יד שבורה והחיים ממשיכים

 כמה ימים אחרי הפוסט הקודם שברתי את היד. רכבתי על האופנים ונהג מונית לא עצר בתמרור עצור והעיף אותי. למזלי הגדול, היו במקום הרבה אנשים שעזרו לי - צילמו את הנהג, התקשרו למשטרה ולאמבולנס, תמכו בי. באמת שכולם היו ממש נחמדים. ואני כמו ילדה קטנה, בכיתי כאילו סו, העולם הגיע. כולם היו בטוחים שאני בוכה כי כואב לי אבל האמת היא שבכיתי על הכל - על החקירה, על הלחץ, על ההתנהלות שלי בכל המצב. על הכל חוץ מעל הכאב הפיזי, שכבר חוויתי קשים ממנו.

אז לקחו אותי לבית החולים. כשהגענו, נשארתי לבד עם הפרמדיק ופתאום הוא אמר לי "את לא בוכה כי כואב לך. את עצובה.", ואמר לי שמה שלא קרה, הכל יסתדר. ואז קיבלתי הודעה מהמנטור שלי, שאמרה לי שהיא רוצה לפרוש מהוועדה (בסוף זה לא קרה). התקשרתי לחבר שלי כדי שיגיע, ואז הכניסו אותי לחדר רנטגן. על המסך של הרופא היה כתוב Bald ist alles wieder gut (בקרוב הכל יהיה בסדר), וזה נתן לי תקווה. פתאום הרגשתי שהגעתי לתחתית ושמשם הכל יעלה.

ונראה לי שזה נכון. למחרת בבוקר, לקחתי את האופניים לחנות לתיקון והמוכר אמר לי שהביטוח של הנהג הפוגע ישלם על כל הנזק, ושהוא יעשה כאילו שהנזק אפילו יותר גדול. שבוע לאחר מכן קיבלתי ממנו פירוט עם כל הדברים שהוא יחדש וישפץ באופניים, ובואו נגיד שבקרוב אקבל אופניים שווים במיוחד :) הבנתי שהנהג הפוגע גם יצטרך לפצות אותי על כל הפציעות, פגיעה בפרודוקטיביות ושאני גם יכול לטעון שהבגדים שלי נהרסו (יש תמונות שהם מלאים בדם). לא בטוחה עדיין איך עושים את זה.

אז הנה הגבס:

עם ציטוט מהנסיך הקטן

האדום זה השבר

אז מאז אני עם גבס. הייתי אמורה ללכת ביום שישי לצ'אק אאוט, וככל הנראה להוריד אותו, אבל בסוף אלך רק ביום שני. למה? עכשיו מגיע סיפור אחר.

בפוסט הקודם כתבתי על L, ועל זה שהיא הפסיקה לדבר איתי אחרי אותו אימייל. החלטנו כן לדבר ולשים את העבודה בצד, ואפילו נפגשנו פעם אחת, אבל זה היה ממש לא זה. קיבלתי ממנה ווייב מאוד רשמי ומאז שוב לא דיברנו. בסוף אוקטובר כתבתי לה שאני מרגישה שאנחנו צריכות לדבר. שאני מרגישה שאני צריכה לסגור מולה דברים ולהסביר מה קרה, וגם להודות לה על התמיכה. לקח לה הרבה מאוד זמן לענות, והיא אמרה שהיא עסוקה ושהיא תנסה למצוא זמן (במילים אחרות, לא מתאים. אחרת היא היתה מוצאת זמן). מאוד רציתי לכתוב לה אחרי כמה ימים, אבל החלטתי להניח לה ולא ללחוץ - כשהיא תהיה מוכנה, היא תענה. ובאמת לפני כמה ימים היא ענתה ושאלה אם ארצה להפגש בשישי בבוקר, כלומר שלשום. התלבטתי. ניסיתי לחשוב אם אצליח להגיע לבית החולים וגם להספיק והבנתי מהר מאוד שלא. אז הסכמתי, והחלטתי ששווה לסבול את הגבס עוד קצת בשביל הפגישה. 

שוב, לא היתה פגישה טובה. אמנם לא רעה ושתינו היינו מאוד כנות אחת עם השניה. מסתבר שהיא פוחדת ממני, וממה שאני עלולה לעשות. היא אמרה לי שהיא מאוד פוחדת שהיא חשפה את עצמה יותר מדי מולי ושהיא סיפרה לי דברים יותר מדי אישיים, ושזה עלול להתנקם בה. היה לי מאוד עצוב לשמוע את זה, אבל גם הבנתי שזה היה בדיוק הפחד שלי. אני מנסה להבין מה זה שגרם לנו להתקרב כל כך אחת לשניה, הרבה יותר מחברות רגילות, ובו בזמן גם לפחד כל כך. זה אף פעם לא קרה לי קודם. ברור מאוד שבמצב בו באמת אעשה משהו שעלול לפגוע בה (לא), היכולת שלה מולי תהיה הרבה יותר חזקה. אם חושבים על זה ככה, מבינים שאין לה שום סיבה לפחד ממני אבל, כשאני מנסה להסתכל פנימה, אני מתחילה לחשוב שפיתחנו סוג של מערכת יחסים\חברות לא בריאה שמציבה את שתינו במצב מאוד שביר, לפחות מהפן הרגשי.

במקביל, אני מנסה לחשוב בראש אם אפשר להפוך את כל הסיפור ככה שהיחיד שיפגע יהיה המנהל עצמו. אני מתחילה להרגיש רע מהמחשבה שאנשים עלולים להפגע. הם אמנם פגעו בי, אבל בלי כוונה. אני כמובן לא מדברת על מי שכתב בטוויטר וחתם על העצומה הגזענית, אבל נראה לי שהם משהו שהמנהל עצמו דירבן, עצם זה שהוא בחר לא לעשות כלום תחת התירוצים של אני צעירה מכדי להפגע וחופש ביטוי. בכל מקרה, L אמרה שאם אני רוצה, היא יכולה לסדר שהגראנט שלי יעבור כבר עכשיו לאוניברסיטה. זה אומר המון, כי כל החשיבה של הEU היתה שהמכון יעשה הכל כדי לא להעביר את הגראנט, כי זה מאוד רע בשבילם (זה לא בכל הגראנטים, אבל כן בסוג שאני מקבלת). הם רוצים לחכות עד תחילת 2025, ואז להתחיל בתהליך ההעברה, ובמקביל להתחיל בהגשת התלונה הרשמית. וכאן גם מגיעה הנקודה שאני לא רוצה לפגוע. אנסה לדבר עם מנהלת הפרוייקט שלי ולהבין אם במקום להגיש תלונה נגד "מכון", אפשר להגיש תלונה נגד המנהל עצמו. כשזה נגד "מכון", המנהל יגלגל את האחריות לL, וזה כל כך לא מה שאני רוצה שיקרה.

---------

מעבר לסיפור הזה, מאוד טוב לי במקום החדש ובוינה בכלל. אני מרגישה שיש לי יותר חברים ובטוח שיש יותר אפשרויות בילוי, מעבר לרכיבות ולטיולים ביער. איכשהו יוצא לי לפחות פעמיים בשבוע להתקל בפרסום לאירוע תרבות כלשהו, ואני פשוט הולכת. זה התחיל במוזיאון; אירועים במרכז לתרבות צרפת; השבוע היה קונצרט של הפילהרמונית האיטלקית. רציתי גם ללכת להקרנה של איזה סרט על השואה, אבל בסוף המרתי את זה באותו קונצרט שמצאתי. הייתי פעם אחת באירוע של ישראלים ופעם בקונצקט קלעזמער. 

אני גם יותר פרודוקטיבית פה. במכון איכשהו העבודה שלי לא ממש עניינה אנשים, והיה לי מאוד קשה לקבל פידבק על מה שאני עושה. מאז שהגעתי לפה, שלחתי את המאמר שלי לשיפוט, שלחתי מאמר ביקורת על מאמר של עזה (התקבל, וזה הולך להיות מצחיק) וקיבלתי הצעה להצטרף לאיזו קבוצת עבודה בWFP. ממש לפני שהגעתי לפה, שלחתי התמודדות כדי להציג את הפרוייקט שלי ביריד המדע האירופאי והשבוע קיבלתי הודעת זכיה. ממש שמחתי כי:

1. כל שנה נבחרים רק 40 פרוייקטים מכל העולם, ככה שזה נחשב להישג. מבחינתי, זה גם אומר שיש לי הזדמנות לבדוק אם המודל שלי מייצר תוצאות שבאמת יכולות להיות מובנות לאנשים ללא רקע בכלכלה או סטטיסטיקה.

2. הם מממנים הכל כולל הכל, כולל אירועים מגניבים לי ולשני אנשים מבחירתי. אז הזמנתי את המנחה מהדוקטורט, שאמר שיבוא בשמחה. האדם השני הוא... וכאן אני חוששת מהבעיה - אחד מחברי וועדת האתיקה. הוא מאוד נחמד וגם התחלנו פרוייקט ביחד. הוא מנהל קבוצה של חוקרים וחשבנו שהמודל שלי יכול להשתלב במשבצת שכרגע ריקה בפרוייקט. כבר כתבתי קודם שאני לא רוצה לפגוע באנשים שהם לא המנהל :\

---------

ובעניין השרביט החם. הנושא אמנם מדבר על ילדים אבל, מקריאה בפוסט של מוטי, הבנתי שאני עושה המון שיבושי לשון בכל פעם שאני לומדת שפה. אז הנה כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

Vorsichtig אומר זהירות. אז נגיד אם אני שמה כוס בקצה השולחן, מישהו יכול להגיד vorsichtig, ואני אשים לב ואזיז אותה. במקרה שלי, יש לי נטייה לשפןך\לשבור\ללכלך כל דבר שאני נוגעת בו. בכל פעם שאני באה לעשות משהו, חבר שלי אומר Vorsichtig!. אבל לפעמים הוא לא שם לב. Vor אומר לפני וNach זזה אחרי. ההגיון הפשוט אומר שאם צריך לשים לב אחרי שמשהו כבר נשבר, זה יהיה Nachsichtig. אבל מסתבר שלא. זו מילה שאכן קיימת, אבל בעלת משמעות שונה לחלוטין - ותרן או התפשרות.

Eins אומר אחד. כשמדברים ומתייחסים לשמשהו, Eins יכול להפוך לEinen. לדוגמה: Einen Löffel פשוט אומר כף. Zwei אומר 2. ההגיון הבריא אומר שכשמתייחסים לשתי כפות, נגיד Zweinen Löffel. אבל מסתבר שלא, זה נכון רק לספרה 1.

סיומת  rei מציינת מקום בו מייצרים משהו. לדוגמה, Backerei זו מאפייה, Fleischerei זו קצבייה וWäscherei זו מכבסה. ההגיון הבריא אומר שחנות פירות תקרא Obsterei, בית קפה יקרא Kaffeerei וחנות אופניים תקרא Fahrraderei. אבל לא.

 יש עוד המון המון דוגמאות ותמיד צוחקים על השגיאות שלי. אבל ככה לומדים :)

I'm gon' work harder, I'm a Survivor

 אז כמו שכתבתי בקצרה, עזבתי בנתיים את המכון (שנקרא לו MM). אמנם זה עדיין לא רשמי, אבל התכנון הוא לעבור באופן סופי בתום תקופת הSecondment שאני עושה כרגע באוניברסיטה. בכל מה שנוגע לאיחוד הארופאי, יש לי קייס ברור של הדרה על בסיס לאומני ומנהלת הפרוייקט שלי אמרה שלמרות שזה לא צעד סטנדרטי, יוכלו לעשות העברה של הגראנט שלי. היא רק רוצה שאחכה עם זה.

אני מרגישה עכשיו יותר טוב. הריחוק הזה מחזק אותי ונותן לי לחשוב יותר בבהירות. במשל הזמן הזה, קיבלתי הרבה מיילים ממחלקת משאבי אנוש של המכון כדי לקיים את המפגש לDipute Resolution. ביקשתי מהם הרבה פעמים שיעזבו אותי בשקט, וזה פשוט לא עבד. בתחילת השבוע, אחרי עוד מייל מעצבן, שלחתי הודעה מאוד ברורה:

I had hoped that my previous requests, particularly the one I left yesterday in a handwritten letter, to be left alone would have been communicated and respected.

I kindly request that MM stops contacting me regarding this issue. I am no longer interested in receiving any form of “help” from this institute.

Thank you!

מאז אמנם קיבלתי עוד מיילים, אבל הפסקתי לענות.

האוניברסיטה אליה עברתי מאוד דואגים לי, ובכללי כיף לי במקום החדש, וגם מאוד כיף לי לגור בוינה. הרוחות פה חלשות משמעותית מאשר המקום בו גרתי קודם, וזה הופך את הרכיבות שלי והרבה יותר פשוטות. המחלקה אליה עברתי מכרו את הסיפור לעיתונאי מסויים שבבוא העת יוציא את הכל החוצה. אני מניחה שזה סוג של תשלום שלי בעבור זה שהם הצילו אותי.

משהו קשה שקרה לי בכל הסיפור הזה הוא הפגיעות האישית. בהתחלה זו היתה המנטור שלי, שהיה לי ברור מהתחלה שהיא לא מבינה עד כמה היא פוגעת בי, ושהיא עשתה טעות. עכשיו היא כבר מבינה שהיא עשתה טעות. ביום שישי האחרון היא באה אליי ודיברנו. היא הבטיחה לי שהיא תתייעץ עם יתר חברי הוועדה לגבי פרישה, כי ברור שהם לא היו צריכים לקבל את התלונה נגדי. חבר שלי טוען שהיא אומרת את זה, אבל שהסיכויים שזה באמת יקרה כמעט אפסיים.

על הדרך גם מישהי מההנהלה, נקרא לה L, לקחה את הסיפור הזה באופן אישי וניסתה לעזור לי. הבעיה היא שהיא לא באמת יכולה היתה לעזור לי אם המכון עצמו מתנגד. מתישהו באוגוסט ביקשתי ממנה להיות כנה איתי ולהגיד לי את האמת - מה התפקיד שלה בכל הסיפור הזה? היא לא הבינה למה אני מתכוונת, אז הסברתי. אמרתי לה שאני מרגישה שהיא באמת רוצה לעזור לי, אבל אני גם יודעת שיש לה תפקיד מסויים למלא ומשפחה, שהם יותר חשובים ממני. ככה שאפילו שהיא באמת רוצה לעזור לי, היא לא תקריב את הכל רק בשביל שאני אולי אצא ללא פגע. אני לא זוכרת מה בדיוק ביתה התשובה שלה אבל היא אמרה שהיא מנסה לעזור לי. איכשהו יצא שהפכנו לחברות. התחלנו לצאת ביחד, לדבר והרגיש כאילו אנחנו ממש על אותו קו. היא מבוגרת ממני ב13 שנה אבל באמת שהרגיש לי כאילו אנחנו מאוד דומות באיזושהי דרך. בין יתר הדברים, היא סיפרה לי שמאוד קשה לה במכון כי כולם שונאים אותה. ידעתי שזה נכון כי מההתחלה כולם הזהירו אותי לא להתקרב אליה. אמרו לי שהיא מסוכנת ושאין לה בעיה לפגוע באנשים. אפילו סיפרו לי על מקרה שהיה לפני 4 שנים בו היא פיטרה את החברה הכי טובה שלה אחרי שנה שלמה של התעללות נפשית. אני לא אוהבת להאמין לשמועות, אבל כן לקחתי את זה איפשהו בתודעה. מצד שני, גם לקחתי בתודעה שהרבה אנשים מאמינים שאני ממומנת על ידי ממשלת ישראל כדי לקדם פרופגנדה ישראלית, וברור לי שזה לא נכון. יום אחד יצאנו והיא סיפרה לי שהיא מעולם לא יצאה לבילויים פרטיים עם אף אחד מהמכון. ברגע הזה הבנתי שהסיפור עם "החברה הכי טובה" לא נכון. אחד הדברים המשותפים בנינו הוא ששתינו מוטיבציוניות ברמות מטורפות, וששתינו מוכנות לתת הרבה מאוד כדי להגיע להישגים. 

בשבוע האחרון שלי במכון נקראתי על ידי ראש מחלקת משאבי אנוש לשיחת עדכון. ביקשתי להגיע לשיחה עם ראש התוכנית אליה אני משתייכת או עם L (שהיא הבוסית שלו). הוא ענה לי שזו שיחה קצרה ולא רשמית והראש התוכנית כרגע בנסיעת עסקים, ואין צורך שאגיע עם מלווה. אחד הדברים שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא ש"שיחה לא רשמית" זה תירוץ מצויין להגיד דברים חסרי בסיס ואחר כך להתנער מהם, ושאם הכל באמת חסר חשיבות וקצר, הוא יכול היה לכתוב הכל במייל. פשוט ביקשתי מL לבוא איתי והיא הסכימה, בתנאי שהיא מגיעה כPersonal Capacity, ולא כחלק מהתפקיד הרשמי. אז ביום האחרון שלי במכון הגענו יחד לאותה שיחה. היא ישבה, שמעה הכל ולא אמרה כלום. בשלב מסויים אני מאוד התעצבנתי על דברים שמנהל המכון אמר לי, ואף אחד לא מאמין שהוא אמר, ועל העובדה שברור לי שהפוסט שנכתב עליי נקרא על ידי מחלקת היח"צ ושההנהלה התעלמה, פשוט כי לא רואים אותי כחשובה מספיק (נכתבו שני פוסטים - אחד עליי ואחד על חוקרת בכירה. הפוסט על החוקרת הבכירה נמחק מיידית ונשלח מייל לכל המכון שהבהיר שזה לא מקובל). אמרתי לו שאני רוצה שהוא עכשיו יתקשר למנהל ויגיד לו לבוא כי אני רוצה לשמוע ממנו שהוא אומר לי בפנים שהוא מעולם לא אמר לי דברים כאלה. L מיד תפסה ואותי ועצרה את זה. בהמשך, השיחה התקדמה ואני טענתי שהתלונות שלי לא מטופלות. אז הCOO שבL נכנס והיא פתאום התערבה בשיחה. היא אמרה לי שהתלנות שלי מטופלות ושהתלונה נגד זו שכתבה עליי בטוויטר חולקה לשלושה חלקים - אישי (מטופל על ידי משאבי אנוש), מדעי (מטופל על ידי וועדת האתיקה) ופלילי (מטופל על ידי המשטרה). אם יש משהו שהוא נקודה חלשה אצלי, הוא שיש לי הצתה מאוחרת. לקח לי כמה שעות להבין את האבסורד במה שהיא אמרה לי. מה שכן, אני לפחות מודעת לחסרון הזה שבי ונמנעת מלקחת החלטות בלי לחשוב עליהן לעומק. אז השיחה הסתיימה בזה שהבטחתי לחשוב ולהגיד להם מה אני רוצה.

כשיצאנו מהשיחה היא היתה מאוד מאוכזבת. היא אמרה לי שהיא לגמרי יצאה מהתפקיד ושהיא לא היתה צריכה להתערב. פשוט חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני מודה לה על זה שהיא הגיעה איתי ושזה ממש בסדר שהיא התערבה, אפילו אם היא לא היתה צריכה.

למחרת שלחתי מייל מפורט עם סיכום של השיחה הלא רשמית הזו, כולל כל השקרים שנאמרו בה:

Dear XXX,

I would like to thank you once again for meeting with me yesterday and to follow up on several important points regarding my formal complaint and our recent meeting.

I appreciate the steps that have been taken so far, but there are some concerns and discrepancies that I believe require further clarification and action.

1. Clarification on the Handling of XXXX's Post

During the meeting, it was mentioned that XXX's post had not been seen prior to my formal report. However, a month ago, Y informed me that she saw the post on the day it was made and reported it. Given that XXX’s post was a retweet of an official MM post, it is particularly surprising that it wasn't escalated or addressed earlier.

Could you please clarify how this report from Y was handled and whether there was a breakdown in communication that delayed MM's awareness of the post? Understanding the sequence of events will help ensure that such issues are addressed more promptly in the future.

2. Criminal Aspects of My Complaint

During the meeting, I was informed that the police are handling the criminal aspects of my complaint. Could you please confirm this and provide more details on which specific parts of the complaint are being investigated by law enforcement? Additionally, I would like to know what to expect in terms of communication and updates regarding this process.

3. Scientific Aspects of My Complaint

You mentioned that the scientific aspect of my complaint against XXX was being handled by the Ethics Committee (EC). However, I have not been contacted by the EC regarding the scientific review of my complaint, despite your assurances that this body is responsible for handling this aspect. Could you please confirm whether the EC has indeed received my complaint, including the public post that triggered this complaint?

4. Written Summary of Actions Taken

To ensure transparency, I would like to request a written summary of the actions taken so far by the Ethics Committee and HR, as well as any planned next steps to address the procedural concerns and broader issues raised in my complaint.

5. Resolution Meeting and Mediation

If it is necessary to hold a resolution meeting in line with MM’s dispute resolution policy, I would appreciate meeting with XX, while accompanied by E. My primary goal remains to resolve the situation in a manner that protects my professional standing and ensures accountability.

6. Collaboration and Moving Forward

I remain committed to resolving this matter responsibly and collaboratively. However, it is critical that these issues are addressed promptly and transparently. I look forward to your response and to clarifying the next steps.

Thank you for your time and attention to these matters.

Best regards,
Ur

מאז אותו מייל L הפסיקה לדבר איתי. אני בעצם העלתי על הכתב את כל הבולשיט שנאמר לי ולגמרי שברתי את הרעיון שלהם לקיום שיחות לא רשמיות. היא גם יודעת שאני מתעדת הכל, ככה שאפילו אם המכון ימחקו לי את תיבת המייל, כל המיילים ביננו מגובים מיידית על ענן פרטי. אני מצידי הבנתי שנחצה קו שאמור היה להיות ברור בין חיים פרטיים לעבודה. בעוד אני פשוט חוקרת, היא מנהלת, שלא סתם כולם שונאים. הקטע הוא שאני באמת אוהבת אותה בתור חברה ועצוב לי שזה מה שקרה. שלחתי לה לפני שבועיים ווצאפ ואמרתי לה שאני לוקחת קצת זמן ושאכתוב לה כשארגיש מוכנה, ושנעשה הכל חוץ מלערב עבודה. מאז עדיין לא כתבתי לה. אני לא כועסת על מה שהיא עשתה לי כי, כמו שכתבתי קודם, שתינו מאוד מוטיבציוניות ואני מבינה שזה היה משהו שנעשה במסגרת התפקיד. הייתי רוצה להמשיך בחברות, אבל אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי. האם ניתן לעשות כזו הפרדה בין חיים אישיים לעבודה? למשל, היא היתה בין המכותבים באותו מייל אחרון ששלחתי. היא בעצם היתה זו שקיבלה את הבקשות שלי שיעזבו אותי בשקט והעדיפה להתעלם מהן. ביום שהסיפור יצא החוצה, היא תהיה בין הבכירים של אותו מכון שמתנהג אליי בצורה כל כך בזויה. אני לא אתן שהיא תפגע אישית (כבר הבהרתי שמבחינתי זה קו אדום), אבל זה עדיין המקום ממנו היא מקבלת שכר.

בפגישה האחרונה עם המנטור שלי בשישי האחרון, גם היא אמרה לי דברים מאוד קשים על L. היא סיפרה לי איך היא מזלזלת באנשים, במיוחד בכאלה ללא PhD, ואיך אין לה בעיה לאמלל אנשים באפס רגישות. כשחושבים על זה, זה מה שקרה עם המיילים והמכתב ששלחתי בבקשה שיעזבו אותי ושיתנו לי לעבור הלאה. אבל, מבחינתי, זו היתה L הCOO ולא L החברה.

בקיצור, אני כל כך מבולבלת.

Now that you're out of my life
I'm so much better
You thought that I'd be weak without you
But I'm stronger
You thought that I'd be broke without you
But I'm richer
You thought that I'd be sad without you
I laugh harder

You thought I wouldn't grow without you
Now I'm wiser
Thought that I'd be helpless without you
But I'm smarter
You thought that I'd be stressed without you
But I'm chillin'

I'm a Survivor
I'm not gon' give up
I'm not gon' stop
I'm gon' work harder
I'm a Survivor
I'm gonna make it
I will survive
Keep on survivin'

Thought I couldn't breathe without you
I'm inhaling
You thought I couldn't see without you
Perfect vision
You thought I couldn't last without you
But I'm lastin'
You thought that I would die without you
But I'm livin'

Thought that I would fail without you
But I'm on top
Thought it would be over by now
But it won't stop
Thought that I would self destruct
But I'm still here
Even in my years to come
I'm still gon' be here

After of all of the darkness and sadness
Soon comes happiness
If I surround my self with positive things
I'll gain prosperity

עדכון 15/10/2024: דיברתי עם L והחלטנו להשאר חברות ולעזוב את המכון בצד. קבענו שנצא מחר בבוקר לחפש שועלים ליד הדונאו. האמת היא שאני מרגישה הקלה ומקווה שזה יצליח.

עדכון שני 18/10/2024: חשבתי על התגובות וניסיתי לחשוב על המפגש והשיחה ביננו. הבנתי שאני מנוצלת ושבאמת כדאי לשמור מרחק. הבנתי שL "חברה" שלי, כי היא הבינה שאני חברה טובה ומוכנה לעשות הרבה בשביל חברים, גם אם זה אומר להקריב מעצמי. ברגע שהיא תשיג מה שהיא מחפשת, היא תמשיך בחייה. אני מניחה שבהתחלה זה לא היה ככה, ושהיא שינתה גישה אחרי אותו מייל.

ואתמול היתה לי תאונה עם האופנים ואני עם יד סדוקה, גבס וכמה פצעים בשלל מקומות. למזלי, היו הרבה עדים שעזרו לי, גם בלתפוס את הנהג, גם בעזרה וגם במתן עדות למשטרה. ככל הנראה הנהג ישלם על תיקון האופנים ולדעת בעל חנות האופנים, גם על הנזק שנגרם לי. אבל בטח כבר אכתוב על זה פוסט נפרד. 

הנושא החם - העדפות או בחירות באוכל

 הפעם, במדור השרביט החם, מוטי שואל "האם יש לכם העדפות, בחירות או הגבלות באוכל?"

אתחיל מקטע שדי הצחיק אותי: אצל היהודים יש רבים שאוכלים כשר.

לפני כמה שנים מישהי דתייה שאלה אותי אם אני אוכלת כשר. עניתי לה שברור, והיא היתה מרוצה. תקופה מסויימת אחרי אותו מקרה, היה איזה אירוע וסיפרתי על איזו גלידת זבובים שאכלתי (כאילו זו פשוט גלידה והוסיפו לה חלבון ממקור זבובים). והיא אמרה לי, אבל חשבתי שאת אוכלת כשר. ושוב אמרתי לה, "ברור שאני אוכלת כשר" רק שהפעם הוספתי "לא אכפת לי שמשהו כשר. זה לא מפריע לי". בואו נגיד שהיא ממש לא שמחה מהתשובה שלי.

ולענייני הנושא.

אני מאוד אוהבת לאכול מאכלים קשים ויש לי העדפה לטעם מתקתק (לא מתוק מוגזם. נגיד גלידות בגלידריות ומשקאות מתוקים מרגישים לי מתוקים מדי). זה בעצם אומר שאני מאוד אוהבת ירקות קשים, כמו גזר, מלפפון, קולורבי, שומר, קישוא, ברוקולי, כרוב. בעצם, אני אוהבת את כל הירקות חוץ מירקות מרים, כמו רוקולה או אנדיב, או ירקות חריפים. היום, לדוגמה, אכלתי אחרי הרכיבה קערה עם דלעת מקולפת. בעקרון, אני רוצה לאכול גם את הקליפה אבל שמתי לב שהיא מאוד מנפחת לי את הבטן, והדיאטנית אמרה לי לבשל את הקליפה לפני שאני אוכלת. אז שמרתי בצד, ואוכל את הקליפה מחר. 

את הפירות שלי אני נוהגת להקפיא. עכשיו זה מתחיל להיות בעייתי, כי הטמפרטורות ירדו אבל, עדיין, אני יכולה לאכול פירות קפואים אחרי ספורט. כנראה שבקרוב מאוד גם זה לא יתאפשר. בכל מקרה, עדיין יש לי במקפיא ענבים ותאנים שקטפתי במהלך הקיץ. את האגסים זרקתי שבוע שעבר. 

במסגרת המאכלים הקשים, במהלך כל סתיו אני קוטפת תירס. התירס מגודל לייצור אנרגיה (אתנול) ולהאבסת בהמות. זה בעצם אומר שהגרעינים קשים ופחות מתוקים (כן, גם תירס מהסופר מתוק לי מדי 😉). אז שוב, אני מאוד אוהבת לאכול את זה אבל גם כאן אני צריכה להזהר כי זה מנפח את הבטן.

אני גם מאוד אוהבת ביצים. אני אוכלת כל יום חלבוני ביצה. בערך 6 ביום, וגם יוגורט לבן קפוא. בגזרת הלבנים, אני גם מאוד אוהבת קוטג'.

בעקרון אני צמחונית אבל חרקים נחשבים חריגים מעיני. לפי מה שקראתי, לחרקים כמו מקקים, זבובים וכו' אין רגשות. יש להם מבנה פשוט יחסית שעוזר להם בעיקר לצרכי השרדות. איכשהו לא יוצא לי לאכול חרקים כמעט (אלא אם הם השתחלו לי לאוכל), אבל יצא לי לאכול ואין לי בעיה. חוץ מאותה גלידה, היה גם מקרה בו ידיד טוב* ואני הכנו לחם. בזמן הכנת הבצק ראינו מקק. ידיד שלי הרג אותו, ייבשנו אותו בתנור, פוררנו והכנסנו לבצק. יצא לי גם כמה פעמים לאכול שרימפס. אני אוהבת, כנראה גם בגלל המרקם הקשה, אבל שמתי לב שזה עושה לי כאבי בטן ובחילות.

יש לי מגבלה מסויימת, שהגוף שלי לא מעכל שומן. בעצם, כשאני אוכלת מאכלים עם שומן, השומן יוצא. כשזה בכמות קטנה (נגיד קצת חלב בקפה), זה לא נורא אבל, כשמדובר בכמות גדולה יחסית, כמו סלטים, מרקים, מאכלים מטוגנים, או אפילו כמות גדולה של חלב או לחם שהוסיפו לו שמן, התוצאה מאוד מאוד לא נעימה, וזה כבר הוביל לכמה אשפוזים בעבר. אבל למדתי לחיות עם זה, ואני מרגישה סבבה.

---

* לגבי הידיד: היינו ידידים מאוד טובים. הוא מבית לחם וגרנו יחד במשך שנה לפני שעזבתי לצרפת. בשלב מסויים הוא נעלם ואין לי מושג מה איתו, איפה הוא ואם הוא בסדר. אני ממש מקווה שהוא בסדר...

---

עדכון לגבי הסאגה: עברתי לאוניברסיטה בוינה. אין לי חשק לספר בדיוק מה קרה (אספר בהמשך) אבל אגיד שאני מרגישה נבגדת והרבה פעמים אני מתחילה לבכות באמצע הלילה או אפילו תוך כדי רכיבה על אופניים או בהליכה (ריצה אני חייבת לעצור כשאני בוכה). באוניברסיטה מאוד נחמדים אליי ואנחנו מחכים שהמלגה שלי תעבור באופן רשמי כדי להגיש תלונה באיחוד הארופאי נגד המכון. אני לא יודעת אם זה באמת יצא לפועל כי יש לי הרגשה שהמכון לא יבחל בשום אמצעים כדי לצאת מהסיפור הזה הכי נקי שאפשר.

בנתיים אותה אחת שוב כתבה עליי פוסט בטענה שיש לי ניגוד אינטרסים. הפעם היא קראה לי "Zionist white woman"

---

בגזרת ראש השנה, ממש לא היה לי מצב רוח השנה. פשוט אראה את צלחת ראש השנה של שנה שעברה ואת זו של השנה. המצוברח משנה שעברה הוא חבר שלי. אבל זה כבדיחה כי האוסטרים בכללי אוהבים להתלונן.

הנושא החם - מה השתנה בעשרים השנים האחרונות?

לכבוד השרביט החם, מעתיקה מnlee.

שם: Ur

גיל : 17 >> 37

מקום מגורים :  מושב עדנים >> לאקסנבורג

פירסינג : לא >> לא

קעקועים : לא (אבל כל כמה זמן חושבת לעשות אחד) >> לא וגם לא בתכנון

גובה : 1.60 >> 1.64 (גבהתי אחרי גיל 20!)

מידת נעליים : 37 >> 37

צבע שיער : חום שכל הזמן נצבע לצבע אחר >> חום

אחים/אחיות : 2, אח בן 10 ואח בן 15 >> אח בן 30 ואח בן 35

בת כמה את נראית : בדר"כ 17 >> שנייה הולכת לשאול מישהו בת כמה אני נראית. אז הלכתי לשאול קולג בת כמה הוא חשב שאני. הוא אמר לי שבהתחלה שהגעתי (לפני שנתיים), הוא חשב שאני סטודנטית בת 25. היה גם קטע, שלגמרי שכחתי ממנו, שנכנסתי תמיד למוזיאונים בחינם עם כרטיס סטודנט. הראתי פשוט את הכרטיס שלי מהאוניברסיטה בצרפת, וסריקה של הפספורט שלי, בו שיניתי את שנת הלידה מ1987 ל1997. עכשיו זה כבר לא עובד, כי כניסה חינם היא רק עד גיל 26 ;) בכל אופן, שנינו הסכמנו שחוקרים נראים בכללי צעירים יותר, כנראה כי יש לנו נטייה לאכול בריא, לעשות ספורט ולא לעשן. אבל גם הסכמנו שהגיל הוא ממש לא אישו. אנחנו לא חושבים על זה. בשבילנו כולם, אלא אם הם מאוד צעירים או מאוד מבוגרים, הם באותו גיל.

עבר פלילי : לא >> לא

שפות : עברית >> עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, קצת איטלקית והולנדית. מבינה דנית.

מזל : סרטן

חיות מחמד : 7 כלבים ואינספור חתולים (גרתי במשפחת אומנה במושב) --> לא, אבל מאוד רוצה כלב.

רגישה לדיגדוגים: כן, מאוד

מספר : ?

הדברים האחרונים שעשית :

ספר: לגעת ביופי >> Globalisation, Democratisation and Radicalisation in the Arab World

סרט: מה שבחורה רוצה >> הסרט האחרון שראיתי הוא Théorème de Marguerite בקולנוע

סרט בקולנוע: חשבתי קודם שזה בקולנוע. כרגע לא רואה סרטים בטלויזיה\מחשב.

שיר ששמעת: לא זוכרת. כנראה משהו סטייל אבריל לווין, בלינק 182 או סאם 41 >> הבוקר, השיר האחרון היה Ensemble של Zaz

דיסק שקנית: כנראה משהו כמו בשיר ששמעת >> כמובן שלא קונה דיסקים כCD. השיר האחרון שקניתי הוא Fever של Angele & Dua Lipa, אבל אז פשוט עשיתי מנוי לסטרימינג של אמאזון ומאז יש לי שירים "חופשי".

דיסק ששמעת: מין הסתם שמה שקניתי, לא? >> כמו השיר ששמעתי Recto Verso של Zaz

האיש שהתקשרת אליו: לא זוכרת >> חבר שלי

האיש שהתקשר אלייך: לא זוכרת >> מישהי מהעבודה

תוכנית: לא זוכרת >> שיחה עם האיחוד הארופאי לגבי מה קורה עם המלגה שלי ואם כדאי למשוך אותה מהמוסד בו אני עובדת כרגע או להעביר אותה לאוניברסיטה

האם אי פעם : (מין הסתם שאם היה אז, נשאר אותו הדבר --> ללא שינוי)

בכית על בת :כן >> כן

בכית על בן : כן >> כן

נזרקת על ידי מישהו : נו, ברור >> כן

עישנת ? כן (ניסיתי נרגילה וממש לא התחברתי) >> ללא שינוי

שתית אלכוהול ? כן, אבל לא אהבתי >> כנ"ל

ניסית דיאטה ? כן

התגעגעת למישהו ? ברור!

שיקרת : כן >> לפעמים עדיף לשקר. פעם אחרונה היתה לProject Officer ששאלה אם המנחה שלי עוזר לי ותמיד נוכח. ברור שאמרתי כן, למרות שאין לו מושג בכלל על מה אני עובדת. הייתי צריכה שם של סופר סטאר כדי לקבל מלגה, והוא הסכים שאכתוב את השם שלו.

נעצרת : בגיל 15. גנבתי ירקות, קוטג' וקרם לשיער (למה?) מהסופר. לא היה להם מושג מה לעשות איתי והם קראו למשטרה. סירבתי לתת להם פרטים ולקחו אותי לתחנה. בסוף איתרו את העבודת הסוציאלית שלי ושיחררו אותי כשהבינו שאין ממש מה לעשות >> מאז לא

אמרת "אני אוהבת אותך" והתכוונת : כן >> אוו אני אומרת הרבה פעמים לאנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם

הופעת בציבור בפיג`מה ? פיז'מה היתה סימן ההכר שלי - הייתי מגיעה ככה לבית הספר >> לא בזמן האחרון

בכית בסרט ? כנראה שכן >> שנה שעברה בסרט Der Fuchs

היית על במה ? כן, בעבר הייתי במגמת תאטרון >> שבוע שעבר הצגתי את המודל שלי בכנס. נחשב?

חשבת שאת הולכת למות : לא >> לא יודעת אם למות אבל מתישהו ב2017 לא הספקתי לחזור לפני החשכה כשיצאתי לטיולון בערבה. היה חושך מוחלט והייתי צריכה לזחול על החול כדי להתקדם. ברור שלא יכולתי להשאר במקום, כי לא היו לי מספיק מים. בסופו של דבר, התחלתי לראות אורות וזחלתי לכיוון, עד שהגעתי קרוב לכביש, ומשם יכולתי להגיע בחזרה לקיבוץ.

נכשלת במקצוע ? נכשלתי בבגרות באנגלית >> באוניברסיטה נכשלתי כמה וכמה וכמה פעמים. השיא היה שאבי שמחון בכבודו ובעצמו נתן לי 18 במבחן. כתבתי את כל התשובות על הצד הלא נכון של הטופס והוא התעקש לא לבדוק. בסוף ראש החוג הצליח לשכנע אותו לתת לי מועד נוסף, ואז קיבלתי 85.

הורידו אותך כיתה לא.

הקפיצו אותך כיתה ? לא

נשבר לך הלב : כן

שברת לבבות : כן >> יש מצב שכן

נישקת בנות : כן

נישקת בנים:כן

השם שלך הופיע בעיתון : לא נראה לי >> כן

התחרטת על דברים שעשית : ברור! >> ברור!!! רק אתמול דיברתי עם חברה על זה שאני מנסה לחשוב הרבה יותר לפני שאני אומרת או עושה משהו.

האם את חושבת שאת:

יפה : לא. חשבתי בזמנו שאני שמנה ומכוערת :( >> לא יודעת. זה תלוי במצב רוח. לפעמים אני חושבת שאני נראית טוב ולפעמים אני ממש שונאת את הפנים שלי.

מצחיקה : כנראה שכן >> נראה לי שכן. אני יודעת לשנות קולות בקצב מטורף. אמרו לי כמה פעמים שאני יכולה לדובב סרט דיסני שלם לגמרי לבד.

חברותית : כן >> כן, לפעמים יותר מדי

מעניינת : תלוי את מי

מכוערת : תלוי מתי ולדעת מי

חמודה : מה זו השאלה המטופשת הזו?

דברים מועדפים:

סרט מצויר : אלאדין >> פוקהונטס

לא מצוייר : שישי הפוך ומה שבחורה רוצה >> שאלה טובה. לא עולה לי כרגע בראש

קורנפלקס: כן >> כן, אבל מעדיפה לא לאכול מזון אולטרה מעובד. פעם אחרונה שקניתי דגני בוקר היתה קצת לפני הקיץ. בחודשים האחרונים קניתי שיבולת שועל, שזה די קרוב לקורנפלקס, אבל לא מעובד.

מסטיק : כן >> כן

צבע : שחור ואדום >> כל הצבעים

ג`ל : יש מצב >> לא

חורף/קיץ : קיץ >> קיץ

האיש האחרון ש :

ישנה במיטה שלך : כנראה איזה ידיד או חברה >> חבר שלי

ראה אותך בוכה : מניחה שהמשפחה האומנת >> חבר שלי

הלכת איתו לסרט : לא זוכרת >> חבר שלי

צעק עליך : לא זוכרת >> הNMO הישראלי. אחר כך דיווחתי על זה שהוא צעק עליי ומאז לא דיברתי איתו והוא לא דיבר איתי (ניסה, אבל מיד התרחקתי ממנו). לא מוכנה שיצעקו עליי.

שלח לך אימייל : לא זוכרת >> המנטורית שלי

אמרה לך שאת חשובה לה : לא זוכרת >> כריסטיאנה (חברה שלי. אתמול)

-----------------------------------------

עריכה:

בעקבות הפוסט של קנקן, החלטתי לשאול את צ'אט GPT מה נראה לו. העליתי כמה תמונות ושאלתי אותו את השאלות שבסקר.

הנה דעתו:

From the images, the person appears to have feminine facial features, suggesting they might be a woman. As for their age, they seem to be in their early twenties to early thirties, based on their youthful appearance.

Regarding attractiveness, the person could be described as having delicate, symmetrical features, which are often associated with being pretty, though beauty is, of course, subjective and varies by personal standards.

עדכון קצרצר

 בהמשך לפוסט הקודם, המצב די בקרשים. לא עדכנתי הרבה זמן ומאוד רציתי לכתוב פוסט על סיום הפרשה, אבל לא נראה שזה יסתיים בקרוב.

מסתבר שאותה אחת שכתבה עליי בטוויטר גם הגישה נגדי תלונה רשמית לוועדת אתיקה בדיוק עם אותן האשמות, וגם ארגנה שבעה אנשים שיחתמו על המסמך ההזוי. ברור שזה אבסורד וברור שזה לא נכון. הבעייה היא שוועדת האתיקה חדשה וזה המקרה הראשון שלהם. התוצאה: אף אחד מהוועדה לא קרא את התקנון של עצמם, והם מיד פתחו בחקירה. מה שבאמת היה צריך לקרות הוא שהוועדה היתה אכן אמורה לפתוח בחקירה, אבל נגד מי שהגיש תלונה עם האשמות מפוברקות (דוגמה אחת מני רבות: "written by an Israeli national, must be well substantiated to avoid reflecting possible Israeli government propaganda."). 

למען האמת, אין לי אפילו חשק לכתוב את כל הפרטים. בקצרה, מנהל המכון החליט להגן על הוועדה ועל הדרך, הוא גם לא עשה שום דבר ממשי כדי להגן עליי. זה גרם לזה שהאנטישמים הבודדים ראו כי טוב והתחילו לפעול גם לא ממש מתחת לפני השטח. המאמר שכתבתי הורד מהאתר של המכון כי "הוא תחת חקירה", פוסטר שהייתי אמורה להציג "נעלם" וכל מיני דברים משונים שנועדו לבודד אותי התחילו לקרות. נראה שגם חבר שלי סובל כי פתאום התחילו לקרות "טעויות" עם דיווח השכר שלו, שנפגע באופן די רציני. הסגנית של המנהל מנסה לעזור לי באופן פרטי, אבל נראה לי שהיא די חסרת יכולת לעשות משהו ללא אישור מגבוה. במקביל, התקבצה חבורה של בכירים שמנסה להגן עליי ואוניברסיטה בוינה כתבה מכתב רשמי שאני יותר ממוזמנת לעבוד אצלם. סידרו לי משרד בתוך פחות משבוע ונראה לי שהחבורה של החוקרים הבכירים מארגנים תלונה נגדית מול וועדת האתיקה הארצית. תוך כדי סידור כל העדויות לכל המקרים, וכתיבת הסברים בסדר כרונולוגי, גם התחלתי להבין שכנראה ההנהלה לא באמת עושה משהו כדי להתמודד עם המקרה כי מבחינת המנהל הבכיר, הפתרון הכי טוב יהיה להפטר מהבעיה. כלומר, לפטר את מי שגרם לה ואותי. מה שבטוח הוא שאני לא אוותר כל כך בקלות.

לא בטוחה אם אני פועלת נכון

 את הפוסט הזה כתבתי מתוך רגש עמוק של עצב, אשמה ובלבול. התחושות הללו מאוד הציקו לי וגרמו לי לנסות להבין את הסיטואציה לעומק. מהר מאוד הבנתי שמאחורי הנתונים המפורסמים בדוחות אותם קראתי, מסתתרת מציאות סבוכה שמערבת שנים של רעב ברצועת עזה, לעומת עלייה בביטחון התזונתי בגדה המערבית. חוץ מזה, ראיתי שנקודות בהן קיים מחסור במזון ברצועת עזה לא קשורות באופן מובהק למשברים בטחוניים עם ישראל, אלא לעלייה במחירי המזון בשווקים העולמיים. מי שמבין קצת בכלכלה, יכול מיד לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שהמשמעות היא שהממשלה העזתית (חמאס) נוהגת באפס אסטרטגיה לטיפוח רווחה בקרב האוכלוסיה העזתית. השוואה עם הגדה המערבית מראה שלמרות השליטה הישראלית, טיפוס מדיניות רווחה דווקא אפשרית ומתקיימת.

אז כתבתי על זה מאמר, ובו הסברתי את המסקנות אליהן הגעתי, הראיתי נתונים וכתבתי כמה המלצות. המאמר נדחה משלושה ז'ורנלים עד שהחלטתי לפרסם אותו בpreprint (בנסיון הראשון, הוא נדחה אפילו משם). בימים הראשונים, כמו כמעט כל preprint, אף אחד לא קרא את המאמר. וזה בסדר, לא ציפיתי שמישהו באמת יקרא. אבל, אחרי כמה ימים, התחלתי לראות תנועה חריגה בעמוד הresearchgate שלי וגם כניסות והורדות של אותו מאמר. הבנתי שמשהו קורה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אז מנהלת התוכנית שלי פה הציעה להפוך את המאמר לPolicy Brief שיפורסם באתר של המכון. הסכמתי והמהלך בוצע תוך זמן קצר. אחרי כמה ימים, פורסמו ידיעות על אותו פרסום גם בכמה עיתונים שוליים שאף אחד לא באמת קורא.

פתאום כמה חוקרות התחילו להסתכל עליי במבטים שונאים אבל לא אמרו מילה. יום אחד הגיעו לכאן שתי נשים משוגעות ושפכו צבע אדום והאשימו את הארגון בשיתוף פעולה עם רצח עם (פונו תוך כמה דקות על ידי יותר מדי שוטרים). ואז חבר שלי מצא שמישהי מהמכון פירסמה את המאמר שלי בטוויטר וכתבה שאני ממומנת על ידי ממשלת ישראל כדי לעשות פרופגנדה ישראלית (לא ולא). איכשהו, זה גם הגיע לקולגות ולמנחים של ידיד טוב שהודיתי לו בסוף המאמר (הוא בכלל זואולוג מאוקספורד) ועכשיו הוא מקבל המון האשמות. הוא ביקש שאסיר את השם שלו מהמאמר. אתמול שמתי לב גם שהמכון בו אני נמצאת הסירו את השם שלי ככותבת הPolicy Brief מהעמוד הראשי (השאירו על המסמך עצמו), וברור לי שזה נעשה כדי להגן עליי. אני לא בטוחה מה קורה, אבל אני יודעת שזה משהו לא טוב.

אני לא בטוחה אם אני פועלת נכון. ברור לי שאני מושכת אליי אש אבל גם ברור לי שבסך הכל פירסמתי דברים נכונים. אני לא יודעת אם אני מסכנת כרגע את העתיד שלי כחוקרת.

שבוע שעבר גם קיבלתי מייל מעורך הז'ורנל בו המנחה לשעבר העתיק חלקים מהתזה שלי. הוא הציע לי לשלוח את המאמר לפרסום כמאמר דיעה (לא אומר שזה יפורסם, אבל זה כרגע תחת review).

בכל אופן, אני עדיין לא בטוחה אם אני פועלת נכון ובעיקר מאוד מבולבלת.

בלבול

 מאז תחילת המלחמה אני נמצאת בתוך סוג של בלבול.

בהתחלה קיבלתי בוקס אדיר ששיתק אותי לגמרי. כתבתי כאן פעם שידיד טוב שלי נרצח ומישהי שאני מאוד אוהבת נחטפה (שוחררה מאז). על שניהם גיליתי בהפרש של כמה שעות ובאמת שלא יכולתי לתפקד. לאחר ההלם הראשוני התעשתתי והבנתי שאני לא מוכנה להיות חלק מהמציאות הבלתי נסבלת הזו. אני לא מוכנה להיות עוד אחד ממליוני כלי המשחק של הממשלה ואני לא מוכנה להקריב את עצמי או חיים של כל אדם, וזה ממש לא משנה מאיזה עבר של הגדה הוא חי, כדי שמלך המשחק יוכל להמשיך לשחק.

לפני שנתיים, ידעתי שאם קורה לי משהו או אם ישנה סכנה, אני מיד טסה לישראל. זה היה לי כל כך ברור שישראל היא מדינת המקלט של כל יהודי העולם ושאם אמצא בסכנה, אוכל תמיד לסמוך על המדינה שלי. תמיד יהיה מי שיבוא להציל אותי, אם בארץ או בחו"ל. 

היום אני יודעת שזה לא נכון. 

לפני יומיים קראתי שראש הממשלה התקשר לזמרת שיצגה את ישראל באורוויזיון. כל כך כעסתי! הבן אדם כל כך עסוק, שעדיין לא מצא זמן להרים טלפון או לבקר אנשים שנחטפו ועונו בעזה, למשפחות שכולות. אבל כשזה מגיע להצלחות, פתאום יש לו זמן, ומיד.

מה זה אומר לגביי? אני לא בדיוק יודעת. בישראל אני כבר לא רוצה לחיות. זה ברור לי. היום אני יודעת שאם יקרה לי משהו, זו כנראה ממשלת אוסטריה או איטליה שתדאגנה לי. חבר שלי ואני התחלנו תהליך של רישום כידועים בציבור (Partnerschaft) באוסטריה ואיטליה. כשחזרתי לפה, אנשי האבטחה בנתב"ג מאוד לא אהבו את העובדה שהדרכון שלי פג תוקף כבר 4 שנים. הבטחתי להם שאחדש אותו אבל יש בי משהו שמאוד לא רוצה לחדש את הדרכון. זה כאילו סוג של משהו שקושר אותי לישראל, וזה משהו שאני כרגע מאוד לא רוצה.

איבדתי אמון לגמרי במדינה. הקטע שזה משהו כל כך אישי, שזה מכעיס. גם בתאילנד או נאו קלדוניה או גמביה אין לי אמון. ההבדל הוא שמהן אף פעם לא היו לי ציפיות.

בחורף הבא שוב אגיע, כנראה לאותו משך זמן שהייתי בחורף האחרון. מה יקרה אחרי זה? אני לא בטוחה. אולי אחזור לעוד חורף, ואולי לא.

אח שלי שוב במילואים, הפעם בגבול עם לבנון. נולד לו ילד שבוע לפני תחילת המלחמה, ומיד הוא היה צריך להתגייס. הוא היה בהתחלה בדרום. עם הכניסה לעזה, הוא נכנס לעזה, ואחרי כמה חודשים חזר הביתה, אבל עבד כראש כיתת הכוננות בהתנחלות בה הוא גר. הוא אח שלי אבל, בשביל מלך מדינת ישראל, הוא כוח שיכול להחזיק בנשק ולמשוך עוד קצת את הקדנציה. 

ולא, אני לא מקבלת את זה. לגבי אחרים, אין לי שליטה אבל, לגבי עצמי, יש לי. ואני בן אדם אמיתי, ולא חייל במשחק של אף אחד.

AI generated

2 שרביט חם: הבתים שלי + קצת תמונות מטיולים ליד הבית

רציתי לכתוב לנושא השרביט החם, שהיה בנושא טיולים בסביבת הבית, אבל יצא חדש, בנושא בתים (וגעגוע, אבל אני לא מתגעגעת למשהו שהוא לא הבית הנוכחי שלי), אז אכתוב להוא כחלק מזה.

נולדתי בבית וגן וחייתי שם עד גיל 4, כשההורים החליטו לעבור לפסגת זאב.

אחד הדברים הראשונים שאני זוכרת, הוא שבאמצע הרחוב היו מדי פעם בתים של משפחות ערביות. היו להם ילדים בגילי ומאוד רציתי לשחק איתם. אני זוכרת שתמיד כשעברתי ליד אחד הבתים הסתכלתי על הילדים ורציתי להצטרף אליהם. בגילאים מאוחרים יותר, רציתי להזמין אותם לרכב איתי על הרולרבליידס. זה נמשך ככה כמה שנים, אבל אף פעם לא עשיתי כלום עם העניין. במהלך השנים, גדלתי והילדות כבר התחילו ללבוש חיג'ב, וזה הוריד ממני את העניין להתחבר אליהן.

בכללי, אני מבינה היום כמה השכונה הזו מוזרה. כדי להגיע לחברים, הייתי עוברת בהרים שנותרו בין בניינים, ומטפסת על סולמות וגדרות. כשעברתי לחטיבת הביניים, מרחב החברים שלי גדל, והיינו מבלים יותר בנווה יעקב. שם הפעולות התחלקו לכמה סוגים:

סוג אחד היה מועדון הנוער. זה היה מועדון כזה שהעביר חוגים ונתן לנו מרחב עם משחקים. בעצם כולם שם היו עולים חדשים מרוסיה, חוץ ממני ומעוד חברה.

סוג אחר היה רביצה בבתים של חברות\ים. בעיקר ראינו טלויזיה או הקשבנו למוזיקה. לכל אחד מאיתנו היה זמר מועדף, אבל בסוף כולנו די אהבנו את אותו הדבר. הזמרת המועדפת עליי היתה נלי פורטדו.

סוג אחר היה שיטוטים בשכונה. היינו משחקים הרבה כדורגל ברחוב או, אם המגרש היה פנוי, אז במגרש. מדי פעם שיחקנו טניס אבל תמיד היינו צריכים לסיים כשכל הכדורים עפו לתוך בית פרטי כשבר היה בית חנינא. מדי כמה ימים, נערים גדולים מאיתנו הגיעו עם הסוסים שלהם ונתנו לנו לרכב עליהם. זה הכל נראה לי כל כך רחוק והרבה דברים לא מסתדרים לי פתאום. זכורה לי פעם שהלכתי עם חברה להתארח אצל אחד מאותם נערים. המשפחה שלו גרה בשועפט או בבית חנינא. ישבנו אצלו בסלון, ואמא שלו הגישה לנו תה חם ואיזה ממתק ערבי. אני לא יודעת מה קרה איתו. איכשהו, הקשר התנתק כשהתחלתי לבלות את רוב שעות אחה"צ בעבודה או בשיטוטים באזור מרכז העיר של ירושלים.

בשנה הראשונה של התיכון בעיקר הייתי במרכז העיר או אצל חברים. לא ממש היה לי בית. אחרי הלימודים הייתי צריכה בדרך כלל ללכת לרחוב אגריפס כדי לראות עו"ס או קצינת מבחן ולעשות בדיקת שתן שתראה שלא צרכתי סמים (לא). אחרי כמה חודשים של בדיקות שליליות ונסיונות כושלים מצידי להסביר שאני באמת לא לוקחת ולא לקחתי שום סם מכל סוג (גם לא אלכוהול, סיגריות או אפילו נרגילה), הפסקתי להגיע והמקרה הגיע לבית משפט לנוער. החלטת השופט היתה שאני יכולה להפסיק את הבדיקות התדירות אבל שלעו"ס יש את הזכות לקרוא לי באם היא רואה לנכון. הוא גם אמר שמהיום אני תחת אחריותה של העו"ס ומינה אותה למצוא לי פנימיה.

כך קרה שהבית השלישי שלי היה פנימיית הדסים, ליד אבן יהודה. לא אהבתי את המקום, ובעיקר הייתי החננה של המקום, שספגה הרבה איומים ושאפשר היה לגנוב ממנה מה שמתחשק. בחודשים הראשונים שלי שם, הייתי מבלה הרבה אצל חברות אקסטרניות באבן יהודה וגם ישנה אצלן. זה נמשך עד שאם הבית גילתה שהאישורים שלי לצאת מפוברקים, ומאז הייתי חייבת להיות בשטח הפנימייה. פעם בשבועים היינו יוצאים הביתה, ואני הייתי חוזרת לירושלים ומעבירה את הסופ"ש אצל חברה.

היה לי מאוד לא טוב והבנתי שהדרך היחידה שלי למשוך תשומת לב היא לעשות מעשה נואש. בלעתי 30 כדורים מכל מיני סוגים וסיפרתי לחברה על מה שעשיתי. כצפוי, לקחו אותי לבית החולים, ואז בפעם הראשונה העו"ס שמה לב אליי. מאוד פחדתי שישלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אז כשהיא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרתי לה את האמת - אני לא רוצה להיות בפנימיה ואף אחד לא מקשיב לי.

מאותו היום היא התחילה להקשיב לי. היו לנו שיחות מאוד תדירות והייתי מספרת לה מה עובר עליי. הייתי ילדה מאוד תמימה, למרות כל מה שקרה סביבי. אני זוכרת פעם שנכנסנו אליי לחדר ואחת השותפות וילד מבית הספר היו יחד במיטה. אני בשיא התמימות הייתי בטוחה שהם רק ישנים צהרים. אותה ילדה הועפה מהר מאוד (העו"ס הסבירה לי אחר כך שזו לא היתה מנוחת צהרים, ושאותה ילדה פתחה סוג של עסק זנות). כעבור לא הרבה זמן נמצאה לי משפחה מארחת במושב עדנים. זו אמנם היתה משפחה מארחת, אבל עברתי לגור אצלם.

כך קרה שהבית הרביעי שלי היה במושב עדנים. היה לי מאוד כיף שם. דבר ראשון, הילדים במושב מאוד אהבו אותי ותמיד הזמינו אותי לבלות איתם. הבית עצמו היה בתוך משק והייתי יוצאת באופן תדיר להליכות באיזור או נוסעת עם סקייטבורד ברחובות. לאחר אותה שנה עברתי לבית הספר האיזורי בבית ברל, וגם שם היה לי מאוד טוב. לכל הילדים היו הורים שמסיעים אותם ברכב, וגם המשפחה שלי היו מקפיצים אותנו הרבה. כמה פעמים בשבוע היינו יוצאים לכפר סבא וגולשים שם על הסקייטבורד עד הערב. אני זוכרת שגם תמיד היה לי כסף, והייתי יכולה לקנות אוכל או שתייה בכל פעם שרציתי.

אבל התקופה הזו היתה די קצרה. התחילו להתעורר בעיות במשפחה, ואני הייתי צריכה לעזוב. היה לי תיק גב וכל יום הייתי ישנה במקום אחר. המקום בו שנתי הכי הרבה היה אצל אותה חברה טובה, זו שביליתי אצלה את הסופשים החופשיים מהפנימיה. באחד הערבים שלי אצלם, אבא שלה דיבר איתי ועשה לי שיחה רצינית על המשמעות של השקעה בלימודים כדי להשיג בעתיד מקצוע. הוא אמר לי שכדי להשיג עבודה טובה, צריך ללמוד באוניברסיטה ושכדי ללמוד באוניברסיטה, חייבים לדעת מתמטיקה ואנגלית. למחרת הלכתי לאקדמון וקניתי מילונית. מאותו יום ביליתי את רוב הימים שלי בספרית ז'ראר בכאר. בעצם התחלתי ללמוד אנגלית מאפס (באמת מאפס. עד אז, הייתי בטוחה שDo וDoes הם שני ילדים מתוכנית טלויזיה) עם ספרים, ומתמטיקה עם ספרים שלי בני גורן. הייתי לתקופה קצרה בלי בית ספר אבל מאוד רציתי לא לנשור מהלימודים. אחרי בערך חודשיים, הדודים שלי התאגדו ורשמו אותי לתיכון אנקורי. במקביל גם החברה הטובה דיברה עם ההורים שלה, ועברתי לגור אצלם.

זה היה הבית החמישי.

אותה חברה היתה גדולה ממני, ודי מהר היא היתה צריכה להתגייס, ואני הייתי צריכה לעזוב. אבא שלה מאוד דאג לי ולא רצה ששוב אהיה ברחוב. הוא גם היה מודאג מהמשקל המאוד נמוך שלי, שרק ירד בתקופות בהן לא היה לי אוכל. הוא היה רופא בהדסה וסידר לי מקום במחלקת הילדים. ככה יצא שגרתי בהדסה הר הצופים במשך כמה חודשים. זו היתה תקופה לא רעה בכלל, ובעיקר נהניתי מהביטחון שהיה לי כל הזמן. אני הייתי אז מאוד חזק בלימודים, ברמה שהדאיגה את המטפלת שלי. היא טענה שאני לומדת הרבה כדי לא לחשוב על החיים. נראה לי שהיא צדקה.

ככה סיימתי את התיכון, וככה לא יכולתי יותר להשאר בבית החולים, שהפך לסוג של בית שישי בשבילי. הוצאתי בחזרה לחיים האמיתיים, ובעצם יצאתי בחזרה לרחוב. בתקופה בה הסתובבתי הרבה, לפני שעברתי לגור אצל אותה חברה, הכרתי נער מקסים בגילי, והפכנו לממש צמד. תמיד דאגנו אחד לשנייה. בדיעבד, אני מבינה שממש הצלנו זה את זו. כשהייתי בבית החולים, הוא היה מגיע אליי בכל פעם שמותר היה לחברים לבקר. אני זוכרת שבהתחלה האחיות ממש לא אהבו שילד מהרחוב מגיע כל הזמן עם סקייטבורד אבל זה נפתר מאוד מהר. אני מאמינה שהמטפלת שלי הבינה כמה הוא חשוב בחיים שלי, והסבירה להן שחשוב שנשמור על קשר. כשיצאתי מבית החולים, כבר לא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי שוב ברחוב ובלילות היינו ישנים, אותו ידיד ואני, באוהל בגן סאקר. את הימים שוב העברתי בעיקר בז'ראר בכר, בו הספרניות קיבלו אותי תמיד באהבה, ולפני הכניסה לבית החולים אפילו נתנו לי במתנה ספר.

חיי הרחוב לא הטיבו עמי והמשקל שוב ירד. אמנם כבר לא הייתי בבית החולים אבל הייתי מגיעה 3 פעמים בשבוע לשיחות. אחרי אחת הפגישות, המטפלת טילפנה לדודים שלי ואמרה להם שאני צריכה בית. אותם דודים רק חזרו לישראל, אחרי כמה שנים של שליחות בדרום אמריקה. דודה שלי הגיעה והיתה צריכה לחתום על אפוטרופוסות ועל התחייבות שאם המשקל שלי לא עולה, שולחים אותי למחלקה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם. ככה יצא שעברתי לגור אצל הדודים שלי בגן יבנה, וזה בית מס' 7.

הלימודים האינטנסיביים שלי די הוכיחו את עצמם, ואחרי סיום הלימודים בבית הספר התחלתי בלימודים למסלול של עתודה טכנולוגית בהנדסת מכונות. למדתי בתל אביב והנסיעות היו לי מאוד קשות. מפה לשם, שוב הדודים התאגדו, ויחד שכרו עבורי חדר במועונות של אוניברסיטת תל אביב. זה היה בית מס' 8.

מהצבא שוחררתי (משקל) ממש עם סיום הלימודים, ואז התחלתי ללמוד לפסיכומטרי כי רציתי ללמוד מדעי התזונה באוניברסיטה. אז האנגלית והמתמטיקה שלי היו ברמה סבירה, והצלחתי להוציא ציון סביר עם פטור מלימודי אנגלית. המחסור בתעודת בגרות חייב אותי לעשות מכינה קדם אקדמית, ואז עברתי לשנה במעונות הסטודנטים בהר הצופים. גרתי שם שנה, וזה היה בית מס' 9.

שנה לאחר מכן עברתי למעונות הסטודנטים ברחובות, ושם גרתי עד שנת 2016, באותו חדר שהיה לגמרי בית מס' 10 שלי.  

 חשוב להסביר שמהרגע בו התחלתי את המכינה, קיבלתי מלגת מגורים ומחייה. אחרת לא הייתי מצליחה לשלם הכל וגם ללמוד.

לקראת סוף התואר השני, עברתי למכון הערבה בקיבוץ קטורה, ונשארתי שם במשך שנה כמתמחה. 

במקביל, הצלחתי להתקבל למשרה שמאוד רציתי באום, ואז עברתי לרומא לכמה חודשים. מפה לשם, ב-2018 עברתי לפריז כדי ללמוד לדוקטורט. גרתי במשך כמה חודשים ברובע ה-19 של העיר, עד שמצאתי חדר להשכרה בבית של צרפתיה בסאן מונדה (Saint-Mandé). אני מניחה שזה היה בית מספר 11.

לאחר הסגר הראשון, החלטתי לעזוב את פריז ועברתי לקמפוס אחר שנמצא בכפר קטן בשם Thiverval Grignon. שכרתי שם חדר במעונות עם עוד 3 דוקטורנטיות - צרפתיה, רוסיה וטוניסאית. היה לי מאוד טוב שם. הקמפוס עצמו היה ממוקם בתוך שמורת טבע שהיתה סגורה לציבור, והיה יער לא נגוע. בכל יום (!) הייתי עושה טיולים\ריצות ביער או הולכת לכייון השני, לכיוון השדות. הייתי שם במשך קצת יותר משנה, עד שסיימתי את הלימודים ועברתי לאוסטריה.

פטריה שמצאתי ביער שבקמפוס

הבית (מעונות) בו גרתי בצרפת

פינה בדונאו, שנמצאת בערך 7 ק"מ מהדירה בוינה. אני מאוד אוהבת להיות שם לבד בבקרים בקיץ

יום אחרי שיטפון, איפשהו ליד קיבוץ קטורה

הצד של השדות, ליד הכפר בו גרתי בצרפת

היער של הקמפוס

יחנוק המדבר (ותודה לעננת, מוטי וקנקן על הזיהוי) ליד קיבוץ קטורה

הקמפוס בצרפת, בחורף

אותו קמפוס, בתחילת הסתיו

עופר שנכנס למתחם המעבדות

חלקת יער פריזאית

החיים דינמיים

 אם את הפוסט הקודם כתבתי מתוך מצב של מצב רוח רע, אני כרגע שוב בנקודה ההתחלתית של אין לי מושג מה אני רוצה.

בצד היותר פשוט, סיפרתי שחבר שלי השתכנע לעזוב את וינה ולבוא איתי לגור באזור כפרי. מצאנו דירה נחמדה בSchlosspark של לקסנבורג (חלק מהארמון הוא דירות להשכרה), ונכנס אליה בראשון במרץ. זה סוג של קומבינה דרך המכון בו אני עושה את הפוסט כי בדרך כלל חוזה השכרה הוא לטווח הרבה יותר ארוך מ8 חודשים. אני ממש מחכה. המקום שורץ בהמוני איילים, ארנבים, סנאים והמוני ציפורים. כיוון שזה מקום מוגן (כלומר, אסור לצוד שם), החיות מסתובבות באופן די חופשי ולא נדיר לראות משפחות שלמות מטיילות להן בין העצים ומלחכות דשא. אני חוזרת בדיוק בעונה בה אירופה מתחילה להתחדש אחרי החורף (ראשונים מגיעים השום והבצל), וזה בעצם בדיוק מה שתככנתי מבחינת סינכרון עבודה~עונות השנה.

בנתיים, חבר שלי ואני מדברים כל יום. הוא רצה להגיע אבל כל פעם הטיסה שלו התבטלה. בסוף אמרתי לו שחבל להגיע כי אני גם ככה אוטוטו חוזרת. נראה שהוא מתגעגע אליי וקצת קשה לו הלבד הזה פתאום.

בגזרת העבודה, מאוד קשה לי להחליט. מבחינה מקצועית, כל החיצים מצביעים ישראל. אני מקבלת פה אפשרויות ויחס שמעולם לא קיבלתי בשום מקום. בעצם כאן אני אף אחד לא מתייחס אליי כאילו אני משהו לא בכיר מספיק. פעם ראשונה שאני בעמדה העליונה ויכולה קצת לנסות להשפיע. בשבועות האחרונים, לדוגמה, היו כמה ארועים שרק החוקרים הוזמנו אליהם. פשוט קראתי לכל המסטרנטים, שכבר התכוננו לשבת לאכול לבד במעבדה, לבוא וכשהם חששו אמרתי להם שהם חלק בלתי נפרד מהמחלקה ו"בואו". הם כולם הגיעו, אמנם היו קצת אאוטסיידרס, אבל עדיין מאוד שמחתי. שמעתי שכמה עובדות ותיקות מתמרמרות שלמה הסטודנטים שם, אבל אני חושבת באמת שאם יהיה שיח בין הסטודנטים לחוקרים, דברים ירגישו יותר טוב ויוכלו להשתפר. באירועים האלה גם ככה נשאר בסוף מלא אוכל, אז אם יישארו פחות כמה סנדביצים שיעלו עובש, זה אפילו יהיה מבורך. כשהייתי בצרפת, הסטודנטים לתארים מתקדמים תמיד הוזמנו לאירועים, גם רשמיים, וזה יצר תקשורת מאוד חיובית ולדעתי זה גם מה שמאפשר את הארגון הכל כך יעיל שיש שם (סיימתי דוקטורט ב3 שנים. בארץ, דבר זהה היה לוקח בסביבות ה5 שנים, לדעתי). פעם סיפרתי שהסטודנטים השתלטו על הקמפוס כמחאה על הרצון של האוניברסיטה למכור את השטח לחברה פרטית. באותה מחאה, החוקרים היו היחידים שהורשו להכנס לעבוד. 

השבוע גם התחיל שלב הJobtalk בגיוס חוקרים חדשים לשנה הבאה. זה בעצם בדיוק מה שאני עשיתי שנה שעברה, בדיוק בתקופה בה היה לי יובש כתיבה, רק שעכשיו אני בצד המקשיב והשואל. יצא שהגיע השבוע מועמד בדיוק בזמן שניתנה הרצאה של מועמדת אחרת. כל חברי הסגל היו חייבים להיות בהרצאה של אותה מועמדת ולא היה מי שיקבל את החדש. ראש המחלקה שאלה אותי אם אכפת לי לקבל אותו, כי אני בעצם היחידה פה שגם ככה לא תבין כמעט כלום מההרצאה (זו מחלקה מולטידיציפלינרית וכרגע אני היחידיה בלי רקע אמיתי במדעי החיים). לקחתי אותו לצהרים ואיכשהו היה לנו ממש כיף ביחד שלא שמנו לב שהזמן עובר והוא איחר בכמעט שעה לפגישה שתוכננה לו. מאוד התנצלתי אחר כך אבל מסתבר שהשארתי עליו רושם מעולה, וכולם שמחו שבחרו דווקא בי לעשות לו את קבלת הפנים.

לפני חודשיים בערך היתה לנו סוג של סדנה לחוקרים חדשים. סיפרו שם שבהתחלה מאוד קשה לגייס סטודנטים ושצריך להשקיע הרבה מאמצים בעניין. 

1. לפני חודש בערך פנתה אליי פרופסור מהאוניברסיטה וסיפרה לי שדוקטורנט במחלקה שלה  שאל אם הוא יכול לעשות איתי את התזה שלו. היא הכירה ביננו והבחור (בחור? הוא מבוגר ממני ב20 שנה לפחות) נראה מאוד רציני. אני לא יכולה עדיין להנחות דוקטורנטים, אז היא הציעה שננחה אותו ביחד, כשבפועל אני אנחה אותו, והיא תלווה אותי ותתן לי הדרכה שוטפת על איך להנחות סטודנטים. הסכמתי, וזה סטודנט א'. כדי שאוכל להנחות אותו כמו שצריך, לקחתי סדרה של קורסים אונליין בData storytelling ובניתי סוג של תרשים ברור שמסביר איך לקרוא מאמרים, איך לכתוב סקירת ספרות, איך לנסח שאלות מחקר ואיך לכתוב הצעת מחקר. שלחתי לאותו סטודנט, שהיה די מבולבל עם הנושא, שני שלבים מתוך התהליך, והוא מאוד הודה לי ואמר לי שההוראות מאוד ברורות ומאוד עוזרות לו, ושפעם ראשונה שהוא מרגיש שיש לו קצת סדר במה שצריך לעשות.

2. מדי תקופה מגיעים מממנים פוטנציאליים למחלקה ואנחנו נפגשים איתם ומציגים את עצמנו. כל מעבדה ("מרכז") מציגה את תחום המחקר שלה ופרייקטים שנעשים. במחלקה יש כרגע 2 אנשי סגל שגוייסו במסגרת מינוי משותף עם פקולטה אחרת, שזה בעצם אני ועוד מישהי, ולנו יש 2 דקות כל אחת כדי להציג את עצמנו ואת המחקר שלנו. סוג של Flashtalk. השבוע, הגיע המדען הראשי של משרד X עם הפמיליה. יצא לי בעבר סוג של לעבוד עם אותו מדען כי השתתפתי באיזה פרוייקט התמחות, ושובצתי לאותו משרד. מסתבר שמדען זכר אותי לטובה וכשבאתי להתחיל לדבר, הוא עצר אותי וסיפר לכולם שכבר עבדנו ביחד והיה מאוד נחמד ושהוא באמת שאל את עצמו לאן "נעלמתי". אז כמובן שלא נעלמתי, פשוט זו היתה תקופה שעבדתי בהתחלה בארגון ברומא, אחר כך קצת בערבה ואז עזבתי כדי לעשות את הדוקטורט והפוסט דוקטורט. אז היה נחמד ודי התלהבו ממה שאני מנסה לחקור. ככה יצא שבערך שעתיים אחרי אותו מפגש, קיבלתי מייל מלא מסמכים ממישהו שנכח באותה הרצאה, ובו נכתב שהוא דיבר עם הדיקן ובירר לגבי השלמת מסטר עם תזה, ושהוא רוצה לעשות את התזה שלו איתי. דיברנו אחר כך וראש המחלקה אמרה שהוא עושה רושם של אדם סופר רציני. הצעתי לו נושא מחקר שהוא שמח לקראתו וזהו. זה סטודנט ב'.

שני הסטודנטים האלה והעובדה שבכלל יכולים להיות לי סטודנטים ושאני פתאום לא סתם baby scientist, גורמים להטייה של המאזניים לגבי השארות בארץ.

3. בארגון בו אני עושה את הפוסט, יש תוכנית קיץ במסגרתה מגיעים דוקטורנטים מכל העולם כדי לבצע פרוייקט מחקר במשך 3 חודשים. בהתחלה מגיעות המון הצעות, שרובן נופלות ובסוף נשארים עד 50 דוקטורנטים שזוכים במלגה ומגיעים. מסתבר שאחת מההצעות שעלו שלב היא הצעה של דוקטורנט צרפתי שכתב שהוא רוצה לעבוד איתי. קיבלתי מייל מאחד מחברי הוועדה המסננת שהודיע לי על זה ושלח לי את ההצעה. חיפשתי את אותו בחור בגוגל, ומדובר בתותח שנראה לי יכול להנחות אותי הרבה יותר משאני יכולה להנחות אותו. ברור שהסכמתי! בקרוב אצור איתו קשר. הרעיון בתוכנית הזו היא שמוציאים יחד מאמר. ברור לי שאי אפשר לבנות פרוייקט שלם בזמן כל כך קצר, אז אחשוב עם אותו סטודנט ועם המנחה שלו איך אנחנו יכולים לשלב את מה שהוא כבר עושה. אני ממש מקווה שהסטודנט גם נחמד. ראיתי שהוא מסיים את הדוקטורט בינואר הקרוב. אם ילך טוב, אולי הוא ירצה להמשיך איתי גם שנה הבאה (באם לא תהיה לו בעיה לבוא לישראל\אוסטריה).

חצר ביתי החל מה-1/3/2024

Je cours, je me raccroche à la vie שכתוב, הסברים ועדכונים

את הפוסט כתבתי תחילה בשבת בערב, די מתוך מצב של מצב רוח שגאה. בין לבין, אוסיף טקסט צבעוני, שהוא הסבר.

רק קצת רקע: אני כרגע בארץ לתקופה של כמה חודשים במסגרת התחלה של עבודה קבועה שהתקבלתי אליה. כיוון שאני עדיין פוסט דוקטורנטית, האוניברסיטה ארגנה סוג של סידור שאני מועסקת מתחילת השנה הנוכחית ומוציאים אותי עוד חודש וחצי לחל"ת. בזמן הזה, למרות שהאוניברסיטה לא תשלם לי, ה"שעון האקדמי" ימשיך לתקתק, מה שיתן לי הזדמנות לצבור נקודות במסלול הקידום האוניברסיטאי, ככה שביום בו אסיים את הפוסט דוקטורט, אוכל להתחיל בדרגה בכירה לעומת זו המקובלת. 

והנה מה שכתבתי:

אני חוזרת עוד חודש ובאמת שמאוד מתגעגעת. 

אני מצליחה לעבוד פה ממש טוב, אבל כל הזמן יש לי תחושה כזו של לחץ, כאילו אני צריכה לסנן את מי שאני, או שאני עושה דברים לא נכון. התחושה הזו גורמת לי לפעמים להתבטא בצורה מאוד לא נכונה, ואז אני מרגישה עוד יותר לחץ כי אני מבינה שאמרתי\כתבתי משהו לא בסדר. גם קשה לי עם האווירה הכללית פה, סוג של מוות שנמצא בכל פינה, וזה גורם לעצב כללי, עוד יותר מתח ומעביר לי מסר ברור שאני פה וחייבת להיות פה. המבט החודר שקיבלתי מראש המחלקה פה כשעניתי לשאלה שלה באם חבר שלי אוסטרי, מפחיד אותי עד עכשיו. מאז אותו רגע, היא מסתכלת עליי בצורה שונה לגמרי מזו של קודם, וזה מכניס אותי לעוד יותר לחץ.

מה שקרה הוא שסוג של  נפלתי בין הכסאות. הסידור שאני נמצאת בו הוא משהו מאוד חריג, שמעולם לא קרה לפני, וזה גורם להתנגשות בין המערכת המחקרית, שהציעה לי את הסידור, למערכת האדמיניסטרטיבית, שממנה מגיעה הבירוקרטיה. עם כל המלחמה, יצא שהדיקן סוג של נעלם ולא תקשר עם אף אחד, ולאף אחד לא היה ברור מה הם בכלל פרטי ההסכם - כי פשוט לא היה הסכם. בנתיים אני, שלא הייתי מודעת להתנגשות הזו, פעלתי כמקובל, וכמו שנאמר לנו שצריך לפעול באיזו סדנת הדרכה לחברי הסגל החדשים.המערכת הבירוקרטית קלטה את התיק שלי בצורה קשיחה, והתייחסה אליי כאל מדענית חוזרת שחזרה לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל. התוצאה היא פספוס של הרבה נקודות ובעיקר "אי עמידה" בכל ההבטחות שניתנו לי. המשרה שלי מחולקת בין שתי יחידות של האוניברסיטה, מתוכן חלק אחד הבטיח לי הרים וגבעות, כנראה כדי למשוך אותי, והחלק השני לא הבטיח לי כלום אבל הבהיר לי שהרגע הראשון (נתתי הרצאה קצרה שנה שעברה, שבעקבותיה המנהלת של אותה מחלקה הציעה לי להגיש מועמדות) כמה שרוצים אותי ושהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי שאתקבל. בפועל, החלק שהבטיח לא נותן כמעט כלום והחלק שלא הבטיח מנסה לפצות אותי על כל מה שהובטח, ומסייע לי ככל יכולתו, אבל באופן פחות ממה שהובטח, פשוט כי אין משאבים.

בלילות, אני הרבה פעמים חולמת על השבויים, ובעיקר על האמא עם שני הילדים הקטנים. הסדין שהבאתי נקרע, אז אני משתמשת בציפה כסדין, ואז קר לי עם השמיכה הדקה וכואב לי בצלעות. אבל כשאני חולמת עליהם, פתאום חם לי. אני כל כך מקווה שהם בחיים ושהמשפחה אצלה הם נמצאים מכבדת אותם ומתייחסת אליהם יפה. ברור לי שכפיר הקטן זקוק לתזונה של תינוקות וברור לי שגם אם אמא שלו מצליחה להניק אותו, היא נמצאת כרגע בשטח מוכה רעב ככה שגם אם היו רוצים לתת לה תזונה מספקת, פשוט אין.

מאז הפסקתי לקרוא על השבויים וגם הפסקתי אפילו להסתכל על תמונות שלהם. לא חלמתי עוד מאז. אני שותה משהו חם לפני השינה וזה עוזר עם הקור וקניתי איזו ציפה שאזרוק לפני שאסע. אני מאוד כועסת על אי שחרור החטופים ובאמת זועמת על המשחק הבלתי נסבל הזה בחיים של כל כך הרבה אנשים. יש כאן זלזול מטורף בחיי אדם, בין אם בהקרבה כשבויים או במניעת קבלת מוצרים בסיסיים כמו מזון, שבלעדיהם פשוט אין חיים. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה אני כועסת על זה.

מחר הדיקן יפגש איתי ונראה מה הוא יגיד. גם אמרתי לאח שלי שאגיע לארץ ונפגש. אמרתי גם להורים שלי שאגיע מתישהו בפברואר, ואז אבקר אותם. ועל הדרך, דודים שלי, אלה שהיו האפוטרופוס שלי, התחילו בתהליך גירושים.

נפגשתי עם הדיקן ששוב הבטיח לי הרים וגבעות. סיפרתי לאח שלי שאגיע ביום ראשון הקרוב והוא אמר שנדבר ונקבע להפגש מתישהו.

התקופה פה הראתה לי שטוב לי לעבוד באוניברסיטה.

לפני שבועיים בערך דיברתי עם חבר שלי וסיפרתי לו שאני חוששת מהחזרה. אני ישנה פחות ממנו ומתעוררת בשעה מאוד מוקדמת. בקיץ, אני בדרך כלל יוצאת עם האופניים, גם אם זה ב2 בלילה אבל בחורף אני לא יכולה, ואז אני מתאמנת על האופני כושר בסלון ודי תקועה אם אני רוצה לעבוד, כי ה"משרד" שלי נמצא בחדר השינה. בכללי אני מאוד היפר וכל הזמן זזה. ככה הרבה פעמים יוצא שאני מעירה אותו בלי כוונה, וזה גורם לו להיות עצבני (חוסר שעות שינה). בקיצור, הוא הבין מזה שלמרות שכר הדירה הזול יחסית בוינה, כדאי לו לעבור לגור איתי מחוץ לעיר. אז מצאנו דירה ממש קרוב לעבודה, במקום שיאפשר לי גם להיות מאוד קרובה לטבע. בגלל שזה לתקופה של שבעה חודשים, זה לא ממש משנה לו, ואני מקווה שזו תהיה חוויה טובה גם בשבילו. אני די מתרגשת מזה. גם בצרפת גרתי מול יער שהוא שמורת טבע, והיה לי מאוד כיף לטייל שם כל הזמן. באוסטריה היער אמנם פתוח לציבור אבל עדיין נחמד שם.

סליחה

כבר תקופה שקשה לי לחיות עם עצמי בידיעה של מה שקורה כאן, ושאני חלק ממנו. כתבתי אתמול משהו שנחשד כפריצה לבלוג, אז אני מוסיפה גם משהו בעברית. אני באמת מתפרקת מהידיעה שמליוני אנשים גוועים ברעב בגלל משהו שאני חלק ממנו. זה כל כך לא בסדר ויאכשהו, קשה לי לבטא בעברית מה שאני מרגישה. רק להבהיר שזה שכל כך כואב לי על חפים מפשע שמתים כמו זבובים בצד הדרום\דרום מערבי של הגדר, לא אומר שלא אכפת לי מחפים מפשע שנחטפו ונהרגים, גם הם כמו זבובים (חלקם עם רובה שאולי יהרוג מישהו במקומם, ואולי לא), והכל במטרה לקדם אדם או כמה בודדים ובידיעה ברורה שהרבה ימשיכו למות אחריהם.

וזה מה שכתבתי במקור ונחשד כפריצה לבלוג:

I can't bear it anymore. I can't just live here, pretending as if everything is not so wrong. I am so sorry, and I wish there was something I could do. I am sorry. I am sorry, and I am sorry for being exactly like those who stood by and watched my family being slaughtered. I am not different. I am here, and they are also here, only a few kilometers away, starving to death. I am sorry. 😞 

* כנראה שגם "ביקור" במציאות הזו הוא יותר מדי בשבילי