אין יום בשנה החולפת שלא חשבתי בו על צ'סטר.
בין אם מסתכלת על הצמיד שנמצא עליי כמעט תמיד, בין אם המוזיקה שלו קופצת לי ביוטיוב ובין אם זה עוד מאמר על התאבדויות (נראה שהם צוברים תאוצה בשנה האחרונה) – הוא תמיד נמצא, בצורה כלשהי.
אפילו בהופעה של A7X, למרות שהשיר במקור מתקשר למתופף הקודם – חשבתי על צ'סטר.
דווקא לשירים שלו – אני לא מסוגלת להקשיב לאורך זמן – אחרת אני חוזרת ל-21/07/2017
ומאבדת כל יכולת להמשיך את מה שאני עושה באותו הרגע.
לינקין פארק הייתה להקת הרוק הראשונה שהקשבתי לה – ודרכה הכרתי להקות רבות אחרות ובכלל, הייתה שם לאורך התיכון וגם אחרי.
אני זוכרת את אותה התלבטות שהייתה לי האם להוציא את 400 השקלים היחידים שהיו לי באותה חודש בצבא וללכת להופעה שלהם – בסוף החלטתי שלא. התחרטתי על זה אז ואני מתחרטת על זה גם היום. אבל המשכתי להקשיב להם.
לא כל כך בשנים האחרונות – אבל זה תמיד ככה. אני מפסיקה להתעסק במשהו מסוים – והוא צף מחדש בקונוטציות הכי רעות שיש. הפסקתי כבר להתייחס לזה כי זה נראה כמו הלצה קוסמית גרועה.
הוא לא היחיד שמת והיה בעל השפעה עליי – בין אם הכרתי אישית ובין אם לא, אבל אין ספק שאחרי צ'סטר חשבתי מחדש על הרבה נושאים שהצלחתי לשכוח מהם עד אז, או פשוט להדחיק.
את מה שכתבתי רציתי לפרסם במקור בפייסבוק אבל אז נזכרתי בימים שאחרי – כשישבתי עם ידידים שלי לשתות בירה כי הייתי במצב רוח ממש גרוע והם לא הבינו בכלל, בכלל מה הקטע. ניסית להסביר ועברנו ממש מהר לנושא אחר. אז הבנתי שאין טעם, כמו שאין טעם לפרסם פוסט עם טריגרים במקום שבו הוא ממילא לא יובן כמו שצריך.
נושא ההתאבדות הוא נושא שאני חושבת עליו המון. הדעות שלי בנושא עשו 180 מעלות לאורך השנים ולצערי, אני עדיין לא חושבת שיש לי דעה נחרצת בנושא. אולי לעולם לא תהיה לי.
היה פוסט בישראבלוג, ממש לא מזמן, שרמז על כוונה דומה של מישהי. התחלתי לכתוב לה תגובה ונעצרתי באמצע. לא הרגשתי שלנוכח המחשבות שלי לאורך השנים אהיה מסוגלת לכתוב תגובה שהיא לחלוטין כנה ולא צבועה.
בכל מקרה, אין ספק מאז אותו יום זה לא עוזב. לא יודעת אם זו קללה שתלווה אותי בהמשך, אם זה נתן תובנות כלשהן. עוד מוקדם לדעת.
