סיכום התשע"ח

שנה חדשה במלוא מובן המילה.
הצבתי לעצמי לא מזמן אתגר ובניתי את כל סביבת החיים עבורו. עד עכשיו זה עובד ואני מצפה שבמהלך השנה הוא יהפוך את הגדרתו מ"אתגר" ל"שִׁגְרָה".
בעוד 16 ימים בדיוק אני עושה את הצעד הכי גדול שעשיתי בחיים ואורזת את עצמי למקום חדש לגמרי, בו אני לא מכירה אף אחד ולא מדברת את השפה המקומית (ובו הכל מתנהל בשפה המקומית). הכל כדי להגיע למקום הטוב ביותר מבחינת הנושא בו התחלתי להתמחות בתואר השני ומתוך שאיפה ללמוד את השפה המקומית במהירות סבירה ובעיקר לא להתייאש (Attention alert! יש מצב שבחודשים הראשונים שם אחווה משבר רציני. לא קל להיות כל כך לבד במקום בו לא ביקרתי מעולם). המעבר צפוי להיות לתקופה של 3 שנים ומשם, באם אשרוד את כל הדרך לשם, האופק פתוח.
השנה שעברה עברה בטוב במרבית המובנים.
היתה לי שנה מאוד טובה מבחינה חברתית ומקצועית.
מבחינת אכילה, השנה התחילה בירידה במשקל שנבעה משינוי דרסטי בשגרה, אבל לא כזה שהצליח להשתלט עליי, ככה שעליתי כמעט את כל מה שירדתי. המחזור עדיין על תקן רון ארד (כמה שנים אני כבר בלי מחזור? הפסקתי לספור וזה לא סימן טוב) אבל אני מקפידה לשמור על עצמי.

ממבחינה חברתית, הרגשתי ממש טוב. בתחילת השנה החבר הקודם נפרד ממני אבל הרגשתי תמיד מוקפת חברים טובים. המשפחה המאמצת שלי תמיד היתה שם בשבילי, גם אם לא פיזית. הנסיעות התכופות לירושלים היו מלוות באירוח קבוע מצדם של הורים של חברה טובה, שגרמו לי להרגיש כמו הבת שמעולם לא הייתי. כל שבוע זכיתי לחיבוק חם ומרק ירקות חם לא פחות (אני חולת ירקות וחולת מרקי ירקות!). פעם ראשונה בחיים שמישהו התקשר לשאול מתי אני מגיעה וארז לי אוכל כשיצאתי בבוקר. היה כל כך נעים ועד עכשיו אני מתרגשת מהמחשבה על האהבה שקיבלתי והדברים שלמדתי מההזדמנות הזו שניתנה לי לחוות אהבה כל כך אימהית. את הנסיעות לירושלים הקפדתי גם ללוות במינימום שימוש בתחבורה ציבורית. להורי החברה ומשרדי התוכנית הלכתי תמיד ברגל, גם בימי החורף הקרים כביכול. חוויתי את ירושלים לאורך חלק נכבד של השנה, על כל השינויים שעוברים עליה ויצרתי לעצמי סיפור מופלא עם כמה זכרונות שמתועדים בתמונות. באמצע השנה הצטרפתי לקבוצת מטיילים מאוד נחמדה וחכמה ושם זכיתי לטייל הרבה וגם ללמוד הרבה דברים חדשים ומעניינים מאנשים חכמים עם ידע עצום. בחודשים האחרונים התחלתי לצאת עם מישהו שנראה שמאוד אוהב אותי. מאוד כיף לי איתו אבל קשה לי להבין אם אני באמת מרגישה משהו רציני או סתם נהנית מהחברה.

מבחינה מקצועית לא הפסקתי להפתיע את עצמי. השנה נפתחה בארץ אחרת, אליה נסעתי כדי לעבוד כעוזרת מחקר של אדם שקראתי פרסומים שלו והחלטתי שהוא זה שהייתי רוצה להיות כמותו. הביקור היה מאוד מהנה וגם מאוד פרודוקטיבי. רוב הזמן עבדתי ובכללי עליתי על הציפיות שלו ממני. מעבודה של קריאת מאמרים "קודמתי" לכתיבת מחקר מאוד מעניין שבדיעבד גם עזר לי בקבלת המלגה יוצאת הדופן שקיבלתי בעבור הדוקטורט (€190,000 לתקופה של 3 שנים. לא הכל יכנס לכיס הפרטי שלי!) ואפילו זיכתה אותי בביקור מיוחד בארץ מיוחדת לא פחות - עומאן. היתה לי נסיעה כל כך מיוחדת ויצא לי להכיר אנשים שללא הנסיעה לא הייתי מכירה לעולם. דיברתי עם עשרות אנשים מירדן, סודאן (לא דרום סודאן), תימן, מצרים, עיראק, איראן, עומאן, ערב הסעודית, קטאר, לבנון, סוריה ובעצם כל מדינות ערב שנמצאות במזרח התיכון ובצפון אפריקה ולמדתי שבחלק מאותן מדינות (לבנון בראשן) המציאות הרבה יותר נאורה מבישראל, לפחות במובנים מסוימים. במקביל לאותה עבודה, ממש אחרי החגים, התחלתי להשתתף בפרויקט שנתי של בוגרי תואר במהלכו שובצתי למשרד ממשלתי כדי לערוך מחקר. בפועל הייתי לגמרי לבד וערכתי SO CALLED מחקר בלי שיתוף פעולה מצד המשרד וללא הכוונה ממשית מגורם כלשהו. בסוף השנה הגשתי עבודה בינונית מינוס שבאורח פלא זכתה להערכה הרבה יותר גדולה שמאי פעם יכולתי לצפות ואפילו הוקמה בעקבותיה וועדה בניסיון ליישם את ההמלצות הסופיות. הזוי!
לא קשה להבין שאם הייתי לגמרי לבד גבר בי השעמום ובאיזשהו שלב החלטתי לפנות לחוקרת מתחום שונה לגמרי משלי, אבל כזה שמעניין אותי וקשור בעקיפין, וביקשתי ממנה להצטרף למעבדה שלה. היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות, בתנאי שאעזור עם הניתוחים הסטטיסטיים, ובשלב כלשהו גם נתנה לי עבודה אקסטרה שלטענתה תכניס את השם שלי יום אחד לפרסום שיצא בעקבות אותם ניסויים. במקביל לאלה המאמר שכתבתי בעקבות התזה של התואר השני התקבל לז'ורנל די טוב (ייאי! מאמר ראשון על שמי!) ומי שהנחה אותי לקח אותי כעוזרת מחקר בנושא חדש שהוא חוקר.

החג עצמו עובר באופן מופלא ומפתיע. אני כמובן עם המשפחה המאמצת (והחרדית) שלי אבל התגנבתי קצת למשרד בפקולטה לקחת אתנחתא מהשמירה ולנסות לסכם קצת את השנה בכתב (געוואַַלד!). פוסט על החג עצמו ומה שקדם לו כבר יכתב בנפרד ועכשיו אני חוזרת לקהילה החרדית שלי ☺

פוסט שישי

מצב רוח מוזר, כאילו התחלתי לחשוש מהלא נודע.
קיבלתי אתמול מייל מהמנחה ששאל מתי אסיים את תהליך הרישום האינטרנטי לאוניברסיטה. אופס, עם כל המעברים, העבודות והנסיעות, זה לגמרי ברח לי מהראש. התנצלתי וחזרתי לטופס. הכל נורא מסובך, הכל בצרפתית ואני לא מבינה כלום. אני אמורה לשלם 380€ ואין לי מושג איך לעשות את זה ונראה לי שבטעות תרמתי לחיי סטודנטים או משהו כזה. בכל אופן, לא הצלחתי לשלם את הסכום שאני אמורה לשלם. זה האישור שקיבלתי על התשלום ↓

המצב הזה די מפחיד אותי. הלימודים באנגלית ועד עכשיו נראה היה שכולם מתקשרים איתי באנגלית אבל כל הטפסים הרשמיים, כולל האתרים של האוניברסיטה והממשלה, כתובים בצרפתית. הדבר היחיד שאני מקווה הוא שהקושי הזה יקל עליי בלימוד השפה. מה אני עושה לעצמי? אני כאילו קופצת ראש לאוקיינוס סוער. אני מאוד מקווה לא להשבר...

דיברתי עם ידיד טוב שלי היום. הוא כרגע בירדן ולא זכאי יותר לקבל מלגה ובגלל שהוא על תקן סטודנט ירדני, הויזה שלו לא מאפשרת לו לעבוד. אני מקווה שאצליח לראות אותו בקרוב ואני עוד יותר מקווה שאצליח לראות אותו בעתיד...

הפלא ופלא, התחושה הזו שתקפה אותי היום באה לידי ביטוי גם בתחושות לא נעימות ומחשבות הרסניות כלפי הגוף שלי. באופן אירוני לחלוטין, אם אכנע לאותן מחשבות, המצב הזה רק יישמר ואפילו יחריף. אני חייבת הזכיר את זה לעצמי כדי לא להגיע לשם.

חוץ ממצב הרוח הירוד שיש לי עכשיו השבוע עצמו היה נהדר. מאוד כיף לי בקיבוץ ומאוד כיף לי במקום בו עבדתי השבוע. בקיבוץ יצא לי לדבר עם הרבה חברים (מלשון members) שעד היום לא דיברו איתי. כולם מתעניינים, פתוחים ושואלים שאלות. במקום העבודה המצב מאוד דומה ואפילו הזמינו אותי לסיור מקצועי ואחריו לפגישה עם כל ראשי הקיבוצים באזור ונציגים של המשרד הממשלתי. אחד החוקרים נתן לי במתנה ספר מקצועי שעוסק בנושא אותו אחקור בדוקטורט. אני אמנם לא נוהגת לקרוא ספרים שהם לא בebook אבל נראה לי שמצאתי לי חומר קריאה מעולה לימי החגים :) במהלך כל השבוע גם הוזמנתי לאכול צהרים בקיבוץ ליד ועל הדרך גם להכיר הרבה מהחברים בו. היום אפילו הזמינו אותי להצטרף לארוחת שישי אבל את זה העדפתי לעשות בקיבוץ שמארח אותי.

ראש מקום העבודה שלח לי מייל עם יוזמה שהם עובדים עליה. הוא שאל אם ובמקרהשזה יצא לפועל, אם ארצה להשתלב בה אחרי שאסיים את הלימודים. זה משהו שעוסק בדיוק בנושא שעליו כתבתי את המחקר השנתי בפרוייקט שהשתתפתי בו השנה. אני מקווה שזה יצליח. מעבר לזה שזו הזדמנות פז להשתלב באזור הזה בעבודה טובה, זו גם תוכנית שיכולה להיות מאוד מוצלחת ותורמת.

תוך כדי כתיבה נזכרתי פתאום בכל הדברים החיוביים שקרו השבוע ואני כבר מרגישה יותר טוב. מדהים עד כמה הכתיבה עוזרת. נראה לי שזה משהו שאני צריכה לאמץ לעצמי.

ערסית למתחילים

חבר שלי כל הזמן צוחק עליי שאני ערסית. האמת היא שזו הסביבה בה גדלתי. אמנם אף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לקלל ואף פעם לא הייתי מרביצה או חוטפת מכות (היו מי שעשו את העבודה בשבילי), אבל תמיד הייתי חלק מהחבורה. אמנם המצאתי אלרגיה כדי שלא אצטרך לעשן נרגילה והכרחתי את עצמי לאהוב מוזיקה מזרחית אבל זה עבד, ותמיד הייתי מוקפת חברים.
בגיל 16 עברתי לפנימיה ושם, בפעם הראשונה לא היה מי שיגן עליי, יקלל בשבילי, ירביץ עבורי, ומילדה מגניבה הפכתי ביום אחד לילדת כאפות שבוכה במיטה ומסתכלת על איך ילדים אחרים גונבים לה בגדים, דמי כיס (כל ילד קיבל כל שבועיים 20 ש״ח כדי לנסוע הביתה מההסעה) וצריכה להחביא סמים בארון ולקום כל יום מוקדם כדי להחביא כוסות עם שתן ״נקי״ בשירותים, למקרה שתהיה בדיקת פתע של סמים. אמרו שאם לא אעשה את כל זה או אם אגיד משהו למי מהצוות, ידקרו אותי. אז שתקתי ועשיתי מה שאמרו לי. אני לא יודעת אם באמת היו דוקרים אותי אבל סכין היתה ואני העדפתי לא לקחת סיכונים מיותרים. למזלי הגדול העובדת הסוציאלית הוציאה אותי כבר באותה שנה למשפחה אומנת במקום בו לא היה צורך לקלל וללכת מכות כדי לשרוד.
היום אני מכירה את התרבות ויודעת איך לדבר עם אנשי הרעש ואפילו ממש טובה בלשרוק עם האצבעות אבל ברור לכולם שאני לא אחת מ״החבר׳ה״. בכל אופן, התחשק לי לחבר את מילון הערסים לצופה מבחוץ.

• גָב - זה הא׳ ב׳ של כל ערס. כל אחד צריך גב. גב זה חבורה של אנשים שמרביצים במקרה שמישהו קילל מישהו או, חס וחלילה, את אמא שלו. בלי גב, אין כבוד. וכאן מגיע הערך הבא.
• כבוד - זו מילה נרדפת לפחד. כל אחד רוצה שיכבדו אותו, משמע שיפחדו להתעסק איתו.
• גנגסטר - המחמאה הכי גדולה שערס יכול לקבל. כולם רוצים להיות גנגסטרים כי מי שגנגסטר הוא זה שמקבל את הכי הרבה כבוד. לגנגסטר כמובן יש גב כל כך חזק שזה כבר ממש מזכיר צבא.
• אמא - האחת והיחידה (אף פעם לא הרגשתי ככה אבל ככה זה). שלא תעז להוציא מילה על אמא שלי. אוכל של אמא הוא האוכל הכי טעים בעולם וכל מי שאומר אחרת טועה. וכמובן שהאוכל של אמא שלי תמיד הכי טוב ובריא ומזין. ״ושלא תעז להגיד אחרת.אתה לא רוצה להתעסק איתי״.
• אלוהים - מלך המלכים. ולכן תמיד נאכל כשר, נשמור חמץ בפסח ולא נרביץ או נאכל ביום כיפור (נחכה בסבלנות לארוחה המפסקת ונפוצץ אותך אחריה). מי שלא מאמין באלוהים הוא פריק. 
• פריק - כל מי שהוא לא ערס. זו מילת הגנאי הכי מעליבה שיכולה להיות. יש כמובן גם את הפריקים הכבדים, המטאליסטים או הפנקיסטים, שאיתם חייבים ללכת מכות. למרבה האירוניה, חוץ מהסגנון המוזיקלי והמראה החיצוני, התרבות הכללית מאוד דומה.
• ערבי - ערבי טוב זה ערבי מת. ערבי הולך לבד ברחוב? מגיע לו למות. מגיע לו ״הבן של %₪*%״. כשאני חושבת על זה, נראה לי שערבי זה אפילו יותר נורא מפריק. כל כך נורא שזה כבר מעבר לקללה. ושלא תעזו בכלל לחשוב על להגיד לערס שאמא שלו שוכבת עם ערבים.
• כלא - המקום בו האח של או אבא של כל המגניבים ביותר נמצא כרגע.
• אוטו - מקום הבילוי האולטימטיבי, באסים גבוהים חובה. האוטו יכול לעמוד במקום (סתם חונים או שעוד לא הגענו לגיל בו מותר לנהוג) או שננקה אותו. בכל אופן, האוטו זה מקום הבילוי המועדף.
• מקלט - מקום הבילוי השני המועדף על כולנו. במקלט מעשנים, אוכלים, מתנשקים ובעיקר מבלים כל החבורה ביחד בערב.
• פארק - מקום הבילוי המועדף, במיוחד אם מחפשים מכות.
• וודקה\עראק אשכוליות\רד בול - המשקה המועדף לפני כל מסיבה. לעולם לא נכנס למסיבה בלי לתדלק קודם.

בטח יש עוד מלא מושגים שאני כבר לא זוכרת או שבכלל השתנו במשך השנים. בכל אופן, זה מה שעולה לי בראש כרגע.

ולסיום

מתחילה להתרגש

אתחיל ממשהו שכתבתי לפני כמה שבועות:

כולם מתרגשים, כולם רוצים להפרד ממני, כולם מנסים להוציא ממני הודאה שאני מתה מפחד או לפחות מאוד מתרגשת. ואני? אני חושבת לעצמי שמה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע אני עוזבת. הדבר היחיד שמפחיד הוא הקור, אבל גם אליו בטח אתרגל.

אז כן, אני מתחילה להתרגש. שלשום מילאתי את כל הטפסים הרשמיים לאוניברסיטה והיה לי ראיון גדול עם שני חוקרים שיהיו בוועדה של הדוקטורט שלי (לא הבנתי מה זה בדיוק. יש לי מנחה ויש וועדה שעוקבת אחרי ההתקדמות ובוחנת אותי מדי פעם). אלה אנשים ממש מרשימים - אחד מהIPCC וה-OECD והשני מFAO  ופעם מהבנק העולמי. הם היו מאוד נחמדים אבל כשהם שאלו אותי איך בדיוק המחקר הולך לחדש, לא ידעתי איך לענות. חשבתי על זה קצת ובסוף אמרתי להם שאני לא בטוחה. אמרתי להם שהתחלתי לקרוא ספרות אבל עדיין לא החלטתי בדיוק באיזה מודל להשתמש ואיך לעשות את זה. נראה היה שהם לא היו מרוציים מהתשובה אבל בדיעבד הסתבר שהראיון הלך טוב מאוד (עדכון מהמנחה) אז אולי אני טועה. באותו יום העברתי לבית של המשפחה המאמצת את כל החפצים שאקח איתי מתישהו לחו״ל וקיבלתי מהם את החדשות המעולות שהם מצאו בשבילי חדר בפריז. לא רק שמצאו חדר, הוא אפילו רק 5 ק״מ מהקמפוס, וזה אומר שאוכל ללכת לשם ברגל כל בוקר וערב 😊.
אתמול בבוקר פיניתי את הדירה שגרתי בה בשנה האחרונה ונסעתי לקיבוץ. אני מתארחת פה אצל המשפחה המאמצת שלי ועובדת בנתיים עם מי שהנחה אותי בהתמחות שעשיתי השנה. נפגשנו היום עם קבוצה של משקיעים מקניה והראנו להם כמה פיתוחים שעובדים עליהם ויכולים להיות רלוונטיים אליהם. היה ממש מעניין אבל לא נראה לי שיצא מזה משהו אמיתי.
בלילה האחרון ישנתי 11 שעות רצוף. הייתי במחסור רציני של שעות שינה, עם כל העבודה והאריזות והפגישות. אהיה פה עד ערב ראש השנה ואז אחזור למרכז עד לטיסה. בתקופה הזו אבלה את החגים עם המשפחה המאמצת השנייה (הראשונה!) שלי ואגור בדירה של זוג שנוסע לחו״ל וצריך מישהו שישאר להאכיל את החתול.
היום אמשיך עוד קצת לקרוא מאמרים לקראת הדוקטורט ובקרוב אחזור לארוחת ערב בקיבוץ ובהמשך לשירה בציבור במועצה. מחר בבוקר אקום מוקדם מוקדם כדי לעבוד על איזה מחקר שהתנדבתי לעזור בו. כיף לי פה :)

פינוי דירה

בזמן האחרון יש לי הרבה דברים שאני מצליחה לסיים מהר מהצפוי. הדבר היחיד שנשאר לי הוא לארוז את הדירה וזה צפוי היה לקחת שני בקרים. בפועל סיימתי הכל היום, אחרי שבבוקר גם נפגשתי עם חברה. העמותה שמתחת לבית חגגו אחרי שהבאתי להם שלושה שקי בגדים, נעליים ומלא סכו"ם וכלי מטבח. הבאסה האמיתית היא שבקרוב אצטרך לקנות הכל מחדש ואיכשהו גם להסתדר עם המלגה הלא מרשימה במיוחד, שגם ככה בקושי מכסה הוצאות בסיסיות.

עכשיו נותרתי מבולבלת. איך הצלחתי לסיים את כל העבודות שלי כל כך מהר? תיקנתי את המאמר תוך יום אחד, הוצאתי וניתחתי את הנתונים לכל הניסויים במהירות גבוההה בהרבה מהצפוי, סיימתי בכמה שבועות את חלקי בעבודה עם המנחה הקודם ואת המחקר השנתי סיימתי גם לפני הזמן. מה אני עושה עם עצמי עכשיו?
אז התחלתי ללמוד פייטון ונראה לי שאתחיל לקרוא ספרות רלוונטית למחקר שאתחיל באוקטובר. שבוע הבא אני מתחילה להתנדב במו"פ אבל אני בספק כמה זה יעסיק אותי. נרשמתי גם לשני טיולים ובבקרים לפני ההתנדבות גם אטייל. אבל עדיין, משהו מרגיש לי ריק...
מקווה מאוד להתאפס על עצמי בקרוב או לקבל תשובה מהמנחה משנה שעברה ואולי לקבל איזשהן משימות

פוסט ראשון

כבר תקופה שאני רוצה לכתוב מדי פעם אבל לא מצליחה לפתוח בלוג. עכשיו הרגשתי שהרצון מתחיל לבעור בי והחלטתי לפנות לאמפי לעזרה. אז עכשיו יש לי בלוג ואפשר להתחיל.

החיים שלי מאוד דינאמים ואני סוג של לא תלויה באף אחד. לאף אחד, בערך חוץ מעצמי, אין ציפיות ממני וזה בעצם נותן לי את הלגיטימציה לעשות תמיד מה שאני רוצה. כמובן שאני משתדלת לא לפגוע באחרים על הדרך.

בקרוב אפנה את החדר בו גרתי בשנה האחרונה ואעבור למשפחה שאימצה אותי. אגור אצלם לתקופה קצרה ואז אתחיל תואר שלישי במקצוע שאני מאוד אוהבת ובמדינה שרגלי אף פעם לא דרכה בה. כרגע אין לי איפה לגור אבל המשפחה שאימצה אותי בעיר בה אני גרה עכשיו (הרחבה קצרה למטה) מנסים לחפש לי משפחה שמוכנה להשכיר לי חדר במחיר שיהיה קצת נמוך מהמלגה אותה אקבל עד שיתפנה עבורי חדר במעונות.

מי אני? מה אני אוהבת? אני אוהבת צמחים, אני אוהבת טבע, אני אוהבת ללמוד. אני אוהבת ללכת מהר עם מוזיקה קצבית ואני אוהבת לקרוא ספרים. אני אוהבת לטייל לבד או עם אנשים ואני אוהבת להסתובב במוזיאונים ולהקשיב לכל ההסברים. אני אוהבת להסתובב במקומות חדשים וללמוד על ההיסטוריה של המקום ואני אוהבת לחקור צמחים חדשים ולבדוק אם הם אכילים. אני אוהבת לאכול ירקות וגלידת יוגורט או גלידל בטעם שוקו-פקאן (כן...) ולפעמים גם אייס-קפה.
קל לי להפתח לאנשים אבל גם קשה לי להפתח עד הסוף ונראה לי שאני טיפוס לא ביתי בכלל.

מקווה מאוד שאצליח להתמיד בכתיבה ואני גם מקווה שהבלוג הזה ילווה אותי עם השינויים שעוברים ויעברו עליי.

רקע כללי: יש משפחה ביולוגית שעליה וודאי ארחיב מתישהו, משפחה אומנת שהצילה אותי בתור ילדת הכאפות של הפנימיה בה הייתי בתיכון, משפחה חרדית שאימצה אותי במהלך התואר הראשון ומשפחה נוספת שאימצה אותי כשהתנדבתי בקיבוץ.