעתו הרשמית מהבית הלבן, ביום שישי האחרון, כשאמר שהקהילייה הבינלאומית החליטה לפני 100 שנה בתגובה לזוועות מלחמת העולם ה-1 שהעולם התרבותי הגיע למודעות ולהסכמה שיש לאסור שימוש בנשק כימי.

הנשיא אובאמה שידר נחישות רבה לקבל החלטה בדבר פעולה צבאית בסוריה בגין השימוש בנשק כימי כנגד אזרחים ובתוך כך חציית הקו האדום. אבל מדבריו אמש עולה שארצות הברית נחושה לבצע מהלך צבאי מוגבל בתגובה לחציית הקו האדום, אלא שעדיין לא התקבלה החלטה בנוגע לכך. פרשנות לא חסרה על כך. אותנו כאזרחי העולם המערבי מעניין יותר לדעת מהי האפקטיביות של קו אדום, כשהמקרה של סוריה זועק כל כך לשמיים. רבים סבורים שלהבא מדינה או ממשל שישתמשו באיומים כנגד צד ב' ויתריעו כנגד "חציית קו אדום", יהיו חייבים להיות מסוגלים במעמד ההכרזה על הקו האדום, לגבות את דבריהם בפעולה קונקרטית שתיעשה אם הקו האדום ייחצה. האם אפשרי להשיג גיבוי-מראש שכזה? האם יכלה ארה"ב לגייס מראש תמיכה רחבה של מעצמות העל לפעולה עתידית שכזו? האם הודעה מפורשת שכזו איננה מלכתחילה הכרזת מלחמה כאן ועכשיו? האם אין זו נבואה המגשימה את עצמה ומביאה בהכרח את הצד המאוים להחלטה בסגנון – "הבה ננסה אותו ונראה אם הוא טוב לא רק בדיבורים אלא גם במעשים?"

שתי מסקנות:

- באין יכולת, אפשרות או רצון להגדיר מראש את מהות פעולת התגמול באם ייחצה קו אדום, האדום הופך לוורוד, ולבסוף, לקו לבן.

 - "קו אדום" במונחים דלעיל, הוא אמצעי הרתעה אפקטיבי כל עוד מדובר ברטוריקה פוליטית, יחד עם זאת הוא אינו בהכרח אפקטיבי כטקטיקה דיפלומטית, במיוחד כשאין אסטרטגיה מתוכננת מראש ולא מכריזים בצורה ברורה מה יקרה אם … ו/או מתברר שהצד המאיים לוקה בחוסר מסוגלות לפעול בהתאם להכרזה הפומבית.

******************************

מקורות נוספים:

Assessing red lines as Obama nulls Syria attack  31/8/2013

Obama: Chemical weapons in Syria are a "red line" 20/8/2012

Tommy' by Rudyard Kipling

1 בספטמבר 2013 – 1:39 pm קטגוריות: רטוריקה פוליטית | Comments (8)

Tagged , , , , , , |

מלחמת יום הכיפורים: גדוד השרמנים בגזרה הצפונית

יש עוד סיפור לא ברור במלחמת יום הכיפורים וזה הסיפור של  "חיל המשלוח העיראקי", שנשלח על ידי נשיא עיראק, חסן אל בכר, לזירה הצפונית כדי לסייע לסורים, והשתלב בקרבות השריון. כל האזכורים לגבי הכח העיראקי והקרב מולו מציינים שזה היה כח גדול בעל יכולות לחימה טובות ובמקרה הטוב, הקרבות מולו הסתיימו ב"תיקו". אז איך ניצחנו?

****************

פוסט אורח –

סיפורו של יעקב איזמירלי, מש"ק של חוליה טכנית צמודה לגדוד השרמנים (קישור לסיפור במלואו), שהועבר אלי על ידי בנו, אלון, הוא סיפור המשלב בתוכו את קורותיו של גדוד השרמנים – טנק מיושן – שפעל בגזרה הצפונית, במלחמת יום הכיפורים, גויס בשל מצבו הנואש של הקרב בצפון, והכריע את הקרב מול חיל המשלוח העיראקי.

*************************

רבות נחקר ונכתב על מלחמת יום הכפורים. כולם יודעים על הסכנה המיידית שמדינת ישראל ניצבה מולה בחזית הסורית (רמת הגולן). כולם יודעים על גבורתם של לוחמי חטיבה 7, שהצליחו לבלום את הסורים בחלק הצפוני של רמת הגולן וכולם יודעים שבדרום רמת הגולן, על אף גבורתם של לוחמי חטיבה 188,  הצליחו הסורים להבקיע את המערך הישראלי. אומרים, שהסורים לא ציפו להתקדם מהר כל כך בדרום רמת הגולן, וכאשר הם הגיעו עד מורדות הכינרת הם עצרו, כיוון שהם הקדימו את לוח הזמנים של עצמם. מתוך הנחה שזה נכון, עדין יש "חור בעלילה" לגבי היום השני והשלישי.

יש עוד סיפור לא ברור במלחמת יום הכיפורים וזה הסיפור של  "חיל המשלוח העיראקי". כל האזכורים לגבי הכח העיראקי והקרב מולו, אומרים שזה היה כח גדול בעל יכולות לחימה טובות ובמקרה הטוב, הקרבות מולו הסתיימו ב"תיקו". אז איך ניצחנו?

התשובה לכל השאלות האלו היא גדוד טנקי שרמן בפיקודו של בנצי פדן  (גדוד 377). את הסיפור על הגדוד ההוא במלחמה ההיא, סיפר יעקב איזמירלי, שהיה מפקד חוליה טכנית. מה שבולט בסיפור הוא גבורתם של השריונרים בגדוד השרמנים שהיה כבר בתהליך של יציאה משימוש. איש לא ממש בנה עליהם בשלב הזה.

הסיפור של יעקב איזמירלי מתחיל ביום כיפור בבוקר (6.10.1973), כאשר הקריאו את שמות הקוד של היחידות המתגייסות. שם הקוד של היחידה שלו (גדוד השרמנים) לא הוקרא. הוא צילצל למג"ד ושאל האם מגייסים את הגדוד. המג"ד השיב לו שמגייסים את כולם. כעבור שעה עלה יעקב על אוטובוס חיילים של הגדוד ויצא לכיוון הימ"ח ביוקנעם.

יעקב היה מש"ק (מפקד שאינו קצין) של חוליה טכנית. גדוד שרמנים לא מסוגל להתניע ללא תהליך תיקונים בזמן אמת. במקרה הספציפי, מצב הטנקים היה כל כך גרוע ש-50% מתוכם היו עלולים להיות מושבתים תוך פעילות של יום אחד בלבד. המצב בפועל בימ"ח היה מזעזע והיה ספק רב האם יוכלו להשמיש את הגדוד לפעילות מבצעית. החוליות הטכניות והשריונרים עבדו סביב השעון כדי להשמיש את הגדוד אך אז הסתבר שאין מובילי טנקים…

מיכה תמיר מאשדות יעקב, מ"פ, תאר זאת, 36 שנים אחרי המלחמה, כך:

חושך בעיניים. מנועי הטנקים מרוקנים משמן, אין מצברים ואין אפילו פריט אחד של זיווד או חימוש … ומגייסים מלגזות מהקיבוצים והמושבים בסביבה. בעזרתן אנו משנעים מהמחסנים את צבירי הזיווד והחימוש של הטנקים ומסדרים אותם ליד הטנקים. אנשי החימוש מתחילים "לארגן" מצברים ושמן ממרחב הבסיס. חלקם "בהשאלה" מיחידות אחרות. עובדים בפרך בהתקנת הזיווד והחימוש בטנקים… העייפות מעיקה. משעה 4 בבוקר ועד לרגע זה לא נחתי דקה … ממשיכים לזווד ולחמש את הטנקים כסהרורים ומבצעים טיפול לפני תנועה, כולל גירוז מזקו"ם וצריח וייבוש קני התותחים מהשמן. שאון הפעילות ממוסך בנהמת המנועים. לא כולם מצליחים להתניע. ליקויי תחזוקה גרמו להצטברות חול ולכלוך בקרקעית מיכלי הדלק. המכונאים עובדים קשה.

… השכמה. זזים עם שחר… ואז מתברר שאין מובילי טנקים… חלק מהטנקים נתקעים לאחר מספר קילומטרים… ואז קריאה בהולה לזוז בכל המהירות ולעלות לרמת הגולן… אל תוך דממת האלחוט מתחילים להסתנן קולות מרוחקים ומלמולים בלתי ברורים. מכשירי הקשר של השרמן מיושנים…

המבצע להעלות את גדוד השרמנים לרמת הגולן היה מורכב והתבצע על גבי הזחלים. במהלך נסיעה זו כמעט כל טנק התקלקל פעם אחת, כשהחוליות הטכניות היו אוספות את הטנקים, משמישות אותם מחדש וחוזר חלילה.

הכניסה לקרב הייתה ביום ראשון, 7.10.2013 אחר הצהריים.

מתיעוד הקרב (על ידי תמיר) ניכר שהשרמן המיושן הוכיח את עצמו:

… השמש שבגבנו לטובתנו. … ממשיכים לנהל קרב… מתקדמים באיטיות ובשיטתיות… טנקים סורים רבים נפגעים ואף ננטשים… הסורים נבהלים מהמפלצות הגבוהות והמיושנות שלנו, או אולי מהחוצפה שיש ללוחמי השרמן שיוצר במלחמת העולם השנייה ושודרג על ידי תע"ש עם מנוע דיזל ותותח צרפתי 105 מ"מ, לקרא תיגר על טנק טי-55 ו-טי-62. לשרמן נחיתות רבה באיכות החימוש ובעובי השיריון ושיפועיו לעומת כל טנק אחר בזירה

הלילה שבו הגיע הכוח העיראקי לחזית הלחימה – יום ו' 12.10.1973

יעקב, האיש הטכני, ותמיר, לוחם, סיפרו על גבורתם של השיריונרים בגדוד לאורך כל הלחימה, ובפרט על הלילה שבו הגיע הכוח העיראקי לחזית הלחימה. הגדוד היה אחד הכוחות בפתחה הסורית, אז נשמעה בקשר הקריאה "לסגת, לסגת, לפני שלא יהיה לאן לסגת". בתגובה המג"ד עלה לרשת הגדודית ופקד "אביבים, אביבים, כולם לעמוד במקום" (אביבים היה שם הקוד של הגדוד בקשר). המג"ד הורה לכולם לא להקשיב לאף רשת קשר אחרת. הוא כינס את כולם והם המתינו לעיראקים.

מיכה תמיר:

עד כה היו טפטופי תנועה מזרחה של מפקדים גבוהים ומעט תובלה. לפתע מתחילה זרימה רבתי של כלי רכב קלים מאזור הלחימה חזרה לכוון קוניטרה.

"מה קרה?" אני שואל נהג ברכב חולף.

"יש בְּרוֹך. העיראקים מכתרים את צה"ל ונאמר בקשר שמי שיכול שיעוף."

כל הטנקים בעמדות. דריכות עליונה. אין לפתוח באש ללא פקודה. יש חשש כבד לירי על כוחותינו. בינתיים מצטרפים טנקים נוספים לכוח מיכה. אני ממנה סגן שיעלה אותם על רשת הקשר שלנו ויתדרך. גם ממזרח מגיעים טנקים יחידים בנסיעה בהולה מערבה. אני עוצר אותם ומצרפם אל הכוח שבינתיים תפח לשתי פלוגות.

"מי מינה אותך?" הם שואלים.

"מה זה משנה? אנחנו כרגע הכוח היחידי. מכאן ועד חוף הים התיכון, המאורגן ומסוגל לבלום התקפת נגד."

… אני נוטל את האוזניות והמיקרופון ומתאם עם המג"ד איסוף על ידי הסיירת הגדודית..

יש לציין שבמלחמת יום הכיפורים הייתה לטנק השרמן נחיתות יחסית לכל הטנקים הקיימים בזירה, ולעיראקים היו טנקים חדישים עם ראיית לילה. מול הכח העיראקי התנהל קרב לילי…  חבר של יעקב, תותחן, סיפר איך הוא היה מרים את התותח אל מול הירח ואז זוכר את המיקום שלו ומכוון אותו אל עבר הבזקי הירי של הטנקים העיראקים. למחרת בבקר התגלה שהכח העיראקי נמצא במרחק של 200 מטר בלבד מהשרמנים, אבל, כפי שיעקב סיפר, "ב-200 מטר השרמנים פוגעים ממש טוב".

מיכה תמיר:

הכוחות העיראקים, הסורים והגדוד המרוקאי של ירדן מעבר לתל שאר. אלה כוחות טריים שטרם התנסו בלחימה של ממש. הטנקים שלהם מצוידים במיטב המכשור המודרני ללוחמת לילה.

… אומר לי המג"ד: "מאחר ואין לנו אמצעי ראיית לילה, החלטנו שאת הקרב ננהל משטח נחות. כך לא נבלוט על קו רקיע ולהיפך, כאשר הם יחפשו אותנו נראה אותם על קו הרקיע…

כך, במהלך מספר שעות, מתנהל הקרב ללא נפגעים מצידנו. בבוקר אנו מגלים כי אלה טנקי טי-55 ברובם ומיעוטם טי-62… לקראת שחר אנו פותחים בתנועה לתפישת הרכס שלפנינו. חשש רב מפני הבאות… רק מדרום מזרח נע כוח של טי-62 לכיוון דרום-מערב. על פי כיוון התנועה הם מתכוונים לאגפנו ולתקפנו בקטע המהווה פרצה בינינו לבין הכוח שהצטרף בלילה ועדיין לא נפרס לסגירת הרווח… אני עולה לתצפית. מחמת תנאי השטח, נסתר ממפקד הטנק שצפה לפניי, כי הכוח העיראקי כבר פנה כלפינו כדי לבצע את האיגוף. כך יוצא שבשיא הגובה, ממש בעת עלותנו לעמדת תצפית, מגיח 200 מטרים מימיני טי-62. לטנקים טווח 200 משמעו טווח אפס! … בינתיים מצטרפים שני הטנקים הנוספים, עולים לעמדות אש ויורים בטור העיראקי הנמצא בטווחים שבין 300 ל-1000 מטרים … הכוח העיראקי נמצא במדרון מתחתינו והוא בבלגן. כולם צפו וראו את הקצין בטנק המוביל נדלק. ברגע ההיסוס הזה אנו יורים בקצב אש כה מהיר שאני חושש שהתותח יתעקם מהחום. בינתיים מגיעים כוחותינו ממערב וסוגרים את הפער. ניסיון האיגוף העיראקי נבלם ונכשל.

 בתוך כך, קל להבין את החשיבות של יעקב איזמירלי והחוליה הטכנית שלו לגדוד השרמנים.

מיכה תמיר מפרט:

… אני מבקש מאנשי החימוש הבאים והולכים, להביא את הציוד האישי שלי מהטנק הפגוע. כעבור מספר שעות אני מקבל את ציודי. סיפרו שהטנק עמד במקומו ומרחוק נראה שלם. (בהמשך תוקן וחזר ללחימה). שאלתי אותם על התקלה שבדימום המנוע. לדבריהם, מסיבה לא מוסברת, חבטה חזקה בטנק, אם מפגיעה או אם מירידה חזקה במדרגה, גורמת לעיתים להפעלת סליל המדומם ולוקח לו זמן להשתחרר … פותחים בתנועה צפונה במקביל לגבול, לעבר שוליה המזרחיים של העיר קונטרה המוכרת היטב מאז מלחמת ששת הימים. מנוע הטנק מקרטע ומדומם. בינתיים הכוח ממשיך בתנועה. לא נעים. המכונאים מגיעים, עושים מה שעושים והמנוע שוב פועל. אני ממשיך בתקווה להשיג את הכוח לפני ההתפצלות שלאחר הפריצה. בפאתי קוניטרה שוב דממת מנוע. השטח כאן כבר אינו בטוח. בכל זאת, המכונאים מצליחים להגיע. הלכה משאבת הדלק. עד סוף התיקון, בין ההפגזות והשהיות עוברות שעתיים. תקשורת הגדוד ברשת הקשר מתפיידת (קרי, נמוגה, על בסיס המילה Fade באנגלית). פעם שומעים ופעם לא…

******************

29 באוגוסט 2013 – 11:08 am קטגוריות: חברה, מלחמת יום הכיפורים | Comments (4)

Tagged , , , , , , |

מלחמת יום הכיפורים בתמהיל התקשורת המסחרית (ה')

יש האומרים שהספרים והתחקירים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים מספקים מידע מדויק.  למרות זאת, כ-90% מהציבור אינו מתעניין במה שכתוב בספר. במידה ומתעוררת סקרנותו וניתן להשיג "ארבעה במאה", הספר מגיע אחר כבוד לארון הספרים שבבית ונח לו שם עד שמגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולהחזירו למקומו. התופעה ידועה היטב לתקשורת המסחרית שמושכת את תשומת הלב אל תכניה באמצעות כותרות צעקניות בטלוויזיה המסחרית ובאינטרנט, שמבטיחות מידע שווה לכל נפש. יחד עם זאת יש להבחין בתמהיל שבכתבות וכותביהן. רובן נכתבו על ידי עיתונאים מהדור שנולד אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואילו משנה לשנה פוחת מספרם של הכתבים מדור 1973 שחוויית הטראומה חקוקה על ליבם. ההבדל משמעותי והוא ניכר היטב בתמהיל התקשורת המסחרית המתפרסם ערב יום הכיפורים.

*********************

לאחרונה פרסמתי מספר רשימות שהתמקדו בזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים. התייחסתי באחת מהן לתחושת הטראומה ותפישת המלחמה כמחדל. ברשימה אחרת התייחסתי לתפישה שלפיה צה"ל התאושש מהר מאוד מתנאי הפתיחה הגרועים והמלחמה הסתיימה בניצחון גדול. ברשימה זו אני מבקשת להתמקד בתמהיל הכתבות בתקשורת המסחרית, שכבר החל להופיע, ובהן בולטת נימה מרוחקת ומנותקת של כתבים ועיתונאים שלא היו שם – בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים (כתבים שעדיין לא נולדו או לא חיו בישראל באותה תקופה).

להלן ציטוטים מתוך כתבות ומאמרים של עיתונאים שחוו את המלחמה וציטוטים מפרי עטם של עיתונאים שלא חוו אותה אישית. אני מבקשת לטעון שצינור המידע המשפיע ביותר על השיח הציבורי ועל תדמית המלחמה ההיא הוא התקשורת המסחרית. היא ממלאת פונקציה מרכזית בשינויים שחלו בתפישת המלחמה במהלך ארבעים שנה.

הסקירה הבא מראה שהזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים נושף בעורפנו בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי, כשהעובדות מתערבבות עם נרטיבים ומיתוסים שהציבור הישראלי ממשיך לייצר  סביב אירועים משמעותיים בני תקופתנו, באמצעות התקשורת המסחרית. לא יהיה זה יומרני לטעון בהקשר זה שבעוד עשרות שנים, כשיפחת הדור שחווה את מלחמת יום הכיפורים ימשיכו לדבר על ה"מחדל" בעונה זו של השנה כדי לצאת ידי חובה, ואילו הספרים היוצאים לאור חדשות לבקרים ינוחו על המדפים ויילמדו במקרה הטוב בשיעורי היסטוריה.

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים משדרים בעיקר כאב

כתבים ועיתונאים שחוו את מלחמת יום הכיפורים בחזית או בעורף אינם מוכנים לסלוח להנהגה הצבאית והמדינית הבכירה על "כישלון המלחמה", ואלפי ההרוגים שמותם נתפש בעיני חלקם כמיותר. תחושותיהם אלה עולות בכל שנה בכתבות לעיתונות, בתאריך המציין את יום השנה למלחמת יום הכיפורים. דוגמאות לכך אינן חסרות. העיתונאי נחום ברנע, ששירת בחטיבת הצנחנים במלחמה כינה את "2,569 החללים המיותרים של המלחמה ההיא [...] מתֵי [ה]מחדל" (ידיעות אחרונות, 24.9.1993). העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נמנה אף הוא עם אלו שהיו שם, וגם הוא ביטא אי-יכולת לסלוח לאחראים ל"מחדל", ש"…לעולם לא יישכח ולא ייסלח". את הצער והכאב על אלפי החללים, האלמנות והיתומים הוא הגדיר כתוצאות "מצעד האיוולת של גולדה מאיר" (מעריב, 29.9.1998). גם ירמי עמיר, עיתונאי ושחקן ששירת בשריון בסיני ושתיאר את מה שהתרחש ב"קרב על חמוטל" בקו בר לב, תיאר אותו כ"עוד מחדל שחיילים מתו עליו לשווא". אי אפשר שלא לחוש את ייסורי הנפש המתמשכים של עמיר על כל מה שהוא כולל במונח "מחדל":

קולותיהם הנואשים נשמעים בקשר ונצרבים בזיכרון [...] כאן מלחמת יום הכיפורים, עבור, המלחמה שבה הפקירו פצועים וסתם חיילים, מלחמה של מעשי גבורה מופלאים ושל פשלות ומחדלים, המלחמה שהתקשורת ידעה עליה יותר מהלוחמים, שעיתונאים היו שבויים של מפקדים, המלחמה שבה יצחק מרדכי ואריאל שרון עשו קריירה, שהיינו עפר לרגליה [...] עכשיו אני בסדר, עבור, זיכרונות, קלישאות, חוויות, חברים מדממים, מתים מהלכים, כולנו גיבורים, הכל דימויים (ידיעות אחרונות, מגזין יום כיפור, 27.9.2009).

יובל נריה, שהיה סגן מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום הכיפורים ולחם באזור החווה הסינית, הוסיף להתבטאויות של קודמיו ולתחושת הכאב הנורא של בני אותו הדור. הזיכרון הצורב ביותר שלו הוא הקרב בחווה הסינית, אותו תיאר במונחים אפוקליפטיים: "הכל אז נראה הזוי כל כך. סופי כל כך". האכזבה התנקזה לתובנה קולקטיבית שאסור להניח להנהגה לנהל לבדה את העניינים: "אז הבנתי שאסור יותר לתת 'להם' להמשיך לנהל עבורנו את העניינים. הם הרי מסוגלים לגמור לנו את המדינה." (ידיעות אחרונות, 27.9.1998).

החיבור בין "מחדל" ההנהגה למותם של לוחמים עולה גם בדבריו של העיתונאי רוביק רוזנטל, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים: "3000 חיילים נהרגו בשל מחדלי המדינאים וזחיחות המפקדים" (28.5.2008, אתר NRG).

הנימה השלטת בכתבות של עיתונאים שחוו אישית את המלחמה אינה אחידה. למרות שרובם ככולם מתמקדים בכאב חלקם מתייחס במיוחד למה שהתרחש ערב המלחמה.

העיתונאי גדעון לוי שירת בגלי צה"ל ב-1973 ושמע על הקרבות ברדיו. גם הוא מתמקד בכאב, אך בשונה מקודמיו הוא עוסק במיוחד במה שהתרחש ערב המלחמה, ובמיוחד בשאננות של מנהיגי המדינה, כשהבטיחו כי לא נשקפת סכנה לישראל: "[...] על שפת הסואץ שורר השקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, ביהודה שומרון ובגולן הקווים בטוחים, הגשרים פתוחים, ירושלים מאוחדת" (הארץ, 27.9.2009). שיא השחצנות והשאננות טמון, לדעתו, באמירתו של דיין בטרם פרצה המלחמה: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח", בנבואתו של דיין "שעשר שנים לא תפרוץ מלחמה וישראל תישאר בגבולותיה", ובתגובתה השאננה של גולדה: "הם לא מסוגלים אפילו לחצות את התעלה". העיתונאי ישראל הראל יצא נגד תחושת האשמה של מפקדים מדור הפלמ"ח שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים. אחד מהם היה לדעתו יצחק רבין, שכתוצאה משפלות הרוח הכללית "עלה על נתיב הוויתורים שהסתיים באוסלו – אחד האסונות הכבדים ביותר." (הארץ, 25.10.2012).

בכתבות של עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים שולטת נימה מרוחקת ומנותקת

אחרי 40 שנה המלחמה מצטיירת בטקסטים פרי עטם של כתבים ועיתונאים שלא חוו אותה ישירות כאירוע מרוחק ומנותק שניתן לעסוק בו ביישוב הדעת ובאורח רציונלי. כאילו מדובר בהיסטוריה רחוקה. דיווחיהם של קבוצה זו הולכים ותופסים את מקומם של דיווחי העיתונאים מהדור הקודם, שחווה את המלחמה על בשרו. בעשרים השנים האחרונות עיתונאי הדור הנוכחי עסוקים באיסוף חומרים ודיווח על מלחמת יום הכיפורים במיוחד לקראת ערב יום כיפור, יום השנה למלחמה. כאמור, בהשוואה לכאבם של כתבים ועיתונאים מהדור הקודם להם, נימתם משדרת ריחוק יחסי, והיא פחות רגשנית ויותר רציונלית.

רמי רוזן כתב, לדוגמה, על החיים הטובים בתקופה שקדמה למלחמה, ועל האווירה ששררה אז ב"אימפריה המזרח- תיכונית" ישראל, כשהסיפור מוגש בנימה רציונלית ומתובל בפואטיקה:

מבעד לעיתוני חמשת השבועות האחרונים שלפני ה-6 באוקטובר  1973 משתקפת חברה זחוחה, מרוצה מעצמה, ששרה פזמונים מתוקים על יפי הארץ ואנשיה. חודש לפני מלחמה התנהלו החיים בנעימות, והרושם הכללי היה שהשמש אינה שוקעת מעל האימפריה המזרח-תיכונית החדשה המשתרעת ממורדות החרמון ועד לחופי שארם א-שייח. (הארץ, מוסף יום כיפור, 10.10.1997).

העיתונאי חמי שלו טען גם הוא בנימה רציונלית כי "חטא היוהרה והקונספציה השגויה שהביאו למלחמת יום כיפור, חיים וקיימים גם היום" (מעריב, מוסף יום כיפור, 29.9.1998), ללא כל ביטוי של כאב על קרבנות המלחמה. ככלל, במאמריהם של הכתבים מהדור הנוכחי שכיח למצוא התייחסות ל"פשלה" ול"מודיעין המפוברק" (ניר כץ, "יומנו של מילואימניק", בלייזר, 29.5.2012) כקביעה עובדתית יבשה. כך, לדוגמה, הפרסום "יומנו של מילואימניק" של ניר כץ, שהחל את שירותו הצבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. הנימה הרציונלית בולטת גם בדבריו של השחקן שמעון כהן, הקובל על "גנרלים" שמתאמצים להסיר מעליהם את האחריות על הכשל בתפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. כיוון המחשבה שלו אנליטי מאוד, והוא מתמקד בצורת הלחימה של צה"ל בלי לבטא סממנים של טראומה או כאב: "הבעיה האמיתית היא שנים קודם, כשצה"ל הפקיר לחלוטין את צורת הקרב המכונה 'הגנה' ומיקד את עיקר מאמציו להגן על חייליו בצורה המטומטמת של בניית קו בר-לב, 180 מטרים מהתעלה כשחיילינו טרף לירי נק"ל" (כהן, אתר ערוץ 7, 23.9.2012). נימה מרוחקת מאפיינת גם את דבריו של העיתונאי והסופר יאיר שלג, שלא חווה את הטראומה של יום כיפור על בשרו. הוא קובל על תופעת ההלקאה העצמית ועל הביקורתית כלפי "חברה קלוקלת" ושאננה. ביום השנה ה-25 למלחמת יום הכיפורים הוא בחר להפנות את מבטו  ולהצביע בנימה רציונלית גרידא על השיפור שחל מאז ימי המלחמה במישורים רבים, ובז לנהי ולקינות על הזהות הישראלית, במיוחד זו של בכירי ההנהגה דאז:

[...] מאז [מלחמת יום הכיפורים] ועד היום פרח בתקשורת, ובאליטות הישראליות בכלל, גל של קינה על תכונותיה הקלוקלות של הזהות הישראלית: השחצנות, הכוחניות, חוסר הנימוס, הקרתנות, מה לא [...] אבל יש גם הרבה יופי בחיים הישראליים [...] זה אפוס שראוי להתגאות בו (י' שלג, "מאופוריה לייאוש", הארץ 29.9.1998).

ערב יום הכיפורים תשע"ד – מספר הכתבים שחוו את המלחמה הולך ופוחת

כאשר ניחשף השנה לשלל הכתבות שימלאו את דפי העיתונות הכתובה, העיתונות האלקטרונית והדיגיטלית בערב יום כיפור תשע"ד, יבלטו האפיונים הללו לאין ערוך. מספר הכתבים והעיתונאים שחוו אישית את המלחמה הולך ופוחת ולכתבים מהדור הנוכחי יש תפקיד מרכזי בהעברת מידע ובעריכת תחקירים וראיונות על מלחמת יום הכיפורים. יש לצפות ל"פסטיבל" יובל הארבעים למלחמה ההיא בתקשורת לסוגיה השונים, שהחל כבר לפני מספר חודשים. עיתונאים נערכים לפרסם בכתבות ומאמרים "פרטים שעדיין לא סופרו", ול"חשוף עובדות חדשות" מתוך ארכיונים שזה עתה סווגו כנגישים לציבור הרחב. פרט לראיונות עם מי שהיו שם, בתופת המלחמה – שניתן להאזין להם בגלי צה"ל  בימים אלו – נראה שאת הכאב שרק מי שהיה שם מיטיב לתאר, לא נחוש בכתבותיהם של העיתונאים והכתבים מהדור הנוכחי.

השאלה הגדולה והחשובה היא, מהן ההשלכות?

הטענה הבסיסית שלי היא שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה וגובר על דיווח עובדותי ותחקירים למיניהם, מהסיבות שציינתי ברשימה קודמת. יחד עם זאת, אין ספק שהדרמה וחילוקי הדעות המתוקשרים סביב מלחמת יום הכיפורים, ימשיכו להידחק לשולי התודעה הציבורית בחסות הכתבות שיפורסמו בתקשורת המסחרית על ידי עיתונאים שלא חוו את מלחמת יום הכיפורים. מה שייחרת בתודעה הציבורית הוא אסוציאציה בין המלחמה ההיא ו"פסטיבל" של טקסטים תקשורתיים, לרבות סרטים, ונאומי הספד רשמיים וישיבות כנסת לציון יוום השנה למלחמה, שיהוו מוקד התעניינות זמני בלבד, אם בכלל.

22 באוגוסט 2013 – 12:45 pm קטגוריות: זיכרון ציבורי, מיתוסים וסמלים מודרניים, מלחמת יום הכיפורים, תקשורת המונים וסדר היום הציבורי | Comments (16)

Tagged , , , , |

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 71 שכבר עוקבים אחריו