את הקטע הבא חטאתי ופרסמתי בפייסבוק, גם כי הגישה לישראבלוג -במיוחד בזמן האחרון- לא נוחה מהפלאפון וגם כי זה היה זמין ומהיר.
אני לא נוהגת ממש לכתוב במקום הזה. מעדיפה לתמצת במשפטים קצרים ותמונות בשל מספר רב של אנשים שרואה את מה שאני כותבת (או שיש להם אפשרות כזו).
כיוון שהפעם אין לי משפט קצר ולא תמונה וגם לא גישה למקומות שאני כותבת בהם בדרך כלל החלטתי להעלות על הכתב דברים לפני שאשכח אותם.
במסגרת כלשהי שאני נמצאת בה מצאתי את עצמי בירושלים לסופ"ש.
אחרי טקס מערער בבוקר ושינה מועטה הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לארוז את עצמי ולנסוע (בעצם, זה הדבר הראשון שרציתי לעשות אבל, למקום אחר..).
הלילה היינו ביער ירושלים.
אחרי תקופה מערערת שלא נגמרה עדיין, ללכת ביער בשעת לילה לא נשמע מאיים כלל.
בעצם, זה נשמע כמו מושלם – שכן אני אוהבת לילה ויערות ולהיות לבד.
קשה לצאת עם תובנות חדשות אחרי החודש הזה, אבל כמה דברים כן גיליתי תוך כדי –
הכל נראה אחרת בלילה.
להיות על הר באמצע הלילה חוויה שונה משמעותית מאשר אם היה אור יום.
חושך וראיית לילה לוקה בחסר מובילים לכך שאי אפשר לדעת מתי ההר מתחיל ונגמר, ועדיף כך.
להיות לבד, בחושך, במשך כמה דקות היה קל – אולי קל מידי. טוב לגלות שזה עדיין אפשרי.
התובנה הבאה עומדת בסימן שאלה ואחכה איתה לאחרי הסופ"ש – למרות שאני בספק שאכתוב כאן כך שוב.
השאלה היחידה ששאלתי את עצמי בזמן הזה -בהנחה שלא דמיינתי לחלוטין- היא מה החיה הקטנה שעברה לידי בריצה?
בעצם, שאלה נוספת – מתי אשן??
די הרבה זמן לא כתבתי כאן – כמו שנכתב למעלה תקופה לא משהו ועם זאת די מלאת אירועים.
היה פסח, שרדתי (טבעונות וכשרות.. לא שילוב מדהים), היה כנס עולמות שהיה נחמד.
לא רציתי ללכת אליו בהתחלה, אבל קבעתי עם מישהי שתקנה סוף סוף את הפאה שאני מנסה למכור כבר הרבה זמן ובן הזוג שלי רצה ללכת – אז הלכנו. תל אביב לא פשוטה בפסח, אבל אני לא מתחרטת על כך שאני שומרת. לא צופה שאפסיק בקרוב.
מחר יום קריטי – אני בסטרס מטורף. לא הייתה לי בירה מאז יום רביעי שלפני פסח, כנראה שהיום תהיה.
