כריסמוכה

אחרי פוסט הנקודות שכתבתי, אני יכולה להרחיב.

אני עובדת קשה מאוד לקראת וועדת התזה אבל מרגישה שאני נשחקת. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מבזבזת זמן על שטויות לא מועילות כמו עיצוב גראפים ויצירת צבעים מגניבים בתרשימים. זה לא באמת מועיל ולא מרשים אף אחד. אסור לי לתת לדברים כאלה לקרות באופן תדיר, פשוט כי זה בזבוז זמן שלא באמת יש לי. אם רק הייתי יודעת איך להתפקס...
בסופו של דבר הוחלט שהמנחה המקורי יגיע לוועדת ההתקדמות כי הוא המנחה שלי וזו חובתו. באמת שעשיתי הכל כדי שהוא לא יגיע, אפילו ארגנתי את הוועדה, כולל תאריך, שעה וחדר, בלי להזמין אותו. מה שכן, ראש המחלקה עשה לו שיחה, כנראה רצינית, והבטיח לי שהוא לא יכשיל אותי. אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה. בנתיים נקודת האור שלי היא שהוא לא ירד עליי אחד על אחת, ככה שאולי זו התחלה של מגמה חדשה.
המנחה החדש דואג כל הזמן לומר מילה טובה אבל קשה לי להאמין לו. אני מרגישה שהוא מנסה לעודד אותי פשוט כי הוא אדם טוב. ברור לי לגמרי שבוועדה עצמה הוא יתמוך בי ב100% וזה מה שנותן לי תקווה גדולה שכן אצליח לעבור את המכשול הזה ולא אנשור. בנתיים גם שלחתי אבסטרקט לאיזה כנס בינלאומי כלשהו (כתבתי על זה?) ולפני שבוע קיבלתי הודעת קבלה. יש לי הרגשה שזה גם משהו שעומד לזכותי.

אחרי הבדידות שחשתי שנה שעברה, הבנתי שאני חייבת לחגוג את הכריסמס. מה לעשות שאין לי יותר מדי חברים יהודים. ככה אני מרגישה לגמרי את כל אווירת החג ועוד יותר מרגישה בודדה מעצם הידיעה שכולם יחד. במקור, הידיד\תלמיד הזמין אותי אליו הביתה (הוא גר עם אמא שלו) ומאוד שמחתי מעצם ההזמנה. הוא אפילו קנה לי מתנה ונראה לי שגם הכין אוכל במיוחד. בפועל, השביתה כאן הותירה אותי בחוסר וודאות. הוא גר 50 ק״מ מפריז, ככה שאין מצב לנסוע אליו באופניים. ניסיתי לדבר איתו כמה פעמים על הנושא אבל הוא רק אמר ״אל תדאגי״ ו״תסמכי עליי״ אבל לא באמת הציע פתרון. כמה פעמים הוא אמר שבמקרה הכי גרוע, הוא יאסוף אותי מתחנת הרכבת. אבל איך אני אמורה להגיע לתחנת הרכבת בעיירה שלו אם אין רכבות? בקיצור, אני נלחצתי מהאופציה של להשאר בדד ובראשון שעבר הלכתי לאחת הכנסיות ושאלתי את הכומר אם יש איזו אפשרות להצטרף לארוחה. אמרתי לו שאני סטודנטית זרה ושהמשפחה שלי לא בצרפת. הוא שאל כמה שאלות:

1. האם אני מגיעה למיסות בכנסיה: לא.
2. האם שנה שעברה הלכתי לכנסיה בכריסמס: כן, אבל לא היה לי חג וגם לא דיברתי\הבנתי אז צרפתית אז היה קצת לא משהו.
3. מאיפה אני: ישראל.
4. את נוצריה: אמממממ נולדתי יהודיה אבל עברתי הטבלה בירדן.
   מה הסיפור? ברור שנולדתי יהודיה ולא שיקרתי - באמת עברתי הטבלה בירדן. מה שקרה הוא שהייתי בטיול בבקעה ופתאום ראיתי קבוצת תיירים. יש לי נטייה להצטרף לקבוצות תיירים במין סוג של השתלבות שאפילו הם לא יודעים שאני לא שייכת. אז ככה היה גם אז. שילמתי 10 דולר וכמו כולם, קניתי שמלה של ישו, הכומר השפריץ עליי ממי הירדן המזוהמים וזהו, הוטבלתי. ידיד שהיה איתי אמר שאני מבזה את הדת. אולי? אבל כל עוד אף אחד לא נפגע, במי זה פוגע? האמת היא שבהתחלה אותו כומר לא ממש התרשם מסיפור ההטבלה. תוך כדי שיחה התברר לי שהתנצרות היא תהליך ארוך, בדיוק כמו תהליך גיור, אבל הוא מבחינתו החליט שאני מתנצרת. סבבה.

יאמר לזכותי שכמו שקראתי הרבה על היהדות, ככה גם קראתי הרבה על הנצרות והאיסלם (פעם גם ״התאסלמתי״ אבל אל אכתוב על זה עכשיו). בערב הכריסמס עצמו השתלבתי די יפה ואפילו לא הפגנתי בורות יוצאת דופן בדת שלהם. בהתחלה הייתי במיסה ואחר כך הלכתי עם הכומר ויתר בעלי התפקידים לצד השני של הכביש כדי לעשות את סעודת החג. מסתבר שכל עובדי הכנסיה גרים במתחם של דקה הליכה מהכנסיה, ממש כמו לגור במעונות הסטודנטים. מסתבר שכולם שם מאוד נחמדים. הם מאוד התעניינו בי ושאלו הרבה שאלות. המתופף אפילו סיפר לי שאחותי התגיירה לפני כמה שנים ושעכשיו היא חרדית וגרה באשדוד. חוץ מזה, גם הציעו לי להצטרף לאיזו קבוצה של צעירים מקצועיים (תרגום חופשי ל jeunes professionnels) שנפגשים בכל ראשון בערב ומקיימים ארוחת ערב ודיונים. בהחלט שאנסה את זה. זו נראית לי הזדמנות יוצאת דופן לשפר את יכולות התקשור שלי וגם על הדרך להכיר חברים חדשים ולהחשף לעולם לא מוכר. האמת היא שזה די משעשע שאני תמיד משתלבת בין אנשי הדת השונים. בכל אופן, זה כיף לי ומעניין, אז למה לא?

אחרי הארוחה היתה שוב מיסה שהתחילה בחצות ואחריה שוב ארוחה. ב-2 בלילה נשברתי והלכתי הביתה. האמת שהייתי יכולה להשאר עוד אבל ידעתי שאני צריכה לקום מזמן. וזה מוביל להזמנה להתארח אצל משפחה צרפתית ביום החג עצמו.

לפני שאעבור לחג עצמו, אספר שיום לפני ערב החג הודעתי לידיד שלא אגיע כי השביתה ממשיכה ולא בא לי להתקע בנסיעה של שעתיים לכל כיוון. בצהרי ערב החג הוא פתאום שלח לי הודעה שהוא מצא לי טרמפ ושידידה שלו תבוא לאסוף אותי מאיפה שאני נמצאת. הרגשתי (ואני עדיין מרגישה) סופר לא נעים. ממש היה חשוב לו שאני אגיע ואני, בגלל פוסט טראומת הבדד משנה שעברה, נלחצתי ולא סמכתי עליו כשהוא הבטיח שיהיה בסדר :\ מעבר לזה שהכל התברר באותו היום, מבחינתי זה גם היה קצת לא במקום כי לא התארגנתי. אם הייתי יודעת שאני הולכת אליו, הייתי לוקחת איתי את כל הדברים לפקולטה (ערב החג הוא לא יום חופש). ממש ממש התנצלתי ואמרתי לו שאני מקווה שפעם הבאה לא תהיה שביתה והכל יהיה יותר ברור. מאז לא דיברנו ואני חוששת שהוא קצת כועס\נעלב\התאכזב.

לגבי החג עצמו, הפעם לא הסתפקתי בהרשמה לפרוייקט הממשלתי שמצרף סטודנטים זרים למשפחות. כמה ימים לפני החג לא קיבלתי שום רמז לפתרון ויצרתי קשר ישיר עם מי שאחראית לפרוייקט. מזל גדול כי מסתבר שהשנה הפרוייקט בכלל לא נכלל בפריז. אותה עובדת היתה מאוד נחמדה וגם התעניינה אם אני מקבלת עזרה כספית מאותו משרד ממשלתי (לא, בכל שנה השלוחה הישראלית מעניקה 2 מלגות וכנראה מי שכבר ככה ממומן לא בדיוק נמצא בראש סדר העדיפויות). אחרי כמה ימים קיבלתי מייל מאשה צרפתיה שאמרה שהם גרים ליד פריז וישמחו לארח אותי לחג. אחלה. גם אני גרה ליד פריז (מרחק חציית כביש מהעיר). שדיברנו באותו ערב אמרתי לה שגם אם השביתה תמשך, אין בעיה כי אני יכולה להגיע גם ברגל או באופניים ושרק תשלח לי את הכתובת. אז מסתבר שליד זה יחסי - היא גרה 50 ק"מ מהעיר! בכפר נידח! (בקצה השני מה-50 של הידיד) מין הסתם שאפילו אין שם עמדות אופניים. אז, כאמור, השביתה לא הסתיימה ויום לפני החג הודעתי לה שאאלץ לוותר פשוט כי אין לי איך להגיע. כנראה שהיא מאוד רצתה שאגיע כי היא מיד אמרה שזו לא בעיה כי היא תשמח לבוא לאסוף אותי.
כאן האמת היה קטע קצת מצחיק. המונח ללאסוף מישהו הוא chercher, שזה אותו פועל כמו לחפש. התגובה שלי היתה שהיא לא צריכה לחפש אותי כי באמת אין לי איך להגיע, ורק שהיא אמרה cherche מהבית שלי, הבנתי שלאותו פועל יש שתי משמעויות (כל יום לומדים משהו חדש 😉).
אז בבוקר החג היא אכן באה לאסוף אותי על הבוקר. אני הייתי ממש ממש עייפה אבל גם מאוד התרגשתי. שהגעתי אליהם הביתה עזרתי לה ולבן זוגה (מסתבר שהוא חוקר באוניברסיטת האם אליה אני רשומה פה) להכין דברים ולערוך את השולחן. היה גם קטע ממש מגניב שהם החליטו לא לקנות עץ ובמקום היא הכינה 3 עצים מבד, אותם הם קישטו בהרבה נורות - היה מקסים! ↓

בכלל, הבית שלהם מאוד יפה. היא עובדת כמעצבת פנים ובהחלט רואים את זה. אפילו יש להם אח אמיתית. הם צחקו שסיפרתי להם שבישראל הדבר הכי קרוב שראיתי לאח הוא מסך עם סרטון יוטיוב של להבות שמוקרנות בסלון ויוצרות אווירה חורפית וחמימה.
אחר כך כל המשפחה הגיעה. המוני המוני אנשים (סתם, בסביבות ה-25 אנשים לדעתי). הארוחה עצמה היתה עצומה. ספרתי 8 מנות שונות. לא תבשילים, מנות! המון יין, גבינות, בשר ומלא מלא דברים שבחיים לא שמעתי עליהם בכלל (מרק פירות עם יין? שומן אווז - זה חוקי עדיין?). היא קצת התבאסה שלא אכלתי מרוב הדברים. בעצם הדבר היחיד שאכלתי הוא לחם, והרבה ממנו. אכלתי מהבאגט, לחם מקמח כוסמין (נראה לי) עם אגוזים, לחם מחמצת (שוב, נראה לי) עם תאנים, לחם עם תפוז מיובש. הכל היה טעים, רק שדי מהר גם ירד לי מכל הלחם הזה.
לקראת סוף הארוחה הגיע שלב פתיחת המתנות. כולם התנפלו על העץ וחיפשו את המתנה שלהם. די הופתעתי לקבל מתנה בעצמי. הם נתנו לי שוקולד שמקושט במקרונים :) הם שמחו מהמתנה שלי - ספר ושוקולד והכל היה כיף ומגניב.
היה לי מאוד נחמד איתם וגם היה נחמד לגלות שגם אני וגם אם המשפחה מאוד אוהבות טיולים וטבע. היא אמרה שנעשה יחד טיולים וגם די התלהבה שיומיים אחר כך שלחתי לה תמונות של הלקט היומי שלי מהיער (היא לא ידעה שעדיין יש פירות).

אפרופו לקטים, שבוע שעבר ראיתי את הכתבה הזו בYNET וזה הזכיר לי משהו שאני מצאתי באותה דרך בדיוק, רק ששלי לא גדל בחממה.

הצטרפתי לאיזו קבוצת צעירים יהודים שעושים יחד שבתות דרך בית הכנסת הליברלי. נראה איך זה. די ירד לי מבית חב"ד אחרי הגזענות שהפגינו כלפי ידיד שלי ובכלל, לא מתאים לי להיות "האישה", זו שאסור לה לברך, זו שאסור לה ואסור לה ואסור לה. בבית הכנסת הליברלי כולם יחד וכולם שווים, בין אם הם בהירים, כהים, מלוכסנים, נשים או גברים. יותר נחמד לי ככה. הפעילות עדיין לא התחילה אבל אני מקווה שיתחילו בקרוב.

נראה לי שזהו בנתיים. אחזור לי לכתוב את המאמר שאני אמורה לשלוח לשופטים לפני הוועדה ובקרוב אלך להדלקת הנרות האחרונה לחג.

קצרצר ונקודתי

אני מקווה שאאלץ את עצמי לכתוב בקרוב, בעיקר כי יש מה לכתוב.
בנתיים נקודות שאני מקווה להרחיב.

• אני עובדת קשה לקראת וועדת התזה שנקבעה ל-20 בינואר. נורא נורא נורא קשה לי ואני מרגישה לא יעילה...
• אני אופטימית בנוגע להמשך הדוקטורט, אבל באופטימיות זהירה ביותר.
• החלטתי לחגוג את הכריסמס כמיטב המסורת (כמו שחשוב לי לחגוג את החגים היהודים עם דתיים) ואכן הוזמנתי לחגוג אותו בבית הכומר של אחת הכנסיות בפריז. חשוב להגיד שהוא לא ממש התרשם מסיפור ההטבלה שלי (כן, כן, עברתי הטבלה בירדן) אבל הוא די שמח שאני מישראל ומתעניינת.
• חנוכה נחמד. מצאתי בית כנסת שוויוני שאליו כולם, גם אם צבע העור שלהם קצת יותר כהה, יכולים להכנס. אני עושה שם את ההדלקות וסוף כל סוף מרגישה שווה בין שווים.
• מחר בבוקר הוזמנתי, בסידור של מישהי מאוד נחמדה מהמשרד משהו של כמו חינוך בצרפת, להתארח אצל משפחה צרפתית. כל המשפחה, כולל הסבתים והסבתות, יהיו שם ואני מאוד מתרגשת 🙂

החיים ממשיכים

שוב, הרבה זמן לא כתבתי. שוב, תקופה לחוצה ומתוחה ובעיקר שוב, וועדת שיפוט שמתקרבת בצעדי ענק.
היום יצאתי מוקדם מהעבודה (מוקדם, כלומר 17:30) ועכשיו אני כותבת מהבית. גם הודעתי לשכנים שהיום לא אגיע לארוחת שישי, ככה שיש לי את הערב לנוח עם עצמי, שזה משהו שלא עשיתי מאז אוגוסט.
עברה עלי תקופה קצת לא טובה, הרבה בגללי. לא קל לחיות כאשר יש מישהו שמזכיר לי מדי בוקר כמה אני גרועה, במיוחד כשהמישהו הזה הוא אני. למזלי הגדול אמפי המקסימה (תודה אמפי! 😍) כתבה לי כמה דברי חוכמה ואפילו נתנה לי שני תרגילים שאוכל לעשות כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. וזה עובד :)

חוץ מזה, לא קורה יותר מדי. דחיתי את החופשה המתוכננת לאחרי הוועדה כי אני לא מרגישה שנכון כרגע לבזבז שליש מהחודש שנותר לי על חופשה, שגם ככה לא תנוצל בראש שקט. בעקבות פוסט שכתבה נגה בישראבלוג עליו השלום, החלטתי לבקר בפעם הראשונה בחיי בדיסני. אבל גם הביקור הזה נדחה לאחרי הוועדה. לפחות על שגרת הספורט אני מצליחה לשמור, וגם לקולנוע אני הולכת לפעמים. שבוע שעבר צפיתי ב- la belle époque המצוין שיגיע לארץ ממש עוד מעט (מומלץ מאוד, על אף שלא הצלחתי להבין הכל) ומחר בערב אני הולכת ללשבור את הקרח 2, מהר מהר לפני שהגרסה המדובבת תוצג רק בשעות הבוקר.

משהו מוזר קורה באוניברסיטה. אחד העובדים, שהפך לידיד שלי, העיר לי במשך כמה חודשים טובים שאני חיוורת ורזה ומרזה ולא נראית טוב. האמת היא שזה די נכון. מאז שהגעתי לצרפת ירדתי כמה קילו, וגם ככה עזבתי את הארץ בתתון משקל קליל. בכל אופן, בשבועות האחרונים הוא התחיל להביא לי ארוחת צהרים כמעט כל יום. זה לא שלא הייתי אוכלת צהרים - כל יום הייתי קונה משהו מהסופר או בקפיטריה של האוניברסיטה, אבל הוא מביא ארוחת צהריים מלאה כזו, כמו שאוכלים בקיבוץ. אני לא יודעת מה לחשוב על זה. מצד אחד זה סופר נחמד שיש לי ארוחה טעימה ומזינה ואני באמת כבר לא רעבה כמו שהייתי קודם. מצד שני, וול, זה קריפי... הצעתי כמה פעמים לשלם לו אבל הוא מסרב. אחרי כמה זמן פשוט התחלתי להשחיל לו כסף שיכסה בערך עלות של ארוחה כזו (במשרד, בתיק, בכיס) בלי שהוא ישים לב. אני לא יודעת אם הוא שם לב שפתאום צץ לו כסף אבל לפחות לי זה מרגיש יותר הגון.

לפני כמה שבועות החבר מהארץ הגיע לבקר והיה מאוד כיף ביחד. הוא הגיע לזמן קצר ביותר אבל ניצלנו אותו כמו שצריך. אכלנו אוכל טעים, עשינו טיול אופניים סובב פריז ועלינו לאייפל. הוא עלה במעלית ואני רצתי עד לקומה השנייה בלי מנוחה (אני גאה בעצמי 😉) והגעתי ממש אחריו. אבל, הכי כיף ובאמת הכי כיף, היה פשוט להיות שוב ביחד. מאוד התגעגעתי ללהיות עצמי, וזה קרה.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ועכשיו לנושא שונה לחלוטין - פוליטיקה. לא ברור לי מה קורה בארץ אבל ברור לי שזה לא משהו טוב. היו בחירות והבחור המנוצח מונע מהבחור המנצח וממפלגתו להקים ממשלה. ברור שהבחור המנוצח רוצה להשאר בשלטון, והוא עושה הכל כדי להשאר שם. הייתי רוצה להטיל את האשמה עליו או על שרה או אולי יאיר אבל, במדינה דמוקרטית עם הפרדת רשויות מאוד ברורה, לא אמור בכלל להווצר מצב שאדם אחד צובר כל כך הרבה כוח. איפה הכוחות שאמורים לרסן אותו? איך זה יכול להיות שהיועץ המשפטי קבע שהוא פושע ועדיין אין אף סמכות שיכולה להוריד אותו (למה הוא עדיין שם? הוא הפסיד בבחירות!) מכסא המלכות שכבר מזמן קיבל את צורת הישבן הרחב שלו. ישנם גם דיבורים על ״נסיון להפיכה שלטונית״. רגע, מה? איך בכלל קורה שהמושג הזה, ששמור למדינות מונרכיות, הפך לנורמה במדינה דמורקטית כביכול? ושוב, איפה הכוחות שאמורים לרסן התבטאויות כאלה? כל הסיטואציה הזו מאוד מכעיסה אותי. אני מקווה שהמצב ישתנה. בנתיים אין לי יותר מדי מה לעשות. אבל יש לי כבר שנה וקצת מחוץ לארץ כדי להגיע למצב שאני בכלל רשאית לוותר על האזרחות שלי. אם המצב לא ישתפר, מאוד ברור לי שזה מה שהולך לקרות.

Unskilled#2

#הפסקה הראשונה נכתבה מספר ימים לאחר הוועדה. מאז אני מרגישה יותר טוב.

וועדת התזה עברה ומאז כל תחושות הטיפשה לא יוצלחת חזרו. אני שוב על תנאי, הפעם עד ינואר, והפעם צריכה להוכיח שאני יכולה לסיים את כל הפרסום הראשון עד דצמבר. הפעם, בניגוד לוועדה הראשונה, דיקן האוניברסיטה הוא זה שבחר את השופטים והוא גם נכח שם בעצמו. עוד משהו שהיה שונה, הוא שאני עמדתי מחוץ לדלת ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר במהלך השיחה הפרטית.

הסבר קצר: הוועדה מתחילה במצגת שבה אני מציגה את העבודה שלי, מה עשיתי עד כה ומה התוכניות להמשך. אחר כך יש שיחה שמתנהלת בין חברי הוועדה למנחה, ללא נוכחות הסטודנט, בהמשך שיחה עם הסטודנט ללא המנחה ובסוף סיכום.

אז עמדתי בחוץ ושמעתי בדיוק מה כל אחד אמר. זה היה סוג של ויכוח - מצד אחד, שני שופטים שטוענים שעשיתי עבודה טובה, במיוחד לאור זה שעבדתי ללא מנחה ושלמדתי הכל בכוחות עצמי. מהצד השני, המנחה טוען שהרמה שלי מאוד נמוכה ושלעולם לא אצליח לסגור את הפער כדי להגיע לרמה של דוקטורנטית, ככה שעדיף כבר עכשיו להפסיק את הלימודים כדי שאף אחד מהמעורבים לא יפסיד זמן. הדיקן לא אמר מילה. בעצם, הסיבה לאי ההסכמה בין הגורמים היא הסיבה שלא הועפתי אבל שאני גם שוב על תנאי.

לאחר השיחה ה"פרטית", נכנסתי ושמעתי את החלטת הוועדה. דבר אחד טוב שיצא מאותה וועדה הוא שאחד השופטים הציע להיות מנחה שני שלי, ככה שכרגע יש לי שני מנחים.

אחרי הוועדה הייתי כולי נסערת. עבדתי כל כך קשה במשך כל הקיץ, עשיתי ממש כל שביכולתי, הרגשתי שעשיתי עבודה טובה ובאמת האמנתי שאעבור את הוועדה בשלום. בפועל, גיליתי שהמנחה שלי, זה שחשבתי שאמור לרצות שאסיים את התואר בהצלחה, הוא זה שמכשיל אותי. כמה דקות לאחר סיום הוועדה אחת החוקרות מהמחלקה התקשרה כדי לקבל עדכון. שסיפרתי לה מה קרה היא היתה מאוכזבת אבל גם אמרה שהיא ציפתה לזה. ואז היא סיפרה לי בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים.

מסתבר שהמנחה שלי רוצה לעזוב את המעבדה ולהתחיל לעבוד במקום אחר. בפועל, הוא לא יכול סתם ככה לעשות את זה כי הוא חתום על חוזה שעל פיו הוא מנחה אותי. בעצם, יש לו שתי אופציות לעזיבה: הראשונה, היא להודיע למקום הנוכחי שהוא מעוניין לעזוב, לסיים את החוזה ולהעביר אותי להנחיה תחת חוקר אחר. האופציה הזו אפשרית אבל גם תוציא לו שם רע מול המכון עצמו והארגון שמממן לי את הלימודים. האפשרות השנייה היא לשכנע את כולם שאני טיפשה מכדי לעשות דוקטורט וככה הוא יצא מהחוזה בלי ליצור לעצמו שם רע. באפשרות השנייה הוא כביכול רוצה להמשיך להנחות אותי, והאשמה להפסקת החוזה היא בי. הוא כמובן בחר באפשרות השניה.

כשחזרתי למעבדה דיברתי עם ראש המחלקה ולשיחה הצטרפה גם אחת החוקרות (עכשיו אני מבינה שהיא ביקשה להצטרף כדי לעזור לי). סיפרתי לו בדיוק מה קרה ומה שמעתי ובעיקר הייתי מודאגת לגבי המשך התואר. אם המנחה שלי רוצה שאעוף, מה ימנע ממנו לדבר עליי ככה גם בוועדה הבאה, בזו שאחריה ואם אצליח להגיע לוועדת השיפוט האחרונה, להיות זה שמונע ממני לקבל תואר? ובכלל, אני לא רוצה כל הזמן להיות על תנאי. זה מצב מאוד מלחיץ שמשאיר אותי בדאגה תמידית ובאמת מוציא ממני גרעין של שמחה.
למזלי הגדול כולם הבינו בדיוק מה אותו מנסה לעשות. עוד מסתבר שאחרי הוועדה, הדיקן, שלא הוציא מילה במשך כל הוועדה, שלח מייל לראש המחלקה ואמר לו בדיוק מה המנחה שלי אמר. ראש המחלקה אמר לי שמעכשיו הוא אחראי לזה שהמנחה שלי לא ידבר יותר - לא עליי ולא איתי (בכל פעם שהוא דיבר איתי הוא ניסה לשכנע גם אותי שאני לא מספיק מוכשרת כדי לעשות דוקטורט והמליץ לי לעזוב כמה שיותר מהר).

כעבור כמה ימים היתה לי שיחה עם המנחה החדש שאמר שהמצגת שלי היתה מאוד טובה ושהוא מאוד התרשם מהעבודה שעשיתי. הוא אמר שנכון, אני לא גאון ואני סוג של מקרה חריג באוניברסיטה, שמסתבר שמאוד בררנית בנוגע לסטודנטים שמתקבלים אליה ושתמיד אלה שמתקבלים הם עילויים שמצליחים להבין הכל סופר מהר ולהוציא ציונים מעולים לאורך כל התואר.

המקרה שלי לא כזה: נורא קשה לי ללמוד. בבגרות באנגלית נכשלתי ובעצם התחלתי ללמוד אנגלית רק לאחר סיום התיכון בעזרת הרבה מאוד קריאה ובהמשך האזנה לאודיובוקס במקביל לקריאה, כדי לדעת איך לבטא את המילים. מתמטיקה למדתי שנתיים לאחר סיום התיכון, פשוט על ידי לימוד כל הספר של בני גורן שמכין לבגרות (3, אחר כך 4 ובסוף 5 יח"ל). אחר כך עשיתי פסיכומטרי והצלחתי לגרד ציון סביר ומשם המשכתי למכינה קדם אקדמית. שם קיבלתי הקלות ולאוניברסיטה התקבלתי בעיקר בזכות "ראוייים לקידום". גם לאורך כל התואר קיבלתי הקלות, כולל בחינה בחדר נפרד, וככה הצלחתי להגיע לממוצע שהיה מספיק על הקשקש כדי להמשיך לתואר שני. אז, החוקר היחיד שהסכים לקבל אותי הקציב לי שנה על תנאי ואמר שאתחיל לקבל מלגת מסטרנט רק אם אוכיח שאני יכולה לעשות מחקר. אז כמו תמיד, עבדתי סופר קשה ובסוף השנה הוא התרשם לטובה ואמר שהוא מוכן להמשיך לי את התואר וגם הוסיף לי מלגת קיום מכובדת (הפכתי לסטודנטית עם המלגה הכי גבוהה). במאמר מוסגר, כחלק מזה שבאתי מרקע סוציו אקונומי דפוק, קיבלתי לאורך כל שנת התנאי מלגה מקרן חיצונית שעזרה לי לשלם גם את הלימודים וגם הצליחה לכסות לי את המעונות והאוכל. את התואר השני סיימתי עם ציונים לא משהו בכל הקורסים אבל ציון מעולה של עבודת המחקר. עבודת המחקר שלי סללה לי התמחות אצל זוכה פרס נובל באחד מהארגונים הבינלאומיים הגדולים ומשם היה די פשוט להתקבל לדוקטורט בכמה אוניברסיטאות. בסוף בחרתי בזו שבחרתי מתוך שיכולים של רמת האוניברסיטה והזמן המוקצב לסיום התואר. בדיעבד מסתבר לי שהמנחה שקיבל אותי קיבל אותי כי הוא חשב שאני איזה משהו יותר חשוב באותו ארגון ושאוכל לעזור לו להתקדם. כמה שהוא טעה!

בחזרה לשיחה עם המנחה החדש: הוא אמר שלמרות שאני לא גאון, הוא מאמין שאצליח להוציא דוקטורט טוב פשוט כי אני חרשנית ברמות שהוא אף פעם לא פגש. המנחה החדש הוא לא בדיוק מהתחום אותו אני לומדת ולכן הוא אמר שהוא מתכנן לדבר עם ראש המחלקה כדי שאוכל לקבל הנחייה שגם קשורה ישירות לתואר, כדי שיצא לי מחקר שיזכה אותי בתואר בתחום הספיציפי של המעבדה. דבר נוסף הוא שהוא הציע לי להציג את המחקר בכנס שהיה בשלישי האחרון (זה שכתבתי עליו בערב ראש השנה). אז הוא באמת דיבר עם ראש המחלקה ועכשיו יש לי אותו כמנחה ובנוסף, ראש המחלקה והחוקרת שהתקשרה אליי מיד לאחר הוועדה כמנחים לא רשמיים. זה בעצם אומר שהם מנחים אותי בהתנדבות, מתוך טוב לב טהור.

בסופו של כל הסיפור הזה, כרגע אני שוב במצב של תנאי ולא אוכל לקחת חופש אמיתי כמו שתכננתי לקחת. אגיע לארץ רק לכמה ימים ואני מנסה לעבוד כמה שיותר קשה כדי לשרוד את הוועדה הבאה. כרגע התנאי להשארות הוא לסיים את כל המחקר שהתחלתי במאי עד חופשת הכריסמס.

מקווה שאצליח...

שיפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה היום

כנס בשלישי בבוקר, מציגה את המתודולוגיה של המחקר מול קהל של חוקרים במדיסציפלינות שונות.
סיימתי הרגע את המצגת  ושלחתי אותה למנחה החדש לאישור.
הוא יהודי ככה שאני מניחה שיסתכל במייל רק מחר בבוקר.
אז בנתיים כואב לי הראש אחרי שעות רבות של עבודה ומחר יהיה יום עמוס בהכנות.

בנתיים אקפוץ לי לבית חב"ד בתקווה שיהיה משהו לאכול לפני 23 בלילה ובעיקר בתקווה שזה ישפר לי את ההרגשה.

לסיכום: שיפה ושונה (אבל טובה) תהה השנה אשר מתחילה לה היום. אמן.🎶


עדכון: הלכתי וטוב שהלכתי. היה מאוד כיף :)

...

התחלתי לכתוב פוסט על וועדת התזה שעברה אבל אני לא מגיעה ללסיים אותו. רק אגיד שאני שוב על תנאי ומרגישה טיפשה ברמות שקשה לתאר. אני לא יודעת מה יקרה איתי ואם אני אצליח לסיים...

דברים שבראש

לפני הפוסט רק אגיד שיש יותר מדי הערות שוליים וסוגריים. סימנתי אותם באפור.

כולם חזרו מהחופשה ולי נותר רק לחכות לשנה הבאה. ניתן לומר שלמדתי כמה דברים:
1. לצאת מפריז בתקופת הכירסמס או, לחלופין, לדאוג שיבואו אליי אורחים.
2. לא לקחת חופש בתקופת החופשה של יולי-אוגוסט: זו התקופה הכי טובה בשנה דווקא כן להשאר.
3. לקחת חופש בתקופות הכי עמוסות של השנה.

אז את החופש שלי החלטתי לקחת בנובמבר. אחד התלמידים (מוזר לכתוב את זה) שלי לעברית מאוד רוצה לבקר בישראל. הוא נוצרי-אוהב יהודים הדוק אבל לא מדבר מילה באנגלית או עברית. בנתיים היו לנו רק 2 שיעורים והוא כבר למד את כל האותיות וסימני הניקוד :) בכל אופן, אני לגמרי מבינה את החשש שלו - לא מדבר שום שפה שימושית ובנוסף לזה, הוא גם שחור (ממרטיניק). אמרתי לו שאין לו מה לחשוש ושיש הרבה שחורים בישראל אבל האמת היא שאני קצת חוששת שהוא יחווה גילויי גזענות.
אקח אותו לטיול נוצרי של כמה ימים ברחבי הארץ. לא בדיוק תכננו, אבל יכול להיות, אם הוא ירצה עוד, שהוא יאלץ להמשיך לבד. בהמשך אני אבקר את החברים והמשפחה ואעשה טיול של כמה ימים באזור הרי אילת או הבקעה (תלוי מזג האוויר).
דבר מוזר שקרה הוא שההורים אמרו שהם רוצים לראות אותי, שאבא שלי יבקש חופש מהעבודה והם יבואו לבקר. בסופו של דבר אבא שלי החליט שלא בא לו לטוס אז כנראה שלא יהיה ביקור או שאמא שלי אולי תבוא לפה לבד מתישהו. אני רק אסביר בהערת שוליים - ההורים שלי לא דוברים שפות מלבד עברית, ככה שבחו"ל הם די אבודים, למעט אם הם יוצאים בטיול מאורגן. בכל אופן, הם הציעו שנשלב ביקור שלי בארץ  כדי לקחת אותי לחופשה של כמה ימים באיזה אזור שאבחר. זה כבר מאוד מוזר לי. נתחיל בזה שלא זכור לי מתי יצאתי איתם לחופשה משפחתית בפעם האחרונה. "יצאתי" איתם בפעם האחרונה בגיל 14 וחצי לסופ"ש (חוויה סיוטית) אבל זה היה רק בגלל שזו היתה תקופה בה חשבו שאני צורכת\סוחרת סמים וקצינת המבחן הורתה שלא אשאר לבד. הערת שוליים נוספת: היה סיפור שלם אחרי שההורים דיווחו למשטרה שאני סוחרת בסמים. בסופו של דבר הבינו שבסך הכל הייתי ילדה טובה והשופט מבית הדין לנוער החליט להפסיק את לווי קצינת המבחן, את בדיקות הסמים ולהמשיך בפגישות דו שבועיות עם עו"ס. עוד החלטה היתה להוציא אותי ואת אחיי הקטנים למסגרת חלופית, במקום מרוחק מהבית. נמשיך בזה שלפני שעזבתי את הארץ, לא הרבנו לבלות יחד. הייתי מבקרת אותם למשך שעתיים בתדירות של פעם-פעמיים בסמסטר וככה הייתי נמנעת משגעונות לא צפויים. חוץ מזה, היינו מתראים מדי פעם בארועים כמו אזכרה (אזכרה לסבתא שלי היא חתיכת אירוע. היא לא קבורה בארץ אבל בנו לכבודה אנדרטה בקיבוץ בצפון. יש במקום גם מסעדת שף ותמיד מגיעה המשפחה הקרובה והמשפחה שאימצה את סבתא שלי. בקיצור, משהו מיוחד) או מפגש כלשהו, שאליהם הייתי מגיעה עם הדודים (שהיו האפוטרופוס שלי אחרי הסיפור הגדול). לא ברור לי איך נצא יחד לחופשה ואני מקווה שהכל יעבור בשלום. אני, מבחינתי, אבוא ללא ציפיות למשהו טוב ואשמור על המצב כדי שיהיה כמה שיותר רגוע - לא אעיר, לא אתווכח, אסכים לכל דבר, לא אלחץ, לא אספר יותר מדי, לא אגיד שום דבר שהוא לא ניטרלי לחלוטין ובקיצור אעשה כל שביכולתי כדי לא ליצור מצב שיכול להוביל לשינוי מצב רוח.

עם המשפחה המאמצת עדיין לא דיברתי מאז השיחה ההיא. מצד אחד, זה קצת באשמתי. הם התקשרו כמה פעמים ולא עניתי. מצד שני, הם התקשרו אחרי 12 בלילה (ישנתי) או ביום שישי בצהרים (יודעים שאני עובדת) ולא ענו כשאני התקשרתי. לא יודעת מה קורה אבל כן יודעת שאמרתי שאני רוצה לדבר כשבאמת יהיה להם זמן לדבר ולא סתם תוך כדי נסיעה או בזמן של הכנת אוכל.

המורה לצרפתית חזרה ושאלה אם נהניתי מהשהייה אצלה בדירה. כמובן שאמרתי לה שלא הייתי שם כי קשה לי בלי אור ושהשקיתי את העציצים עם פנס (לא באמת ידעתי איך אומרים פנס. קראתי לזה Stuk de lumière, שזה מין שיבוש ושילוב של הולנדית והמילה "אור" בצרפתית. בכל אופן, היא הבינה אותי ואמרה שקוראים לה Lampe de poche), ואז הסתבר שזה לא שהיא אוהבת חושך, אלא שפשוט נשרפה הנורה בדיוק לפני שהיא יצאה והיא שכחה להחליף. בכל אופן, היא מאוד הודתה לי וגם הודתה לי על כל הקפה שהשארתי לה ואמרה שהוא מאוד טעים. היא מאוד הופתעה כשאמרתי לה שהכל דיקאפ :) שוב אסביר, לא מזמן היא הפסיקה לעשן והתחילה לשתות הרבה מאוד קפה. פשוט החלטתי להשאיר לה קפה נטול כדי שתנסה להמיר חלק מהקפאין לללא קפאין. קניתי לה כמה סוגי קפה של החברות הכי טעימות והשארתי לה בתוך מעטפה גדולה עם סמיילי ואיחולי ברוכה הבאה.

עכשיו אחזור לכתוב את הדו"ח עבור הוועדה. אני מקווה שהכל יעבור השלום...
וסליחה אם חפרתי 😉

סתם כי התחשק לכתוב

אני מרגישה שמתחשק לי לכתוב אבל אני לא ממש יודעת על מה.
עם המשפחה עדיין לא דיברתי. כתבתי להם שאני רוצה לדבר ושוב קיבלתי תשובה לקונית. יש לי הרגשה שהם יודעים שקצת התבאסתי והם מנסים להרוויח קצת זמן עד שאני "אשכח" מהעניין.

השקיית העציצים של המרצה שלי התגלה כאתגר לא פשוט. התכנון המקורי היה ללכת אליה אחרי העבודה, להשקות ולהשאר שם או לחזור הביתה. בפועל, מסתבר שהאור היחיד בדירה הוא בשירותים ובכניסה. ניסיתי להאיר קצת עם הטלויזיה, אבל זה לא ממש עובד. זה בעצם אומר שאני חייבת להשקות בשעות היום ושהדבר האחרון שבא לי הוא להשאר לישון שם. לא ברור לי העניין שאין אור. אולי היא אוהבת חשוך?

עם הלימודים התקדמתי קצת. חבר מהלימודים (מתואר שני בחוג אחר) עזר לי קצת וזה פתאום פתח אצלי רצף של הבנה. מה שהוא הסביר לי התגלה כלא נכון אבל זה לימד אותי המון על איך לעבוד עם הדברים. הבוקר היתה לי פגישה עם החוקר שעובד איתי וסיכמנו מה בדיוק אעשה בשבועיים בהם הוא יוצא לחופשה. יש לי הרבה עבודה, אבל אני רואה את זה כדבר חיובי - זו עבודה שמקדמת אותי לקראת היעד.

בעלת הדירה שלי החליטה לנסוע לישראל וביקשה ממני עצות לאן בדיוק ללכת. היא אמרה שהיא רוצה לבקר בבניאס ובראש הנקרה. היא אמרה גם שהיא לא מכירה טוב את ירושלים ושאלה אם יש דברים לראות באזור תל אביב. אז בניתי לה מסלול של שלושה ימים בצפון, ארבעה ימים בירושלים ויום אחד בתל אביב (יפו). אממה, כשהסברתי לה על התכנון היא פתאום נזכרה שאין לה נעלי הליכה, היא לא אוהבת לקום מוקדם (לא קמה לפני 10 וזה בעצם לא תצא לפני הצהרים), היא לא מוכנה לשכור רכב או לילה בהוסטל, היא פוחדת ממקומות שיכולים להיות בהם ערבים (?) ובעצם שללה כמעט כל דבר אפשרי. אם ככה, הצעתי לה את האופציה הכי פשוטה ועדיין לא רעה בכלל - מוזיאון ישראל. אבל גם זה לא בא לה. בסופו של דבר שלחתי לה לינק לlonely planet הגירסה הצרפתית ושתעזוב אותי. אני בטוחה ב93% שהיא לא תטרח לקנות את הספר ויש לי הרגשה שהיא לא תעשה שום דבר מיוחד ושוב תתבאס. מאז שעברתי אליה היא נסעה כבר פעמיים ובשתי הפעמים התלוננה שהיא לא יכלה לעשות כלום כי היה קר מדי בשביל הים. טוב, עכשיו היא פשוט תוכל ללכת לחוף בנתניה, אני מניחה.

בין מסעותי ומציאת פירות וצמחים מגניבים, נתקלתי בשיח קישואים מפלצתי. לפני שבועיים קטפתי ממנו קישוא גדול שהספיק לי לכמה ימים. בשבת האחרונה חזרתי לאותו שיח וחפרתי, לראות אולי במקרה הקישואים האחרים שהיו עליו קצת גדלו.
וזה מה שמצאתי:

קישוא ענק וכבד במיוחד. למרבה ההפתעה, הוא אפילו מאוד טעים :)

המהגרת קיבלה את זכותה לשירותי רפואה

אתמול בבוקר קיבלתי מייל המודיע לי שכל הטפסים ששלחתי לפני שבועיים אושרו ואני זכאית לקבלת שירותי רפואה וביטוח סוציאלי.
מי שקרא כאן בעבר בטח יודע שכבר מזמן שלחתי את כל הטפסים, ושאני מחכה כבר כמעט שנה לקבלת הביטוח, אז איך רק לפני שבועיים שלחתי?
מסתבר שכל הזמן הזה שלחתי את כל הטפסים למשרד הלא נכון. מסתבר שלא היה בכלל צורך להוציא כל כך הרבה כסף על נוטריון שתתרגם את תעודת הלידה שלי מאנגלית לצרפתית ועוד מסתבר שהכל כתוב במדריך לסטודנטים הזרים. בצרפתית.
לא ברור לי למה המדריך לסטודנטים זרים כתוב בצרפתית. איך הם מצפים שסטודנט זר שלא יודע מימינו ומשמאלו, ושהדבר היחיד שהוא יודע על העם הצרפתי הוא נפוליאון ושיש צרפתים בנתניה, ושבטח ובטח לא יכול לקרוא את המדריך (המאוד ארוך, יש להוסיף) יבין איך לבצע דברים מנהליים שכאלה. ואז, נגיד שהם באמת לא מסוגלים לכתוב גם מדריך באנגלית, למה אין אף גורם באוניברסיטה שיכול לסייע בנושאים הללו? אם מישהו דובר צרפתית היה מסתכל 3 דקות במדריך, הייתי יכולה לקבל את הביטוח מיד עם ההגעה ולחסוך את כל הבלאגן של:

1. דלקת חריפה בעין שנגרמה מזיהום האוויר בפריז (כמה שבועות אחרי שהגעתי). במקרה הזה, המשפחה אצלה גרתי הכירו רופא יהודי שנתן לי בדיקה חינם ואז חוקרת באוניברסיטה, שגם במקרה סבלה מאותה דלקת בדיוק, נתנה לי את הטיפות שהוא רשם לי.
2. להיות עם שבר במיניסקוס ולדחות את הבדיקות עד שכבר לא יכולתי יותר, ואז לשלם כמעט 400 יורו (בית חולים, צילום וMRI. על חוות הדעת של רופא וויתרתי וחברה שלומדת רפואה כבר בדקה את התוצאות ואמרה לי אילו תרפות לקחת. גם את התרופה הזו קוששתי).
3. להיות עם צלע שבורה וללא טיפול מקצועי (כאן קראתי באינטרנט מה לעשות ולמזלי הגדול זה עבד).

אבל, סוף טוב, הכל טוב, עכשיו אני כבר יכולה לקרוא צרפתית בכוחות עצמי, וככה בעצם גיליתי לאן צריך לשלוח את הטפסים. קיבלתי את הביטוח ובקרוב אקבל החזר מכובד על כל ההוצאות  😊 (ואיזה כיף שלמדתי שאפשר להוסיף אימוג'ים בווינדווז בלחיצת כפתור במקלדת 😉).

בהמשך למה שכתבתי בפוסט הקודם, על המשפחה שלא יודעים עדיין מה יעשו בחגים, אתמול התקשרו אליי, כבכל שבוע, כדי לדבר ולאחל שבת שלום ואני דיברתי אליהם בשיא הקרירות. הם שאלו אותי כמה פעמים במהלך השיחה אם זה זמן לא טוב וממש ניסיתי לדבר כרגיל אבל פשוט לא הצלחתי. כאילו האכזבה הגדולה מאי ההזמנה ניתקה אצלי איזה חוט של חום ואהבה ובאמת שלא הצלחתי לשמוח מהשיחה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אפילו לא טרחתי להתעניין מה חדש אצלם ולאן בסוף יסעו בחופשת הדוסים השנתית (השבועיים של אחרי ט' באב). בסופו של דבר הם אמרו שכבר נדבר כשאהיה פנוייה והשיחה הסתיימה.
אני לא ממש מבינה מה קרה אצלי ומאיפה נובעת האכזבה הכה גדולה הזו. הרי ברור שהם לא המשפחה האמיתית שלי ושזכותם להחליט מה יעשו בחגים גם יום לפני החגים, גם אם זה אומר שאני כבר לא אוכל להגיע לארץ. אני לא רוצה להגיד להם שהתשובה שלהם כל כך אכזבה אותי (כבר הודעתי שהחלטתי לא להגיע לארץ וכתבתי ש"כבר אבקר מתישהו כשיזדמן ואמשיך להתגעגע מרחוק") כי זה פשוט לא הוגן כלפיהם, כי הם, כאמור, לא חייבים לי כלום. זו נקודה שחשוב שאעבוד עליה עם עצמי.

עד כאן, המהגרת שהפכה לחוקית לכל דבר ועניין :)

יולי אוגוסט

הכל מתנהל פה על מי מנוחות. פריז ריקה באופן מוזר, הרבה חנויות סגורות ובהרבה מקומות יש יותר תיירים ממקומיים. נדמה שאפילו המוני ההומלסים יצאו לחופשה, ואני תוהה לעצמי לאן הם הלכו. אני אוהבת את השקט הזה, שבניגוד לריקנות של תקופת הכריסמס, זו ריקנות מרגיעה.

קשה לי עם הלימודים ואני מרגישה כאילו יש לי חסם במוח - אני פשוט לא קולטת דברים שאמורים להיות לא מסובכים במיוחד. למזלי, יש לי ידיד מוכשר ונחמד שעוזר לי אבל ברור לי שכדאי מאוד שאתחיל להבין דברים בכוחות עצמי.

בזמן האחרון גם המצב החברתי השתפר. נראה לי ששיניתי מסלול והפסקתי לחפש חברים במחלקה עצמה או בבית חב"ד של הסטודנטים. במקום, הצטרפתי לקבוצת מטיילים והתחלתי להתחבר יותר לסטודנטים שלא מהמסלול שלי, ואיכשהו זה עובד. לפני שבועיים אפילו העברתי סיור בנושא צמחי מאכל לקבוצה של 18 אנשים והיה מאוד כיף. הצרפתית שלי אומנם ברמה מביכה מאוד והרבה פעמים לוקח לי זמן עד שאני נזכרת במילה אבל את שמות הצמחים למדתי מראש ואיכשהו זה זרם :)

חשבתי להגיע לארץ לתקופת החגים ושאלתי את המשפחה ה"מאמצת" שלי אם אוכל להיות איתם. ציפיתי ל"ברור, בואי" אבל הם אמרו שהם עדיין לא יודעים מה הם עושים וקצת התבאסתי. אחרי השיחה פתאום נזכרתי ששנה שעברה החגים היו לא משהו (הפוסט עדיין בטיוטות). בראש השנה לא ידעתי עד הרגע האחרון (10 דקות לפני כניסת החג) איפה אהיה ואז החג היה לא משהו. זה ציטוט מחלק ממה שכתבתי ונשמר בטיוטות:

היה לי קצת קשה עם האורחים. התארחו שתי משפחות חרדיות כאלה כבדות והרגשתי ממש לא קשורה. יש קטע כזה של חלק מהחרדים שברגע שהם רואים מישהו שהוא לא כמותם, הם חשים יותר טובים ממנו ומזלזלים בו. הם לא עושים את זה בכוונה, ככה הם גדלו והתחנכו וזה פשוט טבוע בהם ברמה שהם אפילו לא יודעים שהתחושות הללו מקרינות מהם החוצה. באחד מהזוגות, הזוג אפילו לא ענה לי כשבירכתי אותם בשלום ושנה טובה ובמהלך הארוחה האישה, שהושבה לידי, זרקה אליי לפעמים מבט מתנשא (מרחם?) כשסיפרתי כל מיני דברים שקרו לאחרונה. באיזשהו שלב סיפרתי שביום הקודם קטפתי הרבה תמרים מהעץ על ידי זריקת הסנדל שלי על הכבודות התלויות (זה עבד מעולה!) וזכיתי למבטים מתנשאים להפליא, כאילו אני איזה קוף מהשלב הקודם של הציוויליזציה. מאותו שלב הפסקתי לדבר לכיוון של אותם אורחים. לקראת סוף הארוחה, תוך כדי שיחה שלי עם המשפחה שלי, זו שתקעה בי את המבט ששבר אצלי את גב הגמל הבינה שיש לי קשר למישהי חרדית שממונה עליה בעבודה וכנראה מאוד מוערכת אצלם. היא שאלה מה הקשר שלי אליה ואמרתי לה שאנחנו חברות ומאותו רגע היחס שלה אליי השתנה ב-180 מעלות. גועל נפש. 

אחרי ערב החג לא באמת היה לי חג ונראה לי שסתם קראתי מאמרים עם החתולים בפקולטה עד שהלכתי להורים של חבר שלי בערב. ביום כיפור נסעתי עם בית חב"ד של הסטודנטים לנתניה רק כדי לא להיות לבד ובסוכות כבר טסתי. לפני שנתיים בכלל עבדתי ברומא ולא עשיתי חגים. אני זוכרת שטיילתי ברובע היהודי וניסתי להכנס לבית כנסת כלשהו, רק כדי לגלות שזה ערב יום כיפור.

אז לא, כנראה שלא אגיע לארץ בתקופת החגים. חבר שלי בוודאות יגיע אליי מיד אחרי וועדת השיפוט של התזה. כש ואם אגיע לארץ, אני יודעת שאוכל להיות אצל ההורים שלו. הם מאוד נחמדים ואמרו שתמיד נוכל להיות אצלם, אבל עדיין, מרגיש לי קצת לא נעים. אני בעצם לא ממש בטוחה שיש לי משהו אמיתי בארץ...
אגב, כאן המשפחה שהזמינה אותי לפסח התקשרו מוקדם יותר היום והזמינו אותי לראש השנה. קצת צחקתי כי יש עוד המון זמן אבל הודתי להם מאוד. כשהם יחזרו מהחופשה (כן, כן, פריז ריקה) פשוט אגיד להם שאני הולכת לבית חב"ד ואשאל אם אפשר להיות איתם באיזו שבת במקום.

ביום שישי האחרון המרצה שלי לצרפתית שאלה אם אהיה מוכנה להשקות כל יום את העציצים שלה (בזמן שהיא הולכת לחופשה 😉). העניין הוא שהיא גרה רחוק ממני ולכן ההצעה אומרת שגם אשן אצלה. היא גרה באזור מגניב ליד האייפל ומבחינתי זה יכול להיות נחמד, אז כמובן שהסכמתי. מחר אלך אליה כדי לקבל הדרכה.
די מעניין שהיא הציעה דווקא לי. היא אמרה לי כבר כמה פעמים שהיא מאוד אוהבת אותי אבל עדיין, אף מרצה בפועל עדיין לא ביקש ממני משהו כזה. שנה שעברה אחד המרצים שלי ביקש שאשמור לו על החתול, אבל זה היה מרצה לשעבר. בכל אופן, אני מרוצה מהעניין.

חוץ מזה, היה לי רעיון איך להרוויח עוד כמה גרושים ופירסמתי באיזה אתר שאני מלמדת עברית. מהר מאוד פנו אליי שני בחורים ועכשיו אני מלמדת אחד מהם. זה בחור סופר נחמד שהגיע לפני כמה שנים ממרטיניק ועבד עד לא מזמן בצבא הצרפתי. הוא מאוד מתעניין ביהדות ורוצה ללמוד עברית. אתמול נפגשנו בפעם הראשונה ונפגש שוב בשבת הקרובה.

אין כותרת

הרבה זמן לא עדכנתי ולמען האמת גם אין לי ממש חשק לכתוב.

אכתוב בקצרה שעברה\עוברת עליי תקופה קשוחה. וועדת התזה היתה לא משהו בלשון המעטה ואני כרגע על תנאי, כאשר בספטמבר יחליטו אם אני יכולה להמשיך או צריכה לעזוב.
הוועדה, שבפועל אמורה היתה להיות ניטרלית, שונתה ברגע האחרון על ידי המנחה שלי ובמקום להיות מורכבת משלושה שופטים שמעורים בתחום המחקר שלי, היא היתה מורכבת משני חברים שלו וסטודנט שלו לשעבר (ומעריץ שרוף). בדו"ח הסיכום של הוועדה נכתב שבגלל שהחלפתי נושא, אני כרגע בפיגור עם המחקר ולא מציגה שום תוצאות. הם כתבו שאם לא אציג תוצאות עד ספטמבר, לא אוכל להמשיך כאן.

התחלתי ללמוד Machine Learning מאפס, ובמקביל גם את הבסיס של תכנות בR (קודם עבדתי עם תוכנה אחרת). זה קשה ברמות אחרות אבל בנתיים הולך לי די טוב וכבר הצלחתי לפתח קוד די יפה ולהראות כמה תוצאות. אני מאמינה שאשרוד את זה.

משהו חיובי שכן יצא מהוועדה הוא שאחרי קריאת הדו"ח, דיקן האוניברסיטה הבין שמשהו פה לא כשורה (לא מצופה מסטודנט להציג תוצאות אחרי החצי שנה הראשונה של הלימודים). הוא זימן אותי לשיחה ושאל מה בדיוק היה שם והיה די בשוק שהדברים התנהלו ככה. הוא מיד הבטיח לי שלוועדה בספטמבר הוא יגיע בעצמו וידאג שגם ראש המחלקה יהיה נוכח - וועדת שיפוט אמורה להיות ניטרלית והוא ידאג שהיא תהיה כזו. כבר יומיים לאחר מכן קיבלתי מייל מחוקר במכון מחקר שהוא קיבל שיחה מהדיקן ושהוא ישמש כמנחה זמני עד ספטמבר. במקביל, קיבלתי הודעה מהדיקן שאם אשרוד ואעבור לשנת הלימודים הבאה, הוא ימצא לי מנחה נוסף שכן יעבוד איתי.

כרגע אין לי ממש חיים. אני בעיקר לומדת ולומדת. אין מצב שאצא לחופשת קיץ ואני סופר מקווה שאצליח לבקר בארץ בחגים (ביקור, לא חזרה!). מצאתי את עצמי כמה פעמים מכייפת לי לבד, פשוט כי לא יכולתי לקבוע עם חברים. אז קפצתי לי למזרקה ושיחקתי עם כמה ילדים שהצטרפו אליי, פגשתי אנשים שהסקרנו מהסקרנות שלי לגבי כל הצמחים בפריז ו"ערכתי" כמה סיורים עם הסברים על כל מיני צמחי מאכל (שחלקם אני לא מכירה בשם), פגשתי צרפתי-פולני שמאוד הסתקרן מישראלית וישבנו יחד לקפה ושיחה מעניינת.

בשורה התחתונה קשה אבל לא רע בכלל (מזכיר לי את כל שלטי ה"קשה אבל הכי טוב" 😉)

Unskilled

המנחה מצא מי שירכיב את וועדת התזה והיא אמורה להערך בשבועות הקרובים. אני לא מוכנה בעליל ומרגישה שלא באמת הצלחתי לעשות משהו, אבל הוועדה היא חובה ואני מאמינה שזו גם תהיה הזדמנות לשפוך את כל מה שהוא עשה.
למרות שעכשיו אני מרגישה קצת רגשות אשם באם אתלונן. כמו שכתבתי כבר, הוא לא בן אדם רע. הבעיה היא שהוא פשוט חסר אינטלגנציה רגשית מינימלית וקשה לו לקלוט רגשות כלשהם או לחשוב בצורה שהיא לא מתמטית טהורה. כל מה שהוא עשה לא נעשה מתוך כוונה להזיק, אלא מתוך שאיפה לקדם את עצמו ואת הדירוג שלו בתור חוקר.
אני לא בטוחה שכתבתי על זה כאן. לפני שהצגתי את המחקר שלי מול הקרן שמממנת אותי, הוא היה צריך להציג מין הקדמה למחקר. מול כל האנשים שהיו שם (בערך 20), הוא אמר שהסטודנטית שלו לא עובדת בדיוק על מה שצופה ממנה כי היא UNSKILLED לביצוע עבודה תאורטית. אני ישבתי שם ופשוט התחפרתי בכסא ודאגתי שאף אחד לא הראה את הפרצוף שלי מעבר למסך הלפטופ. הרגשתי כל כך מובכת! בסוף היום שאלתי אותו למה הוא אמר דברים כאלה, ועוד מול כולם, והוא בשיא הכנות לא הבין למה זה לא היה בסדר ולמה בן אדם בכלל מרגיש לא בנוח שכל מה שהוא עשה היה להגיד משהו נכון.
מאז גם קרה השברון בברך (עדיין כואב לי. מאוד!) ובשבוע הזה שלא זזתי מהבית, הוא התנהג אליי מאוד יפה ולא לחץ עליי לחזור לעבודה. אפרופו אותו שבוע, אולי זו סתם תחושה, אבל אני מרגישה שהצרפתית שלי הדרדרה כי דיברתי פחות. אני מקווה שזו סתם תחושה לא רציונלית כי המורה לא העירה (האוניברסיטה מאפשרת לי ללמוד שעתיים בחודש עם מורה פרטית).
אז זהו, אני קצת בדלימה לגבי האפשרות של להתלונן. מצד אחד, אני רוצה שיהיה לי מנחה תומך שרוצה לקדם גם אותי ולא רק את עצמו. מצד שני, אני לא רוצה לגרום למשהו לא טוב. כרגע המצב הוא שחוקרת מהמחלקה, שבכלל לא אמורה לעזור לי, עוזרת לי ומתעניינת הרבה יותר מהמנחה. יתר החוקרים פשוט מתעניינים יותר אבל לא ממש בעמדה של לעזור, פשוט כי זה לא התחום שלהם.
בלילה לפני כמה ימים חלמתי שסוף כל סוף הצלחתי להשיג נתונים ושהתחלתי לעבוד. כשקמתי מהחלום הזה הבנתי שאם אין נתונים שמתאימים לרעיון שלי, פשוט אוציא נתונים כלשהם וכבר אמצא נושא שיתאים אליהם. מה שנקרא, אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. אני מקווה שזו גישה שתעבוד לי. לא ידוע לי על מישהו שבנה ככה מחקר אבל מי יודע... במקביל, אני ממשיכה לכתוב מיילים ולנסות לקבל נתונים שלא נגישים במידע פתוח.
בימים האחרונים שוב גוברים בי הגעגועים לארץ. אני מאוד מתגעגעת לחברים הטובים שלי ולמשפחה שאימצה אותי. אני כותבת את זה וממש עולות לי דמעות.
חבר שלי מגיע לבקר בשישי הקרוב ואני די מתרגשת לראות אותו. תיכננתי לנו כמה דברים לעשות באותו סופ"ש ואני מקווה שיהיה כיף.
והיום בבוקר קמתי להשקות את העציצים שלי ו.... תות! 😀

לא נראה לי שכתבתי כאן. לפני בערך חודש וחצי או חודשיים ראיתי זרוק לו שתיל תות קטנטן. לא הייתי בטוחה אם זה תות או סתם צמח עם עלים דומים אבל לקחתי את הקטן ושתלתי אותו בעציץ במרפסת. אחרי כמה שבועות, שהתחילו לצמוח פרחים לבנים, הבנתי שזה אכן תות. והנה הוא מניב פירות שכל כך כואב הלב לקטוף ;) 

קצרצר

עדכון ברך:
בשבת על הבוקר עשיתי MRI והתוצאות הראו שבר קטן במיניסקוס (נראה לי הרדיולוגית התכוונה לקרע) וכמובן שגם דלקת. הצד המאוד החיובי של העניין הוא שהבדיקה הראתה גם שיש לי שרירים חזקים ושהברך מחלימה במהירות שיא. מסתבר גם שבמשך השבוע עשיתי בדיוק מה שצריך לעשות ולקחתי בדיוק את התרופות שהייתי צריכה לקחת. הצד המאוד שלילי הוא שהבדיקה היתה סופר יקרה וחיסלה לי את התקציב החודשי, של החודש שרק התחיל. קיבלתי למחרת הלוואה מראש החוג אחרי ששאלתי אותו אם ניתן לקבל חצי מהמשכורת הבאה כבר החודש הזה. אחרי הכל, קשה למצוא אוכל חינם במשך כמעט חודש. התנגדתי בהתחלה שהוא יתן לי אבל הוא התעקש ואמר שזה ממש בסדר ושגם הוא היה בארה"ב הוא קיבל הלוואה כשהוא נתקע בלי כסף. מה שבטוח הוא שברגע שנכנסת לי המשכורת, הדבר הראשון שאני עושה הוא להחזיר לו וגם לשלם שכ"ד.
בכל אופן, הבדיקה היתה די משעשעת. הרדיולוגית שאלה מאיזו מדינה אני וכשאמרתי ישראל היא פתאום אמרה במבטא לא כל כך כבד "אני מדברת קצת עברית". מסתבר שהיא יהודיה שלמדה עברית בבית הספר ועד כמה שהיא הצטנעה, יש לי הרגשה שהעברית שלה הרבה יותר טובה מהצרפתית שלי. זה היה די משעשע, במיוחד בשבת בבוקר :)
הפלא ופלא, הברך פתאום החליטה להחלים וכבר עשיתי כמה הליכות. ההליכה הראשונה שעשיתי הרגישה כל כך טוב שפשוט לא הפסקתי לחייך כל היום. כל כך התגעגעתי לספורט! כשאני הולכת עדיין כואב לי קצת, ככה שאני מקפידה לא לרוץ, אבל בסך הכל הכאב נשאר יציב, וזה מעולה.

חוץ מזה אין חדש. מחר בערב יש איזה אירוע של קק"ל לכבוד יום העצמאות ואני הולכת עם ידיד אלג'ירי. אחר כך נאכל יחד את סעודת הרמאדן ונלמד קצת על החג (רמאדן, לא יום העצמאות וגם לא העלייה של ישו לשמיים. מעניין ששלושה חגים נפלו על אותו יום). נראה לי יהיה נחמד.

בהמשך לפוסט הקודם

מיום שישי כמעט ולא הלכתי. אני יושבת שם הרגל מורמת או, לחלופין, עובדת על מזרן יוגה ועם הרגל ישרה. אני ממשיכה לקחת את הכדורים וכל עוד אני ככה, מצב הרגל מעולה. אז אתמול החלטתי לבחון את המצב והלכתי לקנות אוכל. מדובר בהליכה של בערך 500 מטר אבל לקראת הסוף הדקירות חזרו ונשארו בברך עד הערב.
התכנון המקורי היה לעשות מחר הליכה אבל כנראה שזה כבר לא יקרה.
אני מנסה לעבוד מהבית אבל רמת התפוקה שלי היא בערך 30% מזו שבמעבדה. מזל שהיום יום חופש.
בעניין הביטוח, מסתבר שיש לי ביטוח שפשוט עדיין לא הופעל. מה שזה אומר הוא שיש לי אפשרות לקבל כל טיפול רפואי, לשלם עליו מחיר מלא (וזה חתיכת מחיר) וברגע שיופעל הביטוח, אקבל החזר. זה נשמע מעולה אילולא העובדה שאין לי באמת מושג מתי הוא יופעל ושתהליך כזה יסתכם בכמה מאות יורו. מצד שני, המצב לא יכול להמשך ככה ואם מחר בבוקר אראה שאני עדיין לא יכולה לתפקד בצורה נורמלית, אגש לבית החולים (100€), בטח אקבל הפניה לצילום (30-60€ לאחר החזר מהביטוח, שזה בעצם עוד 70-140€) ומשם שוב לרופא שבטח יתן לי עוד תרופות. אבל אולי אפשר לשלם בתשלומים ואם באמת נגרם לי נזק לברך, זה באמת שווה כל מחיר שבעולם.

מעניין שזה נפל ממש על התקופה הזו.
קודם כל, פספסתי את החג השני. אחריו, לא יכולתי ללכת למימונה. זה לא שאני חסידה של מאכלים מרוקאיים. למען האמת, כשאני הולכת למימונה אני בדרך כלל לא אוכלת כלום או טועמת חתיכה קטנה ממשהו שאני לא מכירה, ואז מבינה שגם הוא לא טעים לי. אבל אני אוהבת את החגיגה עצמה והשנה מאוד רציתי לקחת איתי חוקרת נחמדה מהאוניברסיטה שהיגרה לכאן לפני 20 שנה אבל עדיין מאוד קשורה לתרבות המרוקאית. היא לא הכירה את המימונה אבל, כשהראתי לה בגוגל מה זה, היא פתאום ממש האירה כשזיהתה את כל המאכלים המסורתייים והקישוטים שכנראה מאפיינים את התרבות המקומית. מעבר לזה, היא אמרה לי שבדרך כלל אוכל מרוקאי הוא בכלל לא מתוק או שומני ושאין שום שימוש בסוכר לבן. המופלטה היא בעצם crêpe בסיסי וממש כמו שהבדואים, דרוזים (פיתה), איטלקים (פיצה. כן, כן, במקור פיצה ללא תוספות הוא בעצם בצק שטוח שעליו אפשר להניח תוספות ולגלגל) או אפילו הצרפתים אוכלים את הלחם שלהם עם תוספות מלוחות או מתוקות, ככה גם הקרפ המרוקאי הוא חלק ממנה שלמה ומאוזנת. בקיצור, אני לא הולכתי וכמובן שגם היא לא הלכה, פשוט כי לא לעניין שלא יהודיה תבוא על דעת עצמה לבית של יהודים.
הערב אפספס את טקס הזכרון, שלפי מה שהבנתי, אמור להיות מאוד מרשים.

אני יכולה לשבת (או לשכב על הבטן 😉) ולבכות על רוע גורלי אבל נראה לי שעדיף שאקח את המקרה הזה כשיעור חשוב לחיים - לא להתעלם מכאב! בהתחלה אני מבינה שבאמת יכול היה להיות שלא קרה כלום אבל כשהכאב התגבר מיום ליום, הייתי צריכה לעצור ולפחות להמיר את ההליכה לרכיבה על קורקינט, ככה שהרגל הכואבת לא תתאמץ. אז זה קרה בתקופה מבאסת (כאב, למה לא יכולת לבוא בין תחילת ינואר לפורים?) אבל ככה הלקח נלמד בצורה הרבה יותר משמעותית.

אתמול דיברתי עם המשפחה שאימצה אותי כסטודנטית והם סיפרו כמה חסרתי להם בחג. פתאום השאלות והדיונים לא קיבלו את הנופח שהוספתי להם ( היחידה בשולחן שלא התחנכה ב״בית יעקב״ או בישיבה כלשהי) וגם סתם הייתי מאוד חסרה. היה מרגש לשמוע את זה. הם גם שאלו מה אני רוצה שהם ישלחו לי מהארץ כשחבר שלי מגיע לבקר. אני לא באמת צריכה משהו אבל ביקשתי שיכתבו לי מכתב. אני מאוד מתגעגעת אליהם!
השאלה הזו מאוד נגעה בי. פעם ראשונה שמישהו שואל אותי דבר כזה. נראה לי שזה מרגיש כמו דאגה אימהית, לא? זה מזכיר לי שכשהייתי סטודנטית, השותפות שלי היו מגיעות מסוף השבוע עם קופסאות מלאות אוכל מהבית. כשהייתי בבית הספר, אני זוכרת שצפיתי בכתבה בטלויזיה על הורים ששולחים אוכל לילדים שמטיילים בחו״ל. זה מרגיש לי ממש ככה :) יש לי מזל גדול שמשפחה כזו מקסימה פגשה אותי!

-----------------------------------------------------------------

עדכון:
הלכתי לבית החולים אתמול על הבוקר. בהתחלה לא רצו לקבל אותי בטענה שהשירות ניתן רק לאזרחי צרפת אבל אחרי כמה דקות הרופא שדיבר איתי הבין שמדובר כנראה במשהו רציני ושלח אותי למיון. חיכיתי שעות והרבה אנשים שהגיעו אחרי נכנסו לפני (הסבר: קודם כל אזרחים והמקרה שלך לא דחוף), עד שבסוף הגיע רופא שבדק אותי כמה דקות והמליץ לעשות צילום. הוא ביקש ממני לחכות כמה דקות כדי שהוא יביא לי את ההפניה.
אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי עד שבאיזשהו שלב נרדמתי על המיטה שם. אחרי שעה וחצי התעוררתי ויצאתי לשאול איפה הרופא. הצוות שם דיבר אליי כאילו אני טיפשה ואמרו לי לחכות לרופא. הסברתי להן שאני מחכה בחדר שלו כבר שעה וחצי ושבבקשה יבררו אם הכל בסדר. אז הן ״צעקו״ עליי במבטים צרפתיים (תוך כדי דיבור הכי מנומס) לחכות לרופא. אחרי עוד חצי שעה ניגשתי לאחת הרופאות שם וביקשתי ממנה שתברר איפה הרופא כי אני מחכה כבר שעתיים בתוך החדר שלו (תשובה: יצא מהמשמרת).
תוך כמה דקות קיבלתי איזה פתק והגיעה אישה לקחת אותי לחדר הרנטגן. בשורה תחתונה לא מצאו כלום ונתנו לי הפניה ל-MRI.
עכשיו, MRI זה כבר חתיכת מחיר, ובמיוחד ללא ביטוח אז דיברתי עם חברה שלומדת רפואה. למזלי הגדול היא מתמחה בתחום ממש דומה והיא בעצם האדם הראשון שבאמת ניסה להבין מה קורה לי. היא אמרה שלפי התאורים נשמע שיש לי קרע במיניסקוס ושאני חייבת לעשות MRI, כי רק ככה אפשר לאשש חשד כזה. היא רשמה לי גם שמות של שני סוגי כדורים שכדאי שאקנה. חשוב להסביר שהיא רק כמעט סיימה את הלימודים, ככה שעדיין לא בעלת רשיון לעסוק במקצוע.
עוד מעט אלך למכון שמבצעים בו MRI ואבקש במקום תור כמה שיותר דחוף. את התוצאות אראה לחברה שלי לפני שאלך לרופא, והיא תגיד לי בדיוק מה לבקש ומה רואים בצילום.
אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר קרע במיניסקוס ולמה הכאב החד הופיע רק כמה ימים אחרי הנפילה, ורק אחרי כל ביצוע פעילות ספורטיבית, אבל אני ממש מקווה שאוכל לחזור ללכת וכמה שיותר מהר.

משותקת

בשישי שעבר נפלתי. לא משהו רציני - הלכתי, היה בורון במדרכה, נפלתי, קיבלתי מכה בברך ובכפות הידיים, ירד קצת דם ושפשןף חיצוני לחלוטין, קמתי והמשכתי ללכת. הכל בסדר.
לאחר כשלוש שעות יצאתי להליכה. הכל בסדר.
בערב הלכתי לליל הסדר. הכל בסדר.
שבת, ראשון, שני, שלישי הלכתי כרגיל (משתדלת ללכת כ-11 ק״מ ביום). בכל הזמן הזה הרגשתי את הפצע בברך, מין כאב עמום כזה שממש עוד מעט יעבור. אחרי הכל, יש לי שטף דם וזה בטח משתפשף עם המכנסיים. לא משנה שביום ראשון בכלל לבשתי מכנסיים קצרים, אז נעלתי נעליים אחרות, אז הכאב הוא לגמרי באשמת ניו באלאנס.
ברביעי בערב כבר כאב לי ללכת. באמצע ההליכה נאלצתי להאט את הקצב. אבל הכל בסדר. הגעתי הביתה, נחתי כל הלילה ובחמישי בבוקר, כן, כן, התחלתי שוב ללכת.
אחרי בערך 20 דקות התחיל שוב לכאוב לי. הפעם זה הגיע מהר יותר. אבל הייתי נחושה לסיים לפחות את ההליכה הזו. לקראת הסוף כבר ממש דידיתי. הרגשתי כאילו מישהו מרביץ לי מתוך הברך וכל תנועה קטנה הפכה לסבל.
כשהגעתי למעבדה פתחתי את קופסת העזרה הראשונה וחבשתי את הברך הכואבת. המקום עצמו התנפח הרבה יותר מסתם שטף דם ופתאום שמתי לב שהברך הזו הרבה יותר חמה מהברך השנייה. המזכירה המליצה לי ללכת לקופת החולים הקרובה אבל זה לא ממש ישים כי את הביטוח הרפואי שלי עדיין לא קיבלתי. את יום העבודה ביליתי כרגיל, פשוט עם הרגל מורמת.

בשעות הערב המוקדמות פתחתי לרגע את ynet ונכסתי לאיזו כתבה שמסבירים על מתי מותר לאכול חמץ. נעזוב את הפרט השולי שאכלתי באגטים בכל החג, היה מעניין לקרוא. מה שלא ציפיתי לו הוא לגלות שאותו יום, ממש עוד שעתיים, זה ערב חג. רגע, מה? חשבתי שחג שני הוא שבוע אחרי ליל הסדר. בעצם, ליל הסדר היה ביום שישי. אני חייבת למצוא מקום לחג!!!
בכל יום רגיל הייתי הולכת לבית החב״ד של הסטודנטים, שנמצא ממש כמה דקות הליכה מהפקולטה, ופשוט שואלת אם יש משהו. אבל ברך. אז התקשרתי וענה לי אחד הילדים של השליח שדיקלם את מה שאבא שלו אמר לו ״כל הפרטים בפייסבוק״. ניסיתי להסביר לו שאין לי פייסבוק אבל כשמדברים עם ילד בן 7, שכנראה בכלל לא יודע מה זה פייסבוק, אי אפשר להתקדם יותר מדי. שורה תחתונה, לאחר סבב טלפונים הסתבר שיש 3 סעודות ונרשמתי לשלושתן.

הבעיה היא שבערב, תוך כדי הסעודה, הכאב הפך לממש בלתי סביל. הצליעה פינתה את מקומה לקפיצה על רגל אחת ונאלצתי שיקפיצו אותי הביתה כי אפילו לתחנת המטרו לא יכולתי ללכת.

אתמול כבר היה ברור שאני חייבת לנוח. כל היום כמעט ולא הלכתי, חבשתי את הרגל בתחבושת יותר רצינית ובערב חברה שלי הביאה שלי כדורים אנטי-דלקתיים-נון-סטרואידיים כמו שקיבלתי לפני שנתיים כשנפלתי מהסקייטבורד (כן, כן, והמשכתי ללכת), שהיא הבריחה מקטאר למקרה ש.

היום אני כבר מצליחה ללכת אבל הכאב עדיין מורגש, גם במנוחה. בפעם הקודמת הרופאה אמרה לי לנוח 10 ימים, ככה שהפעם אנוח עד יום רביעי נראה לי. בחמישי אנסה ללכת, אבל פחות מ11 ק״מ.

אבל זה די מבאס. אני אוהבת את החג ופיפסתי ככה גם סעודת חג, גם סעודת שבת והיום מין הסתם שלא אלך למימונה. יש בי גם חשש שאהפוך לפדלאה. הוצאתי מהwikihow מדריך לאימון ביתי למקרים של רגל פצועה אבל אין מה להשוות את זה לשגרת האימונים שלי.

בעלת הדירה שלי מקסימה וממש דואגת לי. אבל אוף.

גם בשלישי בבוקר מאוד ציפיתי להליכה דרך אזור חדש ופורח שגיליתי במהלך ההליכה (סליחה, צליעה) האחרונה שלי. אני לא יודעת אם אני מגזימה. אולי יומיים מנוחה יספיקו? מצד שני, אם לא אתן לברך את המנוחה הדרושה לה, אחר כך אצטרך לקחת מנוחה אפילו יותר ארוכה.

פסח שני - למה לא יכולת להגיע שבוע הבא?

כנסיות וחגים

לא ברור ממש מה קורה איתי השבוע. יום ראשון הלכתי לפקולטה ולא ממש הצלחתי לעבוד יותר מדי, יום שני עבדתי מהבית, יום שלישי עבדתי מחוץ לפריז, רביעי התבאסתי לאכול לבד ועזבתי את הפקולטה בצהרים, אתמול יצאתי מהבית ב7:30 ועבדתי עד חצות (עניין האור עד שעה מאוחרת מבלבל אותי) והיום שוב נשארתי לעבוד מהבית.

את הפסקה הזו כתבתי לפני יותר משבוע והיא נשארה מיותמת בטיוטות והיא כאילו נכתבה על שבוע שחלף ונשכח.

לפני כמה ימים חברה שלי הגיעה לבקר אותי. היא הגיעה לזמן מאוד קצר אבל זה בהחלט היה מספק. מאוד התגעגעתי אליה וללהיות איתה, מה שלא קרה מספיק גם לפני שעזבתי. לפני שהיא הגיעה, בעלת הדירה מאוד חששה ולא ממש שמחה שחברה מישראל תבוא לישון אצלינו. אבל, הפלא ופלא, ממש כמו שבהתחלה היא היתה חשדנית וחששנית כלפי, היא נפתחה מהר מאוד גם אליה ואפילו התלוננה שהיא ביקרה לזמן קצר מדי. אין מה להגיד, יש לי בעלת דירה מוזרה ומקסימה :)

נחזור קצת ליום שני. היום התחיל בסדר לחלוטין, הליכה לכיוון הקמפוס הרחוק ושיעור צרפתית (שלישי הבא מבחן מעבר רמה!!! 😁). יש מין קטע כזה שהצרפתים אוהבים להפגין. בכל שבת מתכנסות כמה הפגנות המוניות על כל נושא, בין אם קיים ובין אם לא. מהר מאוד אחרי שהגעתי, הבנתי גם שלא תמיד הם יודעים על מה הם מפגינים, אבל העיקר שמפגינים. אם תחפשו בגוגל manifestasion Paris, תראו כל כך הרבה תוצאות ואירועים, שזה באמת כבר הפך את העניין לדי מגוחך. בכל אופן, אני פיתחתי לעצמי מין בדיחה כזו שמצחיקה רק אותי - הצהרתי שכחלק מהשתלבותי בתרבות הצרפתית, לפני שאעזוב אעשה הפגנה בכיכר הרפובליק נגד עקרונות השפה הצרפתית, ותמיד כשיש משהו לא מובן בשפה הצרפתית אני מוסיפה אותו לרשימת הנקודות עליהן אעשה את ה-Manifestasion. למה סיפרתי את כל זה? כנראה סתם כי המחשבות שלי קופצות מנושא לנושא.

אחרי הצהרים נפגשתי עם החברה שהגיעה לבקר אותי ופתאום ענן כתום.

.

שלא כמו כל הצרפתים הנדהמים שעמדו במקום וצפו בפלא הזה, אני התחלתי לרוץ לכיוון הענן המוזר, שנראה היה כקרוב אבל התברר כלפחות שני ק״מ ממני. כשהגעתי למקום, הבנתי שהענן הוא בעצם עשן ושהנוטר דאם עולה באש.

חברה שלי, שלא רצה כמוני, הגיעה כרבע שעה אחרי. בעוד אני לקחתי את העניין די בהומור (התבדחתי שזה סמל של חג הפסחא שיבטיח שאף אחד לא ישכח את ישו השבוע), חברה שלי ממש התחילה להתייפח שם. האמת שזה קצת לא מובן לי. אולי זו העובדה שהספקנו לבקר במקום ממש לפני שהוא נשרף (זה היה האתר הראשון שהלכנו אליו), או אולי סוג של שוק שמבנה כזה אדיר (תרתי משמע) נשרף לנו מול העיניים, בכל אופן, היא עמדה שם והתייפחה תוך שהיא כותבת מליון הודעות בוואטסאפ, פייסבוק וחבריהם.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק עבר, אבל פתאום הצריח הגדול נטה ימינה. כולם הביטו בשקט ו״אוווווווווווו!!!!!!!״. הצריל נפל וקהל הצופים קרא ממש כמו במשחק כדורגל.

יש צריח ↑ ואין צריח ↓

בלילה כבר מאות אנשים התכנסו בכל גשרי העיר כדי לצפות בפלא הזה נשרף. מאות אנשים עם מצלמות ואספקת חטיפים שלא תבייש ילד שיוצא לטיול שנתי עמדו וצפו כמו בסרט.
למחרת דיברתי על זה שוב עם אותה חברה וגם עם בעלת הדירה, ששתיהן לקחו את הארוע מאוד קשה. ניסיתי להסביר להן שאני, כחלק מהדרך בה אני רואה את העולם, מסרבת לבכות על בניינים, אדמה, מוצרים אלקטרוניים או כל דבר שהוא חסר חיים. אם היו אנשים במקום, אז כן הייתי בוכה אבל מה שנשרף, עד כמה יקר שלא יהיה, לא היה בעל נשמה. המשמעות היחידה שהיתה לו היא הסמליות שייחסו לו, אם כסמל אומנות או שסימבול דתי, שאותם אפשר יהיה לשחזר. חיים לא ניתן לשחזר, בין אם זה חיי אדם, בעל חיים או צמח ולכן רק עליהם אני מוכנה לבכות. לדעתי, ייחוס משמעות כל כך עמוקה לחפצים מוביל לפעמים למלחמות או קונפליקטים חסרי בסיס אמיתי, וכמו שהצרפתים אומרים, זה Dommage. בעלת הדירה לא ממש הבינה על מה אני מדברת וחברה שלי פשוט לא הסכימה איתי. וזה בסדר.

-----------

ליל הסדר היה שונה.
בישראל, את לילות הסדר הייתי חוגגת עם משפחה חרדית-ליטאית שאימצה אותי אליה כשהייתי סטודנטית. בכל שנה, ליל הסדר כלל הרבה מאוד הסברים, משחקי ידע וחידונים - שילוב מעניין של חידות מהעלון החרדי וחידות שאני הדפסתי בכל מועד מהאתר של האקדמיה ללשון. בכל שנה התקיים מצוד אחרי שני אפיקומנים (לי וילדה הקטנה 😉) ועד שהגענו לשולחן עורך, כבר לא נשאר זמן לאכול ונאלצנו לנשנש תוך כדי המשך קריאת ההגדה. את ליל הסדר סיימנו בדרך כלל בסביבות 4-5 לפנות בוקר.
הפעם, הוזמנתי להתארח אצל משפחה צרפתית נחמדה. הסדר עצמו התחיל עוד לפני כניסת החג ולא כלל אפילו שאלה אחת. ההגדה נקראה בצרפתית, ממש כמו קריאת ידיעות ברדיו ואף אחד לא באמת הבין או התעניין שמשמעות הדברים. סתם כדי להמחיש ״ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים" נאמר כחלק מרצף אחד ללא שום נטילה ממשית. אז היה מוזר ושונה ומהות הסדר היתה דווקא הארוחה עצמה והרבה מאוד בדיחות וסיפורים משפחתיים. את הסדר סיימנו בסביבות חצות וקצת צחקו על העובדה שאני נשארתי בשולחן בזמן שכולם קמו ללכת. אני ציפיתי להמשך קריאת ההגדה אבל לא.
בבסך הכל, ליל הסדר כארוע דתי היה די מאכזב מבחינתי אבל אני שמחה מאוד שהלכתי אליהם. זכיתי להכיר משפחה מקסימה וכבר הבוקר קיבלתי מהם הזמנה לבוא גם בסופ״ש הקרוב.

את ליל הסדר השני ביליתי אתמול עם בית חב״ד של הסטודנטים. מסתבר שהסדר השני נערך יותר בחיפזון מזה הראשון, ולא באמת הצלחתי לעקוב אחרי הקריאה. מה שכן, התיישבתי ליד מישהי מאוד נחמדה שלא הכרתי לפני והסדר עצמו עבר ממש בכיף.
יש בפריז עוד מישהי ישראלית שמגיעה לפעמים לאותו בית חב״ד. כשהיא מגיעה אני מרגישה סוג של קריעה בין לדבר איתה לבין לדבר ולהכיר את יתר האנשים. למרות שהיא הגיעה לצרפת כמה חודשים לפני, היא עדיין לא מדברת או מבינה בכלל את השפה ואני מרגישה קצת רע בשבילה. היא מעולם לא התלוננה על חוסר היכולת לתקשר בצרפתית והרבה אנשים אפילו שמחים לדבר איתה בעברית אבל עדיין, אי אפשר ככה באמת להשתלב בשיחה ורוב הדיבורים שלה הם אחד על אחד.
מהבחינה הזו כנראה שהיא יותר מרתקת ממני. היא אוהבת לדבר בעברית ושמחה עם כל שיחה עברית שמגיעה אליה, וכמובן שכל החברים שלה הם ישראלים או ישראלים לשעבר. אני, לעומת זאת, מדברת רק בצרפתית (צולעת ביותר) וממש לא מאפשרת לאנשים לדבר איתי בעברית או אנגלית (quoi? Je n'ai pas compris שזה בעצם אומר ש״לא הבנתי״). זה נשמע מעצבן ולא נחמד בעליל אבל זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לא לדבר איתי באנגלית או עברית. אם אני לא נוהגת ככה, שפת השיחה משתנה אוטומטית אחרי שאני מוציאה את המשפט הראשון מהפה ושומעים את המבטא הזר שלי. אולי אני מגזימה אבל באמת שחשובה לי ההשתלבות ואני רואה את זה כמו השקעה והקרבה שישמשו אותי בטווח הרחוק. מיותר לציין שאני לא מסתובבת עם ישראלים? קיים בי מין חשש כזה שאם אצמד לקהילה המוכרת, אהפוך להיות ממש כמו הרוסים או הצרפתים שגרים בישראל במשך שנים ועדיין לא מצליחים לדבר בעברית.

אחרי ליל הסדר עצמו לקחנו יחד את המטרו. אני לא בטוחה שכתבתי על זה כאן אבל אני כמעט ולא משתמשת בתחבורה ציבורית. אני אוהבת ללכת לכל מקום ברגל, ולוקחת את המטרו רק במקרי קיצון. אתמול הרגשתי מאוד מסוחררת במהלך כל היום והבטחתי לאותה חברה ישראלית שאחזור איתה במטרוץ בדיעבד הסתבר שהסחרחורת שליוותה אותי מהבוקר כנראה היתה תוצאה של אכילה לא מספקת, כי היא חלפה לחלוטין אחרי הסדר. אבל הבטחתי והייתי חייבת לקיים.
מבחינתי נסיעה במטרו מלווה בסוג של תחושת פספוס. אני מאוד אוהבת להסתובב ברחובות ובנוסף, משהו מרגיש לי מוזר שמעבר משתי בין שתי נקודות לא רחוקות במיוחד ללא שום השקעת מאמץ כלשהו. קשה לי להסביר את זה... בכל אופן, במעבר בין מטרו למטרו, הלכו מלפנינו אישה וצעיר נחמד שהלך ממש מאחוריה. פתאום שמתי לב שהיד שלו נשלחת לעבר התיק שלה ומתחילה לפתוח אותו. מיד קראתי ורצתי לכיוונה, והיא מיד הסתובבה ותפסה את התיק. היא האשימה אותו שהוא ניסה לפתוח לה את התיק והוא ממש ״נעלב״ והפך פתאום לתקיף. אני נעמדתי לידה ובעצם עצרתי אותו מלתקוף אותה. נשארתי לידה עד שהוא עזב והיא הודתה לי. חברה שלי אמרה שהיא מעדיפה לא להתערב במקרים כאלה כי בעצם סיכנתי את עצמי. לא יודעת, לי זה מרגיש טבעי ומאוד הייתי רוצה שאנשים יסייעו לי במקרים כאלה. מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך? בהחלט, גם אם בקונטרה.

זה היה פוסט מאוד מעורב ואני מרגישה שאם לא אפסיק לכתוב, הוא פשוט לא יסתיים.

אז המשך חג שמח!

אירועי השבועות האחרונים

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם חשבתי הרבה על הנושא של מה שקורה בארץ. לקחתי מאוד קשה את העניין.
אם להיות כנה, זו הפעם הראשונה שכל כך אכפת לי. עד היום שמרתי מרחק מחדשות ופוליטיקה, ורוב החדשות שהייתי קוראת הן ״זווית״, ״דעת״, ״אלכסון״ ועדכונים זרים. כן, כזו אני, אוהבת לקרוא מגוון דעות ובו בזמן לשמור מרחק. אז קודם כל, מאז אותו מקרה, חזרתי לשמירת המרחק. החדשות היחידות שאני מקשיבה להן הן תחנת רדיו שנקראת le journal en français facile, שאלה בעצם חדשות בצרפתית פשוטה יחסית. שמעתי בימים האחרונים על משהו עם טראמפ ונתניהו אבל הצרפתית שלי כל כך דפוקה שלא הבנתי על מה היה מדובר בדיוק, חוץ מזה שזה אמור לעזור לנתניהו בבחירות. אוקיי.
חוץ מזה, התחלתי לתהות לגבי העתיד. אני לא רוצה להיות חלק ממשהו כל כך גזעני וזה גורם לי לחשוב אם כדאי לי לכוון את עצמי לכיוון חזרה לארץ או פשוט לכיוון של המשרה הכי טובה. די ברור לי שאם המצב ממשיך ככה, אני לא חוזרת - אני פשוט לא הולכת לתרום חלק מההכנסה שלי לטובת גוף שמפלה אוכלוסיות שלמות על סמך גורם לא רלוונטי (דת, גזע, מין, זרם, צבע, YouNameIt). זה יותר מדי מזכיר לי סיפורים שסבא שלי סיפר בעדות שהוא נתן ליד ושם והרבה פעמים נדמה לי שאנשים שכחו, או אולי אף פעם לא הבינו, מה קרה לנו פעם.
״לזכור, ודבר לא לשכוח״. מה זה אומר בעצם? אני מניחה שלכל אדם משמעות המשפט הזו היא שונה. עבורי, זה אומר ללמוד מהעבר על מנת להפוך את העתיד לטוב יותר. עבורי, זה לא אומר לחפש נקמה או לנטור טינה, אלא לנצל את הנסיון שנצבר מאותו אירוע על מנת לשפר את העתיד, ולא רק עבור עצמי, אלא גם בעבור אנשים אחרים ומכאן גם בעבור הדורות הבאים.

לנושא אחר, היו לי כמה שבועות קשים. נדמה שהמחקר שלי נסוג 80 צעדים אחורה מבחינת ההתקדמות וביליתי חודש שלם בנסיונות נואשים ולא מוצלחים לקבל נתונים שאוכל לעבוד איתם. שבוע שעבר היה השיא, ופשוט מצאתי את עצמי לא מצליחה לישון מרוב מתח, עושה ספורט בצורה מטורפת, חסרת תאבון או חשק לאכול, ואפילו התחלתי לבכות באקראיות, מה שקורה לי רק במצבי ביאוס קיצוניים. למנחה שלי לא באמת אכפת מהמחקר שלי. האמת היא שהוא אמר לי לפני חודשיים בערך שרמת המתמטיקה שלי זהה לזו של ילד בתיכון ושאני פשוט לא מספיק טובה בשביל לעבוד איתו. חשבתי באותו רגע שהולכים להעיף אותי מהתוכנית אבל מסתבר שזה לא עובד ככה. אמנם אני לא טובה בעבודה תאורתית אבל דווקא בצד האמפירי והסטטיסטי אני מאוד חזקה, ויש לי נסיון וידע מתחום הרקע, שזה משהו שאין לאף אדם אחר במחלקה (אני בחוג שהוא סוג של התמחות ספציפית של תחום רחב מאוד). אז נשארתי, מינוס מנחה שדואג לי. המנחה אמר שהוא נשאר המנחה שלי על הנייר אבל שכל העבודה תתבצע עם חוקרת אחרת. עד כאן הכל נשמע סבבה, רק שהסתבר שהחוקרת המדוברת בכלל לא יכולה לעבוד איתי באופן כזה, מה שאומר שהמנחה האמיתי שעוזר לי במחקר הוא אני ועצמי.
דיברתי שבוע שעבר עם ראש החוג וביקשתי להחליף מנחה אבל זה לא משהו שהם רוצים לעשות. מסתבר שהמנחה שלי פשוט לא יודע לעבוד עם אנשים (קוראים לו במחלקה שלדון קופר, ולא בלי סיבה) וראש החוג רוצה ללמד אותו לעבוד עם אנשים. הדוקטורנט הקודם שלו מסתבר שגם התברר כלא מספיק טוב בשבילו והפעם ראש החוג רוצה שהנסיון יהיה מוצלח.
מה שכן, בקרוב מאוד יש לי וועדת תזה ואני שוקלת להגיד שם שאני מבקשת להחליף, או לפחות להוסיף, מנחה כדי שיהיה לי מישהו שמנחה אותי.
אז מה קרה ם הלחץ? חשבתי וחשבתי וקראתי וקראתי והחלטתי שהחלק הראשון של התזה יהיה פשוט סקירה של מחקרים ומודלים. זה בעצם אומר שגם אם אין לי נתונים, אני עדיין לא אבזבז את הזמן שלי. נקווה לטוב.

שבוע שעבר השתתפתי באיזה קורס נחמד ומאוד מצומצם לכתיבה אקדמית עם מרצה שהגיעה מאוניברסיטת Leeds. היה מאוד כיף והכרתי חברה חדשה. הופתעתי לראות ששני הסטודנטים הזרים הנוספים נמצאים כאן כבר 3 שנים ולא מדברים בכלל את השפה. הם טוענים שהשפה מאוד קשה. וול, אוקיי. זה ממש כמו ידיד ירדני שלי שעשה מאסטר ודוקטורט בארץ ועדיין לא מדבר עברית או, במקרה גרוע יותר, עולים מצרפת או מרוסיה שלא יודעים לתקשר עם המערכת.

פורים היה חביב. מסתבר שהצרפתים לא ממש בעניין של תחפושות. בMardi Gras שנחגג באוניברסיטה הייתי היחידה (כן, כן, היחידה!) שהתחפשה. זה היה מביך למדי. בפורים היו כמה שהתחפשו אבל ללא ספק התחפושות היו משמימות. התחפושת שלי היה לא מושקעת בעליל ועדיין היתה הכי טובה. מזל שהבנתי מראש שכנראה פורים לא לא יהיה ממש כמו בארץ כי הרעיון המקורי לתחפושת היה להתחפש יחד עם חברה שבאה איתי למסיבה לנערה פלסטינית (אני, עם רעלה, עפיפון עם אש בקצה, צעיף פלסטיני ותיק גב פתוח ומלא באבנים מדומות) ולנער מתנחל (חברה שלי עם כיפה ופאות גדולות, בגדים זרוקים, תינוק מקדימה ורובה על הגב). אחרי המסיבה באוניברסיטה הבנתי שכנראה עדיף לשאול ומנהלת המסיבה אמרה לי שזה יתקבל מאוד לא טוב אם נתחפש לזה. אז התחפשנו למשהו יותר סולידי (אני עם המסכה).

הקטע המשעשע היה שמדובר במסיבה סגורה עם מספר מקומות מוגבל. החברה שלי בכלל מוסלמית (מקטאר) ובהרשמה שיניתי לה את השם למשהו יותר יהודי ואמרתי לה להגיד שהיא מאנגליה או משהו כזה. כשמנהלת הבית חב״ד שאלה אותה מאיפה היא, החכמה הגדולה אמרה בחריין. מזלה הגדול הוא שמנהלת הבית חב״ד לא חזקה בגאוגרפיה וכשהיא שאלה אותי מה זה בחריין, היא הסתפקה בתשובה ״מדינה באסיה״ ולא טרחה לפתוח אטלס. חברה שלי להגנתה אמרה לי שזו היתה תשובה לגיטימית כי בבחריין יש יהודים. וול, גם בלבנון יש קהילה יהודית אבל זו לא המדינה הראשונה, וגם לא העשירית, שהייתי מציינת אם הייתי מעמידה פני יהודיה...

שבוע הבא אהיה משני עד שישי בסמינר בדיז׳ון (יאאי!). אף פעם לא הייתי שם ואני מתרגשת לקראת ההזדמנות לראות את המקום, ובעיקר את הגן הבוטני.

ואם כבר עסקיננו בבוטאני, התחיל כאן האביב ואני עוקבת אחר שלבי הפריחה של הצמחים השונים :)

האמת היא שמה שמעניין באמת היא הפריחה ביער. הקטע הוא שבכל פעם שהלכתי לשם התאורה לא היה משהו ולא הצלחתי לקחת תמונות טובות. אבל אמשיך לנסות עד שיצליח :)

אני חייבת לכתוב על משהו שמציק לי.
בעקרון, אני לא אדם שמתרגש יותר מדי ממה שכתוב בעיתונים, במיוחד כי ברור לי שהתקשורת מגזימה, פשוט כי זו העבודה שלה. היום, לעומת זאת, קראתי את הסיפור ההזוי על הפוסט שכתבה רותם סלע והתגובה שהגיב לה הנתניהו. עוד לפני שקראתי מה נאמר על ידי מי, עברה לי בראש המחשבה "למה ראש הממשלה מתעסק בפוסטים שכותבים סלבס למינהם במקום להתעסק בבעיות אמיתיות?". ואז קראתי את הכתבה.
קודם כל, אני חייבת להודות שעד הבוקר רותם סלע היתה בשבילי פרצוף כלשהו ממדור הסלבס, שפשוט לא שווה לבזבז עליו זמן קריאה או, ליתר דיוק, זמן בהייה בתמונות תוך קריאת משפט טפשי. אז קראתי מה שהיא כתבה, והיה לי ברור שהיא צודקת וציפיתי שכמה מגיבי מקלדת יגידו שהיא סמולנית ועוכרת ישראל וכל המחזה הקבוע. מה שלא ציפיתי לו היא התגובה שראש הממשלה של המדינה ה"דמוקרטית" היחידה במזרח התיכון אמר: "ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - ושלו בלבד".
זה מפחיד אותי. זה באמת מפחיד אותי. אני כל כך מקווה שהממשלה הזו תיפול (כתבתי כמה פעמים לכנסת מיילים בשאלה איך אני יכולה להצביע מחו"ל ולא קיבלתי מענה). אני לא רוצה להיות חלק מדבר כל כך גזעני. אני לא רוצה להיות מזוהה עם הדבר הזה. מתי הממשלה הזו תיפול כבר? אני לא רוצה להיות חלק מזה וברור לי שבמצב הנוכחי אני לשם לא חוזרת.

מה איתי?

בסדר. אני מרגישה שהדוקטורט לא מתקדם כמו שצריך. לא מרגיש לי שאני באמת עושה משהו. אני לומדת קצת מזה, קוראת קצת מזה, מסכמת קצת משם ואז קופצת לנושא אחר. הדבר היחיד שמרגיש שאני טובה בו הוא קליטת השפה - אני פה חמישה חודשים וכבר הגעתי לרמה B1 בצרפתית. זה לא מדהים, אבל בהחלט מאפשר לי לנהל שיחות רדודות ולהיות אדם שניתן לדבר איתו. בקורסים, לעומת זאת, נכשלתי פשוט כי לא הבנתי כמעט כלום ממה שהמרצים אמרו (העובדה שאני לא מצליחה לקרוא כתב יד גם לא ממש תרמה להצלחה שלי). כשהגעתי לכאן לא הבנתי בכלל את השפה וההרצאות כולן מתנהלות בצרפתית. לפני כמה שבועות קיבלתי אישור לקחת קורסים אונליין ואני משתתפת בכמה קורסים של DUKE ופתאום מבינה על מה מדובר בשיעור. את המחקר שלי אני מבשלת ככה שיעסוק בארץ. מאוד בא לי לחקור את אזור המדבר, וזה גם די אירוני בהתייחס למה שכתבתי בתחילת הפוסט. כבר קיבלתי נתונים על נושא שמסתבר שאף אחד לא חקר עד היום בשום מקום בעולם ואני מקווה להצליח לעשות עם זה משהו.

עדיין אין לי הרבה חברים ואיכשהו יצא שהחברים הכי טובים שלי הם ערבים. לא יודעת למה, אבל אליהם פשוט הכי התחברתי. החברה הכי טובה שלי קטארית וחבר מאוד טוב מאלג'יר.
בשבתות אני תמיד הולכת לבית חב"ד של הסטודנטים במטרה לפגוש אנשים ולנהל "שיחות" בצרפתית עילגת ומאוד נהנית מזה. כשאסיים לכתוב את הפוסט אעבור לשם כדי להכין איזה חיבור שאני אמורה לסיים ליום שלישי בבוקר.
בדירה החדשה מאוד נחמד לי. בהתחלה גרתי בדירה שלא ממש הסתדרתי בה אבל עכשיו אני גרה בחדר בדירה של אישה צרפתיה שלא מדברת אנגלית. זה פשוט מעולה לי 😄 בואו נגיד שהיא לא מישהי שהייתי בוחרת כחברה טובה אבל סתם ככה, אנחנו מסתדרות מעולה אחת עם השנייה, על כמה שאנחנו שונות לחלוטין - היא אדם כזה של איפור, מותגים ובעיקר מסתכלת בטלויזיה או משחקת\מתכתבת\וואטאבר בטלפון. ואני לא. אבל עדיין, כיף לי שהיא מדברת איתי רק בצרפתית, כיף לי שהיא אוהבת אותי וכיף לי שיש לי את האופציה להצטרף אליהם לארוחות משפתחתיות כשהילדים שלה מגיעים.
קצת קשה לי מבחינת האוכל פה. אני ממשיכה לאכול הרבה ירקות והתחלתי לאכול יותר לחם, פשוט כי גליתי שאני מאוד אוהבת באגט, אבל איכשהו ירדתי קצת במשקל וזה לא נחמד. זה לא ממש איכשהו. בארץ הייתי אוכלת גלידה כמה פעמים בשבוע וגם גבינה בולגרית, צפתית וקוטג' ושותה חלב עם הקפה, אבל פה אין גלידה או גבינות שאני אוהבת ובפקולטה או בבית חב"ד אין חלב. לבית אין טעם לקנות כי אני בקושי שם. אני מרגישה (ויודעת שאני) רזה מדי ודי מביך אותי לפעמים, במיוחד כשאני רואה את עצמי במראה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה...