בעוד שבוע בערך אגיע לארץ ואיכשהו, אני לא מרגישה שזה מגיע. אני לא מתרגשת, אני קצת חוששת להיות בודדה, אני חוששת מהכבישים ומימים גשומים, אבל מקווה שיעבור בקלות ואם אפשר, גם בהנאה. מצד האוניברסיטה, אני מקבלת המון תמיכה ותחושה שאני רצויה ושמחכים לי. זה מאוד מרגיע. החלטתי שכשאהיה בארץ, אמשיך להיות ללא טלפון זמין. אני לא רוצה להיות זמינה למשפחה ומעדיפה לשמור על השקט הנפשי שלי עד כמה שניתן.
לפני כמה שבועות ההורים שלי הלכו מכות וזה נגמר בזה שאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית. זה התחיל בזה שאמא שלי שלחה לי מייל בזמן שהייתי בחופשה ודיווחה לי שאבא שלי הרביץ לה ושהיא התקשרה למשטרה. אני מאוד נלחצתי וניסיתי ליצור קשר עם כל דבר שזז כדי שאוכל לדבר איתה (היא לא ענתה). רק אחרי שדיברתי איתה, ורק אחרי שחזרתי, דיברתי עם דודה שלי, שסיפרה לי בדיוק מה קרה. טוב שזה קרה לפני שהגעתי, כי זה נותן לי את האפשרות לא להכנס לבית המשוגעים הזה מלכתחילה.
לפני שנה בערך כתבתי פוסט על עבודה שסוג של נגנבה.מאז, המאמר היה כמה חודשים בRemoval זמני, והעורך הראשי היה איתי בקשר רציף. אחרי כמה זמן הוא הפסיק לעדכן אותי מה קורה וכעבור כמה חודשים, ראיתי שהמאמר הועלה שוב לז'ורנל. הבנתי מיד שאחד המחברים (הבכיר מבניהם) דיבר איתו ושיכנע אותו לבטל של הפסילה הזמנית. בסיום המאמר הם הוסיפו תודה ש"נתתי" להם את העבודה שלי. במקביל, סיפרתי על העניין פה, איפה שאני עושה את הפוסט, וכמובן שביקשתי מהאוניברסיטה שלא יצרו קשר עם אותו מנחה לשעבר כדי לבקש ממנו המלצה.
פה, לפחות כרגע, אותו מנחה לשעבר שרוף. היה אמור להיות לו פרוייקט עם אחת הקבוצות, והם ביטלו את שיתוף הפעולה. לפני כמה שבועות חוקרת מאותה אוניברסיטה, אבל ממחלקה אחרת, סיפרה לי ש"שוליה" הגיש מועמדות למשרת חבר סגל ושכשהם ראו את מכתב ההמלצה מהמנחה לשעבר, הם פסלו אותו בלי בכלל להסתכל במכתב המועמדות. הסברתי לה שהוא ממש לא אשם. הוא עשה את מה שעשה תחת הוראה וזה הדבר היחיד שהוא מכיר, אבל היא פשוט אמרה שהם לא רוצים אנשים כאלה אצלם.
אז החופשה. במקור, זו היתה אמורה להיות חופשת יומולדת אבל, בגלל שהיומולדת שלי ביולי ו
- אני אוהבת את הקיץ בוינה
- אני מעדיפה לצאת לחופשה כשלא יותר מדי חם (כדי לטייל בכל שעה)
- אני מעדיפה לנפוש כשהילדים בבית הספר
יצאנו לחופשה רק בספטמבר. נתחיל בזה שחבר שלי ואני מאוד שונים. בעוד שחבר שלי אוהב חופשה כדי להרגע, לקרוא חדשות בלי מגבלת זמן ולהתפנק על ארוחת הבוקר (אבל עדיין לשמור על קשר עם העבודה), אני אוהבת את הניתוק ונרגעת בעיקר מלשחרר הרבה מאוד אנרגיות ולחוות דברים לא מוכרים. נפשנו בקרנטן, במלון בו היינו בחורף. אני לא זוכרת אם כתבתי, אבל בחורף יצאנו לחופשה באותו מקום, בעיקר כי חבר שלי אוהב סנואובורד. אני ניסיתי ופחות התחברתי אז טיילתי בהרים (בפעם הראשונה היה קשה וקר, אבל מהר מאוד הבנתי שהמפתח הוא לקחת בתיק כמה זוגות גרבים להחלפה במהלך היום). אמנם מאוד נהניתי אבל, בגלל שהכל היה מכוסה שלג, לא יכולתי לראות ממש מה קורה. אז נסענו לאותו מקום והפעם טיילתי בסביבה ירוקה.
הסידור היה מאוד פשוט: התחלתי את היום בטיול של בערך 10 ק"מ (ביום הראשון יצאתי עם האופנים אבל זה היה כל כך יותר מדי קשה!!!), חזרתי למלון לארוחת בוקר, אכלתי עם חבר שלי. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לפעילות. כלומר, חבר שלי עלה לחדר ולהרגע ואני יצאתי ברגל לקראת מקום המפגש. הסידור היה שאני נותנת לו התראה מתי הוא צריך לצאת כדי שנגיע ביחד. ביום הראשון, עלינו להר מאוד גבוה שמשקיף על כל האזור. מסתבר שנעשתה השקעה עצומה בתיירות קיץ, אז במעלה ההר היו הרבה מטיילים ופעילויות. חבר שלי עלה ברכבל. אני יצאתי כמה שעות לפניו ועליתי ברגל. וזה היה קשה! אבל כל כך כל כך כיף. הקטע באזורים האלה הוא שאמנם חם אבל יש לעיתים מאוד קרובות מים מתוקים וקרים שיוצאים מהסלעים ואפשר לשתות מהם, ככה שיכולתי לקחת איתי רק בקבוק מים אחד, אותו מילאתי בכל פעם שהייתי צריכה.
בדרך למעלה ההר זיהיתי לפעמים נקודות בהן עברתי במהלך החורף, והיה מאוד מעניין לראות מה קורה מבחינת צמחיה ובעלי חיים. בשלב כלשהו השביל נחסם על ידי גדר מאולתרת ולא היתי לי ברירה אלא להכנס לשטח המגודר. המשכתי לטפס באין מפריע עד שבשלב כלשהו, בערך 3 ק"מ לפני הפסגה, התחלתי לראות מדי פעם צואות ענק, שהיה ברור מאוד למי הן שייכות. בכל אופן, המשכתי. אציין שלאורך כל המסלול לא פגשתי נפש חייה. ממש לפני ההגעה לפסגה (טיפסתי כמעט 2 ק"מ גובה במסלול שאורכו רק 23 ק"מ. זה המון!), הבנתי שנכנסתי לטריטוריה של פרות. למזלי, באותו נקודה גם התחלתי לראות את הסוף וגם תנועה של אנשים. ניסיתי להיות שקטה עד כמה שניתן והייתי מוכנה עם משרוקית החירום למקרה שאמשוך את תשומת הלב של אחת הפרות. הלב שלי ממש דפק ופחדתי. היה ברור לי שאם פרה אחת תסתכל לכיוון שלי ותראה שנכנסתי לה לטריטוריה, אין לי סיכוי לצאת מזה בחייים. למזלי, הייתי מספיק שקטה ובשנייה שיכולתי להספיק, רצתי עד שעברתי לצד הבטוח של הגדר, איפה שיש אנשים. כיוון שזה דרש ממני קצת לשנות את המסלול, המשכתי לכיוון הרכבל יחד עם כל המטיילים שהיו במקום. זה יצא די נחמד כי תייר שווייצרי קלט אותי לפני שעברתי לצד הבטוח. הוא חיכה לראות שהכל בסדר והסביר לי איך להגיע לרכבל. כמובן שאחרי הטיפוס היה לי חם מאוד מאוד מאוד. שוב למזלי, אחת מהאטרקטיות בפסגה הוא אגם ומבוך שעובר בין זרמי מים. הדבר הראשון שעשיתי הוא לדחוף את הראש לאגם כמו כלב. זה היה אחד הדברים היותר מרעניים שיצא לי לחוות. בדיוק אז חבר שלי ראה אותי (ואני לא ראיתי אותו) ולפני שהוא הספיק להגיע אליי, אני הגעתי למבוך ועברתי בין זרמי המים. את זה הוא הספיק לצלם ואני חייבת להודות שיצאה תמונה מצחיקה :)
נשארנו קצת למעלה ושיחקנו באטרקציות השונות - סירות, שכשוכים, משקפות לתצפית, כדורים - וסיימנו בירידה למטה ביחד ברכבל. אני כמובן גוועתי ברעב, אז נסענו לעיר הסמוכה ואכלנו פרוזן יוגורט ופירות שקנינו בסופר.
בהמשך החופשה, חזרנו על אותו נוהל של טיול לפני ארוחת הבוקר, ארוחת בוקר טיול, מפגש. באחד הימים, ראיתי אדם זמן שמטפל בצמחים. יום לפני זה התחלתי לתהות לעצמי איך זה שבכל האזור אין עצי תאנה, והחלטתי שהוא האדם המתאים לענות על השאלה. אז שאלתי. דבר ראשון, הוא היה מופתע מהשאלה וגם מהמבטא המוזר שלי. הוא שאל אותי איך שמתי לב לדבר כזה והזמין אותי אליו לגינה כדי לקבל הסבר. לפני שהוא התחיל, הוא נכנס וקרא לאשתו ולחברה של הבן שלו כדי לפגוש את האורחת המיוחדת שהוא בדיוק פגש. לא אסביר את כל הסיפור ללמה אין עצי תאנה, רק אסכם ואכתוב שמסתבר שהרבה אנשים ניסו אבל משהו באדמה של המקום לא מתאים לגידול עצי תאנה. ישבתי איתם ודיברנו הרבה עד שאמרתי להם שאני חייבת להמשיך. בהמשך, פגשתי את חבר שלי והלכנו יחד לפארק טיפוס\ שגם היה מאוד כיף. זה כזה פארק חבלים שצריך לעבור בו בין מסלולים שונים. משהו כמו בכפר בלום, רק הרבה הרבה יותר שווה, מסובך וגבוה. בהתחלה קצת הסתבכתי עם עניין הקשירות והמעבר בין עץ לעץ, אבל מהר מאוד קלטתי את הרעיון וקפצתי לי בין התחנות השונות. בסיום המדריך שאל אותי אם אני מטפסת לעיתים קרובות ומאוד הופתע כשאמרתי לו שזו פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה. באמת שהיה כיף ומיוחד. ואני חייבת להודות שאפילו פחדתי לפעמים, למרות שהיה לי ברור שאני קשורה (חבר שלי לא טיפס).
וזו אני באחת התחנות ;)
בסיום החופשה עברנו דרך גראץ, כי אף פעם לא ביקרתי שם. ובהמשך חגגנו את ראש השנה. על שני המאורעות האלה כבר אכתוב בפעם אחרת.
