כל כמה זמן נופל לי אסימון. בדרך כלל אותו אחד, ואז אני חוזרת לשגרה.
האסימון הזה אומר לי שככל שאנסה ואתאמץ ואשקיע – לעולם לא אוכל להיות נורמלית. בין אם זה הפאק שאני חיה איתו (שלא כתבתי עליו בבלוג ואני לא מסוגלת להעביר אותו במילים ממש) או הפאסיב אגרסיב והדכאון שעולה וצף למרות שאני מנסה מאד לשמור על חזות אופטימית.
איכשהו כל כמה זמן, בא מישהו עם הערה או שאלה שמוביל אותי לאותה מסקנה.
עם זאת, אני לא מסוגלת לחזור ולחיות עם עצמי בלבד, ללא חיי חברה כמו בעבר. אני אנסה, ואתאמץ ואמשיך להשקיע – פשוט כי אין לי את כח הרצון הזה ואת היכולת להיות לבד. הגעתי למצב שבו אני חייבת חברה.
אני כבר לא כועסת על העולם אלא פחות או יותר מקבלת את זה. יותר חוששת לדכא את האנשים מסביבי.
אין לי מושג למה אני כותבת כאן במקום לעבוד על המצגת שלי – אז ברשותכם אחזור לעבוד עליה.
ליל"ט
