עדכון בחסות פצפונת ישנה - תקלות בעבודה ובריאות בבית

 הפצפונת נרדמה לשנת הבוקר שלה, בוא נראה כמה זמן יש לי לכתוב לכן עד שהיא תתעורר...

ובכן, עד כה היו לי 5 ימי עבודה, כאשר רק אחד מהם כלל נוכחות של הבוסית, וגם אז היו לה מלא ישיבות והיא הרגע חזרה מחופשה אז לא הייתה יותר מדי אינטראקציה. יחד עם זאת, אין מה לדאוג, בתחילת השבוע החברה מהעבודה הודיעה לי על שמועות היסטריות שהוצע לבוסית תפקיד בכיר בחטיבה אחרת, תחת הבוס הקודם שלה, ושאת האגף שלנו הולכים לפרק לחלקים שונים ובלה בלה בלה. אם X תבוא אז נעזוב, Y זה עוד סביר, Z בסדר מבחינתי אבל היא לא סומכת עליו, וכו'. אז אני בבית עם כל זה, וכמובן סף החרדה מטפס, ותוך כדי אני מנסה להרגיע את החברה הזו, ומודה בלב שאני לא במשרד כי במצב הזה אני הייתי חוטפת התקף חרדה והיא לא הייתה שמה לב מרוב הסרט שלה.

חשוב לציין פרט חשוב - החברה הזו, מלבד העובדה שהביאה אותי לתפקיד, עזבה לכמה שנים לתפקיד אחר באותו ארגון, ועם כמה שהיה לי קשה להיפרד ממנה והמצב החברתי לא להיט, ההיעדרות שלה כן שיפרה קצת את התחושה כי היא מביאה איתה המון אנרגיה, לטוב ולרע, והיא הייתה בשלב הזה בתפקיד כבר יותר מ-5 שנים וממש נמאס לה, והתחושה הייתה ברורה לחלוטין. אז היא הלכה, והיה לה טוב ומעניין וגם אצלנו השתפר, וכשהיא סיימה שם, היא חזרה אלינו ומהתחלה רק התחרטה על זה. ואני חוזרת ואומרת לה שהיא צריכה את השינוי הזה והיא גם ככה אומללה, וכנראה שזה קצת עוזר... אבל היא מתקשה לצאת מהלחץ של זה. אני כנראה עברתי פאזה אגרסיבית לעבר הדחקה, אבל כל דבר שנותן לי שלוות נפש יתקבל בשמחה.

סיבוך נוסף שנוצר בעבודה הוא שבעקבות הצקות שלי לגבי איך אדווח על ימי ההיעדרות שלי, ואחרי כמה ימים של דממה והצקות חוזרות ונשנות שלי, פתאום התברר שחשבת השכר מעדיפה להשאיר אותי על 100% משרה, כביכול כדי להטיב איתי כי ככה המשכורת לא תשתנה וההפרשות הסוציאליות וכו', וההיעדרות שלי "רק" תאכל לי ימי חופש. זוכרות שדיברתי איתה בעבר גם לגבי ה-60% וההשפעות על ההטבות, וזוכרות שהתכתבתי איתה על 'שעת הנקה' שאני לא אקבל כי 60%? אז אופס, כנראה לא רלוונטי. ולמה לא טרחה להגיד לי לגבי זה רק אחרי שאני לחצתי באגרסיביות? או וול. אז לגבי זה אני עוד מתלבטת מה לעשות - ההיגיון הבריא אומר לשתוק ולשרוף ימי חופש כי ככה אקבל משכורת רגילה ובכל יום עבודה אוכל לצאת שעה מוקדם יותר, ובארגון שלי אפשר להיכנס למינוס ימי חופש, אבל זה כנראה יגרום לי לחזור לעבודה מלאה יותר מהר (אולי חצאי ימים פה ושם?). מנגד, אני יכולה לחזור לחשבת השכר ולהסביר לה שזה לא מה שסוכם איתי, וזה גם לא מה שהיא עצמה אמרה לי, אז שעם כל הכבוד היא מוזמנת לדחוף את זה ולשנות את תנאי ההעסקה כמו שנקבע מראש. ניסיתי להתייעץ אתמול עם בן הזוג אבל הוא היה ער עם הפצפונת מ-5:15 בבוקר (אני כבר הייתי בטיול עם הכלבונת בשלב הזה) ומותש לחלוטין עד שאני הגעתי ב-16:30 (השכנים התנצלו וקדחו והפריעו לה לישון, אז שנת הבוקר הייתה 40 דקות ושנת הצהריים 45 דקות ובכל שאר השעות הוא היה צוות הווי ובידור).

יחד עם זאת, הפעם השנייה במשרד הייתה יותר קלה. פחות דרמטית. מהשנייה ששאלתי את הבוסית - ממש ברגע שהיא נכנסה - אם זה רלוונטי, ונעניתי שהיא לא דיברה עם הבוס בנושא אבל היא כן רוצה את התפקיד, נרגעתי. אני לא יודעת למה, אולי כי לפחות אני לא בחוסר ודאות, אולי כי הצלחתי להסביר לעצמי שהתפקיד כנראה כבר אויש כי העובדת הקדמת פרשה במפתיע ולא היו נותנים לה לעשות את זה אם לא היה כבר מחליף/ה, ואולי כי הבוסית רמזה שהיא תיקח אותי איתה, ואני השבתי בחיוך שכל עוד שהיא מודעת לשעות העבודה שלי, הכל טוב. וזה לא שאני מחפשת תפקיד אחר, והמחשבה על לעבור חטיבה רק מפחידה אותי... אולי פשוט עברתי להדחקה אגרסיבית. אני לא יודעת. הרי הבוסית בתפקיד כבר 9 שנים, ואני אצלה כבר כמעט 8 שנים. אי אפשר להמשיך ככה לנצח.

זה בחזית העבודה. בחזית האישית - ההורים של בן הזוג נדבקו בקורונה. האחים בד"כ קופצים אליהם עם הילדים בשישי בצהריים. שישי שעבר, בבוקר, האמא שולחת הודעה בקבוצה המשפחתית שהאבא מצונן ומשתעל אבל מסרב לעשות בדיקת קורונה - 'ראו הוזהרתם'. אז אף אחד לא בא, ולמחרת האבא יצא חיובי. ויום אחר כך גם האמא. הסימפטומים הרגילים, אבל לא יותר גרוע מזה. אתמול הוא כבר יצא שלילי, אחרי שבמהלך השבוע שלח תמונה להשוויץ באנטיגן השלילי שלו... רק שבתמונה היו שני קווים והיה צריך להסביר לו שזה לא משנה אם אחד מהפסים רחב מהאחר.

זו הייתה סיטואציה עם פוטנציאל ללחץ, כי אמא של בן הזוג נפגשה איתו ועם הפצפונת בחמישי באוויר הצח, וכמובן שנישקה את הקטנה, ולמחרת אני והפצפונת נסענו להורים שלי. אז הייתי קצת לחוצה אבל קיוויתי שהאוויר הפתוח עשה את העבודה, ואכן בן הזוג והפצפונת נשארו בריאים (ולא סביר שבן הזוג היה עובר את זה בלי סימפטומים, ושנינו הרי מנשקים אותה כל הזמן). בהמשך השבוע לקחנו אותה יחד לטיפת חלב כדי שבן הזוג יהיה מעורה בפרטים, וקיבלתי משוב חיובי על זמן הבטן (אני מודדת עם טיימר כל יום כדי לוודא שהיא עושה מינימום שעה) וקצב ההתפתחות והגדילה, ובסוף היו חיסונים של חודש רביעי שהתעכבו בגלל החגים. יום למחרת היא הייתה קצת מסטולה ומסכנה, ישנה די הרבה, הייתה חמה אבל לא הגיעה לחום, אבל פיזרה חיוכים כמו אלופה. למחרת אני כבר הייתי במשרד והיא בקושי ישנה, אז כנראה החלימה לגמרי, טפו טפו טפו.

הופה, יש ציוצים מצד הפצפונת!

That's all the time we have today, folks.

סוף החל"ד ואוקטובר בקליפת האגוז

אני רוצה לספר לכם דברים אבל אין לי כוח לנסות לעבד את זה למילים. אני מחכה לחיבור ישירות במוח כדי שיצליח להעביר את כל התחושות בלי הסברים ונימוקים, ואולי גם ימצא כמה נקודות ששכחתי.

החזרה לעבודה, כצפוי, הייתה מאתגרת מאוד. הייתי די מתוסכלת בגלל הסתומה ממשאבי אנוש שלחצה עלי למשך יומיים, נעלמה בחגים, ואז כשכתבתי לה התנהגה כמו היפית שלווה ולא הבינה מאיפה הלחץ (גברת, את מדברת איתי בצהריים וכותבת לי הודעה באורך הגלות, למחרת בבוקר כבר שולחת תזכורת - מה אני אמורה להבין מזה?). לזה אפשר להוסיף את העובדה שהבוסית חשבה שאני חוזרת בחמישי במקום בראשון. מדוע היא חשבה זאת? כי היא יצאה לחופשה בשני ורצתה זמן לחפוף אותי. לו הייתה מסתכלת בהתכתבות בינינו, הייתה רואה שהיא שאלה אותי ספציפית אם לדווח שאני חוזרת ביום ראשון, ועניתי כן. אחרי זה היא הפעילה עלי לחץ, ויתכן באופן פאסיב אגרסיב כדי ממש להפעיל את כל הכפתורים שאמא התקינה, כדי שבכל זאת אגיע למשרד לכמה שעות בחמישי (במקום לעבוד מהבית בראשון). תוסיפו לזה את העובדה ששיחה איתה ועם היא ממש"א הייתה כל הזמן על בסיס חוסר תקשורת, וכל אחת אומרת משהו אחר ואומרת שהיא שמעה את זה מהשנייה... אקיצר, העניין עם הבוסית ממש הכעיס אותי. וכל זה בצהריי יום שלישי, כשהיא רוצה שאבוא בחמישי. מחופשת לידה! התבשלתי עם זה בשלישי, ובקימות בלילה, ורביעי בבוקר. בסוף שלחתי לה הודעה שזו התראה קצרה מדי ושאתחיל בראשון, והיא כמובן אמרה שאין בעיה. אחרי זה עוד הגדלתי והצעתי להגיע בראשון למשרד במקום בחמישי שאחריו (אני חייבת יום אחד במשרד) והיא אמרה שאין בעיה לעשות את זה טלפונית.

אז למה הלחץ לחזור מחל"ד יום מוקדם יותר, לעזאזל?!

בקצרה, אתמול היה שילוב של העייפות בגלל שעון חורף (פצפונת קמה ב-4:40) ולחץ בגלל ההתחלה החדשה... והעובדה שלמרות שקיבלתי סיסמה זמנית, לא הצלחתי להתחבר. פתחו קריאה, סימסתי לכמה אשי IT ואז ישבתי על התחת וחיכיתי במשך 4 שעות עד שיתקנו את זה. זה נגמר בהודעות מתנצלות ומתחנפות ל-5 אנשי טכנולוגיות (מהם ענו רק אלה שלא יכלו לעזור - 'אני בחופש, דברי עם X', 'אני עם גב תפוס', 'העברתי לטיפול Y'). אח"כ מישהו מהעבודה עוד ניסה להעלות איש IT נוסף על הקו, וזה שם אותנו על המתן ונעלם. אקיצר, 4 שעות של כלום. לא, זה לא מדויק, מישהי שאני לא מכירה מהארגון הספיקה להתקשר לומר שהתיבה שלי לא מקבלת מיילים, ושהיא שלחה לי זימון לשעה 14:00, אז אולי שתעביר לי למייל הפרטי?

בן הזוג הפתיע לטובה, קם בשעה מוקדמת מאוד (כזו שלא היה ער בה כבר שנים) והיה מוכן על הדקה כדי לקחת אותה ממני. העסיק אותה, סיפר סיפורים, שירים, משחקים, ואפילו לקח אותה לטיול בעגלה בחוץ. אני טיפסתי על הקירות, בכיתי, חטפתי התקף חרדה, ובשלב מסוים שאבתי את הבית, החלפתי לה חיתול והרדמתי אותה. כעבור 4 שעות קלילות, הבעיה תוקנה (ע"י נמען הודעה מס' 5) והתחברתי לגלות 484 מיילים. כעבור שעה צמצמתי ל-10, והתחלתי לקרוא חומרים וסקירות בתקופות שנעדרתי. הבוסית התקשרה והופתעה לשמוע שאני לא הכי שמחה בעולם ודי מסוייגת, וצחקקה למשמע בוקר התקלות הטכניות וסיפרה על טרטורים משל עצמה ע"י הטכנולוגיות. שיחת טלפון קצרה, אמרה שתתקשר שוב, ובזה סיימנו. לפני שהתנתקתי אחה"צ (בדיוק 8 שעות אחרי הניסיון הראשון להתחבר בבוקר) שלחתי לה מייל שאומר שאני הולכת להיות עם פצפונת, ואם היא תרצה בכל זאת לחפוף היא מוזמנת להתקשר, אבל אני מבקשת שאת הדברים הדחופים גם תכתוב כדי שלא אפספס משהו. לא התקשרה, והיום היא טסה.

אני לא זוכרת אם כתבתי בדיוק, אבל אני חוזרת לעבוד רק 3 ימים בשבוע (מש"א הודיעו לי שאלה יצטרכו להיות ימים קבועים, וכמובן לא אמרו את זה לבוסית שהופתעה לשמוע שאעבוד רק יומיים השבוע בגלל הבחירות), מהם יומיים מהבית ויום אחד (חמישי) מהמשרד. ככה אני מורידה את רוב זמן הנסיעות שיאכל לי את הזמן עם פצפונת.

אקיצר, אתמול היו לפני שני התקפי חרדה, הרבה בכי ותסכול, עצבים... בן הזוג אמר את כל המילים הנכונות והרגיע אותי שאני עדיין כאן איתם, שאני יכולה לצאת מהחדר מדי פעם והם יכולים להיכנס, שעדיין לא פספסתי שום דבר. מניחה שיום חמישי יהיה גם מאתגר, כי זה לקום בשעה ממש קשה עבורו כדי שאספיק לרכבת לעבודה, וקשה בשבילי כי לא התרחקתי ממנה לכל כך הרבה שעות מאז המלונית אחרי הלידה.

היום, אגב, היא בת 5 חודשים.

כרגע אני מתחרטת שחזרתי, ולדעתי הייתי צריכה לסחוב לפחות חצי שנה. החסכונות קצת היו סובלים אבל לפחות היה לי עוד זמן. אבל כאמור, היה לחץ מסוים לחזור עכשיו כי הבוסית תיעדר לשבועיים והסגנית שלה (בעל כורחה) גם לכמה ימים. הבוס שלי, כאמור, לא מהווה משהו רלוונטי מבחינתה במשבצת הזו, כנראה. אבל אני מכירה בכך שלא חוויתי מספיק ימים כדי לקבוע אם זו באמת הייתה החלטה שגויה, והאמת היא שהייתי מתקשה לחזור בכל שלב. אבל יהיה לה טוב לא להיות רק איתי, ויהיה לבן הזוג טוב שיש מישהי שצריכה אותו ושהוא אחראי עליה ואוהב אותה עם כל הלב, משהו לקום בשבילו בבוקר.

על הבחירות אין לי מה לכתוב כי אני משוכנעת שזו הולכת להיות ממשלת גיהנום שכוללת גורמים גזעניים וחשוכים, אבל אני כל כך עסוקה בצרות של עצמי שאני מצליחה להתעלם מזה באלגנטיות. בן הזוג גילה שהכבד שלו במצב ממש רע, ועל כך עושה התאמות תזונתיות מרובות, שבינתיים מקלות מהותית על הצרבות (עשה בדיקת ינשופון לליקובקור שיצאה שלילית) וגם התחיל בחודש האחרון לצאת איתנו קבוע לטיולי ערב, כשפצפונת עליו במנשא והכלבה אצלי ברצועה. הכלבה אמורה לעבור ניתוח עוד כשבועיים להסרת שני גידולים קטנים בפנים, ואני מתלבטת אם בודקים באותה הזדמנות שהם לא סרטניים (כל הכלבים במשפחה שלי נפטרו מסרטן). בפברואר היא תהיה בת 10, ועכשיו באוקטובר היא כבר 8 שנים אצלי. לצערי, היא ירדה בסולם סדרי העדיפות בגלל הפצפונת, ובין לבין אובדן סבלנות וצעקות עליה, שנינו מכירים בכך ומנסים לתת לה תשומת לב מדי פעם. מגיע לה יותר, אבל כרגע אין לי לתת.

אה, ואמא שלי הגיעה למיון פעמיים. לילה אחד התחילו לה לחצים בחזה וקשיי נשימה, אז אחי הבכור בא לקחת אותה למיון (אבא שלי פחות יעיל בסיטואציות כאלה וכנראה רק יצעק עליה). אחרי לילה שלם שם ומדדים תקינים לחלוטין, היא שוחררה הביתה לנוח, שם לא הצליחה לנוח, המשיכה להתקשות, וחזרה לחדר המיון. בשלב זה אני הצלחתי לשוחח איתה (עד אז חשבתי שהיא ישנה ולא רציתי להפריע), ואחרי 2 דקות שיחה אמרתי לה שאם כל המדדים יוצאים תקינים שוב ושוב, זה נשמע לי כמו התקף חרדה, ואמרתי את כל המשפטים שכל מי שחווה חרדה צריך לשמוע ('אתה לא לבד, זה עובר, אני יודעת שזה מרגיש כמו סוף העולם אבל זה ממש לא, תכף תרגיש יותר טוב' ועוד). בסופו של דבר השאירו אותה להשגחה, אבל ברגע שהמדדים והאקג שוב יצאו תקינים לגמרי, וסירבו לתת לה חמצן כי הגוף הראה שהוא לא צריך גם אם היא הרגישה שכן, היא אמרה להם שאני חושבת שזה התקף חרדה, וככה התייחסו לזה, והופה, הכל הרגיש יותר טוב. קיבלה כדור נגד החרדה, כדור נגד הכאבים, ישנה נהדר ושוב קמה אריה. חשוב לי לחדד שהרשיתי לעצמי את היחס הזה בגלל שהיא אישה מאוד בריאה, ולא הייתה שום סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר פיזית, וכל דבר שהיא אמרה לי בשיחה נשמע לי textbook התקף חרדה. היא שוחררה עם מרשם לקלונקס וחיוך עצום, ואני ממשיכה בראשי להגיד 'אמרתי לך' לאחי האמצעי שהתעקש איתי שיש מצב שזו לא חרדה והוא לא בטוח.

כאילו שאני לא מזהה התקף חרדה מקילומטרים. (אז בסוף באוקטובר לא היינו באף ארוחת חג, כי בראש השנה לא רצינו שהפצפונת תסבול מפקקים וערב סוכות היה השחרור הראשון מהמיון)

טוב, נראה שבכל זאת מצאתי את המילים. עכשיו כבר עייפתי, ואני מחכה לראות אם הפצפונת או בן הזוג יקומו, כדי שאולי אספיק לתור שלי לדואר כדי לשלוח מסמכים שיעזרו לי לקבל אזרחות גרמנית עבורה (את שלי קיבלתי בתחילת יולי). תודה שקראתן. מצטערת שאני לא כאן.

המצוי לעומת הרצוי

אני לא כוססת ציפורניים.

אני משחקת עם הרגלי התזונה שלי, דוחה ארוחות או מדלגת עליהן לגמרי, אוכלת סלט בצהרים ואז שטויות כל הערב. מעמידה פנים שלנגב בייגל'ה בכל מיני ממרחים זו ארוחה. כבר לא מצליחה לשתות 2 ליטר ביום. מנסה לשתות גזוז פטל רק פעם ביום. 

אני תוקפת את הצדדים של האצבעות, איפה שהעור מת, צובטת ומושכת ונושכת ושורטת עד שאני פוצעת את עצמי.

אני לא מוכנה להגדיל את כמת האנטי דכאוניים שלי (15 מ"ג אסטו) לרמה הגבוהה ביותר כי זו לא שיחה שאני רוצה לנהל עם רופאת המשפחה שרושמת לי אותם, כי זה מרגיש לי כמו לשים פלסטר על פצע מדמם, כי אני רוצה לעסוק בבעיה ולא בסימפטומים, כי כואב לי ואני רוצה את הזכות לכאוב את זה בקול במקום למצוא עוד דרך להיות בסדר כשזה לא המצב.

אני לא ישנה לילה בשלמותו כבר כמה חודשים, לא מאז שהיא נולדה אבל מאז שהפסקנו לעשות משמרות בוקר ולילה, שבועיים-שלושה אחרי שקיבלנו את העריסה המיטחברת (ככה קוראים לה, לא שבץ איותי). הייתי יכולה להתמודד עם הקטע של להתעורר כל כמה שעות, אבל אז זה לרוב מתובל בהתעוררות ב-4 או 5 בבוקר ואני כל כך עייפה ומיואשת. פעם בשבוע הגיסה הבכורה מגיעה ולוקחת אותה לכמה שעות ואני הולכת לישון, ואז שותה קפה ויושבת עם המחשב (אחרת זה פשוט לא קורה כשהיא ערה, היום זה יוצא הדופן). פעם אחת בן הזוג נשאר איתה בבית ואני הלכתי לישון שעה וחצי (ואז הכלבה קפצה על הדלת ופתחה אותה ונגמרה המנוחה), ובשאר הפעמים כשאני ממש מותשת הוא לוקח אותה לראות את ההורים שלו לשעתיים-שלוש ואני הולכת לישון ואולי מספיקה גם לאכול משהו, ועושה לה אמבטיה ברגע שהם חוזרים.

השיער שלי נושר בכמויות, גורם מאפיין של חודש או שלושה או ארבעה אחרי הלידה, מין פיצוי של הגוף על כך שבמשך ההיריון החזיק הכל צמוד צמוד. לפני 3 שבועות הייתי מתוסכלת מהכל וגזרתי אותו לבד, וכמובן זה לא היה ישר ונוצרה מין תספורת מדורגת לא כל כך מסודרת, ומציק לי לראות את זה. אבל לפחות זה שיער מתולתל, אז הוא תמיד נראה מבורדק. תספורת עצמית, אלא אם נעשית בדרך קבע, מרגישה לי כמו הדרך הכי קלה בסרטים או סיטקומים לציין שהדמות חווה משבר. בן הזוג קרא לזה מיני דכאון לידה. לא זוכרת אם כתבתי בפוסט הקודם שביום ההולדת שלי התחלתי טיפול בפרחי באך. שלא תגידו שאני לא מנסה.

בסוף החודש אני אמורה לחזור לעבוד באופן חלקי, ובינתיים משאבי אנוש נזכרו לבקש מכתב שמצהיר שזה מרצוני האישי ואני מודעת לכל ההשלכות בראי הפרשות סוציאליות ועוד כל מיני, ואז לחצו עלי לשלוח את זה כבר למרות שהגברת שהייתה אמורה להשיב לי בדיוק לגבי מה הם ההפרשות הסוציאליות טרם השיבה. כשציינתי בפני הבוסית היא הצדיקה את משאבי אנוש. עזבו שאני אישרתי בפניה את המסגרת הזו לפני 3 שבועות. העיקר ללחוץ על מישהו. מודה ומתוודה שאני מקווה שלא יצליחו להתקדם בזמן, שלא יקבלו אישור של משרד העבודה וכל דבר אחר שהם צריכים, ואז אגיד שאין מה לעשות ואני לא חוזרת לעבוד בינתיים. 

אני רוצה עוגה. אני רוצה חופשה. אני רוצה חיבוק ארוך מגבר, כי אלה תמיד יותר נעימים לי (החיבוקים של אמא שלי תמיד היו אגרסיבים מדי, תובעים מדי, שואבי אנרגיה). אני רוצה מסאז'. אני רוצה לבכות ולבכות ולבכות, עד שכל מה שישאר ממני זו שלולית, ומישהו אחר יבוא לייבש אותה ולסחוט את הסמרטוט.

יום הולדת 39

 בלילה הפצפונת התעוררה פעמיים, שזה סדיר ולא כזה דרמטי. היא זללה את הבקבוקים וחזרה מיד לישון. מ-5 ומשהו היא קיטרה וב-6 וקצת קמנו מהמיטה.

אחרי כמה שעות וצפייה בעולם בחוץ דרך חלון בסלון לקחנו את העגלה ועשינו הליכה - אני עוברת בשדרה עם עצים גבוהים שהיא מאוד אוהבת להסתכל עליהם. משם הלכנו לקניון כדי שאני אקנה לעצמי משקה ב-rebar, כפינוק. חזרה הביתה.

בן הזוג יצא מהחדר אחרי 13:00 ומיד לקח אותה. מהר מאוד היא התחילה לקטר והוא לא היה מפוקס, כשראיתי שהיא מתחילה לנטות הרמתי אותה לאכול ואז היא בכלל התחילה לצרוח. הוא חזר לחדר. כשהיא על הידיים שלי נכנסתי לחדר השינה ושאלתי אם הוא הולך לישון, וכשהשיב לחיוב שאלתי אם הוא לפחות יכול לאחל לי מזל טוב. אחרי שעה ומשהו הוא יצא מהחדר וניסה להיות יותר פעיל, אחרי סיגריה. בשעה ומשהו הזה אני הרגשתי חרא והפצפונת השתוללה וזה היה די מאמלל. הוא אמר שהוא סידר עם אמא שלו שנשאיר את התינוקת אצלה ונצא לבלות, אבל הוא היה בכאבים ואני הייתי מיואשת, ואמרתי שאפשר לוותר על זה. ביום אחר.

אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי לבכות, אבל את רוב היום העברתי בדמעות. לא רק דמעות של עצב או תסכול - חברה מהעבודה הקודמת שלחה לי עוגה, וכל כך התרגשתי - שכן ערב לפני כן אמרתי לבן הזוג שאני לא אספיק ואין לי כוח להכין לעצמי אז אולי אלך לקנות - והברכה שלה הייתה כל כך מתוקה, והיא שלחה לי ברכה ב-WhatsApp... אקיצר, בכיתי. המון. כאילו, המון. איחולים ברשת חברתית שאני בשם בדוי בה, והבוס הקודם התקשר, וההורים התקשרו על הבוקר. 

בכיתי לא רק מהעצב. התרגשתי כל כך מהחברה ההיא. התרגשתי כל כך שהנקודה הקטנה הזו שחשובה לי נראתה וטופלה. התרגשתי משתי קוראות מקסימות של הבלוג שדאגו לזכור את תאריך יום ההולדת שלי ולשלוח לי מיילים. בערב הגיע גם משלוח מחברים בעבודה. יש אנשים שאוהבים אותי. יש אנשים שאכפת להם. אני לא בלתי נראית. אני לא לבד.

עכשיו שמונה וחצי בערב והפצפונת ישנה לצידי. אני אסיים את הכתיבה כאן ואלך לישון. עוד שעת ערות ואני אתייבש מכל הדמעות האלה.

ספטמבר

ב-10.9.21 הייתה לי החזרה של ביציות מופרות, לא זוכרת אם אחת או שתיים. בן הזוג היה בכאבים ביום לפני כן וההחזרה נקבעה לשעות הבוקר אז אמרתי לו שימשיך לישון ושאסע לבד. הרי עברנו את זה כבר פעמיים והוא היה שם איתי, וזה באמת עניין של כמה שניות.

אז כמובן שהוא המשיך לישון ואני התארגנתי ויצאתי - והאוטו לא התניע. ניסיתי כמה וכמה פעמים, לא עבד, מיד הזמנתי מונית. 100+ שקל לכל כיוון, ופנים המונית היה עטוף בכל כך הרבה שקיות שהמחשבה הראשונית הייתה 'אז ככה בולבול מוגן מרגיש בזמן סקס'. 

ב-22.9.21, יומיים אחרי יום ההולדת ה-38 שלי, נסעתי בבוקר למקום הקבוע בהרצליה, איפה שעשו בדיקת זקיקים ובדיקת דם בערך כל יומיים-שלושה מהרגע שהתחלתי לבייץ. זה לא המקום שעשו את ההחזרות. בפעם הראשונה נסעתי בטעות למקום של ההחזרות ולא למקום של הבדיקות. אז נסעתי בבוקר, בדיקת דם, ואני לא זוכרת בדיוק אבל אני די בטוחה שהייתה לי בודקת חמודה, וזה היה רק דם ולא זקיקים, שזה גם מרגיש נתיב אחר, אם כי כולנו יושבות ביחד בנשימה עצורה. אז נסעתי בבוקר ולקחו לי דם, ואז נסעתי לשבת בבית קפה בהוד השרון עם שתי חברות. הן לא ידעו דבר. אחרי הישיבה בבית הקפה, נסעתי הביתה, וכשהייתי כבר בחנייה ועשיתי רוורס, הטלפון שלי התחיל לרטוט והמספר של המרפאה היה רשום על הצג. חייבים לענות מיד בגלל שאי אפשר לחזור אליהם ואז צריך לחכות שיתקשרו שוב, אז אני עושה רוורס בחנייה והיא על הרמקול ומוודאת את שמי ותעודת הזהות, וזו ההחזרה השלישית ובהתאם השיחה השלישית הזו, אבל. אבל אבל אבל. הפעם היא אומרת שיש סימנים חיוביים. היא תנקוב במספר כלשהו, רמה של הורמון מסוים. אני לא זוכרת בדיוק, אבל בבדיקות בשיחות הקודמות התוצאה הייתה חד ספרתית, ופתאום... הפעם זה היה תלת ספרתי. ואני מגמגמת באושר והיא אומרת שאני אצטרך לבוא להיבדק עוד יומיים כדי לוודא שהרמה ממשיכה לעלות.

סיפרתי לבן הזוג מאחורי הגב של טכנאי המזגנים.

אז עוד שבועיים זו יום הולדת 39 ואני אחרי הישג מטורף, שזו היא, אבל אני עדיין אני. עדיין לא מוצאת סיבה לחגוג. עדיין לא רוצה לחגוג את עצמי. ועצמי זו הבעיה, כן? זה לא שאני לא רוצה לחגוג אותה, זה לא קשור אליה, אני פשוט לא רוצה/מבינה/יודעת איך לחגוג את עצמי.

אני אומרת לעצמי שזה קשור לתקופה, שזה קשור לכך שלמשך כשבוע לא לקחתי את האנטי-דכאוניים כי נגמרו ואז בן הזוג התנדב להביא אבל זה התעכב ביום ואז פתאום נגמר המרשם ואז עד שאושר חידוש במרפאה... תזמון מצוין, אני יודעת. 

- תוספת של אחרי כמה ימים: רוב הפוסט נכתב בשישי, בשבת קיבלתי מחזור, משלימה ביום שלישי אבל ישנתי גרוע והקטנטונת סיימה את הלילה ב-5 בבוקר, אז מצב הרוח לא השתפר -

בשישי בבוקר קיבלתי הודעה שהמרשם חודש, וכשב-11בן הזוג עדיין לא הפציע, העמסתי את הפצפונת לתוך מנשא וצעדנו יחדיו למרכז העיר (סופר פארם ומכולת לאיסוף דברי דואר). וכמובן שזה היה מאתגר... היא בכתה בדרך (כנראה רצתה כבר לאכול), בכתה קצת בסופר-פארם אבל התחלתי לרקוד במקום ודיברתי אליה המון. כמה נשים בתור הציעו לי לשבת - "תודה, אבל ישיבה מפעילה את הסירנה" - ואחרי שהיא התחילה שוב להתבכיין הן דחקו בי להתקדם בתור. ואז כמובן שהייתה גרסה אחרת של האנטי-דכאוניים שלי, שלא רציתי לקחת, ויצאתי עם הפצפונת לחפש צל כדי להאכיל אותה, וייבבתי מעל הראש שלה, תוך התנצלות שמגיע לה יותר טוב... כנראה שהיא החליטה שהכי צריך להיות מאוזן אז היא שתקה בזמן הזה. הגענו לצל והתארגתי להאכיל אותה אז היא התחילה לבכות ואני הפסקתי. בזמן שאני מאכילה אותה בצל, יושבת על מדרכות, ראיתי מעבר לכביש מרפאה של קופת החולים שלי. ראיתי רק חלק מהשם אבל באתר הצלחתי לברר את השם המלא, ואכן - יש שם בית מרקחת. סיימה לאכול, נארזה מחדש, חצינו את הכביש... הייתי צריכה לחכות איזה 10 לקוחות אבל זקן מקסים ראה אותנו ביחד ומיד דחף לי את הפתק שלו ולקח את שלי במקום. אמרתי לו שהסבירו לי שאני לא צריכה לחכות בתור, אבל הוא התעקש. ומסתבר שטוב שכך, כי מראש הרוקחת הודיעה לי שאם התרופה לא למיועדת לתינוקת, אין פטור מתור. חבל שלא אמרתי לה שטכנית התרופה תסייע לתינוקת שכן היא תמנע מאמא של התינוקת להרוג את עצמה, ובמקרה זה מי כבר יטפל בה. התעצבנתי נורא, ואמרתי לה שבמקרה הזה יש לי פתק של לקוח קשיש ומלמלתי בזעם, ומישהו בתור ליד הודיע לי שזה בגלל שהרוקחת הזו ערביה, ובגלל זה צריך את ביבי וסמוטריץ'.

כאן היה את התרופה הנכונה ולקחתי את כל מה שהרופאה רשמה כדי שיהיה מאגר, ואחרי הרוקחת אפילו קראה לקשיש, אם כי מישהי עם עגלת תינוק כבר נכנסה בדרך. הודיתי לו מקרב לב והלכתי. נטענתי מטוב הלב שלו ומהעובדה שהתרופה אצלי ביד, ועוד הלכתי לאסוף חבילה (ספר על הקומיקאיות הראשונות באנגלית, חוברת צביעה עם ציורי ואן גוך בשביל החברה שליוותה אותי בכל תהליך ההריון) וחזרתי ברגל הביתה, עם עצירה לקנות משהו קר בשבילי ואייס קפה בשביל בן הזוג, שאמר יום לפני כן שבא לו. שופינג תמיד מרומם את מצב הרוח, גם כשזה במכולת.

היום יום הולדת 79 לאבא שלי. שבוע שעבר הוא בכלל לא הלך לעבודה כי הודיע שאין לו מה לעשות, ישב בבית רוב היום מלבד כשעשה סידורים עם אמא שלי, ובהה באוויר. התקשרתי אליו ואמרתי 'עד 120', אם כי שנינו יודעים, אני חושבת, שזה הרבה יותר קרוב מזה. בשישי ניסע לחגוג לו. 

ברקע כבר מתחילים לדבר על חזרתי לעבודה. הציעו לי לחזור 3 ימים במקום 5, שרק 1 מהם במשרד. צריכה להחליט אם חוזרת בסוף ספטבר או אוקטובר. השיחה עם בן הזוג נעה בין דיבורים על משפחתון לכך שהוא יטפל בה ואמא שלו תעזור. ובינתיים אני איתה בלילות ורוב היום, והיום כשכבר התחלתי להיסדק הוא אמר שזה המצב כי הוא חולה, ומהר לקח אותה לאמא שלו (שבוע שעבר היא חזרה משם צרודה כי לא הפסיקה לבכות, והם החליטו שזה הגזים אז החלפנו לנוטרילון, ועכשיו הקקי צהוב - סליחה - אבל היא לא הפסיקה עם נושא הבכי והחל משלשום העלתה רמה ככה שהיא בוכה בשנייה שאני מנסה להרדים אותה).

חסר פה אימוג'י מרים ידיים באוויר.

חצי מחשבה

אחרי שהאקס ואני אימצנו את הכלבה, לו"ז הטיולים היה אני בבוקר, הוא בצהריים כי הוא עבד משמרות, ואז בערב בדרך כלל היינו יוצאים ביחד. וכשהוא היה יוצא למילואים, הייתי סופרת את מספר הטיולים שנשארו לי עד שהוא חוזר.

ואז נפרדנו, ואני לקחתי אותה, וחשבתי על זה שכל הטיולים עלי ואין כבר מה לספור, ומן הסתם התרגלתי ועכשיו הטיולים איתה - מלבד כשהיא מנסה לתקוף כלבים אחרים - הם ניקוי ראש ואני אוהבת אותם.

אז אותו הדבר הטיפול בפצפונת. משהו באחריות המלאה שלי נורא הפחיד אותי בהתחלה, ברמה של חרדה, ורק חיכיתי לקצת זמן משלי. אבל ככל שעובר הזמן ובן הזוג בכאבים ופחות יכול לתפקד - ויש הרבה ימים כאלה - אז יש לי יותר ימים מלאים. לפני שבועיים-שלושה הפסקנו עם המשמרת יום/לילה ומאז היא ישנה לצידי בעריסה מתחברת בלילה ואני זו שקמה אליה, ואני קמה איתה בבוקר, ומטפלת בה במהלך היום (כשהוא לא מרגיש טוב).

ולאט לאט אני אתרגל שזה המצב ואני אפסיק לספור, וזה פשוט יהיה המצב.

-

את הפוסט הזה כתבתי בבוקר. עכשיו ערב, אחרי יום שהוא היה דווקא נוכח בו, ובשלב מסוים עשיתי אין ספור לחיצות והשתפר כאב הראש שרודף אותו כבר 3 ימים. אבל לערב הגענו שנינו מותשים אחרי שהיא בקושי ישנה במהלך היום - פרץ גדילה של 3 חודשים או התרגשות שהוא היה איתנו רוב היום? - ואחרי שהיא סוף סוף נרדמה ניהלנו שיחה מלאת דמעות על הספה.

אני אמרתי שאני מתגעגעת אליו, שקשה לי לחיות עם ולהרגיש בלי, על הכעס והתסכול שהוא מפגין בזמן הכאבים, על כך שאני מרגישה שאני הולכת על קליפות. הוא סיפר כמה הוא מיואש מהכאב, כמה הוא לא רואה שום אפשרות שזה יעבור והקנאביס מוחק אותו כבנאדם ורק מעמעם את הכאב מספיק כדי שהוא יתאמץ יותר ואז שוב יכאב בצורה חמורה יותר למחרת. הוא אמר שהוא בדק את הקריטריונים להמתת חסד בשווייץ. הוא סיפר כמה הוא מרגיש לבד, שהמשפחה לא מכירה במחלה שלו, שאין סיכוי לשיפור... ואני אמרתי שמבחינתי כשהבאנו אותה לעולם, שנינו התחייבנו שהתאבדות היא כבר לא אופציה. כמובן שעם זה הוא לא הסכים.

כנראה שאף אחד לא יודע כמה זה חמור באמת. כמה ימים הוא לא ישן טוב, כמה הכאבים קשים, כמה מעט זמן הוא מסוגל להיות איתי ואיתה וכמה הוא נמצא בכאבים גם בכל רגע כזה. לא אצלי ולא אצלו. לצד שלי אין לי מה לספר, ההורים רק ידאגו ויעמיסו את זה עלי, אחי שואל מרחוק אבל אין לו זמן באמת ועד שהוא שואל, אני כבר מבינה שאין סיבה לספר לו. החברות רק יכעסו שהוא לא נותן יותר וידרשו להעמיד אותו על מקומו. ואצלו יתייחסו לזה כמו חולשה, ויתור, סתם משהו בראש.

תום החופש הגדול

 תכף עוברים להם 3 חודשים מאז שהפצפונת הפציעה, וכמובן שהבוסית התחילה כבר לדבר איתי יותר לעומק על מתי תסתיים חופשת הלידה ואיך אחזור למשרד.

בקצרה - הסמנכ"ל הקודם היה הרבה יותר גמיש מזו שהחליפה אותו, ובעוד הוא היה נכון לתת לי לחזור במשרה מלאה מהבית, הנוכחית לא מוכנה לתת שנייה יותר ממה שכולם מקבלים, משמע יומיים עבודה מהבית. אפשר להתווכח אם זה נכון מצידה או לא, אבל העובדה שהיא שהנסיעות הלוך ושוב לוקחות לי כשעתיים-שעתיים וחצי מהיום, וכעת שהפצפונת בתמונה, זה זמן עוד יותר יקר ערך.

מה גם שהסיבה היחידה שתכננתי לחזור אחרי המינימום הייתה בגלל החשש של הבוסית לגבי איך יסתדרו, אבל העובדה היא שהמשרה שלי חולקה ל-3 אנשים, ובשיחה האחרונה עם הבוסית היא נשמעה שהכל מסתדר. אחרי ששוחחנו שוב וחידדתי בפניה שזה, לצד העבודה במשרד והעובדה שאני בכנות לא יודעת איך בן הזוג יסתדר עם הפצפונת בהיעדרי, מדרבנים אותי לקחת את הווראיציה הארוכה של חופשת הלידה. היא חזרה עם זה לסמנכ"לית ובסוף התקשרה אלי עם הצעה שלא כל פרטיה ברורים לי, אבל השורה העיקרית בה - 3 ימי עבודה, מהם רק 1 במשרד. 

אני לא יודעת לכמה זמן, או אם מדובר בימים קבועים, ומה נעשה אם נקבעת ישיבה ביום שאני לא עובדת בו, שלא לדבר על הטלפונים לנייד, ומה תהיה המשכורת במצב הזה וכמה זמן אוכל להחזיק מעמד וכמה זמן זו תהיה אפשרות. בן הזוג בגלל חושש שאחר כך לא יתנו לי לחזור ל-5 ימי עבודה.

אני מבחינתי כבר מקבלת את ההצעה ומקווה שזה יעזור עם החרדות ועדיין ייתן לי זמן עם הפצפונת, ועוברת להתלבט אם אשוב בסוף ספטמבר או בסוף אוקטובר. היתרון של סוף אוקטובר זה עוד זמן, מן הסתם, אבל אם אשוב בסוף ספטמבר זה חוזר לנושא ההדרגתיות, כי עם החגים באוקטובר יש פחות ימי עבודה וכן זה אומר לקבל משכורת מוקדם יותר. ההורים כבר אמרו שאם נצטרך כסף במסגרת הזו אז שרק נגיד להם, אבל בתכל'ס ברור לי שברגע שהם לא מעבירים כסף אלא רק אומרים את המשפט הזה, הסיכוי שנבקש מהם הוא אפסי. נחייה על החסכונות וזהו. יש מספיק. גם ככה מלכתחילה לא בניתי עליהם.

חוץ מזה, בעודי מהרהרת היום שטכנית יש לי את כל מה שאי פעם רציתי - בן זוג, בית, כלבה ובת - יש כאן חלל, מן הסתם. יש את הכל, אבל הדיכאון עדיין פה בפול פורס. אני לא מרגישה יותר טוב, בכנות. אני מתפקדת, למרות זה, כרגיל, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר.

אז שוב, טכנית יש את כל מה שרציתי. כשזה ברקע, אחי עושה איזה טיול להורים שלי שדורש שהם ישנו אצלו ויקומו מוקדם בבוקר. בסוף הטיול אני מקבלת תמונות והם מתקשרים לספר כמה הם נהנו, ואני מפרגנת לו בהודעות ואיזה כיף ואיזה יופי, ואז הוא מתקשר ומגשש לראות אם הם באמת נהנו וכמה. ואחרי כמה רגעים, ככל שהשיחה מתקדמת, הוא מודה שהוא שואל בגלל שבלילה קרה משהו עם אבא שלי. מסממני הגיל. לא משהו חמור, אבל ללא ספק אור מהבהב כשברקע יום ההולדת ה-79 שלו שבא וקרב. ואחי כאילו מתווכח איתי שלא מבינים את המצב עד שקורה משהו כזה, ואני מנסה להסביר לו שזה כל מה שאמא שלנו אומרת בשיחות איתי, והוא עדיין בראש של 'כן, את לא מבינה עד שאת רואה' וכו' וכו' וכו'. לא יודעת. בכל מקרה, הפצפונת קיטרה, השיחה נגמרה, והטעם הרע בפה נותר. 

זה מרגיש שבזמן האחרון זה בעיקר מה שאני טועמת. אין מה לעשות עם הידיעה, או עם העצב. והאמת היא שנדרשת פה מחשבה עמוקה וצעדים שפשוט אין לי את הרצון לנקוט בהם. שכן, אם טכנית יש לי את כל מה שרציתי, אז אני אמורה להיות מרוצה, לא?

החברות המבריזות באו לבקר. בקצרה, אחת מהן הציעה לקבוע שוב ואז עניתי לה בפרטי שאני מעדיפה שלא נקבע כי הדחייה שאני חשה עם כל ביטול קצת גדולה עלי כרגע. הוספתי משהו ברוח שזה מרגיש כמו משהו שצריך למחוק מרשימת המטלות ושלבת שלי מגיע יותר טוב מזה. בהצעת הבחור כתבתי לה שאם הן רוצות לבקר, שפשוט יעדכנו בבוקר של יום כלשהו וזהו. קצת קיוויתי לקבור את זה בזה, אבל כנראה שגם לא, כי כשהוא הציע שבאותו היום שההיא הציע נבקש מאמא שלו עזרה, דחיתי את זה ביום. בסוף הן אכן הגיעו ביום ההוא, עם לחמים וגבינות ומתנות בשבילי ובשביל הפצפונת. היא הייתה מאוד fussy באותו היום, אז רוב המפגש היא ישנה עלי ומרגע שהתעוררה היה מעט מאוד שקט. הבחור היה איתנו בהתחלה אבל מהר מאוד יצא לעשות קניות. בשלב מסוים הלכתי להכין עם הפצפונת בקבוק עבורה, והיא דפקה סלטה אחורה - כמובן שהרגליים שלה היו תפוסות בזרוע שלי אבל את היד השנייה בדיוק הושטתי לבקבוק, אז היא בכל זאת נטתה אחורה בצורה מסוכנת, ומלבד הבהלה העצומה, גם כל כך כעסתי על עצמי שזה קרה מול אחת מהחברות. בשורה התחתונה, הנתיבים שלנו ממשיכים להתפצל ולמרות שניסיתי במפגש לשאול אותן ולדבר על דברים אחרים, הן שאלו על הלידה והקטנה ויכולתי להרגיש את עצמי הופכת להיות אנקדוטה כמו קודמות רבות, החברה שעברה עיר והתחתנה וילדה תינוקת ואז נותק הקשר. אבל המפגש עצמו היה נחמד, גם אם הרגשתי לא נעים ותהיתי אם הגיעו רק בגלל הנזיפה, ומה הסיבה שלא הגיעו עד כה, והאם זה פרט להן על משהו או באמת סתם נסיבות, ועוד, ועוד, ועוד.

עוד פחות מחודש יום הולדת 39 לי. איך יכול להיות שטכנית יש לי את כל מה שרציתי, ועדיין אני מרגישה כל כך עצובה? איך אני לא מסוגלת לחגוג לעצמי כל כך הרבה הישגים? מה עוד אני צריכה לעשות כדי להיות מרוצה?