סוף
סוף יורד גשם.
יש
שירים שאפשר לשמוע רק בגשם. בדרך כלל זה מטאל גרמני או שוודי כלשהו.
בכל
מקרה, ירד גשם. והייתי שמחה.
זו הייתה חחושה זרה יחסית, שכן השבוע האחרון היה לא
כלל הרבה מזה.
וחשבתי
שזה לא מגיע לי, ממש לא, בהתחשב בהשלכות של ההחלטות הסופר גרועות שלי וחוסר ודאות משתק
כל כך שאי אפשר לחשוב – אבל זה עבר, ונשאר חוסר הודאות, ונשארו הרבה שאלות.
וגשם.
מדי פעם, כשאני הכי לא מתכוונת לזה, עולים לי משפטים קצרים. הם בדרך כלל אמורים להיות חלק מקטע, נגיד לקטע שמתאים לבלוג, אבל זה תמיד נגמר שם ואני נשארת עם שלושה – ארבעה משפטים, רושמת אותם במקום כלשהו ובכך זה נגמר.
היום נשארתי עם משפט אחד – שלא אכתוב אותו כי הוא לא היה מעודד במיוחד, או בכלל.
החיים ממשיכים, למרות שאני לא יודעת איך הם אמורים להראות החל משבוע הבא – ואני גם לא ממש רוצה לדעת.
עריכה כי פוסט חדש זה מיותר בהתחשב בכמות הקוראים המזערית שלי – אחת הבעיות המתמשכות בחיים שלי זו היכולת להבין אנשים.
יחד עם חשיבת יתר ונטייה לנתח כל דבר זו ממש קללה.
למזלי זה לא קורה עם כולם, אלא עם מספר אנשים שחשובים לי ובכל זאת, לפעמים הייתי רוצה לשאול למרות חוסר הטאקט והאובססיביות שמתלווה לזה.
עריכה שניה: אני מטומטמת
אז חיכיתי, שנים… שנים!
עשור, או קצת יותר מעשור, או כבר לא יודעת מתי הפעם האחרונה ש..
ופתאום, זה קורה.
ואני לא יודעת איך להגיב.
בדיוק כשהפסקתי לחכות, בדיוק כשתהיתי אם אתה לא מי שחשבתי שאתה כל השנים האלו..
ולא ידעתי איך להגיב, או מה לומר, או איך לנשום ואני עדיין לא מסוגלת לקרוא את השיחה הקצרצרה הזו בלי שתעצר לי הנשימה.
לפחות לא קפאתי במקום כמו שעשיתי כשפגשתי אותך במקרה לפני כמה שנים.
ואו.
כרגע לא אפרסם את הפוסט הזה, כי גם ככה הסיכוי שמישהו שקורא כאן יודע על מה מדובר קלוש להחריד, וגם… אם במקרה מישהו שכן יודע עדיין קורא כאן, אולי עדיף שלא.
אז כרגע,
טיוטה
