23 אוקטובר 2022

למה לא לעשות תואר מתקדם באוניברסיטה העברית - השלכות ארוכות טווח

 כדי לא לפגוע בשמם של אף אחד מהמעורבים, אקרא להם על פי תפקידם:

  • מנחה = מי שהנחה אותי בתואר השני (וגרם לי לחפש דוקטורט בכל מקום שהוא לא ישראל)
  • שוליה = פוסט דוקטורנט של מנחה. בעבר דוקטורנט שלו.
  • פרופסור = מחבר נוסף של המאמר האחרון.

רקע: כחלק מהתואר השני שלי, ביליתי שנה שלמה בבניית מודל אקלימי לישראל, למרות שבכלל הייתי בחוג לכלכלה. בסיום התואר, מנחה ושוליה ביקשו שאתן להם את אותו מודל. לא רציתי אבל מנחה הסביר שככה זה, אז נתתי. מה שלא נתתי, זה את כל הקבצים עליהם התבסס המודל ואת הקוד שכתבתי כדי לבנות אותו.

לפני שנתיים קראתי מאמר של מנחה, בו הוא השתמש במודל ובו הוא מתאר, באופן שדי מצטט את מה שכתבתי בתזה, איך הוא בנה את המודל. המחקר התפרסם באחד הז'ורנלים היותר נחשבים בתחום (Q1). התבאסתי שהעבודה שלי הפכה לרכוש של מישהו אחר, אבל לא היה לי מה לעשות.

אתמול קראתי עוד מאמר שאמור להתפרסם בקרוב, וחלק מאוד נכבד ממנו משתמש במודל שבניתי ושוב, בלי לתת טיפת קרדיט. הפעם, אני כבר אחרי הקורס חובה של אתיקה במחקר, ואני יודעת שלא אתי לעשות דבר כזה. כיוון שלא רציתי לפנות ישר למנחה, כתבתי לפרופסור את המייל הבא:

שלום פרופסור,

הבוקר קראתי מאמר שיתפרסם בקרוב, אותו כתבת עם מנחה, שוליה ומחבר מס' 4. המאמר מאוד מעניין אבל שמתי לב שחלק ממנו משתמש בעבודה שאני ביצעתי, ושדרשה ממני הרבה מאוד זמן ולמידה (מודגש בצהוב).
אין לי ספק שזה לא משהו שאתה מודע אליו, וברור לי שזה לא נעשה בכוונה.
באם תרצה, אשמח לשתף אותך בכל הנתונים אותם הורדתי, מסד הנתונים שיצרתי, קבצי הראסטר המקוריים אותם ניתחתי והקודים אותם כתבתי.

יותר פרטים נמצאים בקובץ הזה, עמ' 17-20,  ו-91-97.

מה לדעתך ניתן לעשות?

תוך כמה דקות, קיבלתי מייל שהוא מעביר את אותה שאלה בדיוק למנחה.

לאחר כמה שעות הגיע המייל:

בדקתי עם שוליה והוא הזכיר לי שאכן תרמת בחלק של שיוך תחזיות האקלים לישובים. כמו כן הוא הזכיר לי שהכוונה הייתה להודות לך על כך במאמר, אבל עם כל הגילגולים הרבים והעריכות שהמאמר עבר העניין הזה נשמט מזיכרוננו.
כעת אין מה לעשות מלבד להצטער על כך ולהתנצל בפנייך.
לפחות המאמר שמבוסס על התיזה שלך מצוטט.
להתראות בקרוב,

מנחה

מיותר לציין שהתשובה לא ממש סיפקה אותי. התייעצתי עם כמה אנשים, קראתי את התקנון של אותו ז'ורנל, והבוקר שלחתי להם:

שלום מנחה,

אני לגמרי מבינה. זה פרוייקט שנמשך מספר שנים, ויש דברים שמתפספסים בדרך.
העניין הוא שמדובר על עבודה שלקחה לי בסביבות השנה של לימוד ועשייה, ואני מדברת כמובן רק על בניית מודל התחזיות האקלימיות. זו עבודה מאוד רצינית שתורמת חלק נכבד למחקר. ציטוט של מאמר שכתבנו, או אפילו תודה, הם לא משהו מספק. למזלנו, המאמר טרם פורסם באופן רשמי, ועל כן עוד יש זמן לכתוב לעורך ולהסביר שנפלה טעות בכתיבת שמות המחברים (סעיף Changes to authorship, בהתאם לAuthorship of the Paper).

העניין מאוד חשוב לי כיוון שאני בשלב ראשוני של הקריירה ולא במצב בו אני יכולה לוותר על עוד מאמר (קושר למאמר) שמשתמש בעבודה שביצעתי מבלי לתת קרדיט, גם אם דבר לא נעשה בכוונה תחילה. אני בטוחה שאתה, וגם שוליה, מבינים.

להתראות,


Acknowledgements

Please include acknowledgments on the title page, along with the information on author affiliations, that is not sent to reviewers. List here those individuals who have commented on earlier versions of the paper or provided help during the research (e.g., providing language help, writing assistance or proof reading the article, etc.).

Authorship should be limited to those who have made a significant contribution to the conception, design, execution, or interpretation of the reported study.  All those who have made substantial contributions should be listed as co-authors.

 

לקחתי בחשבון שהם לא ישמחו לפנות עכשיו לעורך ולהגיד "אופס, שכחנו מחבר". ציפיתי שהם יגידו שמאוחר מדי ובאמת סליחה, ושזה לא יקרה שוב. מה שלא ציפיתי אליו הוא:

ראשית, זה לא אפשרי מבחינה מעשית. אנחנו לא יכולים לשנות מילה במאמר מרגע שהוא פורסם ונסגר לשינויים על ידי כתב העת. לכן, מעבר להתנצלות איני יכול לעשות דבר כרגע.

שנית, לא היית באמת מעורבת במחקר, ולכן היה ראוי לציין את תרומתך בסעיף התודות.

שלישית, אנחנו מבקשים מידי פעם מסטודנטים להם אנחנו משלמים מילגה שיסייעו במשימות שמעבר לתיזה שלהם, וכל הסטודנטים שלי (כולל שוליה) מכירים את זה היטב. במילים אחרות, קיבלת על כך תמורה. בנוסף, גם עבודת התיזה שלך הסתמכה בחלקה על עבודות שביצעו אחרים שהשקיעו זמן רב בכך ולא היו רשומים כמחברים במאמר שפורסם.

בברכה, 

ברור לי שמה שהוא כתב לא נכון. גם הוא מקבל משכורת מהאוניברסיטה, וזה לא אומר שהוא לא כותב את השם שלו על המאמרים אותם הוא מחבר. מעבר לזה, בצרפת לימדו אותנו שכל מי שתורם למחקר, הוא מחבר נוסף. אז אם כמעט כל המחקר מתבסס על משהו שאני יצרתי, ברור שאני אמורה להיות מחברת.

אני לא יודעת מה יקרה בהמשך. אני מניחה שהמשך יבוא. בנתיים עירבתי גם את הקבוצה הישראלית שעובדת עם המכון בו אני עובדת ונראה לי שמחר גם אתייעץ עם ראש הקבוצה שלי פה. מעבר לזה שזה מבאס, זה פשוט לא חוקי.


עדכון מהבוקר למחרת:

קראתי את אותו אימייל אחרון וגם את התזה שלי כמה פעמים. חוץ מזה, קראתי את תקנון האוניברסיטה, שמבלי להגיד זאת באופן מפורש, מאפשר לחוקרים לנצל סטודנטים ולהשתמש בהם כטכנאים למשך זמן בלתי מוגבל. במילים אחרות, האוניברסיטה מאפשרת לחוקרים לקחת סטודנטים, להשתמש בהם עד שיוצאת להם הנשמה לביצוע עבודות שהמהות המחקרית שלהן נתונה לוויכוח (כלומר, הם יכולים לטעון, ובצדק, שזו לא עבודה מחקרית אקדמית), וכל זאת בלי חובה להכיר בהם כשותפים למחקר וגם בלי חובת תשלומי עובדים, כמו ביטוח לאומי, פנסיה, או כל מס אחר.

אני מקווה שהסיפור נגמר. שלחתי להם מייל נוסף (למטה) ועל הדרך הבנתי שאני לא עומדת לחזור לישראל לכל משרה שהיא לא משרת חוקר ברורה ומוגדרת. חוץ מזה, אני גם אבטל את ההסכמה שלי לשיתוף פעולה עם אותה מחלקה לביצוע מחקר בשנה הקרובה. ברור לי ששוב אנוצל, וזה ממש לא מתאים לי.

דבר נוסף שהבנתי הוא מדוע שוליה ואני באותו מקום אקדמי, למרות שהוא התחיל את הלימודים באוניברסיטה כמה וכמה שנים לפני (כשהתחלתי תואר ראשון, הוא התחיל את הדוקטורט). המחלקה פשוט מנצלת אותו ואת העובדה שעד היום ניתן להעסיק אותו כחוקר ללא שכר (מלבד מלגה והשכר כמתרגל). שנינו מנוצלים. ההבדל הוא שהוא נתקע בחממה של המוכר והידוע, בעוד לי אין את הפחד משינויים, ולכן עזבתי ברגע שהבנתי שאני מנוצלת.

וזה המייל ששלחתי הבוקר:

שלום מנחה ושוליה,

קראתי את המייל כמה פעמים וקראתי שוב את התזה שלי, ואני מבינה שבאמת אין מקום להוסיף אותי כמחברת, כי בערך 90% מהעבודה שביצעתי היא עבודה של טכנאי (שזו כבר בעיה במערכת הרבה יותר גדולה).
ברור שבפעם הזו נפלה טעות כי לא ידעתם שפירסמתי את התזה כחומר שיכול להיות מצוטט, אבל אני מבקשת שבפעם הבאה שאתם משתמשים בנתונים הללו, במקום לכתוב שאתם אלה שעשיתם אותם, ציינו שהם נלקחים מעבודת המסטר שלי, עם ציטוט. האם זה מקובל עליכם?

תודה ולהתראות בקרוב, 


הסיפור נסגר והסכימו לצטט אותי בפעמים הבאות.

מהסיפור הזה הגעתי לשתי מסקנות:

1. אני חייבת לעשות משהו כדי להפסיק את הניצול הציני הזה של סטודנטים ככוח עבודה זול, תוך פגיעה ממשית בהם - עיכוב בהתקדמות מקצועית, היעדר פנסיה, שכר נמוך.

2. בפעמים הבאות שיתייעצו איתי לגבי מקום לימודים, לא רק לתואר מתקדם, אמליץ לקרוא בעיון את תקנון האוניברסיטה ולנסות למצוא פרצות שמאפשרות פגיעה בסטודנטים. זה יכול להיות ניצול כמו שנעשה לי, אבל זה גם יכול להיות פגיעות מיניות, התנכלויות, גזענות, אפליה מגדרית, או כל פגיעה אחרת. 

24 יוני 2022

דברים שתמיד יש לי בתיק

 אני אדם פרקטי, ולא אוהבת לקחת הרבה דברים. בניגוד לרשימה הדי מכובדת בפוסט הראשי של השרביט, אצלי היא קצת יותר קצרה.

מה אני תמיד לוקחת איתי?

1. אולר: אין לדעת מתי אהיה רעבה או מתי אראה צמח מעניין, או סתם אצטרך לחתוך משהו. לכן, תמיד יש לי אולר שבעיקר עוזר לי לחתוך צמחים בהם אני נתקלת בדרך.

2. שקית בד קטנה: שוב, אין לדעת מתי אצטרך משהו.

3. אוזניות שמחוברות לShuffle/Ipod Nano, שבכלל נמצא בכיס.

עד כאן מה שתמיד נמצא איתי :)


------------------------

בלי קשר, התרגשתי לראות את הנושא היומי בגוגל

Zu Ehren von Anne Frank! #GoogleDoodle 

https://g.co/doodle/8umswp6

26 מרץ 2022

מלחמה ותהיות על סלקציה

 החיים שלי משתנים במהירות, וכאילו יש יותר מדי מה לעדכן, ואני תמיד דוחה את מועד כתיבת הפוסט. 

אז אני כבר לא בצרפת, והמקום החדש (באוסטריה) מרגיש כמו השתדרגות רצינית מבחינת הכל - אנשים נחמדים, יש שמש (לרוב קר ממש, אבל עדיין יש שמש), יש לי חברים. איכשהו הרבה יותר טוב לי פה.

מפה לשם, מרגיש לי נכון דווקא לכתוב על מה שבאמת מעסיק אותי לאחרונה - המלחמה באוקראינה. 

הנושא הזה מאוד כואב לי, והלוואי והייתי יכולה לעזור באמת. כמובן שאני תורמת מצרכים, שזה הכי בייסיק. הצעתי גם את החדר שלי לארוח אבל בסוף קיבלתי סירוב מהנהלת המעונות, בטענה שאדם נוסף בחדר צורך חשמל ומים, והחדר שלי הוא לאדם בודד.

אז דיברתי עם כמה אנשים ושאלתי אותם אם הם יהיו מוכנים, באם יהיו מספיק אנשים, לשכור יחד את ההוסטל של הארגון בו אני עובדת עבור פליטים. כולם אמרו שכן, ומשם פניתי להנהלה, והצגתי בפניהם את הבקשה, הסברתי שאנחנו נממן הכל (הארגון חייב לשמור על עמדה ניטרלית כי הוא ממומן על ידי אוקראינה ורוסיה). היו כמה פגישות במהלך כמה ימים ובסוף קיבלתי את האוקיי. מסתבר שזה היה השלב הפשוט. אחר כך, צריך מסתבר לדאוג לאישורי שהייה לאורחים ולרשום אותם כפליטים בעירייה. פרסמתי בכמה עמותות שאנחנו מציעים 20 חדרים ועד 80 מקומות, והתחלתי לקבל פרטים של אנשים שצריכים מקום. הבעייה היא שפתאום פונים אליי גם אנשים שברור שיש להם כסף. הם אמנם פליטים, אבל אנשים שיצאו מאוקראינה לפני כמה חודשים לצורך נסיעת עסקים בקראקוב ועכשיו מחפשים מקום כדי להיות קרובים לבת דודה שלהם באוסטריה, לא ממש נחשבים נזקקים. מצד שני, איך אני יכולה להגיד לאדם בלי בית שיש מישהו שיותר ראוי לבית ממנו? ואם הם פונים אליי, כנראה שהם לא מוצאים בית, לא? וחוץ מזה, להגיד למישהו שהוא לא ראוי לסיוע, מרגיש לי ממש נאצי (סליחה על ההשוואה, ככה אני מרגישה...).

במקביל, אני מקבלת אינספור מיילים וצריכה לנווט עם מסמכים כדי לתרגם מידע באוקראינית (שלושה דוברי אוקראינית התנדבו לעזור לי) וגרמנית (שתי דוברות גרמנית התנדבו לעזור). זה די לוקח ממני המון המון זמן ואנרגיה. מצד שני, אני באמת לא יכולה להשאר אדישה...

משהו שמפתיע אותי הוא שכל מי שכביכול אמור היה לעזור, שאלה כל מי שהתחלה אמרו לי "כן, כן" וארגון מסויים שדיבר על כמה חייבים לעזור לפליטים, פתאום "לא קוראים מיילים" ודי נעלמו מעל פני השטח.

כרגע אני בעיקר מקבלת בקשות ומחכה ליום שני בבוקר, אז יתחילו שוב לעבוד וכנראה אקבל תשובות בנוגע להנפקת אישורי השהייה.  

16 ינואר 2022

מה לי ולספורט

 אני אוהבת ספורט! אני אוהבת לרוץ, לקפוץ, לדלג, לרדוף אחרי כדור ובכללי, פשוט לזוז.

תמיד הייתי מאוד תזזיתית ותמיד רציתי להיות יותר מהירה. בניגוד להרבה ילדים, אני לא הייתי רשומה לחוג כלשהו. במקום זה, ניסיתי לבד לרוץ כמה שיותר מהר (מאוד הורשמתי מהאצנים באולימפיאדה) וניסיתי להיות גמישה. בכיתה ה׳ המורה לספורט קלט אותי וצירף אותי לנבחרת הריצה של בית הספר. הוא דאג לי לנעלים מתאימות (ריבוק שחורות) ופשוט הצטרפתי לאימונים ולתחרויות. זה המשיך עד לתיכון, והפסיק פשוט כי עברתי הרבה בתי ספר.

חוץ מהריצה, תמיד הסתדרתי מהשניה הראשונה עם כל אמצעי התחבורה למינהם, כולל אלה שכוללים שלג וקרח, גם אם לעיתים התרסקתי, ועל זה יעידו הצלקות הרבות שמקשטות לי בעיקר את אזור המרפקים והברכיים. המכה הכי טראומטית היתה כשנחתתי על הראש כשפספסתי את הסקייטבורד בקפיצה מאוד לא מקצועית. בכל אופן, לרוב המגנים עשו עבודת קודש ואיפשרו לי להתרסק חופשי מבלי להפגע.

במהלך השנים התפתח אצלי תחביב של ללכת לכל מקום, במסגרת האפשר, ברגל. אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל אבל זה התחיל ממרחקים קצרים יחסית והתארך בהדרגה. כמובן שגם קצב ההליכה שלי עלה בהתאם, והיום אני הולכת במהירות של כמעט 7 קמ״ש ברגיל וכשאני הולכת מהר זה מגיע למעל 8 קמ״ש (קצב קבוע, לא משהו נקודתי). בצרפת כל תושבי הכפר קראו לי ספידי גונזלס וקרו הרבה מאוד מקרים שאנשים עצרו אותי ברחוב כדי להגיד כמה שאני מהירה. פעם אחת גם קיבלתי הצעה להצטרף לנבחרת הנשים ברוגבי בתפקיד הכנף. ניסיתי כמה פעמים אבל זה היה קשה עם הלימודים, אז פרשתי. כשהייתי בעומאן, שני אנשים לא קשורים אמרו לי בשתי הזדמנויות שונות שאני צריכה להשתתף במרוצי גמלים (לא! אני נגד שימוש בבעלי חיים לצורך ספורט).

בקיצור, אני משתדלת ללכת לכל מקום ברגל ואין לי שום בעיה ללכת מרחקים של בערך 18 ק״מ במכה, כחלק אינטגרלי מהיום (כלומר, ללא עצירה וללא תחושת עייפות כלשהי שעלולה להפריע להמשך היום). בתנאי שמדובר בשטחים פשוטים, כמובן. 

בכללי, מאוד קשה לי לעשות כלום. כשאני עובדת או נמצאת מול המחשב (כמו עכשיו), זה לרוב בעמידה. במשרד יש לי גם משקולות, TRX, כדור יוגה ומזרן. בצרפת היו לי גם אופני כושר (שימשו בימים גשומים במיוחד ולצורך קריאת מאמרים) אבל כאן אני אשים אותם בחדר, בעיקר בעבור ימים קרים במיוחד. בכללי, כרגע המעבדה החדשה (אכתוב בפוסט נפרד) נמצאת בארמון גדול, אז אפשר בקלות לעשות ספורט בפנים. לרוב יוצא שאני עושה שתי הליכות ביום בממוצע של 14-15 ק״מ. כמובן שבימי חופש זה יוצא יותר. 

מה שכן, קשה לי לא להיות בתזוזה. אני לא מסוגלת להיות כל היום בבית. אני חייבת, ובאמת חייבת לזוז. קשה לי בנסיעות. בעצם, לפני נסיעות אני מקפידה לעשות ריצה מהירה וארוכה כדי לא להרגיש מאוחר יותר לחץ ברגליים (באמת יש לי לחץ פיזי כשאני לא זזה) וגם אז, אני כל הזמן בתזוזה כלשהי בכסא. אני לא באמת יושבת, אלא סוג של משהו בברכים כפופות, בלי להשען. אנשים מתעייפים ממני, ולכן אני מעדיפה לקום מוקדם ולשחרר אנרגיות לפני תחילת היום, אלא אם זה יום של טיול שטח אמיתי. לפעמים זה מפריע, במיוחד כשאני עם אנשים לא אנרגטיים. זה גורם להם לעצבנות ותשישות ויכול להיות מאוד לא נעים.

היום פגשתי בחור שנראה לי יותר רציני ממני. קבענו שנטייל יחד אבל כרגע זה יהיה באזורים קלים יחסית. הוא הראה לי איזה ציוד אני צריכה לקנות כדי לטייל איתו בהרים, ואמרתי שאחכה עם זה (זה יקר!!! נעליים עם ספייקים מברזל ומוט להאחזות בקרח) אבל שמאוד אשמח להתחיל בריצות ניווט. לזה אין צורך בציוד יקר וזה ילמד אותי לקרוא מפות. הוא הציע שנתחיל מחר אבל אני צריכה לסיים ללמוד מודל+תוכנה אז נתחיל עוד שבועיים. נקווה לטוב.