החודשים האחרונים

 הרבה זמן לא כתבתי. עברה עליי תקופה לא פשוטה ובתוך כל זה גם לא התחשק לי לכתוב.

אז עברתי לחור הנידח בו ביקרתי בתחילת ספטמבר, וזה עושה לי רק טוב. בהתחלה היה קצת קשה, בעיקר כי הרגשתי לבד והיה קשה לעשות ספורט, כשהדרכים לא מוארות ואין מדרכה בכביש הראשי. אבל מהר מאוד קניתי פנס ריצה עוצמתי שמאיר ממש כמו רכב ועכשיו אני יכולה לעשות ספורט בכל זמן ובכל מקום. זה ללא ספק אחד הדברים היותר מועילים שקניתי בחיים :)

הספורט והטיולים הם בערך הדבר הכי מרגש שקורה איתי לאחרונה. חוץ מזה, אני לרוב במצב קטסטרופלי בכל מה שקשור ללימודים. אני מנסה כמה שפחות לצאת ולנצל את הזמן הפרודוקטיבי שלי לעבודה. בערבים, כלומר ברגע שהפרודוקטיביות נעלמת, אז אני כן רואה קצת חברים, במסגרת מצומצמת, כמובן.

מצב קטסטרופלי בלימודים: שמתי לב לשני דברים שקורים אצלי. אני נמצאת בארץ זרה ועושה דוקטורט בנושא שנאלצתי ללמוד כמעט מאפס. זה בעצם אומר שאני לומדת שתי שפות במקביל - תכנות וצרפתית. אלה שתי שפות שונות לגמרי. בעוד תכנות זו שפה מאוד טכנית, בה הכל נעשה בצורה מאוד מובנית, צרפתית היא שפה מאוד לא טכנית, שבה יש הרבה יוצאי דופן ואין כלל מסויים שצריך לנהוג על פיו כדי ללמוד. מה שקורה בפועל הוא שבכל מה שקשור לתכנות, אני איטית בטירוף. מה שלוקח לאנשים מבט כדי להבין, יכול לקחת לי כמה שעות טובות או אפילו ימים. ישבתי שבוע שעבר עם ידיד שניסה להסביר לי איך פועל איזשהו אלגוריתם ופשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא ניסה להסביר שוב ושוב וכל הזמן חזר על המשפט "אבל זה כל כך הגיוני!", אבל אני באמת לא הבנתי על מה הוא מדבר. ישבנו ככה שלוש שעות עד שאמרתי לו שלא משנה, אני לא מבינה כלום וזה סתם מתסכל. זה לא שאני לא מצליחה, זה פשוט שכל מה שאני עושה, נעשה בדרכים שונות וכל הקוד שלי נראה שונה לגמרי מזה המקובל. למזלי, התוצאות הן אותן תוצאות (רק כאמור, לוקח לי הרבה זמן להבין את הדרך כדי להגיע אליהן).

מהצד השני יש את השפה הצרפתית. בתחום הזה, אני מתקדמת במהירות שיא. המורה שלי לצרפתית ממש נהנית ללמד אותי וחוזרת כל הזמן על זה שאני אחת הסטודנטיות הכי מהירות שהיו לה בכל 20 השנים בהן היא מלמדת. השבוע היא נתנה לי סימולציה של מבחן ברמה (B2 (Upper-intermediate ועברתי אותו בהצלחה. זה בעצם אומר שאני כבר ברמה שאני יכולה לקחת קורסים דרך האוניברסיטה. לשם ההשוואה, אותו ידיד גאון מתמטי שניסה להסביר לי את האלגוריתם נמצא כאן כמעט 7 שנים ועדיין ברמה A2. 

כמה חבל רק שהתחום בו אני אמורה להתקדם בו הוא זה שחלש אצלי. אה, אני גם מצטיינת בלעשות גרפים מגניבים ומצגות מרשימות. כל פעם שהמנחה רואה תרשימים, הוא מחמיא לי על העיצוב. אבל זה שוב לא משהו שמועיל לי בתחום. אוף!

מצד שני, זה גרם לי להבין שכנראה כדאי לטובתי שאשנה קצת כיוון, אחרת לעולם לא אוכל להתקדם כמו שאני יכולה. אני כן רוצה להמשיך במחקר אבל כנראה שכלכלה וסטטיסטיקה הן לא כוס התה שלי. אני צריכה לחשוב איך אני כן יכולה לנצל את החוזקות שלי כדי להתקדם.

חנוכה היה מגניב לגמרי. חגגתי אותו עם חברים מהמעבדה ומהכפר שאני גרה בו כרגע. כולם מאוד התלהבו מהסיפור של החג ומכל העניין של הסביבון והדלקת הנרות. ביקשו גם שאכין סופגניות כדי שהם יוכלו לטעום אבל אין מצב שאני מתעסקת בטיגונים. אני עוד בפוסט טראומה מהכוויה שקיבלתי בגיל 12, כשטיגנתי מלוואח יחד עם חברה. למען האמת עדיין לא סיימנו את החגיגות. ב-27 בערב נעשה מסיבת סוף חנוכה עם משחקים ותחרויות הימורים (עם מטבעות שוקולד).

בכריסמס הוזמנתי לשכנים הנחמדים שהיו לי בפריז, מי שחגגו איתי את הפסח, שבועות והפסחא. בהתחלה מאוד שמחתי שאוכל לחגוג איתם, יחד עם הילדים והנכדים אבל מהר מאוד נפל לי האסימון שזה בדיוק אירוע מהסוג שכדאי להתרחק ממנו. עד כמה שהם תמיד דואגים שיהיו בכניסה לבית אלכוג'ל ומסיכה, הם לא מבינים שמסיכה צריכה לכסות תמיד את כל פתחי הנשימה, גם אם מדברים וגם אם "רק נפגשים עם השכנים", ובעיקר לא מבינים שמסיכה היא לא תחליף לריחוק חברתי. אז הודעתי להם שאני נאלצת לוותר אבל שאגיע לבקר בתחילת ינואר. מה שכן, הוזמנתי גם למשפחה שהזמינה אותי שנה שעברה. הם, בניגוד לאקס-שכנים הנחמדים, ישארו המשפחה הגרעינית בלבד. מעבר לזה, אני יודעת שהם תמיד שומרים על ריחוק חברתי ותמיד תמיד תמיד עוטים מסיכה כשהם נמצאים במרחב בו ישנה אפשרות להדבק. אז אגיע אליהם באחה"צ של ערב החג (הציעו לאסוף אותי מהבית ובסוף סיכמנו שנפגש באמצע הדרך) ואשאר עד מוצאי החג, אז הם יקפיצו אותי בחזרה לבית. נראה לי יהיה מגניב למדי :)

זהו בעקרון, באמת שלא קורה שום דבר מעניין חוץ מלנסות איכשהו להצליח לסיים את התזה בזמן.

קצת תמונות מהמקום ומדברים שאני רואה\מוצאת פה:

 ז"ל

 ז"ל #2

 פטריה שמצאתי

 תפוח

על החיים ועל החיים. והפעם זה לגמרי תרתי משמע

 ערב ראש השנה, 21 בערב ואני עדיין מתלבטת אם ללכת לערב החג. מצד אחד, אני רוצה. מצד שני, זה שווה את הסיכון?

החלטה של תוך כדי כתיבה: הולכת להציץ מה המרחק בין האנשים

החלטה תוך כדי החלטה: אבל זה מקום סגור!

בעצם אני ככה כבר יותר משעה...

-------------------------------------------------------------------------------

בסוף הלכתי ב-22:30 כדי לראות כמה אנשים יש. הם היו בערך 15 בחדר ענק אז נכנסתי, רק כדי לגלות שהם כבר אחרי הקינוח😐

לא נורא, עדיף מכלום ובטוח עדיף מאם הייתי הולכת והיו הרבה אנשים. וחוץ מזה, מחר יש שוב חג :)

ענייני דיומא

עבר עליי הרבה מאז הפוסט האחרון. בעלת הדירה התהפכה לגמרי. בכל חודש הייתי משלמת לה פעמיים, פשוט כי היא רצתה מזומן ויש מגבלת משיכה. הפעם לא הספקתי לשלם לה את התשלום השני וקרתה התאונה, ככה שלא יכולתי למשוך כסף. היא שאלה אם אני מוכנה לתת לה את הכרטיס שלי ושהיא תמשוך בעצמה. אז נתתי, היא משכה ומהרגע הזה היא פשוט הפכה לאדם מפלצתי. היא התחילה להתייחס אליי בצורה איומה, אמרה לי לצאת מהבית כי "המנקה באה", "הילדים מגיעים", היא רוצה לבשל ולארגן את הבית וכל מיני סיבות כאלה. בנוסף, היא גם התחילה לדרוש ממני כסף על כל מיני דברים מוזרים.

לדוגמה: לא כתבתי כאן אבל בתקופת הסגר ננעלתי יום אחד מחוץ לבית. ניסיתי יחד עם כמה שכנים לפתוח את הדלת עם צילום רנטגן אבל זה לא עבד. בסוף הלכתי לשכנים מהקומה הראשונה וטיפסתי על הקיר דרך הגינה שלהם. אני די טובה בטיפוס, די גמישה ובמזל השארתי את החלון של המטבח פתוח, אז פשוט נכנסתי משם והכל עבר בשלום. כשבעלת הדירה חזרה, סיפרתי לה על זה והיא צחקה שמזל שלא הזמנתי פורץ כי אז המנעול היה נשבר. אחרי שהיא משכה את הכסף, היא פתאום אמרה לי שאני צריכה לשלם לה 500 יורו על הדלת בטענה שהרסתי אותה כשניסיתי לפרוץ עם הרנטגן (שקר). חוץ מזה, היא ביקשה עוד 700 יורו על מיטה חדשה, בטענה שהרסתי את המיטה (שקר#2) ועוד כל מיני דברים מוזרים. ביקשה זו מילה עדינה, זה יותר דרשה. 

ביום בו הצלחתי ללכת בלי קביים, קמתי מוקדם מאוד, ארזתי את כל הדברים, העברתי אותם לשכן שנסע יום למחרת לחופשה והתחפפתי. מאותו יום עד ליום שישי שעבר ישנתי אצל המורה לצרפתית, ששוב ביקשה שאשקה את העציצים ואמרה שאני יכולה להשאר לישון. הפעם אמרתי לה לא לשכוח להשאיר לי מנורות תקינות 😉

במקביל חיפשתי חדר ומסתבר שלמצוא חדר בפריז, בתקציב של מתחת ל700 יורו בחודש זו משימה לא פשוטה בכלל. חיפשתי בכל דרך אפשרית, אפילו דרך ארגון נוצרי שמחייב להתייצב לתפילה פעם בשבוע (חדר עם שותפה במין מעונות של כנסייה ב750 יורו עם אפשרות למלגה שמורידה ל-600 יורו). הכי קרוב שהגעתי ללמצוא היה דרך ארגון שמשדך אזרחים ותיקים לסטודנטים. זה היה חדר ב-500 יורו. בהתחלה מאוד התלהבתי אממה:

1. בשיחה עם בעלת הדירה מסתבר שהיא מדברת קצת עברית. היא ניסתה להרשים אותי וכל הזמן דחפה מילים בעברית לשיחה (אני שונאת שעושים לי את זה).

2. השיחה התקיימה בט' באב והיא מאוד התפלאה לראות שאני לא צמה. מסתבר שהיא שומרת כשרות וכל מה שאני מכניסה חייב להיות כשר (אז למה היא משכירה חדר דרך ארגון צרפתי ולא דרך איזה בית חב"ד??????)

3. היא אגרנית. משמע, היא משכירה לי חדר עם מיטה. את הדברים שלי אצטרך לאחסן איפשהו כי אין מקום בבית.

אז אמרתי שנהיה בקשר והודעתי לארגון שלא מתאים.

בין כל הטלפונים שלי לשלל המעונות הקיימים בפריז (אוניברסיטאיים ופרטיים), היו כממה מעונות, דווקא אלה ששייכים לאוניברסיטה, שאף פעם לא היה בהם מענה, לא בטלפון ולא במייל. יום אחד, בעוד אחת מהשיחות למעונות שכן ענו בהם, אמרתי למזכירה שהבנתי שאין מקום אבל שבבקשה תגיד למעונות האחרים שיענו לטלפון. אז מסתבר שהם היו בחופש. ואז בעצם שפכתי עליה הכל - אני דוקטורנטית, אין לי חדר ואני "נאלצת" לגור אצל המורה שלי לצרפתית. זה לא נורמלי. נראה לי שלזה היא לא ציפתה. היא ביקשה ממני לשלוח לה מייל ולהסביר את המצב ובום, כבר באותו יום קיבלתי הודעה שהוקצה לי חדר במועונות של האוניברסיטה. יש! אז אעבור לשם עוד עשרה ימים.

בנתיים אני נודדת לי. ברעיון המקורי היה לסיים את השהות אצל המורה לצרפתית, להיות יומיים אצל חברים ולהשאר עם חברים שגרים במעונות של קמפוס אחר, מחוץ לפריז, עד שאוכל להכנס למעונות. מה שלא תכננתי היה לגלות שיש כנס (אונליין) של הספונסור שלי, שהודיעו לי עליו ממש באותו זמן של התאונה, ושמרוב בלאגן שכחתי להכניס ליומן. אז נשארתי בפריז כדי להכין את המצגת והכל. בזמן הזה ישנתי כל לילה אצל מישהו שהיה שכן שלי ומאוד התחברנו.

***פסקת ביניים. זה שכן שכל הזמן היינו היחידים בבניין שמשתמשים במדרגות ולא במעלית. יום אחד התחלנו לדבר ומסתבר שהוא סורי-כורדי שברח מסוריה. הוא סופר התלהב מזה שאני ישראלית ומעריץ בערך כל דבר שישראל קשורה אליו בדרך כלשהי. בהתחלה הוא כל הזמן היה מראה לי דברים על ישראל, עד שהוא הבין שזה הרבה יותר מלהיב אותו מאשר אותי.

אז ישנתי אצלו. הוא די היה בשוק מכמות הזמן שאני עובדת. זה בעצם היה שבוע מטורף ויצאתי כל יום מהבית בסביבות 6 וחצי- שבע, חזרתי בערך בחצות, עפתי לישון, התעוררתי וחוזר חלילה.

הכנס היה ביום שלישי אחה"צ. לחברים מחוץ לפריז נסעתי בראשון בלילה ובשלישי הצגתי. היה מזעזע! המצגת דווקא היתה טובה אבל בעיות טכניות גרמו לסאונד להיות גרוע עד שבשקופית האחרונה הסאונד פשוט נחתך לגמרי. מבאס. לפחות אבל ראו שעבדתי.

על המקום עצמו - זה פשוט מדהים! מישהו קרא הארי פוטר? זה בדיוק ככה. אני נמצאת במקום שומם. אין פה כלום חוץ מארמון ויער. לא רחוק יש גם שדות חקלאיים אז לפני כמה ימים קטפתי קצת תירס. בבקרים אני עוברת ביער ואוספת פירות לארוחת הצהריים. יש כאן המון סוגים של תפוחים (צריך להסתכל טוב טוב שהתפוח לא הפך לשכונת תולעים!), ענבי בר ממש טעימים, פירות יער. אפילו מצאתי עץ תאנים ועץ חבושים. והכל הכל טבעי לגמרי.

אני זוכרת שפעם הייתי במוזיאון של משפחת אהרונסון והיה כתוב שאהרון למד פה את לימודי האגרונומיה. אני כל הזמן תוהה לעצמי באיזו מעבדה הוא היה, האם הוא גם אהב לטייל ביער ולאסוף פירות ובכלל, איך היה לו פה.

בערבים אני עם החברים. הם שני סינים נחמדים שעל הדרך גם מאוד אוהבים לבשל. אני קצת מיוחדת עם ההעדפות הקולינריות שלי אבל הם מצליחים לבשל אפילו דברים שאני אוהבת. כל פעם מגישים לי אוכל בחשש של "אין לזה טעם" אבל תמיד תמיד תמיד זה מפוצץ בטעמים. שלשום הם הכינו לי ביצים קשות מבושלות ברוטב סויה (אחד הטעימים!) ואתמול מרק עם מלא ירקות, ביצה, פטריות סיניות כלשהן, קצת נודלס וטופו. היה כל כך כל כך טעים.

 חוץ מזה, שלחו הבוקר מהאוניברסיטה הודעה שעיריית פריז שמחה להודיע שמהיום, כל תושבי פריז מוזמנים לקבוע תור באחד המעבדות שהוצבו בכל רחבי פריז ולהבדק לקורונה. מלבד אלה שיש להם סימפטומים, כמובן (אלה יבדקו כנראה בבית). כמה דקות אחר כך קיבלתי מייל שהאוניברסיטה שמחה לבשר שהיא מקום נקי מקורונה וכדי להשאר כזו כולנו מוזמנים לבצע בדיקה באחת מהמעבדות, אחרת לא ניתן להכנס לאוניברסיטה. אני כל פעם מתמוגגת מחדש מהפאסיב אגרסיב הצרפתי 😆

בכל אופן, אני תמיד מאוד נזהרת. בשישי האחרון אפילו הוזמנתי לארוחת שישי אצל האחראים לבית חב"ד. ברגע שראיתי שאני לא היחידה שהוזמנה, שמתי מסיכה, שמרתי כמה שיותר מרחק והתחפפתי אחרי הקידוש. תחבורה לא לקחתי מאז התאונה וגם אז, לקחתי מטרו רק מאוד מוקדם בבוקר. ביום ראשון האחרון, שהייתי חייבת לקחת רכבת, עליתי לרכבת של 23 בלילה וישבתי בקרון ריק. ליתר בטחון.

פוסט ההתבכיינות הגדול

שוב נפצעתי בברך (הפעם השניה) כשהייתי בדרך לעבודה. לא אספר את כל הסיפור, אבל מסתבר שזו תאונת עבודה כי זה קרה בדרך לעבודה, וזה אומר שאני לא צריכה לשלם על כלום. המסקנה המיידית היתה שגם הפציעה שלי משנה שעברה היא תאונת עבודה, רק שאף אחד לא טרח לעדכן אותי על זה ואני סבלתי (פיזית, כי דחיתי ייעוץ רפואי עד שכבר לא יכולתי יותר וכלכלית כי כל הסיפור עלה כמה מאות יורו) לחינם.

אז פינו אותי לבית החולים וכשהשתחררתי הלכתי לבית המרקחת, קניתי כל מה שצריך, שילמתי יותר מ-100 יורו תוך ידיעה שהכל יוחזר.

אבל אז מסתבר שהרוקחת ניצלה את חוסר ההבנה שלי ודחפה לי מלא דברים שאני לא צריכה, שעליהם לא אוכל להזדכות. יום למחרת ניפגשתי עם רופא בשיחת וידאו  (30 יורו) כדי שיתן לי אישור לקביים, שגם עליהם שילמתי, אמנם סכום סמלי. 

אתמול היתה לי פגישה עם הרופא (סכום סמלי) שבמהלכה מסתבר שבכלל היו אמורים לתת לי איזשהו דף למלא ושלא הייתי אמורה להוציא אפילו אגורה. זה בעצם אומר שכל מה ששילמתי לא יוחזר. מסתבר גם שהרופאה בבית החולים נתנה לי יום מחלה אחד, שהוא אותו היום בו פוניתי לבית החולים. לא ברור איך בדיוק היא ציפתה שאלך לעבודה אם לא יכולתי ללכת.

אוף. וכן, משכורת סטודנט.

אז כרגע אני מדדה לי וכל תנועה קצת לא נכונה מורגשת בכאב חד. הרופא הסביר לי שקיבלתי שוק ואחת העצמות זזה, מה שגורם לזה שאני מרגישה מאוד כל צעד. הוא אמר שהברך אמורה להשתקם בחודש הקרוב אבל בכל מקרה שאגיע לביקורת בסוף החודש (והפעם עם טפסים כדי לא לשלם!).
אני שוקלת אפשרות של להפסיק להגיע לאוניברסיטה בתקופה הקרובה אבל יודעת טוב מאוד שהיעילות שלי מבחינת עבודה תרד משמעותית.

ואני גם בחיפושי דירה. התכנון היה לעבור לגור עם ידיד במעונות מחוץ לפריז. פעם זרקתי למנחה שלי שאלה כבדרך אגב, בסדר שאעבור לשם. הוא כנראה חשב שאני לא רצינית אז הוא אמר שברור. עכשיו שאמרתי לו שאעבור לשם הוא קלט שזו החלטה רצינית ופתאום אמר שמש לא כדאי ושחשוב שאשאר בפריז כדי שנוכל לעבוד יחד בתדירות גבוהה. אני לגמרי מבינה ומעריכה אותו על זה. מסתבר שהוא דאג לקבל משרד בבניין בו אני נמצאת כדי שנוכל לעבוד כמה שיותר במרץ, בגלל כל הסיפור עם המנחה הקודם. אם אחליט לעזוב, זה בעצם ממש לא אחראי מצידי. אז אשאר.
הבעיה היא שבפריז הרבה יותר קשה למצוא דירה (או מעונות) ושהמחירים גבוהים לפחות פי 2, וזה במקרה הכי טוב. אבל זו הקרבה לצורך השקעה. אני מקווה...

אם לסכם את המצב, מצב הרוח שלי ברצפה כבר כמעט שבועיים. כל המצב הזה, ובמיוחד חוסר היכולת שלי לעשות ספורט או אפילו ללכת כמו שצריך, ממש קשה לי. אני מאוד לא אוהבת להתבכיין ולהתמסכן אבל באמת שלא כיף. 

בלל מחשבות ואירועים לא קשורים

הסגר נגמר אבל המציאות לא השתנתה יותר מדי, חוץ מהעובדה שאני כבר לא צריכה לצאת מהבית עם אישור.

העבודה עדיין מהבית, למרות שמחר אקפוץ לאוניברסיטה כדי להדפיס כמה דברים ולקחת דברים שלא לקחתי לפני הסגר. אני שוקלת אם להמשיך לעבוד מהבית או לחזור. נראה לי שאנסה יום אחד ואראה איך זה מרגיש ואם הפיקוח לא נוקשה מדי. שולחים לנו אינספור מיילים שחוזרים על אותם כללים - החלפת מסיכה כל שעתיים, לא יותר מאדם בחדר, שמירת מרחק של לפחות 3 מטרים, חיטוי כל דבר שנוגעים בו (כולל חפצים אישיים) באלכוהול שמונח בכל משרד. ותמיד חוזרים על זה שמעודדים אותנו להמשיך לעבוד מהבית.

כשבעלת הדירה תחזור, אז כמובן גם אני בטוח אפסיק לעבוד מהבית אבל עד אז....

רציתי לכתוב על חוויית הפסחא אבל איכשהו הזמן עבר מהר וזה מרגיש לי כבר לא אקטואלי. אכתוב בקצרה שהיה מאוד כיף. בישלנו ביצים בכל מיני צבעים וקישטנו את הסלון בהרבה ביצים ריקות וצבעוניות. בחג עצמו, האוכל היה מאוד טעים. טוב, אני חייבת להודות שפשוט הכינו לי את התבשיל האהוב עליי - כרובית וברוקולי מאודים, ולקינוח גבינה לבנה עם מלא פירות יער. עד אותו יום הם גם ניסו כל הזמן לשכנע אותי לאכול בשר. באותה ארוחה, הם קנו במיוחד בשר חופש, כי באמת אין לי התנגדות עקרונית לאכול בשר שחי בשמחה, אבל לא הייתי מסוגלת לאכול. הסברתי להם שבשבילי, לאכול כל חיה מרגיש כמו שהם ירגישו אם הם יאכלו כלב. אני פשוט אוהבת אותם מדי.
אחד הקטעים הנחמדים היה אכילת הביצים. בכל פעם שמישהו רצה לאכול ביצה (והיו הרבה מהן), שני אנשים לקחו ביצה אחת, כל אחד בחר צד והקשנו את הביצים זו בזו. מי שהביצה שלו היא זו שנשברה, אמר Christ est ressuscité (ישו קם לתחיה או משהו בסגנון) וקיבל נקודה. מי שקיבל בסוף הארוחה הכי הרבה נקודות, ניצח. אז איכשהו אני כל הזמן ניצחתי. לא ברור לי למה, אבל כל הזמן הם בחרו את הצד הלא נכון (הצר) של הביצה. כמובן שלא גיליתי להם שכדי לשבור ביצה צריך להקיש על הצד הרחב שלה. יש לי גם את שנה הבאה לפניי 😉
בסוף הארוחה, יצאתי לגינה לחפש את כל הביצים שהחביאו לי (זו אני שם מחפשת בתוך עציץ)

עכשיו אני עסוקה בלתכנן את שבועות :)

בחזרה לסגר.
היה קצת לא נעים שיום אחד נעצרתי על ידי שלושה שוטרים ביער וקיבלתי דו"ח של 135€. שלחתי ערעור ואני מקווה שיתקבל.

התחלתי לכתוב את הפוסט שבוע שעבר. בנתיים ביקרתי בפקולטה פעם אחת והייתי האדם היחיד. זה בעצם אומר שאין מי שיפקח שאני כל הזמן עם מסיכה. בעצם, אין בכלל למה לשים מסיכה. אז אחזור לשם בתחילת שבוע הבא.

אתמול המנחה סוף כל סוף אישר את הטיוטה של המאמר (הטיוטה ה-11) ושלח אותה לחוקר נוסף כדי שיביע את דעתו לפני שאנחנו מגישים אותה לכתב עת. בנתיים, אני התחלתי לעבוד על הפרויקט הבא והראתי לו כמה תוצאות שיכולות ליצור 2 מחקרים מעניינים. הוא אישר את שני הרעיונות.

שבוע שעבר במקרה נתקלתי באינטרנט בספר על המשפחה של סבא שלי מפולין. זה מאוד ריגש אותי וגם לימד אותי הרבה דברים שבכלל לא ידעתי - אבא שלו מת כחייל פולני, היו לו שתי אחיות, ארוסה של דודה שלו נשרף יחד איתם כי היה פולני שאעז להיות ביחסים עם יהודיה, למשפחה היו המון עסקים באותה עיר ובין היתר, הם גם היו שותפים בחברת החשמל האזורית ובעלים של בתי מלון. כתבתי לחוקרת תודה ואמרתי לה שהיא לימדה אותי המון. נראה לי שהיא בעצמה מאוד התרגשה. היא נתנה לי את המייל שלה וביקשה ממני לנסות לאתר חומרים שנותרו אצל המשפחה. שלחתי בקשה ומחכה בנתיים. באם אשיג או לא, ברור שאכתוב לה מייל!

מישהו זוכר ששנה שעברה מצאתי שתיל גוסס שהזכיר קצת עלי תות ברחוב והחלטתי להציל אותו? אז השנה אפילו קיבלתי הרבה פירות. למי שתוהה לעצמו למה אני לא קוטפת -אני שומרת אותם לביכורים של החג :)

יהודי ונוצרי חוגגים יחד חירות בעוצר

פסח השנה היה נהדר ומיוחד.
קודם כל, אספר שבית חב"ד של הסטודנטים הביאו לי ביום ראשון האחרון משלוח עם כל המוצרים ההכרחיים לחג - יין, מיץ ענבים, צלוחית סדר, חבילת מצות ומצות שמורות.

השנה, בפעם הראשונה בחיים, אני הייתי זו שעורכת את הסדר. כמו שסיפרתי בפוסט קודם, השנה עשיתי את הסדר עם שכנים קתולים שהתנדבו להיות איתי כדי שלא אהיה לבד. לערוך את הסדר דרש ממני הרבה הכנות (סיפרתי שנה שעברה שאני אוהבת לערוך סדר כהילכתו) וקריאה. הבונוס השני הוא שאין להם מושג מה זה פסח ויכולתי להביא דברים שאני יותר מתחברת אליהם.לדוגמה: במקום חרוסת, השתמשנו ברסק תפוח-אגס עם קינמון ובמקום הזרוע הבאתי שיבולי חיטה כי עכשיו זו ממש העונה ואני ממש לא בקטע של לשים בצלחת בשר לאלוהים שבשמיים. יש לו מספיק בשר מכל היהודים האחרים. ואני צימחונית אז הוא בטח אפילו תומך. שינוי נוסף הוא שהכנסתי להגדה קצת שוויוניות. לדוגמה, במקום ארבעת האחים, היו ארבע אחים ואחיות - חכמה, רשע, תמה וזה שאינו יודע לשאול.

את הסדר התחלנו בזה שהסברתי להם שפסח הוא חג החירות, בו אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, שהיא היציאה מעבדות לחירות. השנה, בגלל המצב המיוחד שנקלענו אליו, חג החירות מקבל משמעות שונה כי אנחנו לא באמת חופשיים. ובכל זאת, אנחנו נמצאים במצב שונה - בני ישראל נולדו לעבדות ולכן הם היו כלואים גם בגוף וגם בנפש. אנחנו נולדנו כאנשים חופשיים אבל עכשיו, בגלל המצב, אנחנו כלואים במבחינה גופנית. אנחנו חוייבים לצאת עם מסיכה ולזמן ומרחב מאוד מוגבלים. יש אפילו שוטרים שאוכפים את זה אבל, בניגוד לשוטרים המצריים, השוטרים היום מנסים להגן עלינו ולהשליט סדר כדי שנוכל לצאת שוב לחירות בבריאות ובמהרה. זה בעצם אומר שגם אנחנו כלואים, אבל רק מבחינה גופנית.
אמרתי להם גם שבפסח נוהגים לשאול שאלות ככה שאם הם לא מבינים משהו או חושבים על משהו, כדאי מאוד שישאלו.

את הברכות הקראתי בעברית ולהם היו אגדות עם אותיות לטיניות, כדי שיוכלו לעקוב. בסוף כל ברכה, פירשתי את מה שאמרתי לצרפתית כדי שהם גם יבינו וגם כדי לאתגר את עצמי (😉). בכנות, זה היה החלק הכי קשה כי הרמה שלי עדיין רחוקה מלהיות טובה. העברתי את הסדר עם טאבלט והרבה פעמים הייתי צריכה לחפש מילים במילון.

את השירים שרנו ביחד ובסוף מה נשתנה הוספנו קטע שכל אחד צריך להגיד מה נשתנה הסדר הזה מכל סדר פסח נורמלי, כשכל אחד צריך לחשוב על דבר חיובי וגם דבר שלילי. אני אמרתי שהשנה הסדר מצומצם אבל שבזכות זה אני מכירה עכשיו הרבה יותר טוב את ההגדה ואת כל ההסברים והחוקים. הם כמובן אמרו שזו הזדמנות בשבילם לחגוג ולהכיר את פסח.

עם האפיקומן הוספתי שאנחנו מקווים למצוא את האפיקומן כסמל למציאת החירות שלנו במהרה. בוהיא שעמדה הוספתי שהקדוש ברוך הוא יצילנו גם מלהיות חולים (לא רמזתי שנתחתן בבית קברות או נעשה תפילות המוניות 😜) ובמצה דווקא הבאתי סיפור מהשואה, בו היהודים עשו סדר בגטאות ושנה לאחר מכן במחנות ההשמדה, בהם לא היו מצות או יין וגם היתה סכנה להדליק אור. מעבר לזה, הם חיו בתנאי רעב. אז חשבנו ביחד אם באותם תנאים  כדאי לעשות סדר כמו שצריך או לאכול לחם. כולם הסכימו שעדיף היה לאכול לחם.

חוץ מזה גם שאלו אותי למה אוכלים פרי האדמה עם מי מלח, למה אוכלים ושותים בהסבה, למה חייבים לאכול את המר עם מתוק ובכלל היה מצחיק שכל פעם הם אכלו ושתו לפני הזמן והיו צריכים למלא שוב את כוס היין והבאנו עוד נגלה של חסה.
מעבר לזה, אני מרגישה שליחה של ממש כי גרמתי להם להאמין שהיהדות היא דת שוויונית (חכמה ותמה) שמביאה את כל ההיסטוריה כסיפורים שנוגעים לנו היום (כל ההקשר למצב הנוכחי).

נראה לי מיותר לציין שהכל היה די ארוך. אמנם התחלנו מוקדם אבל עד שסיימנו את השולחן עורך כולם היו עייפים. אז סיכמנו שנסיים הכל מחר בערב, אחרי שנקשט את הדירה לכבוד הפסחא :)

בקיצור, היה ליל סדר מאוד כיף ומיוחד. כל כך כיף שקבענו שנעשה שוב יחד בשנה הבאה.

עדכון ושחרור קיטור

הקורונה הפכה למין שגרה מוזרה ולרוע המזל המשטרה גם מפטרלת ביער עם כלבים. אז במקום ההליכות ביער אני חייבת עכשיו לעשות הליכות בעיר עצמה, שמבחינה אישית אין בזה שום הגיון. כאן מותר להתרחק ברדיוס של עד ק"מ מהבית. זה האמת משהו שמוזר לי עם הסגר בארץ, הרי זה לא באמת שלהרבה אנשים יש סופר שנמצא במרחק של פחות מ-100 מטר מהבית... בכל אופן, הכנתי לי שני אישורים עם שתי כתובות שונות, שכל אישור נמצא בכיס אחר ומאפשר לי שוטטות במרחב שונה. בנתיים אף שוטר לא ביקש לראות אותם אבל חשוב לקחת ליתר ביטחון.
המנחה החדש שלי מאוד נחמד ומתקשר כל כמה ימים (סקייפ) כדי לשאול מה נשמע, גם עם הלימודים וגם מבחינה אישית. גם המורה לצרפתית נמצאת בקשר ואפילו המשפחה שאירחה אותי בכריסמס.
מהמחלקה עצמה (המנחה החדש הוא ממחלקה אחרת) אני בקשר עם אחת הסטודנטיות שאיתי במשרד וקיבלתי מייל אחד מראש המחלקה שבוע שעבר ששאל בקצרה מה נשמע, אמר לי לשמור על קשר וכמובן שלא הגיב מעבר. הרגיש מין סוג של "יש לי סטודנטית זרה במחלקה וכדי להראות טוב בפרוטוקול, אשלח לה מייל". אני תוהה לעצמי אם זה משהו בתרבות הצרפתית להיות ככה. או שבעצם אני סתם מכלילה ופשוט לא התחברתי מספיק לאנשים מהמחלקה.

הפוסט של קנקן, בו הוא כתב שמשרד הבריאות מנחה אנשים להכין מסכות מבגדים ממש זעזע אותי. כתבתי כבר הרבה פעמים שאני לא מאמינה למילה שיוצאת לפוליטיקאים שלנו מהפה אבל זו כבר הגזמה פראית - איך הם נותנים הוראה כזו מסוכנת בזמן שארגון הבריאות העולמי מזהיר בפירוש לא להשתמש במסכות עשויות בגדים???

ולא, אין שום הנחיות יותר חדשות שמוסתרות טוב טוב מעיניי הציבור - הגוף היחיד שמשנה הנחיות כל 10 דקות הוא הממשלה הישראלית. אבל הפעם זה כבר סכנה ממשית. לא עדיף להמליץ לאנשים כבר לקחת מנטוס? לפחות זה לא יהרוג אותם. ובכלל, במקום לקחת גרפיקאי שיכין פוסטר על מסכות בד ולצלם סרטון שמראה איך להכין מסכה מבנדנה ביתית בשלוש שפות שונות, לא היה יותר מהר, זול ופשוט, פשוט להכנס לאתר של ארגון הבריאות העולמי, לקרוא מה הם אומרים ולתרגם לעברית? שר הבריאות דובר אנגלית אבל, גם אם לא, בשביל זה יש Google Translate. ובכלל, איפה כל המסכות שהגיעו עם "רכבת אווירית" ואמורות להספיק לכל עם ישראל לפחות לשלושה דורות? אני לא אופתע לדעת אם יש לאנשים מסויימים בדרגות מסויימות סטוקים של אלפי מסכות אצלם בבית.
בכל אופן, התחלתי בלשלוח לחברים ואחים לא להשתמש במסכות מבדים ובהמשך שלחתי מייל לתמר זנדברג, שהבטיחה להעלות את המידע בדיון שיערך (נערך?) בנושא. נחכה ונראה...
עכשיו, אני תוהה לעצמי. כל כך הרבה אנשים איבדו אמון בממשלה, כל כך הרבה אנשים יודעים שכל מה שהממשלה שלנו עושה נובע איכשהו מאינטרס אישי כלשהו, איך זה שאף אחד ממליוני האנשים שחיים בישראל לא טרח להכנס לאתר של ארגון הבריאות העולמי ולהציץ בהנחיות שם?

כל המצב הזה הזוי ועוד משהו הזוי הוא שאני לא מבינה למה אני ממשיכה להתרגש. למה עדיין אכפת לי?

La Corona crise

הפוסט נחלק לשניים - חדשות טובות ואחר כך קצת ממה שקורה מחוץ לבועה הקטנה שאני חיה בה.

אני יודעת שזה לא פופולרי במיוחד, אבל די סבבה לי בעוצר קורונה.
מה קורה?
בכל בוקר אני קמה ב-6:45, מתארגנת מהר (שמה טרנינג, מצחצחת שיניים ויוצאת), עושה טיול של כשעה וחצי לכיוונים חדשים ביער, חוזרת עם רגליים חצי מתות, שותה קפה, אוכלת חביתה ומתיישבת לעבוד. בין לבין, אני מוצאת את עצמי אוכלת יותר מבדרך כלל אבל אני לפחות מקפידה לאכול מאכלים בריאים, אז בסיידר. מדי פעם אני עושה הפסקות ומבקרת את השכנים (שיחות מרחוק, מחדר המדרגות) ובסביבות אחה"צ אני קופצת לשכנים היחידים שבחרתי לראות (אני רואה רק אותם והם רואים רק אותי) ומוציאים יחד את הכלב. בסביבות 19 אני מסיימת לעבוד ועושה קריוקי או Just Dance מהיוטיוב. בהמשך, או יוצאת להליכה קצרה ואוכלת ערב או יוצאת להליכה קצרה ואוכלת עם אותם שכנים.

מבחינת עבודה הכל טוב. בעלת הדירה לא צפויה לחזור עד אחרי הפסחא ולי בנתיים יש "משרד" שקט ונוח.
חוץ מזה, התחיל פה האביב ואני מאוד נהנית מהיער. יש המוני פרחים ואפילו ראיתי שעצי השסק מתחילים לתת פירות קטנים וירוקים. היער כל כך שומם וחוץ מכמה אנשים שמדי פעם מטיילים, אין שם נפש חיה. כמובן שהיעדר המשטרה מאפשר את הטיולים הארוכים והרוגע.

הדבר היחיד שקצת פחות כיף הוא חוסר האופציה לעשות שבת וחג. סיכמתי עם השכנים שנעשה יחד את שבת, פסח ופסחא (הם קתולים). זה די מוזר לעשות את זה ככה אבל בהחלט עדיף על כלום. אני עדיין חושבת על איך בדיוק לעשות את פסח. כבר אמרתי להם שנקרא את ההגדה ושהחג כולו סובב סביב קריאת ההגדה. הם לא בדיוק מבינים איך זה יהיה ואני תוהה לעצמי איך לעשות את זה כדי שגם יהיה מסורתי וגם יהיה כיף להם. אני גם מתלבטת אם כדאי להכין מצות לבד או לקנות את המצות הדוחות של הסופר (סורי, המצה היחידה שאני אוהבת היא המצה השמורה הענקית) ואיך לארגן את עניין האפיקומן.

מבחינת הגדות, פישפשתי קצת בדירה ומצאתי ערימת הגדות מתורגמות לצרפתית, שזה נפלא. ככה גם הם יוכלו להבין וגם לי יהיה יותר קל להגיד מה קורה בכל שלב.

אחרי פסח יהיה הפסחא הראשון שלי אבר ואני די מתרגשת. הבנתי מהם שנקשט ביצים בצבעי מאכל.

בטח נשמע מוזר שבחרתי לעשות את החגים והשבתות עם השכנים הנוצרים בזמן שגם יש שכנים יהודים. הסיבה המאוד פשוטה היא שאני לא סומכת על אלה היהודים. אני יודעת בוודאות שהם הלכו למסיבת פורים המונית ואפילו שהם טוענים שהם מאוד נזהרים, אני פשוט לא מאמינה להם.
היום קיבלתי סמס מאחד מהם שהוא חולה עם חום ושיעול. אממממ..... אני מקווה ממש שזה לא קורונה ובו בזמן שמחה שהעדפתי לבלות את השבת האחרונה לבד ושסירבתי לכל ההזמנות מהם.

בכלל, המצב הקורנתי פה לא מלהיב. לפני יומיים פורסם בחדשות המקומיות שרק באותו היום נפטרו 13 (!) קשישים בשכונה שאני גרה בה. ממש כואב לי בשביל כל הקשישים פה, הם נורא מבוהלים. אני רוצה לעזור להם אבל המקסימום שאני יכולה לעשות הוא להתרחק כמה שיותר ולעשות סוג של מחווה מרחוק, כדי שהם לא יצטרכו להתרחק ממני. אני אישית ממשיכה לעבוד מהבית אבל הרבה אנשים הפסיקו לקבל משכורת והם מאוד מודאגים ממה עתיד לקרות. מאז תחילת העוצר ראיתי הרבה הומלסים ברחוב (יותר מהרגיל) ולא הבנתי למה. אתמול שמעתי בחדשות שהתגלתה קורונה בבתי המחסה, ועכשיו המשרד למגורים חייב לספק מגורים בחדר יחיד וזה גרם לזה שהרבה הומלסים שהתאכסנו בבתים האלה חזרו לרחוב. זה ממש עצוב...

Wash your hands so clean tonight... We're impatient like young gods

גם ככה לא אוכל לצאת לפחות 15 ימים. אלא אם כמובן בא לי לשלם קנס נכבד...

בכל אופן, זה הולך להיות שיר הקורונה שלי. במקרה שמעתי אותו הבוקר כשרצתי לאוניברסיטה לקחת את כל הדברים, מהר מהר לפני שהעוצר יתחיל. ממש התחלתי לצחוק באמצע הרחוב. צחוק קצת משוגע, אבל עדיין לצחוק. אחר כך גם הגיע כלב וקפץ עליי ושיחק איתי עד שהבעלים שלו משך אותו בכוח (הוא עדיין ניסה לקפוץ עליי).

אז אירגנתי לי משרד משוכלל באמצע הסלון ואני הולכת להפיק מהעוצר הזה את המיטב.

כדרך אגב, אני אחרי לילה ללא שינה. לא הצלחתי להרדם מרוב הפחד של להיות לגמרי לבד במשך 15 יום. כשקמתי, הבנתי שאולי זה לא נורא ממש. זו כנראה ההזדמנות היחידה שתהיה לי בתואר לעבוד בשקט אמיתי וכדאי לי לנצל אותה.

קראתי באתר של הממשלה שמותר לצאת לפעילות גופנית בקרבת הבית ובבודדים ועם הפתק שיש באתר. אני רק לא מבינה איך אפשר להציג אישור אם אין מדפסת... 

עדכוני יומיום

ימים מוזרים עוברים עלינו. האמת היא שזה די נחמד לי כי העיר שקטה יחסית ואפילו מזג האוויר התחמם. אם רק היה קיץ, הייתי מרגישה כאילו חזרנו לתקופת הואקאנס של אוגוסט. הדבר היחיד שמפריע לי הוא שסגרו את גינת הצמחים האהובה עליי, כנראה כי וירוס הקורונה מאוד אוהב צמחים. אין לי הסבר אחר למה לסגור גינה אבל להשאיר את הרחוב פתוח.

רוב בתי הקולנוע סגורים אבל האולמות הקטנים נשארו פתוחים וזה הכי VIP :)

באוניברסיטה הודיעו לנו שהעבודה ממשיכה כרגיל אבל מי שחושש, יכול לעבוד מהבית. מקווה שיהיה לי שבוע שקט. דבר נוסף הוא שהרחובות די ריקים ואני יכולה לשיר לי בלי שיחשבו שאני משוגעת 🙂

חוץ מזה עושה רושם שאנשים נכנסו להיסטריה מיותרת. גם אני כמעט נכנסתי להיסטריה עד שעשיתי פאוז, הפסקתי להקשיב לקולות היסטריים והתחלתי לחשוב על הדברים בהיגיון.

1. אנשים לחוצים בטירוף אבל אין באמת דרך להדבק אם שומרים מרחק (בלי תחבורה ציבורית\חנויות צפופות\חיבוקים)

2. מזון אני לא אוגרת. במקרה הכי גרוע, אני גרה ליד היער וגם יש אגם. זאת אומרת שיש צמחי מאכל (כבר ראיתי ניצני שסק וכמובן יש מלא צמחים אחרים), ברווזים ודגים. אבל בואו נגיד שאני לא מאמינה שנגיע לסף רעב ושסוף העולם קרב. ברור לגמרי שהולכים לקראת משבר עולמי אבל בתור אחת שחיה על כדור הארץ, אני יודעת שכל מדינה מפותחת מחזיקה מחסני מזון אדירים בדיוק למצבי חירום כאלה ושהאו"ם מחזיק מאגרי מזון למדינות מתפתחות. יהיה (יש) משבר, אבל זה זמני ודווקא אנחנו לא נהיה אלה שיגוועו ברעב.
אגב, חלק נכבד מהמשבר לא יקרה בהכרח כי אי אפשר לייצר, אלא כי אנשים נכנסים להיסטריה, מושכים יותר מדי כסף מהבנקים וקונים יותר מדי מזון לשעת החירום המומצאת. הם בעצם יוצרים את המשבר בעצמם (סוג של תאוריית הבועה?).

3. תובנות מדברים רציונליים שקראתי: דבר ראשון, אין סיבה להדבק אם שומרים מרחק והיגיינה (זה פי 4 יותר מדבק משפעת. ואין סיבה להדבק משפעת אם לא מתקרבים לאנשים). דבר שני, גם אם איכשהו נדבקתי, רוב הסיוכיים שלא אדע מזה ואז, אם זה חמור, שזה יעבור. אנשים בהיסטריה כי הם קוראים המון תקשורת (שהמטרה שלה זה ליצר היסטריה כדי למשוך קהל) ו"חדשות" פייסבוק, שהן נכתבות על ידי אנשים שמוזנים אחד מההיסטריה של השני. שחושבים על זה ככה, מבינים שאין סיבה להלחץ (כל עוד שומרים מרחק כמובן).

4. הממשלות עצמן סוגרות הכל כי רוב האנשים לא חושבים בהגיון. זה אומר שרוב האנשים ימשיכו להשתמש בתחבורה ציבורית, לחלוק סיגריות, לגעת אחד בשני. הממשלה חייבת לנקוט ביתר זהירות כי היא יודעת שאנשים לא רציונליים וחייבת לייצר פאניקה כדי שאנשים לא רציונליים יכנסו לחרדה ויתחילו לנהוג בזהירות.

חוץ מזה, ההכרח הפתאומי לסגור את מערכת בתי המשפט במקרה בדיוק יומיים לפני המשפט של ביבי הרתיח אותי לגמרי. אמנם ידעתי שהוא זורע את כל הפאניקה המוגזמת בארץ כי הוא סולל לעצמו עוד התחמקות מקבלת הדין אבל אפילו אני לא ציפיתי למהלך כל כך מלוכלך והרסני. בשיא הכנות, אני לא מבינה איך אין בארץ מרד. האביב היהודי, האביב הישראלי, משהו. יש לנו הרבה מה ללמוד מהלבנונים בקטע הזה... בנתיים, אני שמחה שאני לא חלק מהגועל הזה. הפסקתי גם לשלם לביטוח לאומי, למרות שעדיין לא הצלחתי להסביר להם שאני לא גרה בארץ ושאני משלמת פה ביטוח לאומי (אני פטורה מתשלום). אם יום אחד אחזור, זה משהו שאצטרך לטפל בו אבל אני לא בטוחה שאחזור ולא בא לי סתם לשלם. גם ככה בשעת צרה הם לא יעזרו לי.

בעלת הדירה שלי תחזור בביום שלישי מחו"ל. החלטתי לישון אצל השכנים כמה ימים ואחר כך פשוט אשמור ממנה מרחק, בדיוק כמו בתקופה שהיתה לה שפעת. ידיד שלי הציע לי לבוא אליו אבל אני לא בטוחה שבא לי להיות איתו שבועיים שלמים. אני אוהבת אותו באמת ובתמים אבל, איך להגיד בעדינות, הבן אדם היסטרי. אתחיל מלהגיד שהוא סיני, אז זה מובן איכשהו. בכל אופן, הוא היסטרי בטירוף, בטוח שאפוקליפסה עכשיו. הוא כבר הספיק לאגור 30 ק"ג אורז, 10 ק"ג בשר, קמח, נודלס וירקות להחמצה (10 מכל דבר), שתל מלא שום בגינה ואני יודעת שהיום הוא הלך להצטייד גם בתפוחי אדמה.  גם הוא ניזן בעיקר מדיווחי היסטריה והרבה מאוד פייק ניוז. יש לי הרגשה שבמקרה שבעלת הדירה תהיה חולה, אוכל להמשיך להיות עם השכנים אבל במקרה הכי גרוע באמת אלך אליו. חוץ מזה המנחה (החדש, הנחמד) אמר לי לא להסס להתקשר בכל שעה ולהגיד לו אם יהיו בעיות.

מה עוד?

התחלתי ללמוד גרמנית. החלטתי שהצרפתית שלי כבר מספיק בשלה כדי שלא אתבלבל בין השפות. החלטתי וצדקתי. מסתבר גם שגרמנית זו שפה די פשוטה. בלי להכיר מילים, אני יודעת מה אני שומעת\קוראת,  פשוט כי זה כל כך דומה לאנגלית. עם הדיבור אני על הפנים. אני מצליחה להגיד כמה משפטים, אבל עושה מליון טעויות. שוייין (😉), אני רק בהתחלה.

הפסקתי ללמד עברית באולפן של הכנסיה כי אני מרגישה שהם לא רציניים. הם מאוד מתלהבים מעברית אבל לא באמת עושים משהו כדי ללמוד ואין לי רצון להקדיש מהזמן שלי למשהו חסר ערך (זה היה בהתנדבות).

פורים היה חביב. המסיבה של השגרירות בוטלה אבל הוזמנתי למסיבה פרטית על סירה וזה היה כיף. אפילו קיבלתי משלוחי מנות.

עדכון מהשעה האחרונה:
בעלת הדירה הבינה שהיא בקבוצת סיכון גבוהה מדי (נסעה באמצע מחלה, עם אחותה שחולה בסרטן) והחליטה להשאר בחו"ל לחודש הקרוב. נרגעתי כי עכשיו אני יכולה להיות בבית (יצאה הוראה לעבוד מהבית. נראה...) אבל אני לא באמת אוהבת להיות לבד.

כשאני שואלת את אמא מה שלומה

עדיין לא לבשתי את המעיל החדש.

בסוף השבוע מדובר על שלג בצפון, ובירושלים

קר מאד וגשום. מחברת הגיחון קבלתי הודעה 

שהטמפרטורות מתקרבות לאפס וממליצים 

להשאיר ברז מים חמים מטפטף כדי למנוע קפאון 

ונזק לצנרת.

בימים ראשון ושני, לפי התחזית, אמור להיות קר יותר

אבל ללא משקעים.

החזאי אמר שיהיה קר כל כך שאם היו משקעים אז

גם בכרמל היה יורד שלג.

שיהיה לך בהצלחה.

תודה על השיתוף 🙂

******************עריכה 20/2********************
מאז כתיבת הפוסט שאלתי את אמא לשלומה כמה וכמה פעמים. למייל הספיציפי הזה עניתי די מהר ולא קיבלתי מענה. ניסיתי גם להתקשר (סקייפ), וגם שם לא היתה תשובה\חזרה.
מצד אחד, אני מרגישה ילדה נאחסית שלא מכבדת את אמא שלה אבל, מצד שני, איך אני יכולה לכבד אותה? אני מנסה מאוד אבל מרגישה שזה בלתי אפשרי. לעיתים קרובות מתפרסמים סיפורים על קשישים שהילדים שלהם לא מבקרים אותם ועל כמה שאין כיבוד הורים. אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה הזו ואני מנסה, תוך כדי שאני שומרת על עצמי מפני פגיעה (כי תהיה פגיעה, זה בלתי נמנע). כואב להגיד, אבל אני לא עושה את זה מתוך אהבה שלמה אלא מתוך שאיפה להיות אדם טוב. מאוד קל לי לעזור לאנשים, ואני תמיד תמיד תמיד עושה את זה בשמחה, גם אם זה סתם לסייע בדברים קטנים באמצע הרחוב. אבל עם אמא זה קשה. לא רק שאין תודה או הערכה כלשהי, כל התקרבות (גם במובן של שיתוף קטן ממה שקורה איתי) תוביל לפגיעה בשלב זה או אחר.

מדהים מה שכתיבת שורות בודדות יכולה לעשות

אני מרגישה לחץ פנימי מסויים. וועדת התזה מתקרבת ומיד אחריה גם הביקור בארץ, זה שנדחה.
במקור, היה לי החשש הגדול מפני החופשה המתוכננת עם ההורים. החשש הזה הפך ללא רלוונטי. ככל הנראה שבכלל לא יצא לי להפגש איתם. ביום שאני מגיעה, הם יהיו לכמה ימים בצפון ואחר כך הם עסוקים עם איזו דירה שהם קנו. הייתי מצפה מעצמי להיות שמחה מזה אבל אני מרגישה צביטה קטנה. למה חשבתי שיהיה להם חשוב לראות אותי? אין לי מושג.

אבל, אם אסתכל על המצב בעין יותר אוביקטיבית, כנראה שהכל לטובה. יש לי יותר זמן לבלות עם חברים, אהיה סופ"ש שלם עם המשפחה החרדית שלי (ה"מאמצת") ואפילו אעביר סמינר במשרד בו התמחיתי לפני שנתיים, בו אציג את המאמר עליו אני עובדת .

רק מלכתוב את השורות האלה ירד לי סף המתח. האמת שאפילו עלה לי חיוך 🙂