פעם שנייה בשלושה חודשים האחרונים שאני חולה ברמת חוסר תפקוד והפעם זה נמשך קצת הרבה יותר מעבר למה שאני רגילה.
אני מבינה שיש כמה אופציות לסיבה שזה קורה:
א. יש לי ממש, אבל ממש מזל גרוע על גבול הלא – קיים
ב. אני צריכה לשנות משהו תזונתי (התחלתי לשתות יותר ויטמין C)
ג. בהמשך לב', אני צריכה להתאמן יותר.
ד. הכל במקרה
אני ממש אשנא את ד', בעיקר אם אתחיל להתאמן באופן קבוע ולאכול יותר בריא.
במהלך העבודה ביום ראשון שעבר (מחר כבר שבוע…) הרגשתי שמשהו לא תקין ואחרי כמה שיחות כבר הרגשתי שאני עוד שניה מקיאה לתוך המיקרופון. סיימתי איכשהו את המשמרת והלכתי הביתה לגלות שיש לי חום. במשך השלושה ימים הבאים פשוט נמרחתי על המיטה כשאני ישנה רוב הזמן, רק שבניגוד למחלות אחרות שהיו לי זה לא השתפר לחלוטין וגם אחרי שישה ימים עדיין קשה לי לתפקד בצורה סבירה.
הרופא עצמו לא ידע ממש מה הולך אז הוא נתן סוג של אקמול שכנראה עשה לי סיוטים הזויים (יכול להיות שזה מהחום, אם כי זה נמשך גם אחרי שירד). חלמתי על כל בן אדם שפגשתי בחיים האלו ואת הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאותו אדם. באמת שבוע סוריאליסטי.
אתמול החלטתי לחזור הביתה אחרי ארוחת שישי אצל ההורים – משמע, לדירה שלי, כי הרגשתי שיש עליי יותר מדי לחץ לתפקד ורציתי להתכונן לחזור לעבודה כמו שצריך, בעיקר שאני צריכה לעשות עוד משמרות ועוד שעות השבוע.
והרגשתי גם מאד עצובה, להיות שם כשאני במצב הזה וכל מה שאני עושה הוא להיות בחדר – אז למה אני בכלל שם.
כרגע אני במצב של "are you kidding me" שמכוון כנראה, לא יודעת, ליקום?
אני מאד רוצה לתפקד בצורה נורמלית ואם אני בבית חמישה ימים דברים בסיסיים מתחילים להשכח ממני כמו לעמוד ליותר מכמה דקות, וזה מאד לא נראה לי.
יכול להיות שמאז שהתחלתי את הלימודים נהייתי גם חלשה יותר (גם נפשית), כי אלו ימי המחלה הראשונים שלקחתי מאז הצבא. בעבודות הקודמות לא לקחתי יום מחלה אחד, ואם כן הייתי חולה, זה היה ביום שלא הייתה בו משמרת או למשך סופ"ש אחד בלבד.
היו לי תכניות רבות לסופ"ש שהיה אמור להיות ארוך והוא אכן היה ארוך, רק שלא היה בו יותר מדי. היום כן קמתי, התקלחתי וניסיתי לעשות כמה שיותר ועכשיו שלוש וחצי – אז יש עוד קצת זמן.
בתכניות: לכתוב (לא בבלוג, משהו שאני מתכננת לשלוח), לתכנן את הטיול לפריז ואולי לסיים את התכנון היום, להתארגן לשבוע עבודה, שזה כולל לא להראות כמו גוש מעוך ועצוב
בונוס: להמשיך לקרוא את הספר שלי בתקווה לסיים אותו בשנה הקרובה (The killing commendatore, לא ספר קצר), לשחק על המחשב שלי אחרי שלא ישבתי עליו כמעט שבוע
אם כבר אני כותבת אז בחדשות אחרות וקצת יותר משמחות – התקבלתי לאוניברסיטה שרציתי.
אז כמעט בטוח שאחזור ללמוד שנה הבאה, אבל הבעיה שעומדת מולי כרגע היא להרוויח כמה שיותר כסף, כי יש עוד הוצאות רבות בדרך. הבנתי שמעכשיו לסוף ספטמבר אין הרבה זמן בכלל ואני חייבת לעשות כמה שיותר אם אני רוצה שזה יקרה השנה.
עריכה: משעשעות אותי שתי הכותרות האחרונות של הפוסטים. אולי אעשה את זה הרגל – כותרות לפוסטים מתוך שירי מטאל.
