רוצה לכתוב כשאני עוד במוד ההופעה.
אז עברו להם יומיים, ועדיין לא נרגעתי. גם לא ישנתי ממש – אז אלו יומיים שנראים כמו יום ארוך אחד.
זו הייתה שנה מלאת הופעות יחסית, אבל אין ספק שההיילייט היה ביום שלישי. מעולם לא הייתי בהופעה בקנה מידה כזה – והיה פשוט מטורף.
לא חשבתי שהם יגיעו לארץ בקרוב או בכלל – ולקבל את ההודעה על הבוקר לפני מה חודשים הייתה לגמרי שוק. קנינו כרטיסים לגולדן בלי לחשוב פעמיים ובלי להסתכל על התאריך (שבתקופה ממש עמוסה).
לילה לפני לא הצלחתי לישון – לא יודעת אם מהתרגשות או מהבעיות הרגילות שלי והגעתי להופעה ספק אדם ספק זומבי – עד אותו שבוע עוד התלבטתי אם בכלל ללכת, שכאמור מדובר בתקופה עמוסה וקריטית.
בדיעבד, לא חושבת שהייתי סולחת לעצמי אם הייתי מוכרת את הכרטיס. היה מדהים. הרגשה סוריאליסטית של פסטיבל רוק בחו"ל – מאלו שראיתי בערוץ MTV ROCK ולא חשבתי שאגיע אליהם. אמנם היו רק 14,000 איש – אבל ביחסית לקהל בארץ זה מטורף.
חברה שלי ואני (ובערך עוד חמישה אנשים מהתיכון – והיו עוד במקום עצמו) החלטנו לא להכנס לתוך הגוש שעמד ממש מול הבמה אלא להיות קצת רחוק יותר וזו הייתה החלטה ממש מוצלחת. ראינו הכל ממש טוב וקפצנו כמו שלא חשבתי שאני מסוגלת.
ממצב של אושר קיצוני עברתי למצב של דמעות והתרגשות כשניגנו את So far away – שיר שהקשבתי לו המון ברגעים קשים (ובפרט ביולי 2014).
בשלב מסוים בשיר הסתובבנו לראות מה הולך בדשא וראינו את הלייב פארק מואר באלפי אורות פנסים – היה מרגש מעבר למילים.
התעוררתי למחרת אחרי מעט מידי שעות שינה בלי גרון ויכולת ללכת בצורה נורמלית – מה שלא ממש חזר עד עכשיו.
לא מתחרטת על כלום.
