Face your fears

הכותרת לא בהכרח קשורה, פשוט עכשיו שמעתי את השיר הזה.


 


או בעצם, היא תמיד קשורה, כי אני מתמודדת (או לא מתמודדת) עם פחדים באופן יומיומי.


 


בהמשך לפוסט הקודם, מצאנו דירה יחסית מהר ובמיקום ומחיר טובים. מיקום פחות בעצם, כי אם אצטרך להתנייד ברכבת (בודקת מספר אופציות) אצטרך שוב לעבור דירה.


ההתנהלות מול בעלי הדירה הייתה מהמתישות שהיו לי – שיחות כל השבוע, פרטים שהם ביקשו ועד רגע החתימה ממש התלבטנו אם לקחת או לוותר עליה ולמצוא פתרון אחר.


בסוף חתמנו ומקווה שהזמן בדירה יעבור בשלום.


 


עדיין יש כמה דברים לסדר, אבל עכשיו זה בעיקר לנקות אותה בטירוף (אני לא מבינה את ההגדרה של רוב האנשים ל – 'נקי'), להעביר הכל ולנקות את הנוכחית, שיהיה מעט יותר קל כי היא ממש קטנה.


 


עדיין קשה לי, בעיקר ברגעים בהם אני מנסה להרגע ורק חושבת על מה שאני משאירה מאחור.


 


מניחה שזה יהיה ככה עד שאחזור ללמוד משהו אחר, אבל בינתיים אני מתמקדת בדירה ובעבודה. שיפצתי בעצת ידיד את קורות החיים, שלחתי אותם לכמה מקומות, ומקווה שזה ייסגר לפני חנוכה.


 


מה שמחזיק אותי עכשיו – דברים לעשות – אני חיה על רשימות (זה נושא אחר שרציתי לכתוב עליו, אולי בפעם אחרת, יש עניין שלם שקשור לזה) וחברים. אני לא ברמת הבדידות שהייתי בה כשרק עברנו לסביבה, זוג בעיר שלא הכרנו ושלא היה לי בה שום מכר (מה שאירוני בהתחשב בעובדה שרוב החברים שלי מהאינטרנט ומפוזרים ברחבי הארץ) ואני רוצה להאמין שזה יישאר ככה, גם אם לא אמשיך ללמוד באותו מקום. 


אני אוהבת להיות עם עצמי אבל גם צריכה את החברה מידי פעם.

היה פיתוי לנטוש הכל ולעבור לתל אביב אבל יצטרך לחכות לפחות לשנה הבאה. היתרון הכמעט יחיד בזה הוא הצד החברתי.


 


משהו נוסף שמחזיק אותי – יו ג'קמן הכריז על סיבוב הופעות. לא יודעת כמה ציינתי את זה בבלוג, אבל הוא השחקן האהוב עליי וגם זמר מדהים וחלמתי שיוציא דיסק – ואז קיבלתי חדשות הרבה יותר טובות, פאקינג סיבוב הופעות.


באירופה.


בהתחלה חשבתי שזה יהיה בארה"באוסטרליה במקסימום ולא תליתי תקוות, ואז ראיתי שהוא יופיע בפריז, בלונדון ובעוד מקומות, מה שמעלה ממשית את הסיכוי לנסוע. זה עוד משהו מיני רבים לחסוך אליו אבל, ואו, זה מעבר ל  – dream comes true. 


 


זהו לעכשיו, אחזור להרגע לי קצת וללכת להתקלח ולישון לפני העברת כל הדירה מחר.

נרגעתי

אחרי הפוסט הגועש והלא ברור הקודם, הרגשתי צורך לעשות סדר – בעיקר לעצמי.


היה שבוע לא פשוט במיוחד.


 


ראשית – כמו שזה נראה עכשיו, אני מפסיקה ללמוד לעכשיו ואמשיך אולי במקום אחר, שנה הבאה. המילה 'להמשיך' לא מדויקת, כנראה אתחיל מחדש כמעט לחלוטין, אבל זה עדיין לא ברור. עוד דרוש מחקר בנושא.


 


הצעד הבא כרגע זה למצוא עבודה ודירה. תכננתי להתניע את כל זה כבר השבוע, אבל ביום ראשון קמתי לחוויה המלבבת של להקיא את נשמתי בכל הבית, משהו שלא היה בערך מגיל 16.


ספק וירוס ספק קלקול קיבה, הייתי במיטה לשלושה ימים הבאים, לא מסוגלת לגרור את עצמי לסלון ובטח שלא לרופא, אז פשוט קיוויתי לא להתפגר.


תוך כדי הגיעו החדשות על הדרום, ובהמשך על סטן לי – והכל היה מיקס מהגיהנום.


בשלישי יצאתי סוף סוף להורים כדי לראות איתם את הסרט על קווין שנקבע מבעוד מועד.


בסך הכל אחלה סרט. אני לא מכירה את פרדי מרקורי לעומק ולא יודעת אם האישיות שלו ושל האחרים כפי שהוצגה בסרט מדויקת. הייתה לי הרגשה שמעט מוחצנת ומוגזמת מידי, ממה שיצא לי לראות. מסביבנו היו מעט צעירים ובעיקר מבוגרים (הרבה בריטים) שידעו את המילים לכל השירים ובסך הכל הייתה חוויה מיוחדת. השחקן ששיחק את רוג'ר טיילר מקסים בעיניי.


 


עם זאת, אולי לצאת מהבית באותו היום לא הייתה בדיוק החלטה חכמה, כי לא הצלחתי לחזור לעצמי עד עכשיו. למחרת גררתי את עצמי חזרה לצפון בניסיון לקדם כמה דברים ולהפגש עם ידיד, אבל הנסיעה הייתה ממש קשה. נוסיף לזה את זה שאני משתעלת כבר כמעט חודש, מה שמאד לא עזר.


מקווה שכל זה ייגמר שבוע הבא (קבעתי תור לרופא במידה ולא, עד שאני מחליטה לקבוע..) – כי אני חייבת להתחיל לקדם דברים.


 


התאבלתי מספיק על כל העניין ועל ההחלטות והיכולות הגרועות שלי ואין לי ברירה. אני חייבת להמשיך ולמצוא את עצמי בדרך כלשהי.


אני חושבת שהמסקנה שגרמה לי להלם במיוחד הייתה שהבנתי שאין לי יכולות מיוחדות כלשהן. עדיין לא מצאתי, לאחר כמעט 27 שנה, במה אני טובה אם בכלל. הייתי טובה בעבודות שעשיתי ובצבא ויש לי תעודות המוכיחות זאת, אבל מה זה אומר? שאני טובה בעבודה שחורה, שאני יודעת להסתגל, או שאולי זה לא אומר כלום? אני לא יודעת.


אני רק יודעת שאני כן רוצה ללמוד שוב, אולי הפעם משהו שהוא יותר מתחבר אליי, גם אם לא בהכרח שיא הפרקטיות. הבעיה היא שכרגע נגמר לי הזמן לתמרון. כאמור, אני בת 26, עוד מעט 27, והעולם לא מחכה. גם לא מקומות עבודה, גם לא ביולוגיה. אני צריכה לקבל את זה שבצורה הפשוטה ביותר – I screwed things up, ולהתפשר מכאן הלאה. אני רוצה להאמין שאפשר לשרוד בעולם תוך כדי שעושים את מה שאוהבים, אבל לפחות לזמן הקרוב – זה לא נראה יותר מידי ריאלי.

דברים שהייתי עושה אם הייתי בת 20 – בורחת לפריז לחודש. stay tuned, אולי זה עוד יקרה.

"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב"\התחלת הסוף

"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". זה מה שאמר עברי, והוא גם צדק.




בזמנים שמחים בדרך כלל אין זמן או רצון לשבת לבד מול המחברת או הצג, לנתח את מה שמתרחש ולקזז אותו לתוך כתיבה.
יש רגעים כאלו, שמחים, אבל כאלו שמלווים במחשבות והרהורים עד שניתן להטיל ספק במידת השמחה.



בסוף העונה התשיעית של דוקטור הו, אני חושבת (הפסקתי לעקוב אחרי מספרי העונות), יש סצנה בה מגיעים לסוף העולם.


לרגע האחרון, בו לא נשאר כלום אחריו ועד שמגיעים אליו, יש כמה דקות להרהר, לקשור קצוות או פשוט לחכות לסוף שיגיע.
מסיבה כלשהי, אפשר להשליך את אותה סצנה על המציאות ממש בקלות. כשיודעים שמשהו מסוים מגיע לקיצו וכל מה שנשאר הוא לטייל סביב האזור שנמצא בין מה שהיה לבין אי הודאות של מה שאמור או לא אמור להגיע.
אבל עד שלא מגיע ממש, ממשיכים לנדוד בין הרגע בו המציאות הכתה בעוצמה הכי חזקה שיש, לבין הזמן שלוקח להבין אותה.



סיידנוט: כל הכתיבה שבעולם לא תעזור עכשיו.


דברים שמוציאים אותי מהמיטה עכשיו: אנימות ישנות, דסטיני 2, ופיודיפיי.