כפי שאולי חלקיכם שמעתם, ישרא-בלוג כרגע לא נסגר. עד להודעה חדשה, בכל אופן.

כנראה שבתכלס תהיה הארכה כלשהי ובכל זאת קיימת מעליו סכנת סגירה ממשית.

התלבטתי מתי והאם בכלל לפרסם פוסט סיום – שכתבתי בערך באותו יום בו התקבלה ההודעה ועל כן הוא דרמטי, כנראה יתר על המידה.

עדיין מתלבטת. במקור – רציתי לפרסם אותו היום ומקסימום להמשיך לכתוב לאחר מכן – אני לא צריכה את האפקט הדרמטי. או שאולי כן.

אולי בסוף זה בכלל לא יהיה פוסט פרידה אלא פוסט על מה ישרא-בלוג בשבילי, בכלל, על מה הספקתי בשנים האלו ומה לא הספקתי.

אבל קודם, סיכום שנה.

השנה הזו הייתה טובה, מיוחדת, קשה. עדיין קשה.

אני נמצאת במקום שאני מאד רוצה להיות בו ועם זאת בסכנה לצאת ממנו ממש בקרוב. אז לא יודעת אם לכתוב 'הגעתי לאן שרציתי' זה נכון. כי אני עדיין לא שם. כרגע, לא נראה שאהיה. אבל אני מנסה וממשיכה לנסות מעבר למה שאני יכולה או לא יכולה – הגבולות האלו כבר לא מעניינים אותי. 

החודש אני חייבת לתת הכל ומעבר.

זה היה החלק הקשה של השנה – מלווה בכשלונות, בכי, חוסר שינה, חרדות ועוד ועוד.

 

החלק היותר נחמד והכיפי של השנה היה בעיקר מבחינה תרבותית וחברתית. חזרתי לצאת עם אנשים שהם לא רק בן הזוג שלי – כי צריך וכדאי.

לפני מספר שנים, כשהתחלתי את הזוגיות הזו, הפסקתי לצאת. הקדשתי לו את כל הזמן ואיבדתי המון חברים.

בעקבות הלימודים השנה הרשיתי לעצמי לצאת יותר, לצאת לבד וליהנות. קיבלתי ביקורות על כך (כי מבחינת החברה אני לא אמורה לצאת ללא בן הזוג שלי) אבל הייתי צריכה את זה. נפגשתי עם חברות מהעבר שלא ראיתי המון זמן וחידשתי קשרים – למרות המרחק והקושי.

הייתי בשלוש הופעות, שתיים מהן של להקות שחיכיתי כמעט עשור שיגיעו לארץ. 

נכנסתי לפאנדומים חדשים והרחבתי אופקים. חזרתי לקרוא קצת במסגרת הזמן שיש לי, עשיתי שני קוספלייז

 

סך הכל, עשיתי הרבה.

 

בשנה הקרובה – אני מקווה לעשות פחות. אני מקווה להשקיע בעיקר במטרה שלי שלשמה הגעתי לכאן – מה שהוביל אותי לעשות את הדרך המטורפת שעשיתי (על רובה לא פירטתי כאן). השלמתי את החסכים החברתיים שלי ועשיתי את הכיף שלי ואני מאד רוצה להתקדם – מקווה לעשות זאת.

 

שנה טובה.

 

לגבי פוסט הסיום – כנראה אמשיך להתלבט עוד קצת. אני כן רוצה לפרסם אותו כי הוא יושב לי במחשב כמעט חודש ואני לא רגילה לכך.

 

ודבר אחרון – אנצל את הבמה כדי להמליץ על הסרט המקסים באמת The greatest Showman או בשמו העברי 'האמן הגדול מכולם'. אני קצת משוחדת כי באתי בשביל יו ג'קמן, אבל איך אומרים, נשארתי בשביל כל השאר. סרט מעולה באמת.

 

אני על שלוש שעות שינה כבר יומיים וחייבת חייבת חייבת להתקלח אבל מעדיפה לכתוב את זה עכשיו – כשהתחושות עוד טריות.

אני נוסעת המון ברכבת, בערך פעם בשבועיים, בעבר כל יום ובשבועיים האחרונים גם לא מעט.

יצא לי לפגוש אנשים מכל הסוגים שבדרך כלל לצערי פסח עליהם הצורך לכבד את סובביהם. 

היום חזרתי ממילואים שהיו מלאים בכל מיני דברים לטוב ולרע ובדרך חזרה עליתי על רכבת יחסית עמוסה מתל אביב.

ישבתי באחד המקומות וניסיתי לסדר את התיק העצום שלי כך שלא יפריע ולא יהיה על אחד המושבים או במעבר כי גם כך לא היה מקום. סביבי התגודדו שלושה אנשים שממש ממש רצו לשבת ולא יכלו לחכות שניה נוספת למרות שביקשתי. אחרי שסידרתי את התיק אחד מהם אומר לי: "אז כאן אני יושב?"

אני בתגובה עניתי ב: "מה?.." כי בכנות, לא הבנתי מה אתה רוצה. פשוט תשב. 

חברתו בתגובה או מי שזו לא הייתה זרקה: "עזוב, תקבל ממנה תשובה מחר". 

בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי ושאלתי אותה מה היא רוצה. היא בתגובה ענתה לי שאני מעכבת אנשים – כשהיא בבירור רואה שאני עם שני תיקים, אחד מהם בקושי נסגר, אני גמורה לחלוטין ולסדר את הכל לא לקח לי יותר משתי שניות. בדיעבד הייתי צריכה לשים את התיק על השולחן וזהו – באמת מצטערת.

זו רק אחת מהחוויות המסעירות ברכבת – יש עוד המון שלא קשורות ממש אליי אלא לאווירה הכללית. אנשים שמדברים בקולי קולות ברכבת (במיוחד על הבוקר או מאוחר בלילה), אנשים שמגוללים את סיפור חייהם (לא נוח לי להקשיב לזה) ואוזניות הן לא תמיד אופציה.

באוטובוס המצב לא תמיד יותר טוב אבל אני מעדיפה לנסות ללמוד ברכבת כשמתאפשר לי.

הניגוד בין המקום שחזרתי ממנו שרק מדגיש את החשיבות של מה שאנחנו עושים בשביל האוכלוסיה לבין האוכלוסיה עצמה מאד מורגש.

בכנות, הדבר היחיד שחשבתי אחרי זה הוא שזה לא שווה את זה.

ייתכן שמחר אני אסתכל על הפוסט הזה ואחשוב שהוא ממש מוגזם אבל כאמור, אני על שלוש שעות שינה בקושי והרגשות נוטות להיות חזקים יותר.

בסך הכל – מסר פשוט: תתחשבו בסובבים אתכם, תחכו שניה או שתיים, תתנו לאנשים לרדת ביציאה מהרכבת לפני שאתם עולים ואל תהיו מציקים.

ערב קסום.

עריכה: ממש לפני הסוף – שיניתי את הצבעים של כתב הקטע כי הגיע הזמן להודות בזה שהצבע בהיר מידי. אשאיר את זה לעכשיו כי אין לי כח למצוא צבע מתאים בטבלאות.

כנראה שהיה זה חופש חנוכה היעיל ביותר שלי עד כה.

 

בניתי לו"ז – וכמעט עמדתי בו. יחד עם זאת, תת המודע שלי הבין שזו חופשה ודרש ממני לעשות דברים אחרים כמו מרתוני סדרה או בהיה בקיר.

בין היתר הספקתי לראות כמה חברים שלא ראיתי *מלא* זמן ואפילו להיות קצת במפגש ישרא-בלוג שאורגן ע"י כותב "בית חרושת לדובוני גומי" (כנראה פעם ראשונה שאני מרפרנסת בלוג אחר כאן). באופן מפתיע היה מעולה וזורם יחסית לחבורת אנשים שעם רובם לא דיברתי מעולם והיה – מפגש. בזמנו אלו לא היו מפגשים שבאמת יכולת לשבת ולדבר בהם אלא בעיקר מערבולת רעש והמולה והיינו צריכים להתרחק משמעותית ממקום המפגש כדי להחליף מילה – או פשוט לצעוק אותה. (: 

 

לפני זה הייתי עם חברה מהלימודים והספקנו לעשות סיבוב מלא ומספק בתל אביב. בימים בהם הייתי יוצאת למפגשים הכל זז די מהר והרגיש מאד עמוס וזה היה שינוי מרענן (בנוסף לזה שכבר אין לי כח לרוץ ממקום למקום). אחרי המפגש ראיתי עוד חברה שלא ראיתי המון זמן והיה מעולה.

 

אחרי שחזרתי הביתה גמורה לחלוטין הצלחתי להרגיש שהגעתי למקום בו אני יכולה פשוט לקום בבוקר וללמוד – נגמרו רוב התכניות לחופש והתחילו תכניות לו"ז של להספיק להשלים חומר ועבודות. ידיד שלי דואג להזכיר לי מידי שבוע כמה זמן עוד נשאר למבחנים וזה כנראה משהו שצריך להזכיר לי – אני נוטה לעבוד יותר תחת סטרס. אולי לא יותר טוב, אבל יותר – וזמן הוא מרכיב הכרחי. 

בסוף כאמור לא מימשתי את כל הלו"ז אבל הספקתי את רוב מה שרציתי ונשאר גם מחר. לאחר מכן מצפה לי שבוע עמוס ביותר ותחילת למידה למבחנים – עדיין לא מעכלת שזה הגיע כל כך מהר. ניסיתי לשפר משמעותית את צורת הלמידה שלי וזה הצליח חלקית. מניחה שלא ניתן לעשות שינוי דרסטי בכל כך מעט זמן.

בנוסף, עוד שבוע וקצת אמורה להיות סגירת האתר ועדיין נותרו לי מספר רשימות לגבות, מעבר על הטיוטות וגיבוי הפוסטים האחרונים שאני כותבת כאן – וכמובן פרסום פוסט אחרון. תוך כדי מתארגנת לה תכנית שאני בכנות לא יודעת מה יילך איתה – אני רק יודעת שלפעמים הבלתי אפשרי קורה.

 

(אוסיף כאן  – מדריך גיבויים)

 

ניסיתי בשל אירוע מסוים לעבור על הפוסטים שלי ולמצוא דברים אטרקטיביים שכתבתי – ולצערי חוץ מפוסט אחד או שניים והפוסט על מייקל שהגיע למומלצים לא מצאתי הרבה. בכלל, לא כתבתי הרבה. מניחה שרוב הזמן לקחתי את הבלוג כברור מאליו. מקווה שבעתיד יהיו לי יותר קטעי כתיבה ולא רק חוויות אישיות – מכיוון שאני כן כותבת, בצורה כזו או אחרת.

 

שבת קסומה  (הביאו לתשומת ליבי שהסמיילים של ישרא לא מספיק מוערכים וזו האמת)